פנייה לפדלחו”שית המיואשת (טור 390)

בס”ד

מבצע שומר החומות כמעט השכיח ממני שלפני כשבועיים התפרסם פוסט שכתבה מישהי בשם דבורה (כנראה ניק?), שהקימה את דף הפייסבוק של הפדלחו”שיות (ראשי תיבות של “פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור”), ובו היא מודיעה על סגירתו הקרובה של הדף. בעיני רבות ורבים (זו הפעם האחרונה שאני מכפיל את לשוני, שוביניסט שכמוני, ולו רק כדי שתבינו שיש שם גם כמה חברים זכרים) מחברי הקבוצה, זהו אירוע מאד משמעותי. אני מתרשם שהדף הזה השפיע והיה מכונן עבור נשים רבות ששייכות לקבוצת ההתייחסות הזאת. הוא נתן להן במה ותחושת שייכות ושיתוף, מקום לפרוק מתחים, לפרוס הרהורים ולשתף תובנות, תוך נטרול ההגמוניה והשתלטנות הגברית. הדף כנראה שינה את ההסתכלות הדתית וההסתכלות בכלל של לא מעט מהמשתתפים בו (גם גברים), לפי עדותם שלהם.

ברצוני להתייחס כאן בעיקר לפוסט הנ”ל, ולא לקבוצה בכלל (שאיני מכיר אותה. אני נטול פייסבוק, ולא מבין בו הרבה). אני גם לא מתכוון להתייחס לאחד מהנושאים העיקריים בוויכוח שהתעורר בעקבות פרסום הפוסט הזה, והוא זכותו המוסרית של מקים דף כזה לסגור אותו (בפרט כשיש בו כבר כ-17,000 חברים. כחצי מנדט!!!). זו בהחלט שאלה מעניינת אבל היא לא הנושא שלנו. מבחינתי הפוסט הזה ביטא תחושות קשות, מוצדקות לפחות בחלקן, ולהבנתי הן משותפות ללא מעט אנשים ונשים, בעיקר אלו הישרים שבינינו. לכן הוא בהחלט שווה התייחסות רצינית ועניינית, ואת זה אנסה לעשות כאן. לסיום רק אעיר שהיו גם אמירות שונות, פחות נחרצות, בעקבות פרסום הפוסט הזה. יש אדמיניות אחרות שלא רצו בסגירה, והיו שרצו בה מסיבות אחרות. היו גם ביקורות ונזיפות על הפנאטיות של הפוסט ועל חוסר המוכנות לפשרה עם פמיניזם לייט. בעיניי זהו פוסט כן, שמבטא באומץ וביושר תחושות אישיות של הכותבת, וזכותה להביע זאת בצורה חדה כהבנתה. מי שחש אחרת זו גם זכותו, ולכן איני מסכים לביקורות הללו. אבל לכל אלו לא אתייחס כאן.

מעט על הקבוצה

בכל זאת, פטור בלא מעט רקע על הקבוצה אי אפשר. הקבוצה הוקמה בהשראת דף קודם של פמיניסטיות לא בהכרח דתיות, והשמות של הדפים הללו מבוססים על (מהדהדים את?) הסטיגמה שיש לרבים על פמיניסטיות, שהן רציניות וכבדות ונטולות חוש הומור (בכייניות?).

בראש הדף מוצג ה”אודות” שמלמד קצת על הרקע שלו, והרי הוא לפניכם:

אתם יכולים להתרשם שיש כאן יד מכוונת די קשוחה, ואני לא בטוח שמגיע לדף הזה פרס הסובלנות והפתיחות. אבל מטבע הדברים, אני כתושב מאדים מובהק לא חוויתי את נקודת המבט של יושבות נגה, ובפרט לא יושבות נגה פמיניסטיות. אחרי ששמעתי את הדברים לא פעם מנשים שונות ודעתניות, אני נוטה להאמין שאכן השיח הגברי הוא שתלטני מדיי עבורן ולא מאפשר להן להתבטא,[1] ולכן המדיניות הזאת כנראה נחוצה כדי שהן תוכלנה לשוחח שם בחופשיות (כבר הערתי לא פעם על מספר הנשים שמשתתפות בדיונים באתר האדמוני שלי).

