הרהורים על לימוד תנ”ך – סיכום והבהרות (טור 135)

בס”ד

בטור הקודם עסקתי בלימודי התנ”ך, והדברים עוררו פולמוסים וויכוח ער. יש כמה דברים שהתחדשו לי בדיון ואני מאד שמח על כך, ויש לא מעט דברים שעוררו בי את התחושה שלא הובנתי. לכן כאן אסכם את עמדתי המעודכנת (כולל הבהרות ולקחים מהדיון בעקבות הטור הקודם). אנא קראו את הדברים היטב שכן בתגובות לטור הקודם חזרו שוב ושוב אותן אי הבנות למה שטענתי, ובין היתר גם לגבי דברים שהובהרו בפוסט עצמו.

נקודת המוצא ועיקרי טענותיי

אקדים ואומר שכוונתי לא היתה להוכיח לכולם שאני צודק אלא באמת ובתמים לנסות ולבחון את התזה שהעליתי. אנשים האשימו אותי שאני נעול, כופר, או לא מאמין בקדושת התנ”ך, אבל דומני שכל זה ממש לא נכון. אני אישית נוטה מאד לתפיסה שאמור להיות ערך בלימוד תנ”ך, ושחייבת להיות דרך להפוך את הלימוד הזה למשמעותי. הרי זה דבר ה’ שניתן לנו, ולכן אפריורי ברור לי שחשוב מאד שתהיה משמעות ללימוד שלו.

התמונה שתיארתי הציגה קושי ולא טענה פוזיטיבית, והקושי הוא בעיקר מעשי ולא תיאורטי. הקושי הוא שלמרות ציפיותיי ולמרות נקודת המוצא התיאולוגית והאמונית, ברמה הפרקטית איני מצליח למצוא משמעות רלוונטית ללימוד הזה. מניסיוני שיעורי תנ”ך ולימודו הם חסרי משמעות ולא מפיקים תובנות משמעותיות וחדשות. אלו העובדות כפי שאני מכיר וחווה אותן. לכן ביקשתי שיובאו דוגמאות שיסייעו לי ללבן את הדברים ולאתגר את המסקנה המעשית אליה הגעתי. ביקשתי שתראו לי שאני טועה, כלומר שלימוד התנ”ך הוא אכן משמעותי. אני אשמח מאד לגלות זאת כי זה רק יאשר את מה שהייתי מצפה לו.

מכאן שלא עוזרות לי כל הטענות: איך ייתכן שהתנ”ך לא משמעותי, הרי זה דבר ה’? וכי יכול אדם מאמין לחשוב שהתנ”ך לא מלמד אותנו כלום? הרי אתה מסכים שהוא קדוש, לא?! היו שהעלו אפילו טיעונים לוגיים: אם יש אלוקים, ואם התנ”ך הוא המדיום שדרכו אנחנו אמורים ללמוד את רצון ה’, אז בהכרח יש בו מסרים חשובים ולימודו הוא משמעותי. אבל טענות אלו כולן מבוססות על חוסר הבנה של דבריי. תשובתי להן היא שהם כולם צודקים. אכן זה מאד קשה ולא צפוי, ולכן בדיוק העליתי כאן את הבעיה. לכן גם ביקשתי דוגמאות ולא טענות אפריוריות שמוכיחות שחייבת להיות משמעות. זה ממש לא עוזר לי. גם אני חשבתי שחייבת להיות משמעות ללימוד תנ”ך, אלא שבעוונותיי ובעוניי איני מוצא אותה.

מה שאני מוצא בלימודי התנ”ך הוא או וורטים (אבל את זה יש גם בלימוד עיון תלמודי), או לימוד מחויב ורציני אבל כזה שמניב תובנות ערכיות טריביאליות ומוסכמות, או לחלופין תובנות עובדתיות-היסטוריות שיכולות אולי להוות בסיס לאתוס לאומי אבל מבחינתי זו לא סיבה טובה ללמוד אותו, לפחות כל עוד לא סיימתי את עיון ההלכה והתלמוד. מעבר לזה לימודי התנ”ך די נעדרים עומק. הלימוד לא דורש מאמץ אינטלקטואלי של ממש (שלא כמו לימוד עיון תלמודי, שעם כל הביקורות שיכולות להיות עליו הוא ודאי מורכב וקשה הרבה יותר מלימוד תנ”ך), ולכן גם במישור האתגר הלימודי איני מוצא שם אתגר של ממש. במקרים רבים מדובר בפסיכולוגיזציה או אקזיסטנציאליזם (בגרוש?), שבו אטפל כנראה בטור הבא. ניתן למצוא אצל לומדי תנ”ך מסוימים מהלכים מבריקים, כאלה שמגלים לנו קישור בין פרשיות או משמעות של מילה כזו או אחרת, אבל הברק כמעט תמיד קשור למהלך ולקישורים ולא למסקנות. המסקנות (הלא עובדתיות) הן לעולם צפויות ופשוטות, ולכן לא מלמדות אותנו משהו חדש. ואם הן לא כאלה – אז ברוב המקרים גם לא נקבל את המהלך הזה. וכאמור, לגבי המסקנות העובדתיות קשה לי לראות בזה לימוד מאד משמעותי וכפי שיתבאר עוד להלן.

