“עד מתי קץ הפרעות”: מבט נוסף על פרעות תשפ”א (טור 389)

בס”ד

וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר: וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם: וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד: וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת: וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר: וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת: וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה: וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ:

(דניאל יב, א-י)

במובאה מספר דניאל תוכלו למצוא הכל: מהצרות על ישראל, המשך באי ההבנה והצורך ללבן ולצרף את הדברים ולעשות סדר בבלגן, ואפילו מצדיקי הרבים (השמאלנים ימ”ש) והעימות בין ימין לשמאל. אה, ואת מיכאל השר הגדול איך שכחתי?! ליכא מידי דלא רמיזא…

קץ הפרעות

בטור הקודם עסקתי בפרעות תשפ”א ובמשמעותן. כעת, כאשר נראה שהן מתקרבות לקיצן, יש לי כמה הערות שרלוונטיות לשלב הזה. בימים אלו אני מתחיל לקרוא את הסיכומים וההמלצות של אנשים שונים (רובם צפויים, כצפוי). רבים מצביעים על יחס לא שוויוני שיוצר תסכול אצל הערבים תושבי ישראל, ועל כך שלא כולם פורעים ותומכים בפרעות (מיעוט קיצוני. רובם אזרחים נאמנים שרק רוצים שקט). אחרים טוענים שאל לנו להתעלם משאלת האשמה ואסור לעשות סימטריה בין ערבים ליהודים (פורעים מכל הצדדים. ראו גם בתגובות האמוציונליות והמנותקות לטור הקודם שלי). מדברים על הצורך לשפר את מצבם של הערבים כדי למנוע את התסכול ואת המאורעות הצפויים לבוא גם בעתיד ומאידך גיסא על הצורך במשילות וכדומה. אין צורך לומר שכרגיל, כל אחד יכול לנחש מראש מה יכתוב כותב ימני ומה יופיע אצל כותב שמאלני. הכל צפוי והרשות נתונה.

למען האמת, המוטיבציה שלי בטור הזה אינה ביקורתית. למיטב שיפוטי, דווקא בעניינים אלו כמעט כולם צודקים. מטרתי כאן לנסות ולעשות סדר ברעיונות הללו ואולי אף ליישב אותם זה עם זה. אם כולם צודקים, אז באמת צריך לעשות? משילות ויד קשה או הגברת השוויון והיחס הנאות לערבים? להבין אותם או להאשים אותם? להצביע גם על תופעת הפורעים היהודים או להחרים את סלקום? תוכלו לשער שהנקודות שאעלה כאן לעתים ייראו כסותרות, ונקודות אחרות ייראו פשוטות עד כדי טריוויאליות. האמת היא שסתירה אין כאן, אבל חלק מהנקודות בהחלט פשוטות להביך. ובכל זאת, כמאמר רמח”ל בהקדמת מסילת ישרים, לפעמים יש צורך לחזור על דברים פשוטים. זו בדיוק המשמעות של הצורך לעשות סדר בבלגן ולגלות את קץ הפלאות/הפרעות.

סלקום כמשל

אתמול פרצה סערת ואטסאפ ופייסבוק סביב שביתה/מחאה של חברת סלקום. סלקום הודיעה אתמול על שביתה של שעה במחאה על הקיצוניות ובקריאה לדו-קיום. כדרכנו תמיד, הייתה שם התלהמות היסטרית על בוגדי סלקום. אנשים השתוללו וקיללו, ואך פלא הוא בעיניי שלא עלו על סלקום עם די ניין לבער הרע מקרבנו. טוב, אפשר לפחות להתנחם בכך שאלפים נענו לקריאה והתנתקו מהבוגדים הללו וכך המניה שלהם ירדה משמעותית. מגיע להם, חלאות שכמותם. בהמשך תוכלו לראות כמה כרזות שפרסמה החברה להמחשת העניין. כל אחד יכול להתרשם שמדובר בבוגדים מהסוג השפל ביותר, והדבר אינו צריך לפנים.

אצלי בוואטסאפ הופיעו הקריאות הבאות: “להתנתק מיד מחברת סלקום שמזדהה עם השביתה של האויב הערבי”, #לא_מוותרים_לא_עוד#. “שימו לב, לא לעבור בטעות לחברות הבת של סלקום” (מחשש נ”ט בר נ”ט). זו ממש הייתה סערה היסטרית, ואני צבטתי את עצמי כדי להבין מה הולך כאן. אפילו השיח הירוד המקובל במחוזותינו לא מכיר רמות שפל כאלה. השתתפו כאן אנשים שאני מכיר אותם כאינטליגנטיים בהחלט. ניסיתי להעיר משהו, אבל ננזפתי על כך שאני וסלקום (אני בחברה טובה) עושים סימטריה בין ערבים ליהודים. דבר אחד ברור: אפילו גרם אחד של קשב לא היה שם. על כך כבר אמרו רבותינו: כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.

וכל זה הופיע אצל עכבר בית בלתי דיגיטלי בעליל שכמוני. אני מניח שבמרחבי הוואטסאפ והפייסבוק שאפילו מקצת שביליהם לא נהירים ולא נגישים לי כשבילי נהרדעא, המצב היה גרוע בהרבה. אין פלא שהיו נטישות של סלקום וירידת ערך משמעותית במנייה (זה יעבור כמובן). אני חושב שכדי להתרשם מהטיעונים, הכי טוב להביא כאן את הדיאלוגים כלשונם, אני מניח שבכך אוכל לחסוך ללא מעט טוקבקיסטים כאן את ההשתלחויות הצפויות על בוגד שמאלני שכמוני, אם כי להערכתי הבלתי מלומדת זה לא באמת יעזור.

שיחה מוערת

שתי הערות מקדימות: ראשית, משתתפים בשיחה הזאת כמה משיבים שונים וכולם מוצגים תחת הניק ‘משיב’. שנית, אני משוכנע שהשיח כאן הוא מתון, מאוזן וענייני ביחס לשיחות שבוודאי התנהלו בקבוצות ואטסאפ אחרות ברחבי הארץ. דווקא הערכתי לרמת הדוברים והיכרותי עמם מביאה אותי לנתח קצת את מה שקרה כאן.