הפוסט המדובר

אביא כאן את גוף דבריה (בלי דברי התודה בסיום) במלואו:

הרהורים ראשוניים

דברים חזקים מאד בעיניי, וניכר שהם באים מלב כואב ונאמרים בצורה כנה מאד. אני חייב לומר שגם ליבי דאב למדיי למקרא הדברים, והיה לי ברור שהם דורשים חשיבה והתייחסות. למרות היותי תושב מאדים, את הדברים הללו אני מצליח לגמרי להבין. אם הייתי שייך לקבוצה שמופלה ומודרת לאורך דורות רבים ומונהגת באופן בלעדי על ידי הקבוצה המפלה, כנראה הייתי חש תחושות דומות. גם אם חז”ל הם מלאכי השרת, עדיין התחושה של קבוצה שיוצאת מקופחת כשכל הכללים נקבעים על ידי הקבוצה השנייה צפויה להיות קשה.

אמרתי לא פעם לתלמידות בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר אילן שבו אני מלמד, שאם אני הייתי אישה (עד כמה שיש לתיאור כזה משמעות. אם הייתי אישה לא הייתי אני) ספק רב אם הייתי היום נאמן להלכה, אלא אם היו מצליחים לדכא אצלי גם את הביקורתיות. אם הייתי גדל בחברה שלא מאפשרת לי ללמוד ולהבין בעצמי את מה שאני עושה ומה שאני נדרש לעשות, ולא הייתה לי כל אפשרות להשפיע ולקבל החלטות, כנראה לא הייתי עושה זאת. אני מאמין גדול בזכותו וחובתו של אדם להכריע על גורלו ולקבוע את דרכו והשקפתו. בפרט בתקופתנו, כאשר נשים עושות דוקטורט, מרצות וחוקרות באוניברסיטה, שרות בממשלה ושופטות עליונות, ועדיין הן נדרשות לקבל אמירות של גברים, שלא כולם עפרונות מאד מחודדים, בלי הנמקה ובלי שיש להן אפשרות לבקר ולבחון את הדברים ולגבש עמדה בעצמן, בבחינת נעשה בלי שנשמע. זהו אבסורד בלי שום קשר לאמון שיש לי בחכמים שקבעו את הכללים הללו. גם אם הם חכמים מופלגים ואנשי מוסר משכמם ומעלה, הם קובעים כללים עבור אוכלוסייה ענקית (50% מכלל הציבור) שאין לה מה לומר בעניין ושהם לא באמת מבינים את הראש שלה. והם עושים זאת בדרכים שרחוקות מלהיות אובייקטיביות, חד ערכיות ומובנות מאליהן, מה שמשאיר עוד יותר השפעה לחכם עצמו על התוצאה ההלכתית. כיצד ייתכן אמון של אישה אוטונומית ואינטליגנטית בדרך כזאת של קבלת החלטות?! אני כגבר לא מוכן לקבל החלטות של חכמים בלי ביקורת, ואותי הם אמורים להבין לא רע (בסך הכל גם הם ממאדים).

אלא שהתיאור שהצעתי בפסקה האחרונה עוסק בלימוד של נשים, ואת המשוכה הזאת עוד יחסית צלחנו היום (לא לגמרי כמובן). ואילו דבורה מדברת על תוצאות הלימוד, כלומר על החיים הדתיים. שם הפתרון קשה הרבה יותר. לכאורה זו דרך ללא מוצא. מי שנאמנת למסורת ההלכתית ואינה רפורמית או כופרת, לא יכולה למרוד בה ולא יכולה לשנות אותה. ממה נפשך: או שאתה נאמן למערכת כפי שהיא, ואז אתה גוזר על עצמך להישאר מודר ושולי (סליחה: יותר טוב מכל הגברים, ולכן כל כבודך פנימה), או שאתה רוצה לשנות ואז אתה רפורמי. אתם מבינים שהמסקנה המתבקשת היא שלהיות דתייה פמיניסטית זהו אוקסימורון. דבורה מבטאת זאת בדבריה בצורה מאד חזקה ומכאיבה:

אם ברצונך להיות אישה שווה, חופשיה, בעלת ריבונות וסוכנות על גופה, על רחמה, על מיניותה, על בריאותה, על אהבתה, על שמחתה – אזי מסגרת דתית אינה המקום לכך. דיכוי האישה ביהדות הוא לא אלמנט קטן שניתן להסיר אותו קוסמטית או להתעלם ממנו כאילו לא היה. הוא בבסיס. בלעדיו הכל נופל.

אני חייב לומר שהתחושות הללו קיננו גם אצלי כגבר (לאו דווקא לגבי מעמד האישה, אלא לגבי חלקים אחרים של המסורת שנראו לי לא הגיוניים בעליל), אלא שלי כגבר הייתה פריווילגיה ללמוד ולהיות שותף בעיצוב הדתיות שלי עצמי. קיבלתי (או לקחתי) כלים שמאפשרים לי לעשות זאת. לאישה, לעומת זאת, אין אפילו לגיטימציה לרכוש את הכלים, ובוודאי לא לעשות בהם שימוש. אסור לה ללמוד תורה (כאילו מלמדה תפלות), ובוודאי לא לכהן כדיינית או כרבה, ואפילו לא להורות הלכה, או לומר דברי תורה. ואחרי דחיקתה לשוליים, וגם אם היא קונה את השטויות שמוכרים לה (כבודה פנימה וכו’ וכו’), היא נותרת מופלית בבתי הדין במעמד האישי ובחיים הדתיים בכלל. היא אמורה לציית לגברים שמחליטים עבורה בלי שהיא מבינה על מה זה מבוסס, כשבמקרים רבים תחושתה היא שהם לא באמת מבינים על מה הם מדברים. הם מנהלים כנסים (ע”ע ‘מכון פועה’) שבהם נואמים זכרים מלאי ידע וחשיבות מחליפים חוויות על טיבה של האישה, על רגשותיה, על ההלכות שנוגעות אליה, במקרים רבים בלי לשאול או לשמוע אותה. אבל מי היא שתמרוד נגד ציווייו של בורא שמים וארץ?!

אני שואל את עצמי איזו תחושה הדברים הללו יוצרים אצל אישה (ההיא מנגה, זו שאיני מבין)? אני יכול לדמיין קצת, אבל לא ממש לחוש בעצמי. לא בכדי המצב הזה מרתיח אותי, ובין היתר זה מה שהביא אותי לכתיבת הטרילוגיה שלי שבה אני בוחן הרבה מהנחות היסוד שיוצרות אותו. אבל, כאמור, לי יש את הכלים, ובכל זאת גם גבר צריך לא מעט אומץ ותעוזה כדי לומר דברים ולבטא השקפות חריגות, או לערער על יסודות מוסכמים, בריש גלי. אני שואל את עצמי מה אמורה לעשות אישה יראת שמים שחשה מועקה כזאת, אבל אין לה כלים לבחון את המצב ובוודאי להציע שינויים. בעלה, רב הקהילה וכל תלמידי החכמים שהיא מכירה ומוקירה מסבירים לה שאני כופר ולא מבין כלום ושעליה לבלוע את המועקה ולשתוק. הם מסבירים לה שמי שאומר או כותב דברים כמו שלי הוא רפורמי ומי שהולך בדרכים אלו מגיע ישירות לצואה רותחת בגיהינום בניהולו של אמנון יצחק. היא צריכה לבשל לבעלה ולטפל בילדיה ולהיות צדקת, ורק בזכות צדקניות כמותה נגאלו ישראל ממצרים וקיבלו (הגברים) את התורה ונחלו (הגברים) את הארץ.

