מבט אקטואלי על נרטיבים (טור 391)

בס”ד

אני מניח שלקוראי האתר אין צורך לומר שהמונח ‘נרטיב’ מעורר בי חלחלה בדרך כלל. השימוש הרווח שלו הוא כשיטת הצדקה לשקרנים ו/או רשעים במסגרת פוסטמודרנית. הפטנט הוא לטעון שאין אמת ושקר ואין טוב ורע, ולכן מה שיש זה רק נרטיבים. אם כך, כולנו כמובן צודקים באותה מידה, וברור שאין טעם לריב ולהילחם, והמסקנה המתבקשת היא: וגר זאב עם כבש. אין צורך לומר שזה לא עובד, שכן זאבים בדרך כלל לא משתכנעים שגם לכבש יש נרטיב, ואם הדבר ביכולתם הם טורפים אותם. כבר אמר זאת בן גוריון בלשונו הזהב: אני מייחל לקיום הנבואה של “וגר זאב עם כבש”, אבל בכל אופן חיוני לדאוג שאנחנו נהיה הזאב בסיפור היפה הזה. אבל אלו חדשות ישנות. כאן רציתי לעמוד על כמה הבחנות נוספות בתוך הגישות ה”נרטיביות” שיכולה להיות להן משמעות עקרונית ומעשית רבה.

הנרטיביות בעקבות הפרעות האחרונות

בעקבות פרעות השבועות האחרונים חזרתי לחשוב על המושג המאוס הזה, שכן הוויכוחים כעת, במדיה וברשת, ניטשים בכל עוז סביב הנרטיבים של כל צד, הערבי והיהודי. הוויכוחים מתנהלים בשאלות מי התחיל, מי עשה יותר, מי אשם וכו’ וכו’. כמובן לא מפתיע אותי לגלות שיש כאן נרטיבים הפוכים: מבחינת הערבים היהודים רוצחים אותם בדם קר וכובשים את אל-אקצה תוך טבח המוני של כל מוסלמיי היקום, והם רק מתגוננים בשפה רפה ובידם הדלה. היהודים כמובן משדרים נרטיב הפוך (שהוא במקרה זה, כמו ברוב המקרים עם הערבים, אם כי לא בכולם, קרוב יותר לאמת).

אף אחד מכם ודאי גם לא מתפלא לגלות שהציר ימין-שמאל הוא שקובע בדרך כלל את היחס לנרטיבים השונים, אם כי דווקא כאן אני מבחין בתופעה מבורכת של התפכחות מסוימת של השמאל המתון. לא מעט עיתונאים ואחרים לא קונים את הנרטיב הערבי במקרים אלו. גם הם מבינים שמדובר בשילוב מוחץ של שקרנות ודמיון מזרחי פורה מתובל ביותר מקורט יללנות, שלפעמים מתובלים בגרעין כלשהו של אמת. יש מהם שנוקטים בשיטה היצירתית של שלילת הדיונים על הסימטריה. אחרי שכאיש שמאל אתה בונה את כל עולמך על סימטריה (גם אנחנו רשעים כמוהם וכו’), כעת כשתמונת הסימטריה, נכון יותר האסימטריה, מתבררת, העצה היעוצה היא ללגלג על דיוני סימטריה.

במהלך הפרעות (בעיקר לקראת סופן, כשמלחמת התעמולה כבר התנהלה בכל עוז) ערכתי התכתבות ואטסאפ עם שייח ערבי מלוד שהייתי עמו בקשר כלשהו בעבר. הכרתי אותו כאיש מתון ומאוזן, וחשבתי שהוא ודאי לא יזדהה עם מכתב שפורסם בשם נציגי הציבור הערבי בלוד, שהיה כולו שקרים מתלהמים ודרישות מגוחכות מכל היקום ואשתו פרט לערבים עצמם. כשקראתי את המכתב גיחכתי להנאתי, שכן הה לי ברור שהוא פרי יוזמה של צעיר משועמם שישב ליד שולחנו בבית הוריו ומינה את עצמו כנציג ערביי לוד והגלובוס (כמקובל בבני ברק, שם ‘מוסדות נתיבי בנימין אליעזר והגלילות’ זה אברך עם חותמת, שלחן קטן וקצת זמן פנוי). אבל בהתכתבות עם מרן השייח התברר לי לתדהמתי שהלה חי לגמרי בתוך הנרטיב הזה (אל אקצה, טבח מוסלמים, שריפת מסגדים וכדומה). הוא טען בתוקף שזה אכן מייצג את עמדת הציבור הערבי, ושאל אותי בתמיהה (או היתממות) אם אני לא מסכים למה שנאמר במכתב. אני חייב לומר שהיה די מתסכל.