אז הנה הדברים:

אני: חברים, לא הבנתי את העליהום על סלקום. בשום מקום לא ראיתי הזדהות עם הערבים. הייתה שם מחאה על האלימות וקריאה לדו-קיום. מה רע בזה?

גילוי לא נאות: אין לי שום סימפתיה לסלקום, עקב התנהלותם העסקית. אני מעיר כאן לגופו של עניין.

משיב: אתה חושב שרק במקרה המחאה היא בדיוק ביום השביתה של ועדת המעקב של הציבור הערבי?

אני: בהחלט. ולו רק בגלל שגם הם לא מתאבדים עסקית. הם הוציאו הבהרה על העיתוי, ואני לגמרי מאמין להם.משיב: הם הוציאו הבהרה אחרי גל של ניתוקים וירידת מניה של 1.5%.משיב: המנייה ירדה בכשני אחוזים, הערכות מדברות על ירידת ערך בשווי של כ100 מיליון שח בחצי יום מסחר בבורסה.משיב: ובכלל, כל המחאות הכה מרגשות האלה מנציחות את הנרטיב השקרי של “אלימות משני הצדדים”. ביום שתהיה מחאה של ערבים בלבד נגד אלימות, אני אתרשם יותר. כרגע אני עסוק בלרוץ עם הילדים שלי לממ”ד.אני: נו, באמת. ברור שהוציאו הבהרה אחרי שהבינו שהייתה אי הבנה. אתה באמת חושב שחברה ישראלית המונית, תהא אשר תהא השקפת המנכ”ל או היו”ר, יעשו צעד אובדני כזה? מי בכלל היה מאשר לו לנקוט עמדה פוליטית בעניין שיש לגביו קונצנזוס יהודי רחב מאד? זה פשוט הזוי. אין לי ספק שהם לא העלו בדעתם להזדהות עם הערבים. ואגב, בלי להשוות, יש אלימות משני הצדדים. ע”ע לה פמיליה.משיב: אם כך המצב, מדוע הם החברה הגדולה היחידה במשק הישראלי שעשתה זאת? ומה היחס בכל ציבור לאלימות של הצד שלו?אני: מאד שונה. אמרתי שאיני משווה.משיב: מלבד שני ח”כ ערבים (פריג’ ממרצ ועבאס מרע”מ) לא שמעתי גינוי על המעשים. אפשר לחשוב שיורד גשם. אבל כנראה שרבים חושבים שזה לא. ולא בכדי.אני: נכון. אני לא מנהל דיון השוואתי. זה שוב עובר לאמוציות. שאלתי לגבי סלקום ולא האם הערבים צדיקים.משיב: קרא את לשון ההודעה שמספרת מדוע נערכת השביתה.אני: קראתי כבר בהתחלה.כאן העלה מישהו התייחסות של עמית סגל, שמאלני ידוע, לעניין: https://twitter.com/amit_segal/status/1394704413210595331?s=08. ברוך שכיוונתי לדעתו הרחבה.משיב: מכבד מאוד את עמית סגל כמובן. שורה תחתונה החברה בחרה בצעד מאוד מאוד לא מקובל מנקודת מבטי האישית לכן כל חרם צרכני עליהם הרי שהוא בעיניי במקום.משיב: אגיד את דעתי האישית:אני באמת לא בטוח במאה אחוז שזה נעשה בדווקא ביום הזה, בגלל השביתה הערבית. ומנוסח ההודעה לכשעצמה, בוואקום- אין משהו חריג במיוחד. אבל גם אם כן, הרי שמדובר בטיפשות גדולה מאוד, טיפשות שעליה בעולם עיסקי משלמים הרבה כסף. האמירה הזו לא מגיעה כמובן בוואקום, והיא כמובן מנוסחת באופן שמציג סימטריה או קומת מכל צד, שזה גם שקר גדול מאוד. כיוון שאני מכיר ארגוני עובדים, ומחלקות כח אדם בחברות הייטק – אני מבין את המקום ממנו זה הגיע, מתוך ניסיון כביכול לייצר רגיעה בארגון מעורב.למרות זאת, אני חושב שבעידן שבו הכל סובב סביב ”רגישויות”: פגיעה במקומות קדושים, הצבת מגנומטרים, ”שיח מפלג”- כמובן, בד”כ מצד אחד של המתרס – אזי לא נורא בכלל אם הרוב היהודי הפגוע בצדק מהמצב, יהיה רגיש יתר על המידה וידרוש, דרך הכיס, מחברות שונות, שיבחרו נכון את ההתנסחויות והצעדים שלהן. חברת סלקום מצוינת בפרסומות רגשיות כי היא יודעת שהציבור מעוניין בחוויה. אז החוויה שלנו לא טובה, ונגיש אותה על מגש.באופן כללי, באירועי קיצון אני חושב שכדאי לנהוג בקיצוניות אפילו שיש ריקושטים מדי פעם, כי בד”כ המסר עובר ככה יותר מהר ויותר טוב.משיב: הרב מיכי, ראה את התמונה הזו (וכאן צורף חלק מהתמונה הזאת) ששולבה כחלק מהמסר הרחב. האם אינך רואה בזה נקיטת עמדה ‘ניטרלית’ כביכול, שמתעלמת מכך שיש צד (שבעיקר) פוגע וצד שני שנפגע?משיב: הקריאה “לשני הצדדים” לחיות בשלום, בעצם מטילה את האשמה למצב הקיים על שני הצדדים, ובעצם מכה על חטא של החזה הלא נכון. איני חושב שניתן לתת כל פרשנות אחרת לכך.משיב: מסכים. קריאה לשני הצדדים להפסיק, לא אומרת ששני הצדדים היו אלימים באותה צורה. זה אומר שגם את החלק הקטן והלא סימטרי שהיו מי שהשתמש בכוח על חפים מפשע, גם אותו צריך להפסיק. וכמובן שגם ובייחוד את האלימות מצד רבים במגזר הערבי. אבל אם אתה מבקש רק מהצד השני לחדול ואומר שמה שהצד שלך עושה זה בסדר, זה בעיני לא נכון ופסול. אנחנו בעד הפסקת אלימות באשר היא. ואגב, הפסקת אלימות אין פירושה שלום ודו קיום.אפשר עוד לזכור להם את מה שעשו ולעשות חרם צרכנים או כל דבר שבגדר החוק והמוסר, אבל קריאה להפסקת אלימות תמיד חייבת להיות דו צדדית גם כשאין סימטריהאני: אני לא מצליח לראות אפילו אפשרות לפרש כך, ונדמה לי שאני די מיומן בתחום הפרשנות. אם היו עוסקים באשמים הייתי מסכים שהתעלמות מהאסימטריה היא בעייתית. אבל כשעוסקים בקריאה לדו-קיום, בהגדרה היא אמורה להיות סימטרית. לטנגו דרושים שניים. האם לדעתך אמורים היו לקרוא רק לערבים לחיות בשלום עם היהודים? אני שואל זאת הן ברמת התועלת (האם קריאה כזאת הייתה יכולה להצליח) והן ברמה המהותית (שלום ודו קיום נעשים בין שני צדדים).משיב: לדעתי, חברה מסחרית, מוטב לא שלא תיקח חלק בשיח הפוליטי. ואם כבר, הייתי מצפה לחזק את תושבי הדרום/הערים המעורבות שנפגעו מהפרעות.אני: אפילו אם היית צודק שזה חלק מהשיח הפוליטי (ולדעתי אתה לא), אז למה לחזק את תושבי הדרום זה כן תפקידם? חברה מסחרית אמורה לחזק את תושבי הדרום? אבל בכל אופן אלה טענות חדשות, והן לא קשורות לדיון שערכנו.משיב: אני נגד לקיחת הצד של חברה מסחרית, לפחות עד ההתנצלות שלהם. אבל כן חושב שקריאה דו צדדית להרגעת הרוחות יכולה להיות בסדר – אם כי, גם היא נעשית בעייתית כשמישהו מבחוץ אומר אותה. זה מתחיל לגבול בהטפת מוסר ממישהו שלא הרגיש את מה שהיה. אבל כן, כשמבקשים לחדול מאלימות, זה תמיד חייב להיות דו צדדיכאן נכנסו נתונים על ירידת המניה של סלקום.משיב: מה לגבי הנתונים האלה (מתייחס לגרף ירידת ערך המניה של סלקום)? עדיין חושב שהכל מקרי?אני: לגמרי. הנתונים הללו לא רלוונטיים לדיון. זהו ערבוב בין קורלציה לסיבתיות.כעת נכנסת המודעה מלמעלה של סלקום ובה קריאה נגד קיצוניות וקיצוניים, ומודעת ההבהרה של סלקום שבה היא מתייחסת לביקורת עליה כאקט של קיצוניים שמנסים ללבות את האש.אני: אכן אלו המוחים נגד סלקום פעלו בקיצוניות ומהבטן. זה תיאור מדויק. ראיתי את המודעה, ואני חותם על כל מילה וכל פריים בתמונה הזאת. יתר על כן, אני עצמי רציתי ליזום אירוע ברוח זו בלוד. לצערי טרם נעניתי מהשייח שאליו פניתי (הייתי איתו בקשר בעבר). כן כן, אני יודע שזה מוכיח הכל.אני חייב להוסיף שממש הזוי בעיניי שמישהו רואה בתמונה כזאת פסול. גם אין כאן שום סימטריה, כי לא עוסקים כאן בשאלה מי אשם ומי התחיל (=הערבים, גם לדעתי). מה שמנסים לעשות הוא לנסות ולהסתכל קדימה. שנאמר: אל תהיה צודק, הייה חכם. בסה”כ התנהגות הגיונית, ביחד עם הדרישה למיצוי הדין עם הפורעים וביחד עם דרישה להפקת לקחים ומיצוי הדין עם המשטרה העלובה שלנו על החידלון הנורא שגילתה ועדיין מגלה, אנשים מבוגרים אמורים לשקול את מעשיהם גם בפלס התוצאות והיעדים והתועלת. וכשאני אומר לשקול, אני פונה לראש ולא לבטן ולרגשות התסכול (המוצדקים).