האם לא הייתם מצפים שנשים רבות יגיעו למסקנות של דבורה? ואני מדבר דווקא על אלו שהדברים חשובים להן. יש רבות שאין להן בעיה גדולה עם ההדרה הזאת, כי בסך הכל משתיקים אותן כשהן יושבות ומפטפטות מאחורי המחיצה ונאמרים דברי תורה בבית הכנסת (“שקט בעזרת נשים!!!”), אבל מה איכפת להן?! בבית הכנסת הן נמצאות מדי פעם רק בשביל הפולקלור, תוכן לחיים יש להן באוניברסיטה, בעבודה, או בקריאת ספרות וצריכת תרבות. אז שהשוטים בבית הכנסת ימשיכו לנהל את השטיבל שלהם. את מי זה מעניין?!

אבל לאישה חרדית אין את המוצא הזה, ולאישה פמיניסטית דתית מודרנית גם אין אופציה כזאת. אם אכן חשוב לה להשתתף בחיים הדתיים, היא לא מוכנה לוותר על מעורבות בהם. אז מה אתם מצפים שהיא תעשה? אני חייב לומר שדווקא מיעוט הנטישה של נשים הוא פלא בעיניי. או שהחיים הדתיים לא חשובים להן, או שהן איבדו צלם אנוש ומידה נאותה של ביקורתיות, או שהן בכל זאת מוצאות תוכן ומשמעות במקומות אחרים (כנ”ל) ומדשדשות בצדי השטיבל בשביל לשמר את הפולקלור שאולי אפילו יקר לליבן במידה מסוימת. ואחרי כל זה, עוד אומרים לי שלפמיניסטיות הביקורתיות אין יראת שמים כמו של הצדקניות הנ”ל שמקבלות מרות ושותקות. אתמהה!

כל התיאור שהוצג עד כאן הוא כמובן קיצוני. נשים בחברה דתית מודרנית כבר לא נמצאות במצב שתיארתי. אבל עדיין ההדרה והאפליה והיעדר המעמד והכלים קיים. בטח את מסתכלים עליו ביחס למעמדן בחברה הכללית בימינו. מי שמשלה את עצמו שהעניין כבר לא קיים – טועה ומטעה. אבל הדברים נכונים לא רק ביחס למעמד האישה, אלא מרכיבים נכבדים בהלכה כולה הם אנכרוניסטיים במידה רבה, והטרילוגיה שלי מנסה לעשות צעד אחד בכיוון לשינוי.

אני אחלק את התייחסותי לשני חלקים: הראשון נוגע לעקרונות והשני להסקת המסקנות ולהתנהלות בפועל.

א. כמה הערות עקרוניות על הדברים

כאן אוכל להתייחס רק בקצרה ולשרטט את הכיוונים העקרוניים, אבל רובם ככולם פורטו כבר במקומות אחרים. ההבחנה הכי יסודית שחשוב לעשות כאן היא בין ההלכה כפי שהיא כעת לבין ההלכה כפי שהיא צריכה להיות. הכותבת עוסקת ביהדות כפי שהיא כעת, כלומר בחברה הדתית (האורתודוקסית) שבתוכה אנחנו חיים, או ביהדות העובדתית. על כך היא כותבת שהיחס לנשים אינו עניין שולי ובר שינוי בתוך המסגרת הזאת. אבל עדיין יש מקום לטענה שזו לא היהדות/ההלכה כפי שהיא צריכה להיות. עמדה על כך יפה יעל פיש בדבריה על הפוסט הזה. דבורה מתארת מצב קיים, אבל לא מתייחסת למקורות ולמה שעולה מהם, ולא בוחנת האם מה שקורה בפועל מתאים, או מתחייב מהמקורות. בוודאי שהיא אינה מתייחסת למעמדם של המקורות וליכולת שלנו לשנות ממה שכתוב בהם. אני משער שבין היתר זה נובע מכך שאין לה נגישות אמיתית למקורות הלכתיים והבנה של המתודולוגיה ודרכי הפרשנות והפסיקה וליחס הראוי למקורות השונים, בדיוק כפי שתיארתי למעלה לגבי נשים בכלל.

