שיפוט מוסרי של אדם לשיטתו (טור 372)

בס”ד

לפני כמה ימים עלתה שאלה באתר לגבי שיפוט מוסרי של הנאצים. תוך כדי הדיון התעוררה השאלה לגבי שיפוט מוסרי שאנחנו עושים להתנהגותו של אדם או קבוצה כלשהם, האם הוא צריך להיעשות לשיטתו של אותו אדם או לשיטתו של השופט (לשיטתי). משום מה חשבתי שכבר התייחסתי לזה לא פעם, אבל בחיפוש באתר לא מצאתי דיון מסודר. חשבתי לעצמי שאת הלאקונה הזאת צריך למלא בהקדם (בכל זאת, העולם כולו כבר מחכה לשמוע סוף סוף את האמת, איך צריך ונכון לשפוט התנהלויות ואנשים). הגיעה העת לעסוק בנושא החשוב, הכאוב והעמום הזה, ובנוסף אולי יהיה הטור הזה מקום טבעי לרבי מטולגינוס שליט”א להעלות את הרהוריו והשגותיו בנושא (בשרשור ההוא הם עלו רק על קצה המזלג).

הנאצים

נפתח בכבוד אכסניה, ונתחיל ישירות בחוק גודווין. הדוגמה הכי בוטה שלגביה ניתן לדון היא כמובן הנאצים שליט”א. לכאורה ברור לכל בר דעת שהם היו רשעים גמורים, ומצווה על כל אדם נאור להכחיד אותם מעל פני האדמה, רצוי כשהם עוד קטנים. מדוע שם כל כך ברור שאין מקום לשפוט אותם לשיטתם שלהם? הרי בניגוד לפושעים רבים אחרים שפועלים מתוך יצר רגעי, לנאצים דווקא הייתה שיטה סדורה שהם הלכו על פיה (כמובן שזה לא רק להם. גם “לירדנים הייתה שיטה“, ואין כאן מקומו).

ההנחה היא שבמקרה הנאצי ברור בעליל שמדובר בשיטה מעוותת. תפיסה גזענית שלפיה מותר ורצוי להרוג יצורים חיים מסוגים שונים (יהודים, הומואים – כמצוות התורה כמובן, צוענים, בעלי מום, מתנגדי המשטר, קומוניסטים ועוד) אינה לגיטימית, ולכן לא סביר לשפוט אנשים שמחזיקים בה לשיטתם. להיפך, החזקה בשיטה כה מעוותת היא עצמה גנאי מוסרי. לפי ההסתכלות הזאת, הנאצים היו פושעים שיטתיים ולא עבריינים מתוך יצר או אימפולס רגעי, וזהו שיקול לחומרא ולא לקולא. יתר על כן, אם נשפוט את הנאצים לשיטתם שלהם, נראה שלא נוכל לשפוט אף אדם לחומרא. כל אדם שעושה משהו פועל לפי שיטתו. נכון שעקרונית ניתן גם להסיק שבאמת אי אפשר לשפוט אנשים, אבל מי שלא מוכן לקבל את המסקנה הזאת, כלומר מי שמאמין במוסר ובמשמעותו, לא יכול לוותר על שיפוט מוסרי של אנשים והתנהלויות. לאדם כזה לכאורה לא פתוחה האופציה לשפוט אנשים לשיטתם. הוא יכול אולי לראות בקיומה של שיטה משום נסיבות מקילות (צייתנו לפקודות), אבל ודאי לא טיהור גמור של המעשים. וגם ראיית שיטה כנסיבות מקילות אינה פשוטה. בפשטות זהו שיקול לחומרא, כפי שכבר הערתי.

אבל אני בכל זאת חולק על כל זה. לדעתי יש לשפוט כל אדם, או קבוצה, כולל הנאצים, לשיטתם שלהם, מעוותת ככל שתהיה, ולא לשיטתי שלי. כדי להבהיר, אקדים ואומר כבר כאן שאין לזה שום קשר ליחסיות של המוסר. אבל לפני שאכנס לזה עליי להקדים הקדמה נחוצה לגבי שיפוט מוסרי בכלל.

שיפוט מול התגוננות

כאשר אני שופט אדם או פעולה של אדם מבחינה מוסרית עליי להחליט האם הוא אדם טוב או לא, או האם הוא פעל טוב או לא. ההשלכות של השיפוט הזה יכולות להיות שונות ומגוונות. לפעמים יש השלכות משפטיות (לתת לו עונש, כמו במקרה של הנאצים). לעתים אני רוצה לדעת האם עליי להתגונן מפניו, או אולי סתם האם אני רוצה להיות בקשר אתו (חברות, שכנות, יחסים דיפלומטיים וכדומה). ולעתים אני שופט אדם רק כדי ללמוד כיצד עליי להתנהג (וכיצד לא). אני יכול לשאול האם ברצוני שילדיי יהיו עמו בקשר (שיקול חינוכי) וכדומה.