יתר על כן, בניגוד למה שכתבו כמה מהמגיבים, לא  טענתי ואיני טוען שלימוד התנ”ך אינו לימוד תורה. איני כופר שכך קיבלנו וכך גם סביר להבין. אני מסכים שיש לברך ברכת התורה על עיסוק בתנ”ך, ולו מחמת ערכו הסגולי (זהו עיסוק בדבר ה’). זהו טקסט קדוש, אבל נראה שקדושתו היא בעיקר בנוסח ופחות בתוכן (להבדיל מתושבע”פ שהסברתי שקדושתה בתוכן ולא בנוסח). מה שאני טוען הוא שאיני מוצא בתנ”ך משמעות רבה מעבר לערך הסגולי ולעיסוק בתוכן סתמי למדיי. לכן אם אני אמור  לבחור במה לעסוק: לנבור בטקסט קדוש שלא אומר לי הרבה מעבר לכמה כרוניקות קדושות, או לעסוק ברצון ה’ (=הלכה ומשמעותה), נראה לי בהחלט עדיף, סביר ומשמעותי יותר לעסוק בתושבע”פ ובהלכה ולא במקרא. אלא עיקרי טענותיי, כעת אפרט יותר.

שני רכיבים בתנ”ך: עובדות וערכים

בפוסט הקודם כבר הזכרתי שהתנ”ך מורכב מחלק נורמטיבי ובו ציוויים מוסריים ודתיים, ומחלק עובדתי-היסטורי. לכן כשלומדים אותו אנחנו יכולים לצפות לתובנות מכל הסוגים הללו. בפוסט הראשון חילקתי את הדיון בין עובדות לערכים, אבל בטוקבקים זה התחדד יותר ולכן אפרט זאת כאן שוב.

לימוד עובדות היסטוריות מהתנ”ך

לגבי תובנות היסטוריות, טענתי היתה שאמנם בהחלט ניתן להפיק כאלה מהתנ”ך, אבל קשה לי לראות בידע עובדתי-היסטורי משהו קדוש. ידע היסטורי, הן זה שמצוי בתנ”ך והן אחר, יכול להיות מופק גם ממקורות אחרים, וקשה לי לקבל שלימוד היסטוריה עתיקה הוא תורה או דבר ה’, כלומר שיש מה שכיניתי בדיון בטוקבקים “עובדות קדושות”. מה עוד שחלק מהמידע ההיסטורי בתנ”ך הוא לא בהכרח מדויק. לפעמים מדובר במשלים כדי להעביר מסרים או בעיבוד של האירועים ההיסטוריים (כפי שאנחנו מסבירים לעתים), ולכן מקורות אחרים יכולים להיות מקורות טובים ויעילים יותר למי שמעוניין בעובדות. מכל זה עולה שלא סביר בעיניי שזו מטרת התנ”ך ולא ברור לי מדוע זה נותן ערך גדול ללימודו.

ניתן כמובן לטעון שיש גזיה”כ שלימוד של העובדות ההיסטוריות שמופיעות בתנ”ך הוא תורה, כפי שחוזר וטוען ישי. אבל זו שוב טענה לא רלוונטית, שכן גם אני מסכים שלימוד תנ”ך הוא לימוד תורה בעל ערך סגולי כלשהו. אני מסכים שמברכים עליו ברכת התורה, ומוכן אולי גם להסכים לכך שלימוד העובדות הקדושות הוא שמניב את הערך הסגולי. בכל מקרה איני כופר בכך שלימוד תנ”ך הוא לימוד תורה. מה שאני טוען הוא שלמרות שזה אכן לימוד תורה (מסיבה כלשהי שלא ברורה לי), בכל אופן זה נראה לי לימוד פחות משמעותי ופחות מעניין. ומכיון שגם לימוד הלכה ועיון תלמודי (כלומר העמקה בחלקים ההלכתיים של התנ”ך, או התורה, בסיוע תושבע”פ) הם תורה – אני מעדיף לעסוק בהם. זה יותר מעניין, יותר עמוק ויותר מלמד בעיניי מאשר עיסוק בהיסטוריה עתיקה.

הסתכלות על התנ”ך כמקור שמשמעותו בעיקר היסטורית בעצם מניחה שאוסף הכרוניקות: מי מלך אחרי מי, מי נלחם עם מי, מי רצח את מי, מי ילד את מי, ומי התחתן ו/או קיים יחסי אישות עם מי, יש לו מעמד של תורה וקדושה. זה נראה לי תמוה מאד, ואף לייבוביצ’י משהו (ראה להלן). אתם יודעים מה? אפילו לא נראה לי חשוב כל כך מי עבד את ה’ ומי לא, ומה הקב”ה עשה לו. החבר’ה הללו כבר מתו די מזמן, ולכן גם אלו עובדות שנראות לי לא ממש חשובות ומעניינות. קשה לי לקבל את הנחת קיומן של “כרוניקות קדושות”, וגם אם הן קדושות במובן כלשהו, למה שאעסוק דווקא בהן לפחות כל עוד לא גמרתי את כל השאר.