לצד ההבחנה הזאת, חשוב לעשות עוד הבחנה, ממש הפוכה, שעליה עמדתי בקצרה בטור הקודם. כמו בכל מערכת נורמטיבית ודתית, גם בהלכה יש הבדלים בין העולה ממקורות ההלכה לבין הפרקסיס ההלכתי. גם אם מקורות ההלכה מורים הוראה שוביניסטית (לאו דווקא במשמעות שיפוטית. אני רק מתאר כאן) כלשהי, במקרים רבים המציאות חזקה מהם. בהחלט ייתכן מצב שבחברה שפועלת בתוך נורמות ערכיות ותרבותיות אחרות ההתנהגות ההלכתית בפועל תהיה שונה. יש לכך אינספור דוגמאות בתולדות ההלכה וכמובן גם בימינו.[2]

הבחנה שלישית שעלינו לעשות, שגם עליה עמדתי בעבר, היא בין הלכה במובנה הדתי הטהור לבין נורמות חברתיות ותרבותיות שהוטמעו בתוכה. הבאתי דוגמה של רצח על כבוד המשפחה בעולם המוסלמי. ככל שהבנתי מחכמי דת מוסלמים, אין לכך שום בסיס במקורות ההלכה המוסלמית. זהו נוהג ערבי (ממדבריות ערב) שהוטמע תרבותית בתוך החברה הערבית ולפחות במקומות מסוימים הפך לחלק מהאסלאם שלהם. גם בהלכה היהודית מוטמע יחס כלשהו לנשים, שלא כולו, אם בכלל, מיוסד על מקורות ההלכה. חלק מאלו הם נהגים תרבותיים, ויש מהם שנכנסו לתלמוד ולמקורות בתר תלמודיים, ולכן נתפסים על ידי רבים כחלק מההלכה שירדה מסיני. ולא היא. בהחלט אין בהם שום קדושה. טלו כדוגמה את דברי הרמב”ם הידועים על כך שיציאה של אישה לעבודה היא עילת גירושין, או הלכות שונות שנוגעות ליחסים בין הבעל לאשתו ובין אב לבתו. אני טוען שאפילו דברים שנתפסו אצל חז”ל כהלכה אינם בהכרח כאלה. דומני שנוח יותר לחשוב על כך במסגרת של ניסוי היפותטי: אילו הייתה היום סנהדרין שיכלה לדרוש את התורה ולשנות הלכות קיימות, האם יש הכרח שכל ההלכות הללו יישארו על כנן? אין לי ספק שלא. כמו שחז”ל עשו בזמנם, כך גם הסנהדרין הייתה אמורה לעשות בזמננו. אמנם אין לנו סנהדרין היום, אבל בספר השלישי של הטרילוגיה שלי (החלק השישי עוסק בתורת השינוי ההלכתי) עמדתי על אפשרויות מתודולוגיות מובנות לשינויים מהותיים בהלכה גם בלי שיש לנו סנהדרין (כמו מנגנון ההקפאה ועוד).