מבחינתי כאן לא משנה מטרת השיפוט אלא אופיו. אם אני רוצה לדעת האם עליי להתגונן מפניו או להרתיע אותו או אחרים מעשיית מעשים כאלה בעתיד, זהו שיקול טכני, והשיפוט המוסרי כאן הוא שולי. במקרים כאלה אני לא באמת שופט מוסרית אדם וגם לא מעשה, אלא פשוט מחליט האם אני רוצה שהוא ייעשה או לא. ההחלטה הזאת יכולה להתקבל משיקולי נוחיות, או התגוננות מאיומים וכדומה. אני יכול לכלוא רוצח או להרוג אותו כי איני רוצה שהוא יהרוג אותי. החלטה כזאת לא כרוכה בהכרח בשיפוט מוסרי של מעשיו. ייתכן שאותו אדם הוא רובוט מסוכן שאיבד שליטה ונשקפת לי ממנו סכנה ולכן אשמיד אותו או אסגור אותו במקום סגור. אין בכך כדי לומר שלדעתי אותו רובוט ראוי לעונש כי הוא נוהג באופן לא מוסרי. במקרה זה אני לא שופט אותו אלא מתגונן מפניו. הוא הדין לגבי אדם. ניתן להחליט להכניס אדם לכלא בלי לקבוע שהוא נהג באופן לא מוסרי. פשוט מפני שהוא מסוכן לי ואני חייב להתגונן. כאן איני עוסק בשיפוט כזה, שכן זה אינו ממש שיפוט מוסרי של האדם או המעשה. הנושא שלנו כאן הוא שיפוט של האדם ושל מעשיו.

שיפוטים שמטרתם התגוננות או הרתעה, גם אם אני נזקק להכרעות של ראוי ולא ראוי, בוודאי נעשים לשיטתי ולא לשיטתו של ה”עבריין”. אני צריך לקבוע האם המעשה הזה מסוכן ויש למנוע את עשייתו, ולכן כאן ברור שמה שקובע הוא שיטתי שלי. הדבר נכון גם לגבי החלטה האם אני רוצה שבני ילמד איתו בכיתה. אני רוצה שהבן שלי יגדל על ערכים ראויים ויתרחק משכן רע כדי שלא יושפע. כאן ברור שהרוע של אותו שכן פוטנציאלי נקבע לפי שיטתי שלי. הרי אני קובע כיצד אני רוצה שבני יתחנך ויגדל, ולא שופט כאן את האדם ההוא כשלעצמו. כאמור, הדיון שלי בטור הזה לא עוסק בסוג כזה של שיפוטים. כאן אני עוסק בשיפוט של אדם או מעשה כדי לקבוע האם הוא היה מוסרי או לא. אני רוצה לקבוע האם מדובר באדם טוב או רע. ניתן לשאול למה זה טוב: מדוע אני בכלל צריך לשפוט אנשים, מעבר לשאלות הפרקטיות (כמו התגוננות וחינוך)? אבל עובדה היא שאנחנו שופטים, ואני מנסה לבחון את מהותו של שיפוט כזה.

שיפוט של אדם או של מעשה

גם כאשר אני שופט את האדם, אם לשיטתי אסור לרצוח, אזי רוצח הוא אדם רע. גם אם לשיטתו שלו אין איסור לרצוח, הוא אדם רע. להיפך, אם לדעתו אין איסור לרצוח אז הוא עוד יותר גרוע. הוא אדם בעל אידאולוגיה רעה, ולא רק אדם שנכשל. אז היכן בכלל ניתן להתלבט בשאלה האם לשפוט אדם לשיטתו שלו?

לא בכדי דיברתי עד כאן כל הזמן על שיפוט של אדם ושיפוט של מעשה. מעשה הרצח הוא בוודאי מעשה רע, גם אם הרוצח חושב שזה טוב. אבל כאשר אני דן בשאלה האם האדם הוא רע, כאן ניתן לטעון שהשיפוט צריך להיעשות לשיטתו שלו. ההבחנה בין שיפוט של מעשה לשיפוט של אדם יכולה להתפרש כהבחנה בין שיפוט של מעשה מסוים מול שיפוט של התנהלותו הכללית של האדם (בכלל חייו). אבל אני לא מתכוון להבחנה הזאת. כוונתי כאן להבחין בין שני סוגי שיפוט של המעשה המסוים הזה: שיפוט של המעשה (בחפצא) ושיפוט של האדם שעשה אותו באותו רגע (הגברא). טענתי היא שאני יכול להחליט שהמעשה של הנאצי שרצח צועני הוא רע (החפצא של המעשה הוא רע), אבל אם הנאצי אכן האמין שהוא עושה כאן מעשה טוב – אזי הוא לא אדם רע או לא נהג באופן רע (הגברא לא היה רע). במקרה כזה אני טוען שראוי לשפוט את האדם כטועה אבל לא כרשע. טענתי היא שרשעות של אדם נקבעת לשיטתו שלו.