לסיכום, הדברים מדברים בעד עצמם. סלקום הוציאה מודעה תמימה שבה קראה לדו-קיום בשלום, ומיד הואשמה על ידי אישי ציבור מהימין והציבור הרחב ששועט אוטומטית בעקבותיהם בתמיכה בשביתה של הערבים (בגלל העיתוי ובגלל התוכן). אבל לא דובים ולא יער. אפילו עם עיניים עצומות ותוך סלטה לאחור לא הייתי מצליח לפרש את המודעה התמימה שלה כתמיכה בערבים ואיני מבחין שם אפילו בבדל של סימטריזציה בין ערבים ליהודים. פשוט אין שום קשר (ממש כמו שאין סימטריה בטור הקודם שלי למרות ההתלהמויות בטוקבקים). כפי שהזכרתי, אני עצמי חשבתי על יוזמה כזאת בלוד בתוך המאורעות, וכשתכננתי מה יוכל להיאמר שם, היה לי ברור שאם רוצים לקדם דו-קיום אין להיכנס לאשמה ולשאלות הסימטריה, אלא רק להתמקד בקריאה לדו-קיום עם הפנים לעתיד. זה בדיוק מה שעשו סלקום, ויפה עשו. אבל גם אם מישהו חושב שלא יפה עשו, או שאין לזה סיכוי, הפרשנות שניתנה למודעה שלהם לא עומדת בשום מבחן הגיוני. זה כבר שייך לתחום האובייקטיבי.