בשולי דבריי עליי להודות ולהיבוש שאני מגלה לא מעט שילובים פוריים כאלה גם בצד היהודי. למרות שאני משוכנע שבלוד הערבים התחילו ושהם אשמים, עדיין התיאורים שמוצגים לפעמים מהצד היהודי נשמעים לי כמו שילוב פנטסטי של שני האלמנטים הנ”ל. לדוגמה, ביום שישי האחרון לפני הצהרים הייתה צפויה הפגנה של ערבים בלוד, והיו אצלנו הכנות לקראת התפתחויות אפשריות שלה. כחלק מזה נערכנו לעשות פטרולים בעיר. העבירו לי דיווח של תושב לוד שתיאר כיצד בשעת הפטרול שלו הוא חווה בקבוקי תבערה, ירי זיקוקים, ומה לא. שלא לדבר על מכוניות מנופצות ושרופות בכל המרחב.

מכיוון שהכרתי את הנעשה בשטח (מה עוד שגם אני פטרלתי אצלנו באותם שעה), וידעתי שהדברים חסרי שחר, עניתי בתיאור משלי:

כרגע ירדתי מפטרול של שעתיים. שקט פסטורלי, ורק החום מציק. שאלתי בחמ”ל שלנו מה קורה ונעניתי: כלום. שקט ודממה פסטורליים. איזה באסה, אין סיפורי גבורה ואין אפשרות אפילו להתקרבן. וחוצמזה,  ממש חבל, כי בנינו על תרומות אוכל ועוגות, כמקובל בעת פרעות. עכשיו נצטרך לבשל ולאפות בעצמנו לשבת. באסה.

אתם יכולים לראות שבדמיוני הפרוע חוויתי נרטיב אחר לגמרי. לאחר מכן התברר לי שההפגנה הייתה מצומצמת מאד, התנהלה בשקט והתפזרה לה כלעומת שבאה. ובילע המוות לנצח ומחה ה’ דמעה מעל כל פנים, וחורבות ואפר מכוניות עמו ישראל יקים במהרה.

אנשים חשים שמותר וחשוב להגזים בתיאורים ולפעמים אפילו ממש לשקר, כדי להילחם נגד הנרטיב השקרי מהצד השני. הם כנראה מתרצים לעצמם שההכרח לא יגונה (ע”ע שקרים קדושים). לאור האמור, מעבר להתנגדותי העקרונית לשקרים קדושים מכל הכיוונים, עצתי לכם, אל תאמינו כל כך מהר גם לתיאורים של היהודים. גם הם לא חפים מבעיות ומנרטיבים עמוסי דמיון ואג’נדה. ראו על כך גם בהמשך.

לא תתפלאו אפוא שגם בימים אלו שבה ועלתה בי הבחילה ביחס למושג הנרטיב ולגישות הנרטיביות השונות. אבל כחלק מעבודת המידות שאני כה מצטיין בה, החלטתי בכל זאת להקדיש לעניין עוד מעט מחשבה, ולמרבה ההפתעה העליתי בחכתי משמעות חיובית של נרטיביות, והבנתי שחשוב להבחין בינה לבין השימושים השליליים במושג הזה. אז הנה, אני מזכה גם אתכם בתובנה הזאת.