ניקח דוגמה קיצונית: ראובן רואה את שמעון רץ עם רובה, ונדמה לו ששמעון יורה לכל הכיוונים ומסכן אנשים. ראובן יורה בשמעון והורג אותו מדין רודף. מעשה מתבקש בחינה מוסרית לכל הדעות. והנה, מתברר שהוא טעה, ושמעון בעצם השתמש במכשיר שמפזר ריח טוב בסביבה. המעשה שעשה ראובן היה רע כמובן, שהרי הוא הרג אדם חף מפשע. אבל קשה מאד לומר שראובן התנהג כאדם רע. להיפך, הוא עשה את המעשה שהיה חייב לעשותו מנקודת מבטו. במקרה כזה, אמנם המעשה הוא רע (בחפצא) אבל ראובן (הגברא) הוא טועה ולא רשע. זוהי כמובן דוגמה של טעות בעובדות. אני טוען שטעות בתפיסת עולם אתית דומה מבחינה זאת לטעות בעובדות. נאצי שמאמין באמת ובתמים שיהודים הם מזיקים ושיש להשמידם מעל פני האדמה, אינו אדם רע אלא טועה. זאת בהנחה שהוא באמת ובתמים מאמין בזה. מבחינתו הצו המוסרי הוא להרוג את כל היהודים. במינוח של הרדב”ז אומר עליו שהוא “טועה בעיונו”, ולכן אנוס. שימו לב שאני לגמרי מסכים שהמעשה כשלעצמו הוא רע בעליל, וגם שהעמדה האתית שהובילה אליו היא רעה בבירור (ההכללה שכל היהודים מסוכנים ומרושעים). טענתי היא שהאדם שעשה אותו אינו אדם רע. הנימוק הוא פשוט מאד: אם אכן הוא באמת ובתמים מאמין בכל זה, מה אנחנו מצפים שהוא יעשה? שיפעל באופן שנראה רע בעיניו?

טענתי העיקרית כאן עוסקת בשיפוט של הגברא כפי שהגדרתי אותו כאן, ורק בו. אני טוען ששיפוט זה צריך לעולם להיעשות לשיטתו ולא לשיטתי.

חולשת הרצון

כאן מתבקשת שאלת המפתח: מיהו, אם כן, אדם שנכון לשפוט אותו כאדם רע (בגברא)? לכאורה כל אדם מאמין במה שהוא עושה (גם אם ערכיו רעים בעיניי), ואם שופטים אותו לשיטתו אז הוא לעולם אינו אדם רע.

אז זהו שלא. במקרים רבים אנחנו פועלים באופנים שגם לדעתנו הם רעים. אדם מאמין עושה לפעמים עבירות דתיות למרות שהוא עצמו חושב שמדובר במעשה שלא נכון לעשותו. אדם שמחויב למוסר עושה עבירות מוסריות למרות שהוא יודע שמדובר במעשים רעים. אלו תופעות של חולשת הרצון (ראו עליהן בטורים 172–173), ובמינוח הדתי אנחנו רגילים להתייחס לזה כתופעות של השתלטות היצר הרע. זהו אדם שראוי להתייחס אליו כרשע גם בגברא ולא רק בחפצא.

חשבו על אדם שגוזל את רכושו של אדם אחר. הגזלן מאמין בזכות הקניין של אנשים ובאיסור לפגוע בה (‘לא תגזול’), אבל חסר לו כסף או שסתם יש לו יצר לפגוע באדם אחר או להרוויח עוד כסף. כיצד נשפוט אדם כזה? אני רואה בו אדם רע, שכן האופן שבו הוא פעל הוא רע גם לשיטתו. נכון שבסולם הערכים שלו הרצון להרוויח כסף עומד מעל כיבוד זכות הקניין של הזולת, ולכן לכאורה הוא עשה את מה שנכון לשיטתו, אבל ברור שהרצון שלו להרוויח כסף אינו ערך. זהו יצר או אינטרס. מי שמעמיד אינטרס, או יצר, מעל הערכים שלו הוא אדם רע. כשאני מדבר על שיפוט לשיטתו של אדם, אני מתייחס לאדם שמבחינת מערכת הערכים שלו אין כל רע באי כיבוד זכות הקניין של הזולת. הוא לא פועל מתוך יצר ואינטרס נגד המוסר, אלא מערכת כללי המוסר שלו היא שונה מזו שלי. אם הייתי משתכנע שזה אכן המצב, הייתי שופט אותו לחיוב (בגברא), למרות שהמעשה שלו הוא כמובן רע.