ובכל זאת הערה על הסימטריה

כל מה שכתבתי לא נוגע לשאלה מי אשם. הערבים שהשתוללו כאן היו עדר מוסת, פרימיטיבי וחסר תרבות. הם הפעילו אלימות ברוטלית מסיבות מגוחכות (בדיות אל אקצה והשתוללות מתנחלים למיניהן), ומי שמפעיל אלימות בהחלט ראוי לטפל בו בחומרה ובעת הצורך אף להפעיל נגדו נשק חם ולגבות מחיר כבד. כתבתי בטור הקודם שזה נכון גם במצב שלא נשקפת סכנת חיים, ואני בהחלט עומד מאחורי זה. ואפרופו סימטריה, היו פראי אדם יהודים (לה-פמיליה והמסתעף) שגם הם השתוללו כמו עדר בהמות, והיה ראוי לטפל בהם באותה יד קשה, עד הנשק החם ועד בכלל. ולכן צודקים אלו שמדברים על טרור משני הצדדים ועל הצורך לטפל בו. ולא, אין לזה קשר לסימטריה של אשמה ולשאלה מי התחיל. אבל אי אפשר להכחיש שיש טרור ואלימות לא מוצדקת משני הצדדים.[1]

הסימטריה המוגבלת שתיארתי כאן אמורה באשר לשאלות האשמה והמדיניות לטיפול בפרעות. לעומת זאת, כשעוסקים בקריאה לדו-קיום ושלום אין לכל זה מקום. שם חייבת לשרור סימטריה. דו-קיום הוא החלטה של שני צדדים (שנאמר: “דו” קיום). וכי הייתם מצפים לקריאה לדו-קיום כלפי הערבים בלבד? זה רציני? אפשר לטעון שלא מאמינים בקריאות כאלה כי אין סיכוי. זה לגיטימי, ואולי גם נכון. אבל אי אפשר לטעון שקריאה לדו-קיום חייבת לפנות לצד אחד בלבד. זו סתם שטות.

מדובר בחשיבה לא מאד מורכבת, ובכל זאת אנשים נבונים בהחלט לא מצליחים לגייס מעט קור רוח כדי להבין אותה, שלא לומר לאמץ אותה. אנשים מעלים טיעונים שלא ממין העניין שעוסקים בסימטריה ובאשמה כשבכלל לא עסקתי בהם. בעצם לא עסקתי בכלל בסכסוך ובפרעות אלא רק במשמעות צעדה של חברת סלקום, הא ותו לא. אבל כשאוזלים הטיעונים הענייניים והכעס עדיין בעינו, עוברים לתחומים אחרים ולא קשורים שבהם קל להתלהם ולהעלות טיעונים שונים ומשונים על מנת לגייס תמיכה. זו אינדיקציה לשיח של חרשים, שבו הכעס מעוור עיני חכמים.

להבין או להצדיק

הבחנה חשובה נוספת עומדת ברקע הדיון הזה. כאשר מישהו מנסה להבין את מניעי הערבים ואת הסיבות לפעולתם (ה”נרטיב” שלהם. אוי, כמה אני שונא את המושג המאוס והבזוי הזה), אין זה אומר שהוא מצדיק אותם, ואפילו לא שהוא מנסה למצוא להם הצדקה. אבל אם רוצים להתקדם לקראת פתרון, יש היגיון רב בהבנת עמדתו של כל צד, גם אם איני מסכים איתו ואפילו אם אני חושב שהיא תוצאה של מניפולציות ציניות ומרושעות. בסוף, אני אמור להבין מה עובר בראשו של מי שעומד מולי בסכסוך הזה כדי שאוכל להתנהל מולו. אבל בימינו הסוערים מי שמנסה להבין הוא בוגד שמאלני. כשאתה מבין שהערבי שמולך באמת ובתמים משוכנע שאתה יורה על חבריו וכובש את אל-אקצה, תוכל להבין שלא תצליח איתו בטיעוני שכנוע ואשמה. לא כי הם לא נכונים (הם כן), אלא כי זה פשוט לא יכול לעבוד.

ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, באותה יוזמה שחשבתי עליה לגבי פעילות משותפת לדו-קיום בלוד, החלטתי שלא אתן את ידי להשמעת הנרטיבים של שני הצדדים, שכן זה לא קונסטרוקטיבי בעליל. מעגלי הפופים בכיכר רבין שסביבם מבלבלים את המוח על נרטיבים של כולם (ערבים ויהודים, שמאל וימין), מעולם לא הועילו לאף אחד. אני מאלה שבהחלט דוגל באמת ובבירור האשמה, ולא מוכן לוותר לשום נרטיב. אבל דווקא בגלל זה השאלה המעשית יכולה וצריכה להתנהל בלי להתייחס לנרטיבים הללו. מבחינתי הערבים הם הרעים בסיפור הזה, כבר מזה מאה שנה. הם מסיתים ומוסתים, הם רוצחים, הם בעלי תרבות אלימה כלפי פנים וחוץ, ממציאים נרטיבים בדיוניים (מה שגם אצלנו קיים במידת מה) וכמובן גם לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנויות ולאחר מכן ליילל ולדרוש שאחרים יפתרו עבורם את בעיותיהם. כל זה לגמרי נכון לדעתי. ועדיין פעילות עם הפנים קדימה ליצירת דו קיום, ולו בטווח הקרוב, אם בכלל יש לזה סיכוי (איני בטוח), מחייבת התעלמות מכל זה. אני יכול לחשוב שזה שמולי לגמרי אשם, אבל אם הדרך היחידה להתקדם היא לנסות ולהידבר ברמה הפרקטית (מה עושים מכאן והלאה), אז אדם מבוגר אמור לנסות ולהתקדם בדרך הזאת. ושוב, ניתן לחלוק ולומר שאין סיכוי, וזו עמדה לגיטימית. אבל מי שחושב שיש סיכוי כלשהו, אך הגיוני הוא שינקוט בדרך הזאת. ביקורת עליו לגבי התעלמות משאלות של אשמה ואסימטריה, אינה ממין העניין.