אם בכל זאת נגיע למסקנה שכרוניקות ועובדות קדושות זה לא ממש משכנע (וכאמור, גם אם כן – טענותיי בעינן עומדות), יש אלטרנטיבה אחרת להסביר את משמעות העיסוק בתנ”ך: העיסוק בטקסט עצמו הוא המקודש והוא הערך של לימוד תורה. זה שתוכן הטקסט הוא עובדות, קדושות או לא, לא ממש משנה. על כך דיברתי בפוסט הקודם שם הסברתי שקדושת התנ”ך היא קדושת הנוסח והטקסט, בניגוד לתושבע”פ קדושתה היא קדושת התוכן. ההצעה הזאת אומרת שהעיסוק בטקסט קדוש יש לו ערך, בלי קשר לתובנות שאני מפיק ממנו. אבל כאן עדיין אנחנו עוסקים בערך סגולי של הלימוד ולא בהפקת תובנות של ממש. לכן טענתי היא שגם אם זה נכון עדיין עדיף ללמוד משהו שגם מלמד אותי. לדוגמה, שינון משניות יש גם לו ערך של לימוד תורה (כידוע, בספר מגיד מישרים המגיד מורה לרבי יוסף קארו לעסוק בזה), ועדיין מקובל שזהו ביטול תורה באיכות. עדיף ללמוד דברים אחרים שיש להם יותר ערך. גם כאן כולם יכולים לשאול מניין אני מסיק שללימוד עיון תלמודי יש יותר ערך? תשובתי היא שזוהי סברא ולא צריך בשביל מקור. הוא הדין גם לענייננו.

יש כמובן עוד אלטרנטיבה פרשנית להבין את משמעותו של הרכיב הלא הלכתי בתנ”ך, והיא שגם הרכיב ההיסטורי-עובדתי בתנ”ך מיועד ללמד לקח ערכי-רוחני כלשהו. כנראה שדרך האירועים מועברים לנו מסרים ערכיים או עובדות לא היסטוריות (מטפיזיות או אחרות), והם הם מטרת הלימוד. אולי זו הסיבה לכך שהתנ”ך גם בוחר רק חלקים מההיסטוריה ולא מעביר לנו אותה במלואה. כנראה הוא בוחר רק בחלקים שמעבירים לנו מסרים רלוונטיים. את זה אני לפחות יכול להבין עקרונית, אבל לגבי זה טענתי (ראה גם בהמשך) שמתעוררות כאן בעיות פרקטיות בהפקת ערכים או לקחים ערכיים מהתנ”ך.

לימוד עובדות אחרות מהתנ”ך

הובאו גם הצעות להפיק מהתנ”ך עובדות פסיכולוגיות (כמו הצעתו של שצ”ל ללמוד איך להתמודד עם טראומות בעקבות יציאת מצרים ובקיעת הים). אבל כפי שעניתי לו שם, לדעתי זה לא באמת לקח שאני לומד מהתנ”ך. אם אני מסכים לטענה הפסיכולוגית אזי אאמץ אותה, אבל לא בגלל שזה כתוב בתנ”ך אלא כי זה נכון בעיניי. ואם אחשוב שזה לא נכון, אני יכול להציע לפסוקים הנדונים המון הסברים/פירושים אחרים.

מעבר לזה, עובדות פסיכולוגיות כדאי ללמוד מניסיון החיים וממחקר (אמפירי?) פסיכולוגי. אם אני רוצה לדעת משהו על פסיכולוגיה כדאי לגשת לאלו שעוסקים בתחום הזה ולברר אצלם. בדיוק כמו שטענתי ביחס לעובדות היסטוריות, גם כאן יש מקורות עובדתיים טובים, יעילים ומהימנים יותר מאשר פרשנות לפסוקים. לא הייתי רוצה שאדם כלשהו יטפל בי או בבני בכלים שהוא הפיק מפרשנות מקראית, ואני מניח שגם שצ”ל לא היה מפקיד בידיו את הטיפול ביקרים לו. ממש לא מומלץ. לכן גם עובדות פסיכולוגיות לא נראות לי “קדושות”, ולא סביר לראות בלימוד שלהן לימוד תורה. לכן גם לימוד פסיכולוגיה מספרות מדעית או ממורים אחרים (גויים ר”ל), נראה לי הרבה יותר אמין ויעיל למטרה זו (אם כי כבר הבעתי לא פעם את הסקפטיות שלי לגבי התחומים הללו), ובכל זאת די ברור לי שכל זה לא ייחשב לימוד תורה.