נדמה לי שמה שקורה בדרך כלל הוא שפשוט קשה לנו להאמין שאדם באמת מחזיק בשיטה כה מופרכת מוסרית. כשאנחנו רואים אדם שגוזל ממישהו או רוצח מישהו, אנחנו מניחים שגם הוא עצמו מבין שזה מעשה רע אלא שיצרו גבר עליו והוא נכנע ליצר או לאינטרס. לכן אנחנו מתייחסים אליו כאדם רע (לא מוסרי). אבל אם היה בא אליהו הנביא ומספר לנו שבאמת איסורי גזל או רצח לא מוכרים במערכת הערכים שלו, היה עלינו לשפוט אותו אחרת. הדברים נכונים גם ביחס לנאצים. לדעתי שופטים אותם לגנאי רק בגלל שברור לנו שלא ייתכן שאנשים באמת מאמינים במערכת ערכית כל כך מעוותת. אנחנו מעריכים שגם הם מבינים שרצח הוא רע, אלא שיצרם גבר עליהם. אם זה המצב, אז אכן יש לשפוט אותם לגנאי. אבל לו יצויר שאשתכנע שהם באמת ובתמים מאמינים שכך ראוי לנהוג, היה עליי להתייחס לגברא בצורה שונה. יש להתייחס לטענתי העקרונית כאן (שרשעות צריכה להיקבע לשיטתו של ה”רשע”) כטענה תיאורטית. במישור הפרקטי, שיפוט כזה תלוי בשאלה האם אני מאמין לאדם שהוא אכן מחזיק במערכת ערכית כה שונה משלי.

טעות עובדתית מול טעות ערכית

נחזור שוב לנאצים. הסברתי שאם הם פעלו באופן שגם לשיטתם היה רע מוסרית, למשל מתוך יצר או פחד וכדומה, אזי יש לדונם לכף חובה. במקרה כזה גם לשיטתם הם אנשים רעים (בגברא). אבל יש עוד שתי אפשרויות פעולה שמובילות להתנהלות נאצית: 1. טעות בעובדה. למשל, נניח שהם חשבו שהיהודים זוממים להשתלט על העולם ולהשמיד את כל האחרים. 2. טעות ערכית. הם באמת ובתמים מאמינים שלרצוח יהודים זה טוב (גם אם הם לא זוממים להשתלט על העולם, בבחינת “וביערת הרע מקרבך”).

שני המצבים הללו הם טענות לקולא, שכן אונס בדעות הוא אונס לכל דבר (ראו למשל בשו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ קפז, אלף רנח), אבל בכל זאת יש הבדל פרקטי בין שתי האפשרויות הללו:

• באפשרות 1, בתוך ההנחה העובדתית שלהם הם צודקים בגישה שיש להשמיד את היהודים. יתר על כן, גם אם אנחנו היינו מגיעים למסקנה הזאת כנראה היינו עושים אותו דבר. הרי המערכת הערכית שיש להשמיד את הרע היא מערכת נכונה, והיא לא מיוחדת לנאצים. במצב כזה הטעות שלהם הייתה טעות בעובדה, שכן היהודים לא באמת זוממים להשתלט על העולם.
• לעומת זאת, באפשרות 2 מדובר בטעות ערכית. הם פועלים על בסיס מערכת ערכית לא נכונה, כלומר שוגים ביחס לאיסור לרצוח (שוב, באפשרות הזאת אני מניח שהם באמת ובתמים מאמינים בזה, וזו לא עצת היצר). יש הבדל בהתייחסות לשתי האפשרויות הללו.

למעלה הערתי שכאשר מדובר בטעות ערכית, יש לנו נטייה (לא תמיד מוצדקת) לחשוב שזה לא ייתכן. אני לא מאמין לנאצי שטוען כי הוא חשב באמת ובתמים שאין ברצח יהודי או צועני שום דבר רע. לכן אני דן אותו לכף חובה. אבל אם תיאורטית הוא היה באמת מאמין בזה ואם אני הייתי משתכנע שזה אכן המצב (היה בא אליהו ומספר לי זאת), אזי באמת הייתי דן אותו לכף זכות. לעומת זאת, במצב של טעות בהערכת/הבנת המציאות, בהחלט ייתכן שזה אכן מה שהאדם חושב. הרי עקרונית ייתכן מצב שבו יש קבוצת אנשים שזוממים להשתלט על העולם. במקרה כזה, קל וסביר יותר לקבל את הטענה שהם טעו עובדתית, ולכן לדון אותם לכף זכות. כאן אני אפילו לא דן אותם לכף זכות אלא רואה בהם אנשים שפועלים במסירות למען המוסר. הם השקיעו מאמצים ומשאבים לניקוי העולם מקבוצה שזוממת להשמידו. לא רק שלא מגיע להם גינוי אלא מגיעה להם הערכה. העובדה שהם טעו בהערכת המציאות משנה את השיפוט על המעשה כשלעצמו כמובן, אבל היא לא משנה לגבי השיפוט בגברא.