תורת המשחקים

נשמעים כעת לא מעט קולות (בעיקר משמאל, אבל לא רק משם)[2] על חובתנו בעת הזאת לבחון ביושר את מצבם של הערבים ואת האפליה כלפיהם. את הטיפול בבעיית הנשק, את הנגישות להשכלה ותעסוקה, את רישיונות ופתרונות הבנייה ועוד ועוד. מי שמתעלם מקיומם של האספקטים הללו טומן את ראשו בחול. זה ודאי קיים. יש לכך סיבות מצוינות, החל מזה שהם אויבינו (ואני מדבר על רובם ולא על מיעוט קטן), ומנסים לחסל אותנו (ואת עצמם) כבר מעל מאה שנה, והמשך בזה שהם לא תורמים הרבה לפתרון הבעיות פרט ליללות על קיפוח וחוסר לויאליות למדינה שבסה”כ גומלת עמם טובה ומתייחסת אליהם באצילות ראויה לציון (על אף חוסר השוויון, חייהם כאן טובים לאין ערוך מחייו של תושב בכל מדינה ערבית אחרת באיזור).

אז מה עושים? שוב יש לנתק בין שאלת האשמה לשאלת הפעולה המעשית במבט קדימה. הם לגמרי אשמים במצבם. ועדיין, אם יש סיכוי כלשהו לשנות את המצב, הוא מותנה ביכולת שלנו להתנתק משאלות האשמה והאחריות. בהחלט צריך לומר להם שהאחריות לשתף פעולה מוטלת עליהם, אבל בה בעת עלינו לנסות ולהתניע את התהליך הזה. להערכתי, זה אינטרס של כולנו.

והנה הצד השני של המטבע. לדעתי לא נכון בעליל לעשות את כל זה עכשיו. בעקבות הפרעות שהתחוללו כאן, תהיה זו טעות לתת להם הישגים. זה רק יתמרץ אותם להתפרע בכל פעם שירצו להשיג משהו. זה נכון הן לערביי ישראל, הן לחמאס עזה והן לערביי יו”ש. כל אלו נוהגים להתפרע במקום לנקוט צעדים קונסטרוקטיביים, וחשוב ללמד אותם בצורה ברורה ונחושה שזה לא עובד (אם כי לצערי זה בהחלט כן עובד. הערבים כבר מזמן הבינו שישראל מבינה רק כוח, והם לגמרי צודקים). לכן המסקנה מכל מה שכתבתי למעלה אינה שעכשיו עלינו לגשת לפתרון בעיות השוויון ושאר בעיות ערביי ישראל. להיפך, עכשיו אסור לעשות כלום, פרט לטיפול ביד קשה ונחרצת בכל התפרעות. כאשר יעבור זעם ויגיעו ימים של שלווה ושלום, או אז יהיה הזמן להיטיב את מצבם. בהתפרעות שתתרחש לאחר מכן, אם תתרחש, יש לגבות מחיר כבד במטבע של ההישגים הללו עצמם. כלומר להסיג את המצב לאחור בצורה מאד ברורה. מקל וגזר.

הוא הדין לגבי עזה. גם שם לדעתי טועים הן אנשי השמאל והן אנשי הימין. השמאל מכיל תמיד וחושב שהטבת מצבם תשפר את מצבנו. הימין, לעומתם, חושב שיד קשה ועקבית תשפר את מצבנו. אבל לדעתי אלו ואלו טועים. למיטב הבנתי, אפשר וכדאי לתת לעזה הטבות מפליגות, מנמל ועד תחנת כוח ותעשייה וכל מה שירצו. אבל ברגע שנורים טילים, יש להשמיד את כל אלו בלי להסס. בטח לא נכון לתת להם שוחד של כסף קטארי (ממנהיג הימין החזק והנחוש שלנו), ודמי לא יחרץ של הישגים שהם מקבלים אחרי כל סבב אלים. זה מרשם בדוק שיביא עלינו את הסבב הבא.

כל זה הוא עניין כל כך פשוט, ממש  תורת המשחקים לילדים, עד שמביך אותי שצריך בכלל לדבר על זה ולהסביר את זה. אבל עובדה היא שאין גוף פוליטי שזו המדיניות שלו, לפחות לא בפועל. הגופים הפוליטיים, הביטחוניים והאכיפתיים שלנו מחפשים שקט לטווח קצר, ובכך קונים רעש לטווח הארוך. כשמתעורר זעם ציבורי הם מפעילים אלימות לא ממוקדת ולא יעילה, אבל אין בצדה גזר. יתר על כן, האלימות הזאת לא נעשית באמת באופן נחוש, שהרי אל רוצים לשבור את הכלים. היא גם נעשית כל הזמן (המצור על עזה), ותוך כדי כך נעשים ניסיונות שוחד ופיוס כדי לשכך כעס וחימה. אין קשר ברור בין המקל והגזר לבין התנהלותו של הצד השני (הסיטרא אחרא). הדרך ההגיונית היא להפעיל אלימות ברוטלית, כלומר “מקל” חובלים, כשצריך, ולתת “גזר” גדול ומתוק במהלך השוטף. שיהיה להם מה להפסיד ושיהיה קשר סיבתי בין התנהלותם לבין מה שהם מקבלים מאיתנו.

זה נכון ביחס לכל החזיתות שבהן אנחנו מתעמתים מול הערבים (ובעצם גם בחזיתות פנימיות בתוכנו), ואנחנו משלמים על היעדר המדיניות הזה מחיר כבד. סיפרו לנו בהתנתקות מעזה ובבריחה מלבנון, שברגע שהם ירימו ראש נחסל את כולם בפצצת אטום, שהרי כעת יש להם מה להפסיד. אבל בסוף אף פעם איננו עושים זאת. ההבטחות הללו הן אופיום להמון הישראלי הזועם והמתוסכל, אבל אלו שמולנו מבינים זאת היטב. כשיש רק מקל או קרק גזר או כשאין קשר סיבתית ברור בין המקל והגזר לבין ההתנהלות בשטח, זו מדיניות שמובילה לאבדון. שיטת המקל והגזר שמופעלת כראוי, להערכתי תביא את מירב ההישגים וגם תחסוך בנפגעים משני הצדדים בטווח הארוך למרות הקושי בטווח הקצר.