הנרטיב היהודי

אתחיל שוב עם כשלים נרטיביים אצלנו. אתמול שלח לי חבר טוב, שהוא איש שמאל עמוק, כתבה (ראו ביתר הרחבה גם כאן) ובה מתוארים מעשי ביזה נוראיים שנערכו על ידי יהודים (בעיקר אזרחים) ברכוש הערבי בעקבות מלחמת השחרור. כדאי לכם מאד לקרוא. נכון, זה לקוח מעיתון הארץ, ולכן חשוד אוטומטית (גם על ידי) במגמתיות פרו פלסטינית. מצד שני, מופיעים שם ציטוטים של ראשי היישוב שלא חשודים על שמאלנות ואימוץ הנרטיב הערבי. תכל’ס, העסק נראה אמין במישור העובדתי וקשה להתכחש לגמרי לדברים. יתר על כן, די ברור שמדובר בתופעה רחבה ולא בפעולות של שוליים זניחים.

חברי טען שזוהי הדגמה, על קצה המזלג, מדוע הערבים חיים בתחושה קשה ביחס ל’נכבה’, והוא הדין לגבי היחס הלא שוויוני אליהם במדינת ישראל כיום. גם לגבי עניין זה תוכלו למצוא את התיאורים בעיקר בעיתון הארץ, ולכן הם חשודים (גם על ידי), אבל יש מהם שמביאים עובדות שקשה להכחיש.

ככלל, כמי שמתנגד לנרטיביות, אני מתנגד גם להיצמדות לנרטיב שלי. גם אני בן אדם, וגם החברה שאליה אני שייך מתנהלת על ידי בני אדם שיש להם יצרים, תחושות, אג’נדות ואינטרסים, ולכן גם הם נוטים לעצב את ההיסטוריה ולהציגה כפי שנוח להם (ראו למעלה דוגמאות מימים אלו ממש). בדור האחרון, כשההיסטוריה השתחררה קצת מעול האידאולוגיה הציונית וחובת ההצדקה העצמית (ציונודיציאה), מתגלות לא מעט עובדות לא נעימות על התנהלותנו לאורך הסכסוך, למרות שמטבע הדברים רובנו ככולנו לא שמענו עליהן בבית הספר ובבית. כל זה, גם אם הוא נכון, לא אומר שהערבים צודקים ושאנחנו רשעים. זה גם לא אומר שיש לאמץ את הפרשנויות שמתלוות לתיאורים הללו (בדרך כלל הן מוטות ומגמתיות מאד), אבל זה כן אומר שיש נרטיבים והצגות אינטרסנטיות ושקריות מכל הצדדים (ע”ע פרעות תשפ”א למעלה).

להבנתי דווקא חשוב להכיר בכך שגם אנחנו חיים בנרטיב, וזאת כדי לגבש עמדה צודקת יותר. בעיניי צדקתנו לא מבוססת על הכחשת עובדות, ואני עדיין משוכנע שאנחנו צודקים גם אם כל העובדות הללו היו נכונות (כנראה שהן לא). לכן אין גם הכרח אידאולוגי להתכחש להן. השקר הקדוש אינו באמת נצרך כאן, ולדעתי הוא אפילו מזיק. כשמגלים שאנחנו משקרים או כשמישהו מאיתנו מגלה ששיקרו לו, אנחנו מאבדים אמון לגמרי בכל מה שלימדו אותנו (כמו שקורה בחינוך הדתי ובכל חינוך אידאולוגי סגור), כולל מה שכן נכון בו. זהו הסינדרום הידוע של חוה והנחש (ראו רש”י בראשית ג, ג), תג המחיר הצמוד תמיד לשקרים קדושים. לכן יש ערך בהכרת הנרטיבים האחרים ובבחינת זה שלנו. אבל זה רק עניין צדדי. אני מדבר על חשיבות בעצם ההכרה של הנרטיב האחר גם אם הנרטיב שלי לגמרי צודק.