משמעותו של אונס

בדרך כלל, כאשר עולה טענת אונס ביחס למעשה של אדם (פטור אונס נלמד מהפסוק “ולנערה לא תעשה דבר”), זהו טיעון שמטרתו לפטור אותו מאחריות למעשיו. אם הוא פעל תחת אונס יש לו אחריות מופחתת, אם בכלל. הטיעון הזה לא יעלה בשלב שבו מגבשים את הכרעת הדין (אשם או לא אשם), אלא כשמגיעים לקביעת גזר הדין (העונש). טענתי כאן היא שטענת אונס יש לה חלק גם בדיון על הכרעת הדין. עצם השאלה האם האדם עבריין (בגברא) תלויה בתפיסותיו את המציאות ובמערכת הערכית שלו. כלומר לא רק שטעות בהבנת המציאות ובמערכת הערכית הן טענות אונס, אלא שהן משפיעות גם על עצם ראיית האדם כעבריין ולא רק על מידת האחריות שלו (והעונש שמגיע לו). הטענה שלא מגיע לו עונש כלל ולא שהוא עבריין שפטור מעונש.

חוסר אחריות בגיבוש תפיסת המציאות או הערכים

אמנם תיתכן תביעה על אדם שטועה בתפיסותיו הערכיות או בתפיסת המציאות שלו, אם גיבוש התפיסות הללו נעשה בחוסר אחריות ובלא מחשבה מספיקה. אם יבוא נאצי ויאמר לנו שלדעתו היהודים זוממים להשמיד את העולם, נוכל לשאול אותו מה היו הראיות שהביאו אותו למסקנה כזאת. בפרט אם הוא נוקט כנגדם בצעדים כה קשים יש עליו חובה לבחון היטב את התשתית העובדתית והערכית שעליה הם מבוססים ושמצדיקים אותה. חוסר אחריות בגיבוש מערכת הערכים ותפיסת המציאות גם היא עילה לתביעה מוסרית.

ישנם מצבים שבהם קשה יותר לקבוע אשמה, כאשר אדם גדל וחי בתוך אטמוספרה חברתית שבה ההערכות המציאותיות והתפיסות הערכיות הללו הן מובנות מאליהן. חשבו על אדם חרדי או דתי שחי בתוך תפיסה שבה הגוי הוא סוג של בהמה שנוהגת כבהמה ולעולם לא פועלת מסיבות מוסריות. זו אמנם שטות שלא עומדת במבחנים עובדתיים, אבל אנחנו הרי מכירים את האפולוגטיקה והפלפולים הדתיים שמיישבים את הדוגמות (בחול”ם) מול כל מציאות שלא תהיה. גם אם הוא יראה גוי שנוהג כראוי הוא יוכל להסביר שההתנהגות הזאת מיועדת להשיג אינטרס כלשהו, לקבל כבוד, להיראות טוב וכדומה. ויהודי שנוהג לא כראוי, זה כמובן השאור שבעיסה (זה לא מהותי לו. תהא אשר תהא משמעותה של האמירה התימהונית הזאת). לא ננעלו שערי התירוצים.

עד כמה ניתן למצוא אשם באדם כזה שנוהג כלפי גוי לפי ההנחות המופרכות שעליהן הוא גדל ושכל האנשים שהוא מעריך מפמפמים לו אותם? הדברים מוצגים בפניו כהוראה שישירה של הבורא, ומי הוא, תולעת ולא איש, שיחלוק עליה?! זוהי שאלה מאד לא פשוטה. אמנם אדם כזה לא מפעיל את הביקורתיות שלו כלפי מה שמוצג בפניו כ”עיקרי אמונה”, אבל נראה שכמעט כל אדם סביר במצב כזה היה נוהג כך. מעטים מאד מרשים לעצמם ביקורתיות נגד עמדות יסודיות שמקובלות בחברה שבה הם חיים (זו אחת ממטרותיו העיקריות של האתר הזה).