לימוד עובדות מטפיסיות מהתנ”ך

לפני שנעבור לבחון את עניין הערכים, מה שנותר לנו מהמסרים בתחום העובדתי הוא עובדות מטפיסיות. בטוקבקים עלו כמה דוגמאות, ואני חייב לומר שרובן ככולן היו חלשות למדיי. חלקן היו דוגמאות שכולנו יודעים, ולכן אין בהן תשתית שתסביר מדוע חשוב לי כיום ללמוד תנ”ך. אני יודע שיש אלוקים, ואני גם יודע שהקב”ה ברא את העולם והתגלה בסיני לתת לנו תורה. אני יודע שהוא היה בקשר עם העולם והיו נביאים שהביאו את דברו. כל אלו הם פרטי מידע חשובים ורלוונטיים אבל הם כבר ידועים לכולנו. לכן הם לא תורמים לדיון שלנו, יען כי הם לא יכולים לתת הסבר לחשיבות לימוד התנ”ך עבור אדם שחי בינינו כיום, והרי זה, ורק זה, נושא הדיון שלנו.

אבל בתחום הזה דווקא הובאה גם דוגמה טובה. יהושע התקועי בסיועו של א”ח הביאו את הפסוקים מתחילת פ’ וארא שמלמדים אותנו על שמות ה’. אנחנו לומדים משם שלקב”ה יש כמה שמות שהוא משתמש בהם בנסיבות ובהקשרים שונים. הם העירו שעיון שיטתי במקרא יכול אפילו ללמד אותנו את משמעותם הקונקרטית של השמות הללו (לפי ההקשרים שבהם משמש כל אחד מהם). זה אכן לקח עובדתי (לא היסטורי, אלא מטפיסי-רוחני) שניתן ללמוד מהתנ”ך וכנראה לא ממקורות אחרים (כלומר לא תורניים. איני נכנס כעת לקבלה או תושבע”פ, כי גם הן חלק מהתורה). אבל גם לגבי הלקחים הללו, כפי שכתבתי להם, מדובר במשהו די כללי. מידע מפורט יותר כנראה לא יהיה חד משמעי ושם כבר קשה יהיה להפיק מהתנ”ך מידע ברור.

בינתיים נראה שהיבול העובדתי-מטפיסי הוא כללי מאד ודל למדיי, ולכן מסקנת הביניים שלי היא שגם אם יש ממדים מטפיסיים-רוחניים לא טריביאליים כלשהם שניתן ללמוד אותם מהתנ”ך, מדובר במעט כאלה ובסיכוי קלוש לפגוש אותם. לכן שוב, מסקנתי בינתיים היא שגם מבחינה זו סביר והגיוני יותר להתמקד בלימוד ‘קצות’ (כלומר עיון תלמודי והלכתי).

ישנה כמובן אופציה לפרש את התנ”ך במישור הקבלי, ואז כל התנ”ך כולו אינו אלא אוסף של עובדות והתרחשויות מטפיסיות. בכיוון דומה הולכים בעלי הפרשנות האלגוריסטית, כפי שהזכרתי בפוסט הקודם. אבל כאן איני עוסק בזה אלא בלימוד תנ”ך במובן המקובל במחוזותינו. אני שואל האם יש בו טעם ולא בלימודי תנ”ך מסוגים אחרים (כמו שעניתי ביחס להצעה שעלתה ללמוד תנ”ך כדי לדרוש אותו בי”ג מידות).

לימוד ערכים מהתנ”ך

כעת הגענו לערכים. את הערכים שניתן ללמוד מהתנ”ך אפשר לחלק לערכים מוסריים ודתיים (הלכה). אקדים ואבהיר שבעיניי התנ”ך הוא מקור סמכות במישור העקרוני, מפני שמקורו אלוהי (בין אם ישירות ובין אם דרך הנביאים). לכן אם אמצא שהתנ”ך מורה לעשות X מסקנתי תהיה ש-X הוא הצעד הנכון, הן אם מדובר בערך מוסרי והן בערך דתי.

היו (ישי) שהבינו מדבריי שכוונתי לטעון לחוסר יכולת עקרוני ללמוד ערכים מטקסט כלשהו, בפרט מטקסט שמתאר עובדות (שאלת ה-is-ought). אך כפי שהסברתי זוהי טעות. מכיון שאני רואה בתנ”ך מקור סמכות, אזי אם אמצא בו הוראה, ישירה או במשתמע, ש-X הוא ערך נכון אז מבחינתי X הוא ערך נכון, הן ערך הלכתי והן ערך מוסרי. כמובן אם תהיה הוראה ישירה אז אין כאן כלל מקום לדבר על כשל נטורליסטי. בדיוק כמו שההוראות ההלכתיות בתנ”ך מחייבות מבחינתי כך גם ההוראות המוסרית וערכיות. אבל גם בלי זה, מבחינתי אם אלמד מהתנ”ך ערך כלשהו הוא יחייב אותי.