הערותיי לכתבה

בעקבות קריאת הכתבה על הביזה כתבתי לחברי את ההערות הבאות:

קראתי, וזה באמת מזעזע ולא מוכר. לגבי הפרשנות, היא נראית לי הבל גמור, מכל היבט שהוא, כמובן. ההשוואות שהוא עושה הן ממש אוויליות. המסקנות לגבי מדיניות מכוונת מלמעלה מנוגדות חזיתית לציטוטים שהוא עצמו הביא. להתעלמות והיחס הקל לתופעה, יש כמה הסברים אפשריים, כולם יותר הגיוניים ממה שהוא מציע (המדיניות). ההשוואה לגבי ההיקפים היא ממש מטומטמת, והוא עצמו מעיר על כך (מה שלא מפריע לו לעשות אותה).

גם לגבי העובדות, צריך לזכור ארבעה דברים:

1. אותם שכנים היו, ובוודאי נתפסו כאיום על שכניהם היהודים. צריך לזכור שלא היו שם חיילים ערבים במדים שמובחנים מהאזרחים. יתר על כן, השכנים האזרחיים הללו פרעו בשכניהם היהודים בכמה מקומות וכל עוד ההגמוניה הייתה אצלם התעללו באופן שיטתי ביהודים (בחברון ומערת המכפלה והכותל ועוד).

חלק מהאזרחים הערבים ברחו בין היתר כדי לאפשר לחבריהם לטבוח בנו ואז לחזור (וכמובן לקחת את הרכוש היהודי). שלא לדבר על כך שהם פתחו בעצם המלחמה למרות החלטת החלוקה של האו”ם בתקווה לעשות לנו דברים גרועים הרבה יותר. לשמחתי, הם נכשלו. כך שקשה לי להשתתף בצערם, אם כי אני מבין אותו. זה נכון עד ימינו.

2. הסיכוי שהם יחזרו לבתיהם היה אפסי, ולכן האלטרנטיבה של אזרח יהודי שמגיע לבית כזה הייתה להשאיר את הרכוש שם פרוץ ונתון לכל דיכפין, או להשאירו ל”שודדים” ממלכתיים שבין כה וכה לא ברור מה יכלו לעשות איתו.
3. המצב הכלכלי של אנשים רבים היה קשה, גם ב”זכות” הערבים. היום אנחנו בסה”כ מסודרים, פחות או יותר, ויש מדינה מבוססת שדואגת לנו, פחות או יותר. זה לא היה המצב אז, כשלאנשים היה חשש קיומי, לחייהם ולפרנסתם ורכושם.
4. הנורמות נגד ביזת רכוש האויב לא היו ברורות כמו היום. בפרט שמדובר באויב שהתנהגותו כלפינו הייתה גרועה הרבה יותר, באותם מקומות מעטים שהייתה לו הזדמנות לעשות זאת (כפי שמוזכר גם כאן).

חברי ענה לי:

על הפרשנות דילגתי כי פחות מעניינת אותי. מעניין אותי להרגיש אמפתיה ולהבין את התחושות והניסיון של הערבים שמהם נוצרת התודעה. כמובן שלו היה מסתיים כל הזוועה הזאת והיינו עוברים לתיקון היחסים ומשקיעים ביצירת שוויון והבנות אז הכול היה שונה. אבל יחסים שהתחילו ככה והמשיכו כמו שהמשיכו ברור שיוצרים כאב וכיס ותחושת קיפוח וריחוק וכו. זה מה שמענין אותי. אני לא שופט את הישראלי הבוזז רק מבין שהסיפור שונה ממה שגידלו אותי עליו ושואל את עצמי מה זה אומר לערבי שני אמור לחיות איתו

ועל כך עניתי לו:

אכן, סיפור שונה מזה שגדלנו עליו. זה מסייע להבין את התחושות שלהם. אבל אני מסרב להתעלם מהקונטקסט. ולמשפטי המפתח הללו שלך, אני ממש לא מסכים: “כמובן שלו היה מסתיים כל הזוועה הזאת והיינו עוברים לתיקון היחסים ומשקיעים ביצירת שוויון והבנות אז הכול היה שונה.”