ובכלל, חשוב להבין שמה שאנחנו מכנים כיום ‘הלכה’ אינו דבר ה’ מסיני בטהרתו. מדובר בקורפוס שלם שרובו המוחלט הוא פרשנות שניתנה לאותן הלכות (או פסוקים) שניתנו לנו בסיני, ואני מניח שחלק ניכר ממנו לא מאד קשור למה שהקב”ה התכוון מראש. אין זה אומר שאין חובה לקיים זאת (כתבתי לא פעם שהמחויבות להלכות אינה תלויה באותנטיות שלהן), אבל הקדושה וחוסר האפשרות לגעת ולשנות בכל זאת שונה בין דבר ה’ לבין קביעות של חכמים, גם אם יש להן סמכות פורמלית. הפרשנויות של חכמי הדורות בוודאי אינן נקיות מהשפעות תרבותיות של הסביבה בה הם פעלו, בדיוק כפי שניתן לראות בדורנו שלנו (השוו מעמד של נשים בחברה חרדית ליטאית, חסידית, ציונית-דתית, קונסרבטיבית, ואפילו לפי ארצות מוצא: קווקזים, אמריקאים, מרוקאים, הונגרים וכדומה). התחושה כאילו אמירות כאלה הן בגדר רפורמה נובעת מאי דיוק בהגדרת המושגים. כאן אני רק מצביע על הכיוונים, ומי שרוצה להעמיק יותר מוזמן לעיין בחלק השישי של הספר השלישי בטרילוגיה, שם הגדרתי את המושגים והסברתי זאת היטב.

ב. ההתנהלות בפועל, או: איך פותרים בעיות

כעת ברצוני להעיר על הסקת המסקנות וההתנהלות בפועל. בסעיף הקודם עמדתי על האפשרויות לחולל שינויים ולפעול ולשנות. המסקנה היא שהמצב הנוכחי אינו גזירת גורל, ולא נכון שמי שחורג ממנו אינו אורתודוקסי (ליתר דיוק: אינו מחויב להלכה. המילה ‘אורתודוקסי’ שייכת לעולם הסוציולוגיה. אין בה שום קדושה). ככלל, דומני שהטרילוגיה שלי, ובעיקר הספר השלישי שעוסק בהלכה, היא פלטפורמה לא רעה לביצוע שינויים משמעותיים במסגרת של מחויבות מלאה להלכה.

אבל כדי לחולל את השינוי הזה על הנשים המעוניינות בו להשקיע את המאמץ הדרוש, להיכנס לעולם ההלכתי, ללמוד ולהעמיק, ואז ולהציע הצעות מבוססות ומנומקות לשינוי. לא די בתלונות על המצב ובביטויי מצוקה בלי להציע פתרונות קונקרטיים. מטבע העולם שכשאדם או קבוצה נמצאים במצוקה ורוצים וצריכים עזרה, הם צריכים להשקיע מאמץ בעצמם ורק אז יוכלו לצפות לעזרה. הפלסטינאים, המזרחיים, השחורים בארה”ב ועוד קבוצות שנמצאות במצבים בעייתיים (חלשים או מוחלשים), לא יכולות להסתפק בתלונות על המצב. הן צריכות להשקיע מאמץ ועבודה ולהוביל את המאמץ לשיפור המצב. רק כאשר הם ייזמו ויובילו, יהיה סיכוי שיצטרפו אליהם גם אחרים.

אישה שלא רוצה שהבעל או הרב יאמרו לה דברים לא מנומקים שהיא תצטרך לענות אמן ולציית להם, לא יכולה סתם לא לציית או להסתפק בתלונות שהמצב בלתי נסבל. עליה להיכנס לעובי הקורה, לבחון את המצב, לראות האם יש דרכי פתרון, ואז להציע משהו מנומק ורק לבסוף לצפות לסיוע. כל עוד אתן מצפות שאחרים יעשו את העבודה עבורכן, זה לא יקרה, ובמידת מה של צדק. מי שסובל יש לו את המוטיבציה הגדולה לחפש ולהציע פתרונות. אחרים לא יעשו את העבודה עבורו, בפרט כשעיקר התלונות הפמיניסטיות הן על עצם התלות בגברים.