במישור הזה, לא טענתי ולא התכוונתי לטעון טענה מהותית. עיקר טענתי היתה  פרקטית. גם אם עקרונית אפשר ללמוד ערכים מטקסט כלשהו, ועל אף שמבחינתי אם התנ”ך אכן היה מלמד אותי משהו הייתי מחויב לו, בפועל קשה לראות כיצד אני לומד מהתנ”ך ערכים באופן מעשי.

לימוד ערכים מהתנ”ך: הלכה

התורה מחדשת ערכים דתיים, כמו שמירת שבת, אכילת כשר וכו’, וערכים מוסריים (איסור רצח, גניבה, כיבוד הורים ועוד). ערכים דתיים לא מוטמעים בנו, ולכן מטרתו הבסיסית והמובנת מאליה של התנ”ך היא ללמד אותנו מה הקב”ה מצפה מאתנו במישור הזה, כלומר להוות בסיס להלכה (שמתגבשת גם באמצעות תושבע”פ כמובן). לכן כאן נראה לי מובן מאליו יש ערך בלימוד התנ”ך בתיווכה של תושבע”פ כמובן. בלי זה לא נוכל לברר את רצון ה’ מאתנו, ומה ראוי ולא ראוי מבחינה דתית.

חשוב להבין, ושוב כנגד אי הבנות שעלו בטוקבקים, שאין כוונתי רק להלכות מעשיות. מבחינתי לימוד של פרשת בן סורר שלא היה ולא עתיד להיות, או לימוד של דיני הקרבנות שלא רלוונטיים בימינו (וספק אם יהיו גם בעתיד, כדעת הראי”ה), הם לימוד של רצון ה’. גם אם אני לא מבין מדוע ההלכה היא כזו ולא אחרת, ואולי דווקא בגלל שאני לא מבין זאת, חשוב ללמוד זאת מהתורה. אין אפשרות אחרת ללמוד את זה. לא מספרי היסטוריה או פסיכולוגיה או כל מקור אחר. לכך נועד הציווי והטקסט המקראי. לכן ברור לי שיכולות להיות “נורמות קדושות” ושחשוב  ללמוד אותן, זאת בניגוד ל”עובדות קדושות”. כשלומדים את רצון ה’ (=ההלכה) זו הדרך לעבוד אותו ולהידבק בו, שכן הוא ורצונו חד, ודך זה אני מכיר את מי שאמר והיה העולם. אבל העובדות ההיסטוריות, גם אם הן כלי להכיר אותו אפשר לעשות זאת בצורה טובה יותר דרך ספרי היסטוריה ומחקר ארכיאולוגי והיסטורי.

לימוד ערכים מהתנ”ך: מוסר

לגבי ערכים אוניברסליים זה יותר קשה אם כי עדיין חשוב לי להבהיר שלא בלתי אפשרי. ערכים אוניברסליים בד”כ מוטמעים בנו ולכן לא סביר שנמצא חידושים בתחום זה בתורה או בנ”ך. יתר על  כן, גם אם נמצא חידושים אנחנו בדרך כלל נפרש את הפסוקים באופן שיתאים לתובנות המוסריות שלנו. כך מקובלנו גם בגמרא שעדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברא. זה לא קורה ברמה כזאת בתחום ההלכה כמובן, שהרי שם אין לנו תובנות (איך ראוי לפדות פטר חמור) שקודמות לטקסט, אלא לכל היותר סברות שמלוות את פרשנותו וכנראה עולות גם מהלימוד עצמו ולא רק מאתנו ומערכינו.

אמנם בטוקבקים התבהר שעקרונית ייתכן ללמוד גם ערכים מוסריים מהתנ”ך, באחד משני מצבים:

• אם הייתי מבין מהתורה באופן חד משמעי שבעיני המקרא אין ערך לחיים או שמותר להתאבד הייתי לומד מכאן ערך אוניברסלי, למרות שהוא סותר את תפיסותיי. כאן הבעיה היא פרקטית בעיקרה, שכן בד”כ אני אפרש את הפסוקים באופן שיתאים לתפיסותיי ולכן קשה לחלץ חידוש מהתורה בגלל ששערי פירוש לא ננעלו. פוק חזי שכמעט אין מקרים כאלה. זה לא רק אני אלא כולנו. אני לא מכיר מקרה שבו מישהו הפיק מהתורה ערך מוסרי מחודש (נגד מה שהוא חשב קודם לכן) באופן חד משמעי ושינה את עמדתו. וגם אם כן (דומני שאהרן הביא דוגמה כזאת) – זה כמעט לא מצוי ולא די בזה כדי להצדיק התמקדות בלימוד תנ”ך.
• גם אם המסר הערכי שעולה מהתנ”ך אינו עולה מהטקסט בצורה חד משמעי אלא רק סבירה, יכולה להיות לו משמעות בסוגיות שבהן אין לי עמדה ברורה משלי ואני מתלבט. במקרים אלו די שאמצא שהפירוש הסביר בתורה הוא X כדי שאאמץ אותו. שם לא אנסה לפרש אותו אחרת.