הכעס ואי שיתוף הפעולה, כולל פרעות של הערבים, לא החל ב-48. את המלחמה הם התחילו לפני הבזיזות הללו. אני לגמרי בעד להבין נרטיב אחר אבל מאד נגד לקבל אותו אם אינו מוצדק.

המו”מ בינינו עוד נמשך, אבל אחרי כל ההצדקות (שאני מאמין בהן באמת ובתמים), עולה כאן היבט חשוב של הנרטיביות. הרי הערבים ודאי חיים את הנרטיב הזה בלי ההצדקות ששהצגתי כאן (ושוב, לדעתי הם טועים בזה). מבחינתם, זוהי המציאות כהווייתה. זה לא אומר שעליי להשלים עם זה, שכן אני בהחלט מאמין בחשיבותם של הצדק והאמת ומסרב להיכנע  לנרטיביות, אבל יש חשיבות להכיר את הנרטיב של האחר, שכן זה יכול לומר לי למה אני יכול לצפות ממנו.

הבחנה בין שני היבטים של הנרטיביות

כפי שכתבתי לו בסוף ההודעה האחרונה, עלינו להבחין בין שתי דרישות שנכללות בדרך כלל בנרטיביות (=להבין ולקבל). השמאל והימין בישראל חלוקים ביחס לנרטיב הערבי (ולנרטיביות בכלל): הימין שולל את הצורך להכיר את הנרטיב הערבי ולהכיר בו, והשמאל דורש את שניהם. אבל כמו תמיד שני הצדדים טועים כאן. לדעתי יש חשיבות רבה להכיר את הנרטיב של הערבים גם אם בהחלט לא נכון להכיר בו. כתבתי לו שאחת הטעויות הגדולות שעושה השמאל בישראל, ולכן הוא נכשל ונסוג כל העת, היא שהוא לא מסתפק בדרישה להכיר את הנרטיב של הערבים אלא רוצה שגם נכיר בו, כלומר שנאמץ את התפיסה שאין כאן צודק וטועה. כאן הוא נכשל, ובצדק גמור.

אלא שהדרישה המופרזת הזאת של השמאל היא ירייה ברגל לדרישה האחרת שלהם, שהיא כן מוצדקת: להכיר את הנרטיב של האחר. אני קורא את הכתבה והיא בהחלט מוסיפה לי הבנה של המצב ושל תחושות הערבים ביחס אליו. אני ממש לא מצדיק אותם, ואני רחוק מלהצטער בצערם, שכן הם אוכלים את הדייסה שהם עצמם בישלו. הערבים רוצים שתישמר להם הזכות לפתוח במלחמה כדי לזרוק את כולנו לים ולבזוז את כל רכושנו, וכאשר הם נכשלים גם נשמרת להם הזכות להתלונן על כך שעושים להם את מה שרצו לעשות לנו, ושאינם מקבלים יחס שוויוני במדינה הדמוקרטית שהקמנו במו ידינו על אפם וחמתם. זה מגוחך, ומטבע הדברים לא מעורר אצלי הרבה אמפתיה. בכל אופן, המטרה העיקרית שלי בהכרת הנרטיב אינה האמפתיה לאחר אלא תפיסת המציאות וקבלת החלטות.

האם יש מוצא אפשרי מהקונפליקט?

התשובה היא שאיני יודע. טרנספר, שבעיניי הוא פתרון מתבקש ומוסרי (בנסיבות), אינו מעשי. אפשר לחלום עליו, אבל כל בר דעת מבין שזה לעולם לא יתממש. בנוסף, לא סביר שנצליח אי פעם לשנות את הנרטיב של הערבים. ושלישית, הם נמצאים כאן וכנראה יהיו כאן יחד איתנו לטווח ארוך. בהתחשב בשלוש ההנחות הסבירות הללו, עומדות בפנינו שתי אפשרויות: 1. לנסות לחיות יחד למרות ההבדלים בנרטיב ולמרות שאנחנו צודקים והם טועים. 2. להמשיך להתכתש לנצח ולהיות צודקים לתפארת. אני ממש לא יודע האם יש אפשרות לחיות יחד (אני בספק רב), אבל לדעתי כן שווה לנסות להתקדם לקראת מצב כזה.