הדברים נכונים גם כלפי חברות שהן לכאורה פחות סגורות. קוראי “הארץ” נחשבים כקהילה פתוחה יותר מהקהילה החרדית. אני לגמרי לא בטוח שזה נכון, אבל בלי קשר לזה עלינו לחשוב על אדם ששחי בתוך סביבה תרבותית כזאת וניזון מהאינפורמציה המעובדת שהיא מציגה בפני מאמיניה. האם סביר לדרוש ממנו שיפעיל חוש ביקורתי ויבין שהחבר’ה הללו מדברים שטויות? אני שומע אנשים אינטליגנטיים מהאגף ההוא שמדברים כאלה שטויות שתצילנה האוזניים למשמען. הוא הדין לאנשי ימין כמובן. הוא הדין לגבי המחלוקת סביב קהילת הלהט”ב והתומכים בה או המתנגדים אליה. גם כאן משני הצדדים יש שיפוטים נחרצים, ואנשים לא מוכנים לשפוט את מתנגדיהם לשיטתם.

ושוב, ברוב המקרים כאן לא מדובר במעשים נוראיים (אם כי רצח במצעד גאווה, או רדיפת אנשים על רקע נטייה מינית הם כמובן מעשים קשים. ראו להלן על מקרי קיצון) ועדיין יש כאן בהחלט שיפוט שנעשה לשני הצדדים, גם בגברא. אנחנו לא רק לא מסכימים לדעות של הצד השני אלא גם רואים אותו כרשע. אנשי ימין משוכנעים שאנשי שמאל הם רשעים, ולהיפך. הוא הדין לליברלים ושמרנים. אבל אם נשפוט אותם לשיטתם התמונה תשתנה. גם אם לא נשנה את דעתנו על עצם ההשקפות והמעשים (בחפצא), עדיין השיפוט בגברא בהחלט ישתנה. ושוב, יש מקום לבחון את גיבוש העמדות (הערכיות והעובדתיות) שלהם, את ההיגיון והראיות שביסוד התפיסות שהם מביעים, ובכל זאת קשה לראות כאן אשמה מלאה. אדם סביר שגדל באטמוספירה כזאת כנראה יחשוב כך.

אני חושב שבמקרים אלו יש לנו נטייה לא להאמין לאנשים שזו באמת עמדתם. יש לנו נטייה לראות בהם רשעים שמאמצים עמדה כזאת מסיבות שונות ומשונות (מהן?). אבל אני חושב שזו סתם הטיה שלנו. אני נוטה לחשוב שבדרך כלל אנשים אלו אכן מאמינים בעמדות שהם מביעים. לכל היותר ניתן לומר שאלו עמדות טיפשיות ושהם לא בדקו בצורה אחראית וראויה את העמדות הללו. אבל יש כאן לפחות אשמה מופחתת.

אציין כי מידת האשמה על בדיקה לא אחראית של הערכים והעובדות תלויה בחומרת התוצאות. אם התוצאה היא נוראית, כי אז ישנה דרישה חזקה יותר לבחון היטב את הטיעונים הנגדיים לפני שמגבשים עמדה, ולכן האשמה במקרים כאלו חמורה יותר. זה מביא אותי לקבוצות קיצוניות במיוחד, כמו דעא”ש (או הנאצים).

מקרי קיצון

יחסית קל לנו לדרוש שיפוט של הגברא לשיטתו בשאלות של ימין ושמאל, שכן התוצאות אינן נוראיות. ובכלל, חרדים בדרך כלל לא עושים מעשים נוראיים לגוים או לחילונים (ולו רק מפני שאין להם כוח ואפשרות לעשות זאת). אבל מה תאמרו על חסידי אל בגדאדי מדעא”ש? הם גדלים על התפיסות שהמערב והכופרים הם רשעי עולם ומצווה להשמידם. כה אמר אלוהים בכבודו ובעצמו מפי נביאו אל בגדאדי. האם אנחנו מצפים מאדם פשוט וירא שמים שמנהיגיו הרוחניים מורים לו לערוף את ראשו של עיתונאי מערבי, שיפעיל את חושיו הביקורתיים ויסרב לעשות זאת? אולי אני מצפה, אבל עד כמה הציפייה הזאת ריאלית? דומני שקל להסכים שאין כאן אחריות מלאה של האדם למעשיו. הוא באמת ובתמים מאמין שעריפת ראשי הכופרים מתקנת העולם ומביאה אותו לייעודו. צריך לזכור שהדברים מוצגים בפניו כדבר אלוהים בכבודו ובעצמו, ואין לנו יכולת להבינם ולבקר אותם.