אמנם גם כאן יש להעיר שאם אני מתלבט ספק רב האם אכריע לאור  פרשנות בתנ”ך, אם היא לא מספיק חד משמעית. אבל מקרים כאלו, גם אם הם קיימים, הם נדירים, ושוב הם לא מצדיקים התמקדות בלימוד שרובו חסר משמעות מהותית.

למה בלימוד הלכה זה אחרת?

ישי חזר וטען כל הזמן שכל טענותיי רלוונטיות גם ביחס ללימוד החלק ההלכתי של התנ”ך ותושבע”פ. עיון תלמודי והלכתי גם הוא תלוי בפרשנות של הלומד, וגם שם הלומד כופה את הבנותיו על הטקסט, וגם שם מדובר בלימוד שאין לו ערך מצד עצמו (בפרט לשיטתי שההלכה זרה למוסר, לא מבוססת עליו ולא באה ללמד ערכי מוסר). גם שם ההלכות הן גזירות הכתוב, ואם גם ההלכות הן רק גזירות הכתוב, הוא טען, ובמה זה שונה מ”עובדות קדושות”? למה לא יכולה להיות גזירת הכתוב ללמוד עובדות קדושות כלשהן, אבל הערך בלימוד פדיון פטר חמור או לנענוע לולב כן נראה לי קביל?

תשובתי לטענות אלו היא בכמה מישורים. ראשית, רצון של הקב”ה הוא בעל ערך מובן מאליו. גם אם הרצון כשלעצמו לא ברור לי, ואיני יודע מה הוא משיג, זה ברור לגמרי שכשלומדים את רצונותיו מבינים משהו לגביו ולגבי האופן הרצוי של ההתנהלות בעולם ולגבי תפיסתנו את העולם. כשאני לומד שצריך לפדות פטר חמור או לסקול בן סורר, למדתי חתיכת רצון של הקב”ה. זה מובן לי מאליו, ולכן אין לי שום בעיה עם הלימוד הזה. כמובן שהייתי מאד שמח גם להבין במה זה מועיל, אבל זה לא מפריע לי למשמעותיות של הלימוד. אגב, תוך כדי הלימוד מתפתחות הבנות ואינטואיציות שונות שמוצאות משמעות בהלכות הללו (ויעידו הסברות הפרשניות שמופיעות אצל הלומדים גם בהקשרים ההלכתיים הפורמליים). שנית, עובדה היא שכשאני מפרש את סוגית פדיון פטר חמור אני לא מכניס את ערכיי ולא כופף את התורה לתובנותיי האפריוריות. בלי התורה לא הייתי פודה פטר חמור וגם לא נמנע מאכילת חזיר או דם, משא”כ לגבי רציחה, גניבה וערכים אוניברסליים בכלל. אז הלימוד בהלכה בהחלט מחדש לי משהו (ושוב, בלי קשר לשאלה האם מדובר בסוגיא מעשית או לא). זה לא כמו לימוד שמחדש לי כרוניקה או מסכת עובדתית כלשהי. שם אני לא לומד רצונות של הקב”ה אלא לכל היותר לומד עובדות היסטוריות (ואולי מקיים בכך את רצונותיו). זה הבדל מאד משמעותי. ושלישית, כתבתי לישי שגם אם העובדות יכולות להיות קדושות ויש ערך תורני בלימודן, כלומר גם אם אכן יש גזיה”כ שבכל זאת יש לזה ערך, עדיין הגיוני בעיניי ללמוד את זה אחרי שאגמור את הלימוד ההלכתי והעיוני שהוא יותר משמעותי מבחינתי.

השוואה ממעוף הציפור

אסכם כאן ממעוף הציפור את ההבדלים שאני רואה בין לימוד ההלכה והעיון התלמודי לבין לימוד תנ”ך במובנו המקובל. כל היבט לחוד אולי בר ויכוח אבל הסכום של כולם להערכתי אכן מוביל למסקנה שהצגתי.

חלק ניכר מפרקי התנ”ך עוסקים פשוט בהיסטוריה. אין פלא שהם נלמדים באותה צורה ובאותה התלהבות בקבוצות ובתי מדרש חילוניים. אנשים לומדים היסטוריה ואת האתוס הלאומי שלהם, ובמובן הזה אינו מצליח לראות בזה תורה או קדושה. אתה עושה את מה שכל גוי עושה, ובדיוק באותה צורה. כן כן, אני יודע יש גזיה”כ שבכל זאת יש לזה ערך, אבל עדיין חשבו מה המשמעות המהותית שניתן למצוא בזה. זאת לעומת הלימוד ההלכתי, שלא בכדי הגויים והחילונים כמעט לא עוסקים בו. זה עולם יהודי ותורני שלא נוגע אליהם.