כבר עמדתי על כל זה בטור 149. זוהי ממש תוצאה מתמטית. לא המדיניות של השמאל ולא המדיניות של הימין יכולות באמת לעבוד. דומני שכיום אנחנו כבר למודי ניסיון והתזה הזאת מאוששת היטב גם אמפירית. אני בהחלט מודע לכך שהמציאות הסרבנית שלנו לא תמיד מצייתת לכללי המתמטיקה (ראו טורים 50 ו-318). אבל לאמיתות מתמטיות יש משקל חשוב, וגם אם במציאות הן לא בטוחות הן לפחות שוות ניסיון. בינתיים לא עשינו זאת.

לענייננו, מתן הישגים לערבים בעקבות הפרעות תהיה טעות גדולה. להיפך, צריך להבהיר באופן מאד ברור שפרעות נענות ביד קשה ומסיגות את כולנו לאחור. אבל בה בעת הגברת המשילות לבדה גם היא לא תביא את השקט המיוחל. לא מדיניות הימין ולא השמאל יכולות לעבוד. להערכתי המדיניות היחידה שיש לה סיכוי (אם כי כמובן ממש לא 1) היא לתת לערבים במהלך החיים השוטף יחס שוויוני ותחושת שותפות ככל האפשר, ועזרה בפתרון הבעיות של המגזר. ויחד עם זאת יד קשה וטיפול נחרץ (כולל מניעת חלק מההישגים שהושגו) בפרעות. זה גם מתחייב מבחינה הומנית ודמוקרטית אבל גם יעיל טקטית לקידום חיינו המשותפים כאן. לכאורה מהלך כליל המעלות, אבל משום מה טרם נוסה במקומותינו.

אני מניח שכעת כבר אין צורך להסביר מדוע הסעיף הזה אינו סותר את קודמיו. אני לגמרי בעד יד קשה כברזל נגד פורעים וגם בעד הטבת מצבם של ערביי ישראל, אבל כל דבר בעוצמה וכל דבר בזמנו. המדיניות המשולבת (אך ממש לא סתירתית) הזאת היא היחידה להערכתי שיש לה סיכוי כלשהו לקדם אותנו. הבעייתיות בחידלון של משטרת ישראל והממשלה ביחס לאירועים שהתרחשו כאן (כפי שתיארתי בטור הקודם), מקבלת כעת משנה משמעות. זה לא בגלל שרק יד קשה תביא את הפתרון המיוחל. היד הקשה היא רק אחת מהצלעות הדרושות, אבל כל אחת מהצלעות חיונית למהלך כולו. היעדר של כל אחת מהן יפיל אותו. אבל אין לי ספק ששום דבר מזה לא יקרה בפועל. אותם כרותי ראשים בפוטנציה ימשיכו לכהן כאן ולא לעשות שום דבר, וגם אם במקרה כן יעשו משהו – שום דבר מזה לא יהיה בכיוון הנכון.

בשולי הדברים: משמעותה של תיאולוגיה

במסגרת שיטוטיי בלילות בשכונה שלנו (הפטרולים השכונתיים להגנה עצמית), יצא לי לשוחח עם כמה חבר’ה שהגיעו כמתנדבים לסייע לנו בשמירות. אחד מהם ציטט לי דברים שכתב רב כלשהו שבהם הוא יורד לשורש העניין (ויש עוד רבים כמוהו). הוא הסביר שבמקורות האסלאם אין אפשרות לקבל שלטון זר על מוסלמים. זה לכל היותר מצב זמני, אבל בסוף היהודים אמורים לחיות תחת שלטון נוגס מוסלמי, ולהיות להם למס עובד. לכן, הוא טען, אין פתרון אמיתי לסכסוך הזה ומי שחושב אחרת מתעלם ממקורות מפורשים באסלאם. מכיוון שזה טיעון רווח ומאד משכנע נגד הניסיונות למצוא פתרונות ביניים או פתרונות בכלל, חשבתי שמן הראוי לגעת בו ולהסביר נקודה שקל מאד לפספס אותה.

פעמים רבות ראיתי ביקורות על דתות שונות שמשתמשות בציטוטים מהמקורות המוסמכים שלהן. אתעלם לצורך הדיון מהתופעה של ציטוטים סלקטיביים והוצאת דברים מהקשרם, שכמובן מאד רווחת בדיונים כאלה. אני אתעלם גם מקושיות מגוחכות על סתירות ופירכות, שמצויות לא פחות אצל המבקר (אלא ששם הוא מספיק אמפתי כדי לחפש תירוצים).[3] כאן ברצוני לדבר על משמעותם של מקורות בהתנהלות הדתית באשר היא. חשבו על ערבי שמנתח את התנהלותם של היהודים, ואומר לחבריו שבמקורות ההלכתיים מופיעה קביעה מאד ברורה לגבי איסור למכור בתים לגוים, הצלת חיי גוי בשבת, “לא תחנם” לענפיו וכו’. הוא אומר להם שגם אם כרגע היהודים נוקטים בדרך אחרת, אלו רק אילוצי המציאות. כשידם תהיה תקיפה הם יממשו את הוראות ההלכה שלהם. לכן אסור להאמין להם ואין שום סיכוי להגיע איתם להסדר בר קיימא.