אמנם ניתן לדרוש ממנו לבחון את עמדתו ואת הטיעונים של מנהיגיו, ובוודאי לעשות הבחנות בין דבר האלוהים לבין פרשנויות שהדברים מקבלים מפיהם של אנשים. אני חוזר על כך שוב ושוב בטרילוגיה וכאן: אין כמעט שום דבר בתורה שהגיעה אלינו שהוא דבר ה’ בלי שנגעה בו יד פרשן אנושי. כמעט הכל הוא מעשה ידי אדם, ולכן כל הלכה אצלנו, דאורייתא או דרבנן, יכולה להיות שגויה. וגם אם יש שיקולי סמכות (אין לנו סמכות לקבוע שהלכות שנקבעו בסנהדרין או בתלמוד הן שגויות), עדיין ברור שלא הייתי הורג על בסיס הלכה שגויה רק בגלל חוסר סמכות.

בפועל, כולנו יודעים שזו דרישה קשה מאד. צאו וראו בעולם הדתי המתון עד כמה אנשים מוכנים לבחון הנחות יסוד, ועד כמה הם מגינים בחירוף נפש על דוגמות דתיות, גם כאשר מתברר שמדובר בשטויות של ממש.

אחריות אישית

אקנח בסיפור. לפני כשנה או שנתיים הוזמנתי לכינוס של אנשי דת בבי”ס אורט רמלה, שמיועד לאוכלוסייה ערבית מלוד ומרמלה. הוזמנו לשם אנשי דת מכל הדתות הנגישות: כמרים נוצרים, אימאמים מוסלמים ודרוזים, ורבנים יהודיים. כולנו דיברנו בפני התלמידים בכיתות השונות, ואז הם שאלו שאלות ונערך דיון קצר.

אגב, אני לא יכול להימנע מהבעת התרשמות מהאירוע. היה מרשים ביותר. אני לא חושב שבבתי ספר יהודיים הייתי פוגש יחס כל כך מתעניין ומכבד ומנומס כמו שראיתי אצל תלמידים שם. היה די מפתיע מבחינתי, בפרט כשנודע לי שזה בי”ס מקיף ללא סלקציה של התלמידים. גם המנהלת הייתה אישיות מאד מרשימה. ובכלל, היה מפגש ושיח מעניין גם בינינו.

אציין כי המנהיגות הדתית שנכחה שם הייתה מאד מתונה, ואחת המטרות העיקריות של השיחות הייתה למנוע פעולות והשקפות קיצוניות. המסר העיקרי שלהם היה החובה לציית למנהיגות הדתית והרוחנית, והם כולם הניחו שכך יימנעו פעולות קיצוניות שנעשות בדרך כלל על ידי צעירים פרועים.[1] בשיחותיי שלי ניסיתי להעביר לתלמידים בכיתות השונות מסר הפוך לגמרי. קראתי להם לגבש עמדות בעצמם ולא ללכת אחרי אף מנהיג רוחני או דתי, מתון או קיצוני. אמרתי להם שלדעתי המרשם הזה מביא בסך הכל למצב מאוזן יותר מאשר הליכה קבוצתית אחרי מנהיג, גם אם הוא מתון. מעבר לעצם הערך שאני רואה בהתנהלות אוטונומית של אדם, לתלות התנהלות של קבוצה שלימה באדם אחד זה מסוכן. די בהוראה בעייתית אחת שלו כדי לשנות את התמונה הכוללת של הקבוצה. לעומת זאת, כשאנשים מגבשים את תפיסותיהם בעצמם, כל אחד מושך לכיוון אחר, וכך נוצר בין כולם איזון חברתי טוב יותר (זוהי בעצם תפיסה של קפיטליזם ויד נעלמה מול צנטרליזם).

אמרתי להם שלפי תפיסתי הדתית (והוספתי שכך אני אומר וכותב גם ליהודים דתיים), אדם עתיד ליתן את הדין על מעשיו, והוא לא יכול להתחבא מאחורי ציות למנהיגות שלו. בסוף בסוף, כל אחד מאיתנו אחראי למעשיו. אתה יכול להתייעץ ולשמוע טיעונים, ובוודאי אם מדובר באנשים חכמים ומבוגרים ממך, אבל בסוף האחריות היא עליך וההחלטה היא שלך. כך אמרו לנאצים במשפטי נירנברג, וכך יאמרו לכל אדם יהודי או מוסלמי או בן כל דת אחרת, כשיבוא לבית דין של מעלה. אמרתי להם שאנשי דעא”ש מצדיקים את עריפת הראשים בכך שזו הייתה מצוות המנהיג שלהם, ובעיניי זהו צידוק בעייתי (מעבר לכך שההוראה עצמה לא נכונה). בסוף נדרש ממך לחשוב ולגבש עמדה משלך. גם בחירת המנהיג היא החלטה שלך כמובן, ולכן הליכה אחריו גם היא צעד שיסודו בהכרעה שלך ולכן יש לך אחריות עליו. זה נכון ליהודים (ע”ע ‘מחיית עמלק’)[2] ולמוסלמים, לימין ושמאל, ולכל אדם באשר הוא. גם אם אתה מאמין באמת ובתמים בצדקת דרכך, בפרט כאשר הדרך הזאת כרוכה בצעדים קיצוניים, אתה חייב לבחון היטב את הבסיס אליה ולשמוע עובדות וטיעונים מנוגדים. עליך להפעיל את האינטואיציה שלך, גם אם אינך תלמיד חכם דתי מובהק. בסוף ההחלטה היא שלך והאחריות היא עליך. תבחר נכון את המנהיג שמנחה אותך, וגם אותו ואת הנחיותיו רצוי לבחון בשבע עיניים.