גם בלימוד ההלכה נזקקים לכלים חיצוניים (לוגיקה, מתמטיקה, ואפילו היסטוריה וריאליה עתיקה, פסיכולוגיה ועוד), אבל בהקשר ההלכתי כל אלו הם רק מכשירי מצווה. זהו בירור של התשתית העובדתית שעליה חלות הנורמות הנלמדות. לעומת זאת, בלימוד החלקים הלא הלכתיים בתנ”ך לימוד התחומים החיצוניים הוא עצם העניין. בירור היסטורי של סוגיא  תנ”כית אמור להתנהל גם במישור אקדמי היסטורי גרידא. שם זה לא כלי, מכשיר מצווה, אלא גוף הלימוד עצמו. קשה לי לקבל שקורס במחלקה להיסטוריה או ארכיאולוגיה ועיון במקורות זרים לגמרי הוא לימוד תורה. וגם אם כן – נראה לי סביר שזה פחות משמעותי מלימוד ההלכה, וכנ”ל.

מעבר לזה, כבר כתבתי כמה פעמים בעבר שבמסורת ההלכתית התגבשה דיסציפלינה. למרות כל ההבדלים בין בתי המדרש והלומדים השונים יש שיח ויש צורת חשיבה ייחודית, ולכן אתה יכול לחוש שבעיון התלמודי אתה קונה משהו חדש. אתה מצטרף לדיסציפלינה ייחודית, וזה משהו יהודי שיכול להיחשב תורה. לעומת זאת, בלימוד התנ”ך הלומד היהודי הדתי לומד בדיוק כמו הגוי או החילוני, ואין כאן שום דבר יהודי מיוחד. אין שם צורת חשיבה והתייחסות שהתגבשה עם השנים. כולנו קוראים את זה כמו כל טקסט אחר, בלי שום הבדל. המפרשים השונים כל אחד הולך בכה או בכה, אבל אין דיון של ממש ביניהם. זו לא דיסציפלינה אלא אם בכלל אז אוסף של כאלה, ובעצם להערכתי גם כל בימ”ד לחוד אינו לגמרי דיסציפלינה. מה שעולה מכאן הוא שלימוד התלמוד והעיון בו מאפשרים גם את החיבור לאתוס וצורת החשיבה היהודית של הדורות הקודמים הרבה יותר, ובוודאי לא פחות, מאשר לימוד התנ”ך שהוצג כאן כבעל ערך לאומי וכמה שמחבר אותנו לקולקטיב. לימוד הלכה יעשה גם את זה טוב יותר.

אגב, אם רוצים להתחבר לדורות במישור האישי, כלומר ללמוד עובדות וכרוניקות של אישים ואירועים מהעבר, מבחינתי הרבה יותר מעניין לקרוא על תולדות רעק”א, הרמב”ם ור’ אלחנן וסרמן ומחשבתם ההלכתית, מאשר מי מלך לפני ואחרי אחז, והאם הוא עשה טוב או רע בעיני ה’. למה ייגרע חלקה של ההיסטוריה של התקופות שאחר התנ”ך? האם כל לימוד היסטוריה הוא תורה? למה חיבור ללאום של תקופת התנ”ך הוא תורה ולימוד תולדות גדולינו ואבותינו אינו “גופי תורה”, כאתוס הישיבתי המקובל (שאיני מסכים לו)?

הפסיפס שנוצר מלימוד ההלכה לענפיה הוא הרבה יותר משמעותי מאשר שרשור של אוסף העובדות ההיסטוריות של התנ”ך. אין להשוות לענ”ד בין שני סוגי הלימוד מבחינת התחכום והעומק, רוחב היריעה, המורכבות וכמות התובנות הרלוונטיות לאמונה ולחיים. התלמוד הוא ממש  יצירת מופת לדעתי שמצליחה להציג תמונת עולם מורכבת רבת ענפים וגוונים ורבדים, לתעד מו”מ ושיח בין דורי בנושאים שונים ומגוונים שגם ישימים לחיינו וגם מעשירים אותם, והיא מצליחה לכלול בתוכה המון אספקטים ולסנתז אותם ליצירת דיסציפלינה וצורות התייחסות יהודיות ייחודיות.