התקדמות כזאת אפשרית אך ורק אם נכיר את הנרטיב שלהם בלי להכיר בו. אם נבין את מגבלות היכולת שלנו לשנות אותו, בלי שום ויתור על האמת והצדק ועל העמדה שלנו (במובן הזה אין כאן אמירה שמאלנית), עדיין ניתן לחפש אפשרויות לדו-קיום, אם ישנן כאלה.

בעקבות זאת, כתבתי לו בתשובה:

אני חושב שאם אתה רוצה לשפר את הסיכוי להצליח (גם אני רוצה), עדיף לומר את זה כפי שאני מציג ולא כפי שבד”כ זה מוצג מצד שמאל: העוול שנגרם להם, הנרטיב, המשפחות השכולות משני הצדדים  וכו’. לזה אין סיכוי להצליח, ובצדק. אם היו [=אנשי השמאל] מנסים לקדם אג’נדה פרקטית ומודים שיש אסימטריה ושאנחנו צודקים, היה לזה סיכוי גדול יותר להתקבל. מה לעשות, הצדק והאמת חשובים לאנשים.

במהלך התכתובת שלנו הוא כתב לי כך:

אני חושב – ומתחיל לכתוב על זה – שהטעות היא שמערבבים שתי סוגיות ומשייכים צמד עמדות לכל צד כאילו זה בא אוטומטית יחד. סוגיה אחת היא האם צריך לתקן את האופן שבו מתייחסים לערבים במדינה לכיוון של יותר שוויון כך שכל אזרח יהיה אכן שווה זכויות (וחובות). הסוגיה השניה היא האם אנחנו טובים או רעים באופן שבו התייחסנו לערבים, ובעיקר האם אנחנו טובים או רעים “במיוחד”, קרי ביחס לעמים אחרים או להיסטוריה וכו’. מקובל לחשוב שמי ש”שמאל” גורס א) צריך לתת לערבים זכויות שוות כי מסכנים מה עשינו להם ב) אנחנו צוררים וגזענים ואיומים ומגיע לנו שהעולם ישנא אותנו, ומי שהוא ימין : א) חושב שלערבים לא מגיעות זכויות ב) חושב שאנחנו נאורים וצודקים וקרבנות לסביבה הרצחנית שאנחנו גרים בה. העמדה שלי היא: א) חייבים לתת לערבים זכויות (וחובות) שוות, גם כי זה מגיע לכל אדם וגם כי זה סוג המדינה שאנחנו רוצים לבנות לטובתנו. ב) עשינו דברים רעים במהלך שנות הקונפליקט אבל די בטוח שהיינו (ואנחנו עדיין) הרבה פחות גרועים מעמים אחרים במצבנו, כולל הערבים וגם מבקרינו החריפים בחו”ל. אני עדיין מתבייש בהרבה דברים שעשינו, ואני גם גאה בהרבה  דברים שעשינו, ובעיקר אני מקווה שנשנה את מה שדורש שינוי כדי שיהיה פה יותר צודק לכולם כי כרגע הרבה מהכוח לשנות הוא בידינו.

על כך הגבתי לו שלגבי הודעה זו שלו אני חותם על כל מילה. פתאום התברר לנו שלמרות שאנחנו מצויים בשני קצוות שונים של הקשת הפוליטית אין בינינו הבדל משמעותי, לפחות לא ביחס לתשתית שמתוארת כאן. התברר לנו פתאום שכתבנו זה לזה בו-זמנית כמעט את אותם משפטים. וגר זאב עם כבש ושמאל עם ימין ירבץ.