היה מאלף לראות את הזעזוע שהביעו רוב אישי הדת שנכחו שם למשמע דבריי (אגב, היו גם בודדים שתמכו בדבריי). זה ממש נראה כמו התגובות שאני רגיל אליהן כשאני אומר וכותב את הדברים בהקשר היהודי.

הערה על יחסיות מוסרית

בשרשור שהפניתי אליו למעלה, דורון חזר ושוב ושוב על כך שיש בדבריי יחסיות מוסרית. למעלה כבר הערתי שזה לא נכון. אין לטענתי אודות השיפוט של הגברא לשיטתו ולא כלום עם יחסיות מוסרית. להיפך, לכל אורך דבריי הנחתי שיש נכון ולא נכון בתחום הערכי-מוסרי, והדיון הוא רק בשאלה כיצד עלינו לשפוט אדם שנוהג בצורה לא ראויה מבחינה מוסרית. כלומר אני מניח שיש מערכת ערכית נכונה שכולם מחויבים לה, ובמובן הזה אני ממש לא רלטיביסט מוסרי. טענתי היא שלמרות שהנכון המוסרי (הראוי) הוא ברור, עדיין השיפוט של האדם (הגברא) צריך לקחת בחשבון את מה שהוא עצמו חושב לראוי. המעשה (בחפצא) הוא רע בגלל מערכת ערכית מחייבת ואוניברסלית (לדעתי), אבל בכל זאת השיפוט של האדם הפועל (הגברא) תלוי בתפיסותיו שלו. בקיצור, טענתי אינה טענה על ערכי המוסר אלא על אופן השיפוט המוסרי הראוי של הגברא.

סיכום

בשורה התחתונה, התמונה מורכבת ואין לי קריטריון ברור. אני מאמין באמת ובתמים בכך ששיפוט של הגברא צריך להיעשות אך ורק לשיטתו (בעוד ששיפוט של החפצא הוא רק לשיטתי). אבל מסביב יש נסיבות מקילות ומחמירות. השאלה עד כמה האדם באמת שקל באחריות את העמדה שגיבש היא חשובה. וגם אם לא, השאלה עד כמה ניתן לדרוש מאדם סביר במצבו לגבש עמדה בעצמו.

כל זה הוא בעיקר במישור התיאורטי, שכן מעשית ראינו שהשיפוט של הגברא תלוי בשאלה עד כמה אני מאמין לאדם שאלו אכן עמדותיו, וכיצד אני מעריך את יכולתו לשפוט את הערכים ותפיסות המציאות שלו ושל החברה בה הוא חי ושל מנהיגיה. לכן למרות הנחרצות של עמדתי, חשוב לי לסייג ולומר ששיפוט כזה תמיד צריך להיעשות בעירבון מוגבל, יען כי אף אחד מאיתנו אינו בוחן כליות ולב. מחד גיסא, לא נכון ואף מסוכן לסלוח לפעולות רעות ולהבין אותן יותר מדיי, ומאידך גיסא אי אפשר להתעלם מהנסיבות שסביב האדם והפעולה הנדונה.

[1] לטענת רבים מהם, רוב המנהיגות הדתית המוסלמית היא מתונה, והקולות הצעקניים והקיצוניים הם מיעוט קטן. לא יודע עד כמה זה נכון. אני משער שלרוב הקוראים כאן יש עמדה מוצקה בנושא (הם ודאי חושבים שזו סתם אפולוגטיקה כלפי חוץ), וזו בעיניי עוד דוגמה לגיבוש עמדה בנושא שאין לנו מידע רציני לגביו, רק מתוך התרשמות כללית.

[2] אני בטוח שאם וכאשר העניין ייעשה מעשי ורלוונטי, כל אדם צריך לגבש עמדה האם למחות עמלקים או לא, והצידוק שכך כתוב בתורה לא יספיק. התחושה האם ראוי או לא ראוי לעשות זאת היא חשובה, גם אם זו תחושתו של הדיוט. האדם עצמו אחראי למעשיו, ואין מקום לצידוק שמבוסס על ציות לסמכות. אם זה נכון לנאצים ולדעא”ש, זה חייב להיות נכון גם ביחס אלינו.