לעומת זאת, אלו המגינים על משמעותיותו של לימוד התנ”ך מסבירים לי שעליי ללמוד כרוניקות כמו “קרבנו קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה…” שחוזר על עצמו 12 פעמים, או רשימות ארוכות של דורות ושמות מתקופות שונות (“פלוני הוליד את אלמוני יולד בנים ובנות, וימות…”). ושוב, זו כנראה תורה, אבל אני לא רואה מדוע לא עדיף ללמוד תורה אחרת, משמעותית הרבה יותר, שגם היא תורה. משום מה התרגלתי לכך שמאשימים אותי בלייבוביצ’יות, כלומר עיסוק בנושאים שאינם מובנים סתם כי יש גזיה”כ לעסוק בהם, בעוד שדווקא לומדי התנ”ך עוסקים בכרוניקות ו”עובדות קדושות” וממלמלים פסוקים טכניים עם רשימות מכולת, רק כי יש גזיה”כ שמורה לנו שיש בזה ערך סגולי כלשהו. זה כבר לייבוביצ’י מדיי אפילו בשבילי. לייבוביץ אמר שמבחינתו התפילה יכולה גם להיות דקלום של ספר הטלפונים חמש פעמים ביום, שכן התוכן של התפילה אין לו משמעות. זו בעצם בדיוק התמונה שנוצרת בלימוד התנ”ך המקובל. הם מדקלמים ספרי טלפונים בגלל הערך הסגולי שיש בזה. אני מסרב לראות בזה תורה, או לחלופין גם אם זו תורה יש תורה באיכות גבוהה יותר שלימודה קודם לזו. לעומת זאת, לומד ההלכה עוסק בדברים יהודיים ייחודיים, ברצונות של הקב”ה שמשתקפים בתורה ובדיסציפלינה העשירה שהתפתחה ממנה (ורק בהן), ודווקא זה מוצג כעיסוק חסר פשר וטכני. אתמהה!

אז למה התנ”ך ניתן?

חזרו ושאלו אותי שוב ושוב למה התנ”ך ניתן? אם כרוניקות ועובדות אינן קדושות, למה נכתבו החלקים הללו בתנ”ך?

ראשית, אומר שזוהי שאלה טובה, אבל היא לא עוזרת לי לפתור את הבעיה הפרקטית. אני לא מצליח למצוא משמעות. אז גם אם ברור שאני טועה כי לשיטתי אין הסבר מדוע התנ”ך ניתן, זה לא עוזר לי במישור הפרקטי, והרי הוא עיקר הדיון מבחינתי (ראה בתחילת הפוסט).

שנית, בהחלט ייתכן שהתנ”ך ניתן כדי להוות אתוס לאומי, ואולי אפילו יש בזה ערך דתי (גזיה”כ). אבל למה אני אשם? בעיניי זה משעמם ולא מאד מועיל, ולכן אין פלא שאני מעדיף לעסוק בחלקים המעניינים והמאתגרים יותר של התורה. אם אחרים רוצים למסור את נפשם על העניינים המשמימים הללו – יבושם להם.

ושלישית, הסברתי שבעבר התנ”ך כנראה כן היה נחוץ. הערכים שרווחים בתרבות שלנו כיום (לא רק ביהדות כמובן) השתרשו בה בין היתר בזכות התנ”ך. חלקם אולי בטעות (כמו משכב זכר שלדעתי אינו תועבה מוסרית אלא דתית, וכבר נדונו הדברים באתר), וחלקם לא (כמו רצח וגזל וניאוף ועוד). היו תרבויות שבהן הערכים הללו לא היו מקובלים, כמו בסדום או בדור המבול או אצל עמלק. וכנראה גם אצל אבותינו היה מקום לשיפור. לכן אני בהחלט יכול להבין מדוע החלקים הלא הלכתיים של התורה ניתנו בשעתם. הם ניתנו גם כדי ללמד את הערכים וגם לסייע להפנים אותם. אבל עדיין מבחינתי, לפחות במצבנו כיום, איני רואה בזה ערך רב. יש לי דרכים טובות יותר להפנים ערכים, מעבר לזה שכפי שכתבתי הפנמה של משהו ידוע אינה לימוד, או לפחות לא לימוד במובנו הטהור (שהוא הפקת תובנות חדשות), וחוצמזה אני כבר באמת יודע את כל זה.

לסיום, אשוב ואזכיר כאן את הסברו של ר’ יצחק ברש”י הראשון על התורה שבעצם כותב בקיצור את דבריי: עצם שאלתו מניחה שאין ערך בחלקים הסיפוריים של התורה אלא רק בהלכה. לכן הוא שואל מדוע התורה לא מתחילה ב”החודש הזה לכם”. מכאן ברור שלדעתו עיקר התורה הוא ההלכה. אמנם הוא עונה ומסביר מדוע ניתן גם כל השאר (הוא עוסק בחומש ורבע הראשונים), אך שימו לב שלשיטתו זה ניתן מסיבות טכניות בלבד. למשל, ספר בראשית ניתן כדי ללמדנו את הזכות על הארץ ולסתום פיות המערערים. טוב, אני כבר יודע את זה ואיני מערער על זכותנו על הארץ. אז מה כל זה אומר לי כיום? לא הרבה. דומני שלא בכדי בחר רש”י לפתוח את פירושו לתורה בהערה הזאת, שכן היא מתייחסת לקושי שאמור להציק לכל לומד: מה ערכם של החלקים הלא הלכתיים בתורה. ואת זה כותב גדול פרשני המקרא והתלמוד בתחילת פירושו לתורה. זה מה שפוגש כל לומד תנ”ך בתחילת דרכו. אז לי הקטן לא נותר אלא להצטרף ולאחוז בשיפולי גלימתו.