מה הייתם אומרים לו? אני מניח שחלקכם היו מסכימים איתו, ומבחינתם באמת מדובר ב”הודנא” זמנית. אבל להערכתי רוב חכמי ישראל לא נמצאים במקום ההוא. בין אם הם מודים בכך בפה מלא ובין אם לאו, רובם מבינים שבעולם שלנו לא נכון להתנהג כך. זהו עולם שונה מהעולם החז”לי, וגם אורתודוקסים מובהקים יודו שיש צורך ומקום לרפורמות הלכתיות כשמיישמים בו את הוראות ההלכה. בפועל, אני די משוכנע, שגם אם ידינו תהיה תקיפה ולא יהיה חשש מהגויים הרשעים (שמצפים מאיתנו להציל גם את חייהם רחמנא ליצלן), עדיין ההלכות שמנטרלות את ההוראות הללו במישור המעשי יישארו בתוקפן. ההסברים יהיו שונים ומגוונים. יהיו הסברים ישרים יותר (כמו של הרב אונטרמן במאמרו הידוע על הצלת גוי מפני דרכי שלום, או כמו הגישה שלי שנסמכת על טיעונו של המאירי לגבי גויים שגדורים בנימוסי האומות), ויהיו הסברים עקומים של רבנים שלא מוכנים להודות בממדים הרפורמיים שקיימים בהלכה שלהם. הצד השווה כמעט לכולם הוא שאני משוכנע שרוב הפוסקים יורו לחלל שבת גם במלאכה דאורייתא להצלת גוי, חזיתית נגד דינא דגמרא. רובם גם יאמרו שיש לאפשר לגוים לחיות בינינו, בלי קשר לדיני גר תושב (הרב קוק כבר ויתר כידוע על קבלת שבע מצוות בפני שלושה, ומינה את כל הגויים להיות גרים תושבים על לא עוול בכפם).

מה פשר הדבר? שיש פער מובנה בין המקורות התיאורטיים לבין היישום בשטח. ושוב, לא רק פער של אילוצים. זהו פער מובנה בין תיאוריה לפרקטיקה. שום דת לא מתנהלת בפועל כמו שמורים המקורות המוסמכים שלה, כולל הדת היהודית. ואני מניח שכך הוא גם לגבי האסלאם. דוברים מטעם האסלאם שמנסים להסביר זאת, תמיד נתקלים בביקורת שהם “רוקדי מה יפית” שמנסים להרשים את המערב (מוכר לכם?). אבל אני דווקא מאמין להם. יש לזכור שבכל דת יש פונדמנטליסטים שמנסים להחזיר אותנו למקורות ולמחוק את הפער בין המקורות התיאורטיים לבין ההתנהלות הפרקטית. בשם היושר והנאמנות לאמונה הדתית הם תובעים את עלבונם של המקורות ואי יישומם בפועל, ולרוב הפוסקים והרבנים קשה מאד לומר להם באופן ישר ואמיתי שאין עניין למחוק את הפער הזה (לכן הם נזקקים לתירוצים עקומים או להעלמת העין מהטיעונים). אבל האמת היא שיש פער מובנה, שכן החיים חזקים יותר מכולנו, וטוב מאד שכך. תיאוריות לא נועדו להתיישם אחד לאחד, אלא לתת מסגרת מחשבתית, השראה וקריאת כיוון ליישום בפועל.

אני מאמין שכמו ביחס ליהדות כך הוא גם ביחס לאסלאם. קל לנו מאד לשפוט את האסלאם לאור מקורותיו, וכשעולה ביקורת דומה ביחס אלינו אנחנו מסבירים שהוציאו דברים מהקשרם ואלו הלכות למשיחא ושהיום לא מיישמים זאת. אז כנראה שגם אצלם זה כך. לכן אני לא לגמרי מיואש מהסיכוי להגיע להתקדמות בדו-קיום גם בטווח הארוך. עם כל הכבוד להסברים המלומדים על מקורות האסלאם, אחרי הפעלת כוח עם מקל וגזר, אני מאמין שיש סיכוי (שאינו 1 כמובן) שהאסלאם יאלץ להתאים את עצמו למציאות למרות המקורות הללו. כבר כיום יש פרשנים מתונים של האסלאם שנשמעים אצלנו פחות לצערי, אבל ברור לי שאלו פרשנויות אפשריות. יש להם תרבות דפוקה (שבמידה מסוימת קיימת גם אצלנו), שהגורמים הפונדמנטליסטיים הם שנותנים את הטון והם שנשמעים בשיח הציבורי. אבל יש שם הרבה קולות אחרים וחבל שאנחנו נוטים להתעלם מהם.

מלחמת התעמולה והתודעה

בימים אלו מתחילה מלחמה על התודעה. כל צד מנסה להציג את האמת שלו (הנרטיב?) לגבי מי אשם, מי התחיל, האם יש או אין סימטריה, מי התפרע, מי ירה בנשק חם, האם יש גם קיצונים/פורעים יהודיים וכו’ וכו’. ואכן זו מלחמה חשובה, שכן השקרים שמופצים בתחום הזה לא מביישים את גבלס.

כבר אמרתי שבעיניי הערבים אשמים. הם התחילו, הם הרבה יותר אלימים והרבה פחות צודקים, הם מוסתים בעילות מגוחכות, ודמיונם המזרחי יוצר תמונות שלא היו ולא נבראו שמדוקלמות כאילו בעיניהם ראו ולא זר. כתבתי שלדעתי צריך היה לטפל בהם (ובפורעים היהודים) ביד קשה ובנשק חם. ואחרי שאמרתי את זה, אוסיף שמלחמת תעמולה, מטבעה, מצדיקה שקרים מכל הצדדים. וכן, היו פורעים ואלימים גם מהצד היהודי, וההשתמטות מהכרה בתופעות המכוערות הללו אינה פחות מוטעית ופחות מזיקה מההתעלמות של השמאלנים משאלת האשמה והאסימטריה. כן, אפשר להחזיק בעמדה “פטריוטית” שאנחנו הכי צודקים והכי מוסריים, ביחד עם ביקורת עצמית. זה מותר ורצוי. אגב, לדעתי זה גם מעורר יותר אמון ולכן מועיל במישור המעשי. אין שום חובה להציג תמונה של שחור-לבן, כי התמונה אינה כזאת, וכאמור לדעתי בדרך כלל זה גם לא באמת מועיל. כשתופסים אותך על שקר צדדי כבר לא יקבלו ממך גם את האמת הגדולה (ע”ע רש”י על חוה והנחש, הנגיעה והאכילה). להבנתי עדיף להתעקש על האמת ולא להפיץ שקרים קדושים (ראו טור 21). זה קל ומושך, אבל אני חושב שפחות יעיל ובוודאי פחות נכון וראוי.

בהקשר המוסרי, שלחו לי כעת פוסט מצוין של חגי משגב, גם הוא שמאלני ידוע, שעוסק בהיסטים המוסריים של הקונפליקט והנרטיבים הכרוכים בו. שווה מאד לקרוא.

