כמה מילים בעקבות לווייתה של רות דיין (טור 368)
לזכרה של רות דיין ז”ל
בסוף השבוע שעבר הלכה לעולמה רות דיין, אשתו לשעבר של משה דיין, בגיל קרוב ל-104. רות הייתה אישיות מיוחדת, שהביוגרפיה שלה שזורה באופן הדוק בהיסטוריה של המדינה. היא עברה וחוותה רבים מהאירועים המרכזיים שעברו עלינו והייתה מיודדת עם אישים מיוחדים בארץ (כמו וינגייט, יצחק שדה ועוד רבים) ובעולם. היא יזמה מפעלים חשובים בתחומי החברה, האמנות והכלכלה, כמו “משכית”, וריאטי ועוד, טיפלה בעולים חדשים ובשאר אוכלוסיות חלשות, וכמובן הייתה אשת שמאל מובהקת בדרכה השקטה. כך, לדוגמה, היא הייתה בקשר חברי קרוב עם סוהא ערפאת ואמה עד סוף ימיה, וטיפלה לא מעט בקבוצות פלסטינאיות וביחסי יהודים-ערבים. זה כנראה מה שהיה לה לרועץ כמועמדת שהוגשה שנה אחר שנה לפרס ישראל, אך לא קיבלה אותו. הפוזיציה חובקת כל שעסקתי בה בטור 362, משחקת גם על המגרשים הללו, וחבל (ע”ע פרס ישראל לישעיהו לייבוביץ).
אשתי, דפנה, הייתה איתה בקשר קרוב בשנים האחרונות, ולכן חשנו צורך להשתתף בלוויה שנערכה ביום א האחרון בצהרים בנהלל. הלוויה הייתה חוויה מרתקת מבחינתי, ולזכרה של רות אכתוב כאן כמה הרהורים שעלו אצלי סביב האירוע.
המשתתפים בלוויה היו שילוב של שתי קבוצות: המיעוט שארגן את האירוע היו מושבניקים מסוקסים ושזופים מנהלל, מיובלי ידיים, לבושי ג’ינס, טי שירט ונעלי עבודה. ביחד איתם הייתה שם קבוצת הרוב שהורכבה ממשפחה וחברים שרובם תל אביבים מפונפנים, בדרך כלל צעירים יותר. הדבר סימל בעיניי את הביוגרפיה של רות ומשפחתה (שגם היא עברה מנהלל לתל אביב בכל המובנים), אבל אולי גם את דרכו של השמאל הישראלי בכלל, מההתיישבות העובדת ותנועת העבודה (הלאומית והמיליטריסטית שסוגדת לכוח ולעיקשות) אל חיק הליברליזם השמאלני, הרכרוכי והמנוכר.
הפתיע אותי שהלוויה התנהלה בגוון דתי. נכדתה אמרה שם קדיש בתרגום לעברית (רעיון מצוין. אני לגמרי בעד, כמו שצריך לעשות לגבי הכתובה), בלי נוכחות של אנשי חברא קדישא, בלי מלמולי התהילים המקובלים ושאר טקסים מייבשים כמקובל במחוזותינו. במקום כל זה הושמעו שם כמה משירי ארץ ישראל (“ואולי לא היו הדברים מעולם”, “האמנם עוד יבואו ימים” וכדומה) שבהחלט התאימו לאווירה. התחושה הייתה שפיסת היסטוריה נקברת כאן ונאספת בחזרה לאימא אדמה ולארץ ישראל (באירוע, כמו אצל רות עצמה, הורגשה שמאלנות ואוניברסליות עמוקה ביחד עם קשר עמוק לארץ ולמדינה, כפי שהיה פעם בתנועת העבודה). קשה היה שלא לחשוב כמה כולנו חייבים לחבורה הזאת שעברה בשנים האחרונות שינוי כה עמוק ולעתים מעצבן.
הנאומים בלוויה נשמעו כמו שיח פנימי של לוחמים בלפוריסטיים פנאטים ועזי נפש, שמדברים בינם לבין עצמם ומשתפים אחד את השני בהרפתקאות בלפור ובמלחמה העיקשת שלהם על המדינה שנגזלה מהם. היו שם שבועות נאמנות לדרך ודבקות במורשת. לי זה נשמע בדיוק כמו בלוויה חרדית, שגם בה לא עולה על דעתו של איש שאולי יש מהנוכחים מישהו שלא ממש מזדהה עם האמירות ועם האווירה הזאת ועם התפיסות שהיא משקפת. ראוי ומתבקש באירוע כזה לדבר על השקפותיה וגם על השקפת בני משפחתה ולתאר אותם לשומעים כקווים לדמותה ולזכרה, אבל התחושה שלי שם הייתה שלא מדובר בתיאור אלא בהטפה ובאמירות כאילו מדובר בעקרונות שאמורים להיות מובנים מאליהם לכולם. כבר עברתי בעבר אירועים דומים, והתברר לי שיש בעולם כל מיני סוגי דוסים שחיים בבועה שלהם ולא רואים מטר החוצה.