במובן הזה, הנטישה והייאוש הם הפתרונות הקלים. אם באמת מדובר באישה מאמינה, ואם היא באמת חושבת שתורה ניתנה בסיני ושיש חובה לקיים אותה ולציית לקב”ה, אזי נטישה אינה אופציה מבחינתה. וכי כשלא תקיים מאומה זה כן יתאים לרצון ה’? היא יכולה לטעון שלא סביר בעיניה שהתפיסות הקיימות הן ביטוי לרצונו, אבל גישה רצינית מחייבת אותה לחפש אלטרנטיבה. עליה לחשוב איך היא כן יכולה וצריכה לקיים את רצונו. נטישה מצביעה על חוסר מחויבות, ועולה ממנה שגם הקיום שהיה עד עכשיו נבע מכך שזה נראה לה מתאים לצרכיה ולא מתוך מחויבות מהותית לרצון ה’. אם לדעתך אנשים כאלה או אחרים לא מקיימים את רצון ה’, זה לא פותר אותך מלעשות זאת. להיפך, אם הם לא מקיימים קומי את ועשי זאת.

נכון שזהו פרויקט קשה, ולא כל אישה יכולה לעמוד בו. בפרט מפני שגם בימינו הכלים והידע לא ניתנים לה כפי שהם ניתנים לגברים. אבל אני מצפה מקבוצה של נשים אינטליגנטיות שלפחות חלק קטן מהן יתקדמו בכל זאת לקראת פתרונות, ויחתרו לביצוע הפרויקט הזה. בינתיים כמות הנשים הלמדניות ברמה טובה היא מזערית, וגם מהן בדרך כלל לא שמעתי הצעות מהפכניות מדיי. הן פועלות לגמרי בתוך המסגרת הקיימת (שגם בתוכה יש בהחלט מה לעשות), אבל איני מכיר עבודה תשתיתית, כמו בטרילוגיה, שתיעשה על ידי נשים. סביר מאד שזה נובע מחוסר מיומנות ומרצון לקבל לגיטימציה בעולם ההלכתי (הגברי), וזה טבעי. אבל הדרך הזאת לא באמת יכולה להוביל לשינוי.

בינתיים לא שמעתי על נשים שעברו על הטרילוגיה, לפחות לא קיבלתי הערות או שאלות עליה. כפי שהראיתי שם, המסורת שלנו דורשת בדק בית יסודי ויש דרכים לעשות זאת. מצוקה היא מוטיבציה מצוינת כדי להתקדם לכיוון כזה. רבים מדברים על תורה נשית שהיא שונה באופייה מהתורה שהתפתחה על ידי גברים. איני יודע אם יש כזאת, אבל בכל אופן חובת הראיה היא על הנשים. אדרבה, תרימו את הכפפה ותייצרו אותה. לאמת יש כוח, וכשתהיינה הצעות כאלה, יהיו גם קופצים עליהן. ואם יהיה גרעין של מחרימים, אף אחד לא צריך להתרגש מזה. תמיד יש כתות פנאטיות ותמיד יש מתנגדים לכל חידוש (ע”ע רמב”ם, שולחן ערוך ועוד). הכלבים נובחים והשיירה תעבור.

המצוקה הכנה שבוטאה כה יפה בפוסט של דבורה לפעמים מהווה בסיס לייאוש והרמת ידיים, או נטישה, אבל היא יכולה וצריכה להיות מנוף לחידוש ולריענון שדרושים לכולנו כאוויר לנשימה.

[1] רבות טענו באוזניי שזו גם הסיבה שקשה מאד לחלץ מאמר תורני, ובוודאי למדני, מאישה. הסבירו לי שאישה היא בדרך כלל ביישנית ולא נעים לה להתבטא ברבים, ובוודאי בבמה תורנית שמטבע הדברים היא גברית באופייה. תמיד חשבתי על כך שבבמות אקדמיות אין בעיה כזאת, בטח לא באותה עוצמה, אבל שוב אני תושב מאדים ואיני מבין.

[2] יש את הבדיחה הידועה שאין דתי גנב, שכן מי שגנב אינו דתי. אבל כולנו יודעים שיש בהחלט דתיים גנבים, וזה מפני שהפרקטיקה לפעמים גוברת על ההלכה. אמנם כאן זו התגברות שלילית, אבל יש גם התגברויות חיוביות (שעליהן הערתי בטור הקודם).