פרפרת לקינוח: מודעת “נציגי הציבור הערבי בלוד”

ולסיום, אצור קשר כלשהו גם לדבריי בתחילת הטור הקודם על הרשתות החברתיות, השפעתן והיחס הראוי אליהן. במסגרת אתה מלחמת תעמולה שנדונה בסעיף הקודם, הבוקר קיבלתי בוואטסאפ ידיעה שהתפרסמה באתר רוטר (מביני דבר אמרו לי שהוא לא פסגת האמינות, וזה בהחלט מתיישב עם מה שחשבתי), ובה מסופר ש”נציגי הציבור הערבי בלוד” פרסמו רשימת דרישות הזויות מהממשלה בעקבות הפרעות האחרונות. על החתום שם למטה: “הועדה העממית – לוד”. מדובר על משהו כמו: גירוש ה”מתנחלים” מהעיר, איסוף הנשק (רק מהם כמובן, ולא מהערבים), העמדתם לדין (בינתיים נראה שמהמשטרה די מצטיינת בזה. יש שלושה יהודים שהיו מעורבים בירי על הערבי בתחילת הפרעות ביום ב שהוכנסו למעצר ואם הבנתי נכון כנראה מתוכננים לעמוד למשפט. ראו על המקרה הזה כאן), שיפור תנאיהם של הערבים, וחרם על כל מי שלא משתף פעולה עם הדרישות הללו.

אין צורך לומר שהוואטסאפ שוב רותח. אמנם אין את מי להחרים, שלא כמו במקרה של סלקום (בעצם אפשר לא לקנות אצל ערבים ולא להיזקק לשירותיהם), אבל לכולם כבר ברור שדרושה כאן יד קשה וגדיעת זרועם של הנציגים יימח שמם ושל הציבור שבחר בהם. אם אלו דברי הנציגים המוסמכים אז פשיטא שאין פתרון אחר.

ודאי לא תתפלאו לשמוע שאנוכי הקטן, מקרר האמבטיות הידוע, כתבתי בעקבות הקריאה את הדברים הבאים:

אני שוב חייב לשאול: מיהם אותם נציגים? מי מינה אותם? בשם מי הם מדברים? מזכיר לי את הפשקווילים על קירות מאה שערים בשם “כל גדולי הדור”, או ידיעות עיתונאיות שמצטטות את “גדולי רבני הציונות הדתית”, “זקן המקובלים”, “נציג הקב”ה באסיה התיכונה” וכדומה.

ולא, אני לא מתכוון להצדיק או להבין, וגם לא להכחיש שזה הלך רוח רווח בין הערבים. אני רק מתכוון לשים דברים בפרופורציה ולהזכיר למי שצריך איך אמורים להתייחס לידיעות עיתונאיות ולהודעות ויראליות ברשתות החברתיות. ישנו כשל ידוע של אימוץ מהיר ומלא של “ידיעות” חסרות שחר רק מפני שהן נופלות על רקע תואם (כך ימניים יסבירו שהייתה אסיפת זקני הערבים בלוד שהוציאו את ההודעה הנ”ל, וזקני השמאלנים שיסבירו שמתוארים כאן דברים כהווייתם). ואנוכי נער הייתי גם זקנתי, ומקפיד אנוכי לא להימנות על זקני אלו ולהניח ידי גם מזקני אלו. שאלו ואלו דברי מגמתיות חיים.

בבני ברק כשגרתי שם הסתובבה בדיחה על ניירות עם לוגו “מוסדות חסידות ווייסכווס” או “מוסדות נתיבות זרובבל”, שהאומלל הוציא את שארית כספו על חותמת, וכעת לא נשאר לו כסף אפילו לשולחן. אין ברירה, כעת המסכן צריך לחזור לכולל.

ימים יגידו (אולי) האם יש ממש בידיעה הזאת, ומה אומרים הנציגים האמיתיים. ברור לי שהם לא אומרים את זה ובטח לא בטון הזה. וגם אם הם במקרה כן אמרו את כל זה, זה לא באמת ייושם בפועל. אבל נחכה ונראה.

אחרי כתיבת הדברים (בכוונה השארתי אותם על כנם), אני חייב להתוודות ביושר שקיבלתי ממש כעת תגובה מהשייח שפניתי אליו (ביוזמה הנ”ל), והוא אישר שאלו אכן נציגים ושהמגזר בגדול מסכים לדברים (לפחות לדעתו. לא התרשמתי שבאמת מדובר בנציגים נבחרים). ועדיין מעצם קריאת הפמפלט אי אפשר היה להסיק את המסקנות הללו. מעבר לזה, אני גם חושב שבפועל זה לא מה שישתקף בשטח בעתיד. ושוב, ימים יגידו.

[1] כן, מדובר בדברים של אותו קובי שבתי המפכ”ל מעורר הרחמים שאחראי למחדל הזה, ובשר הממונה עליו, העלוב לא פחות, שביקר אותו על כך (ראו כאן). במדינה מתוקנת הראשים של שני עלובי הנפש הללו היו כבר מזמן נערפים (משפטית וציבורית) בראש חוצות.

[2] ראו למשל את הריאיון המתלקק והכל כך אופייני הזה עם השופט בדימוס אליקים רובינשטיין (הדברים ידועים: רוב כתבי המשפט בישראל עובדים אצל מערכת המשפט. הם לוקים בהערצה עיוורת ונטולי חוש ביקורת לחלוטין), שנופל קשות בטעות הזאת.

[3] הזכרתי כאן בעבר מאמר בצהר שבו פורסם פרק מספר שבו הרצי”ה מבקר את הנצרות. זה היה ממש ספר לילדים לא ממש מחוננים. הוא מתעלם מכך שהפירכות הללו מצויות אצלנו פי אלף, ותוקף אותם לאור מקורות מהתורה שלנו. מישהו מחבריי קרא לספר שעמד אז לצאת (ובינתיים ראיתי שיצא): הברית החדשה עם הגהות הרצי”ה.