מאלף להביט על הדברים על רקע המורכבות העצומה והחריגה של משפחת דיין, שמלאה באישים מוכשרים מאד, מסובכים ומסוכסכים עם עצמם ועם אחרים, שבועטים ומורדים בכל מה שזז, וכל זה כמובן בריש גלי וברשות הרבים (דרך התקשורת, הספרות, העיתונות והקולנוע). ולמרות כל זאת, השיח בלוויה שיקף תמונה של משפחה וחברים שמהווים קבוצה לגמרי אחידה ללא טיפת מורכבות ו/או מרד. האווירה הייתה לגמרי מונוכרומטית (=חד גוונית), ללא חריקות וקולות חריגים (אמנם יש גם את עוזי דיין, “הכבשה השחורה”, שלא הורגש שם). תחושתי הייתה שהחבר’ה הללו הם קבוצה דתית-אידאולוגית לכל דבר ועניין. אני חייב לומר שהאחידות הזאת קצת הרתיעה אותי מחד, אבל מצידה השני של המטבע מאד הרשימה אותי ההצלחה שלהם בהעברת הלפיד והמורשת הזאת לדורות הבאים. החינוך ה”דתי” כנראה מצליח להם. אמנם בכלל האוכלוסייה בישראל הקבוצה הזאת היא כמעט זן נכחד (וניתן היה להרגיש שם את העצב ואפילו קצת ייאוש על כך), אבל מתברר שיש קבוצות ומשפחות שבהן מצליחים לשמר את האווירה והערכים הללו ולהעבירם היטב לצאצאים. חשתי שהם מצליחים בכך לא פחות, ואולי יותר מגדולי הדוסים (שאצלם בדרך כלל יש בכל זאת חלק מורד כזה או אחר).
ואם אשוב לרות דיין ז”ל, מצער שפטירתה והלוויה שלה כלל לא תפסו מקום בתקשורת, שעוסקת בעיקר באח הגדול, בביבי ובאנטי ביבי ובשאר הבלים לא מעניינים ולא חשובים. אישים מסוגה כנראה לא מעניינים את אף אחד, וחבל. אגב, תחושה דומה עברה בי גם בעת שהלכו לעולמם רבנים גדולים, שגם שמם לא אמר מאומה לציבור הרחב. גם כאשר מקדישים בתקשורת מקום לרב כזה או אחר, זה בדרך כלל רב שהיה לו תפקיד או קול ציבורי (רצוי פוליטי). אנשי רוח ואישיויות מיוחדות הם לא חדשות במקומותינו, וחבל.
נדמה לי ששווה לכולנו לנצל את ההזדמנות לחזק את האנטי תזה לכל מה שתיארתי כאן. לפתח התמקדות בעניינים חשובים ומועילים במקום בהבלים שממלאים את השיח הציבורי היומיומי כאן בארץ. לעסוק באישים מעניינים ומיוחדים ולא בסלבס פוליטיים או תקשורתיים. לשמוע קולות שונים ולתת להם גם להישמע. לא לתת לפוזיציה לתפוס מקום בלעדי בשיקולים שלנו וביחסנו לאנשים ואירועים. נכון, רות הייתה שמאלנית ברמה מטורללת ממש, בעיניי זה כמעט בלתי נתפס. ידידות עם משפחתו של רוצח המונים כמו ערפאת היא עניין מזעזע מבחינתי. ובכל זאת, מי שהכיר אותה ידע שזה בא ממקום אמיתי ומאישיות קורנת, ולא נכון לתת לפוזיציה שלנו להאפיל על כך (ראו בטורים 29-30 על הערכה מורכבת לאנשים). היא הייתה אוהבת אדם אמיתית, אשת אמת, דמות מופת למשפחתה ולקבוצות רבות אחרות, בעלת מידות מרשימות ומיוחדות. שורשיה היו נעוצים עמוק בארץ ובמדינה וזאת בהרמוניה עם אישיותה ותפיסותיה האוניברסליות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין.
יהי זכרה ברוך.