אני חייב לומר שהמשפטים הללו שלו הפתיעו אותי. אותו חבר הוא איש שמאל מובהק (שמאל עמוק מאד), וזה לא אופייני מבחינתי לקבל ממנו הודאת בעל דין כזאת. פתאום הבנתי שאם מוותרים על הדרישה הכפולה של השמאל (ההיתלות שלו בפוסטמודרניות הנרטיבית) ניתן להגיע להסכמה די מלאה בינינו, לפחות במישור הפרקטי. הוויכוח מי צודק הופך להיות שולי, אם בכלל קיים.

אני חושב שחלק ניכר מהשמאל נמצא ממש שם (הוא עצמו מעיד על כך וכותב לי שיש אנשי שמאל שלא חשים נוח בעמדות שהשמאל בדרך כלל מציג, והוא אומר זאת כמי ששייך לחלק הקיצוני יותר. הוא עצמו כנראה לא נמנה על אלו שלא חשים שם בנוח). רוב אנשי השמאל שאני מכיר הם כאלה, אבל הם עצמם לא עושים את ההבחנה הזאת, וגם לא הימין. כאמור, השמאל דורש את שתי הדרישות: להכיר את הנרטיב ולהכיר בו, והימין דוחה את שתיהן. איש השמאל המצוי מאשים אותנו בהתנהלות כלפי הערבים, אבל בסופו של דבר רובם לא באמת חושבים שזה שווה למה שעושים ועשו הערבים לנו. רק שוליים קטנים (מתוך השמאל שבעצמו הוא כבר שוליים די קטנים בחברה שלנו), חושבים כך. אם כן, ההבחנה בין שני המישורים הללו יכולה בהחלט לקדם אותנו לקראת הסכמה, לפחות בצד היהודי. לא אתפלא אם זה יכול למשוך אליו גם חלק מהציבור הערבי. במסגרת כזאת גם הם לא נדרשים לוותר על עמדותיהם ועל הנרטיב שלהם, אלא להכיר בכך שלא ישיגו מאיתנו הסכמה לנרטיב הזה (כיום יש להם תקווה כזאת בגלל השמאל ה”נרטיבי”).[1]

אולי זה יכול להצליח ואולי לא. על פניו זה נראה חלום באספמיא, אבל ההיסטוריה מלאה תפניות לא צפויות. מה שנראה לנו כיום אבסורדי ובלתי אפשרי, יכול להתברר בהמשך כתהליך שקורה ומתממש בפועל. אני חייב לציין שבעניין זה יש יתרון דווקא לשמאל, לפחות בפאזה המודרניסטית שלו, שהאמין, לפעמים באופן עיוור והזוי, ביכולת לשנות דברים שנראים כיום קשים לשינוי. השמרנות לא נוטה לזה, ולפעמים היחס הזה עצמו מונע שינויים. זה כמובן יכול להיות אשלייתי, ולפעמים מה שנראה לא אפשרי הוא באמת לא אפשרי, אבל עד שלא ננסה לא נדע. אני חושב שלפחות ברמה מסוימת, הניסיון הזה לא אמור לעלות לנו במחיר יקר מדיי, גם אם הוא יצליח. אני לא בעד לקחת סיכונים גדולים, אבל דומני שכיום אין מוכנות אפילו לנסות בלי לקחת סיכון. סתם אין אמון וזהו. בפרט, שאחרי ניסיונות כאלה לפחות בתוכנו נדע שניסינו והשגנו הסכמה פנימית רחבה (למעט שוליים צרים מימין ומשמאל). גם זה משהו.

הערה לסיום: מישור שלישי של נרטיביות

כתבתי למעלה שמטרתי אינה הכרה בנרטיב שלהם וגם לא יצירת אמפתיה לערבים, אלא בעיקר הכרת הנרטיב שלהם לצרכים פרקטיים. אבל בשולי דבריי עליי להוסיף שתיתכן דרישה אפילו לאמפתיה כלשהי, לפחות כלפי הערבי הפרטי וסבלו. הסברתי למעלה שלדעתי הערבים מבשלים לעצמם דייסות וממאנים לאכול אותן, כלומר שהם האשמים העיקריים במה שקרה וקורה להם. כתבתי שלכן איני חש אמפתיה גדולה גם כשאני שומע על סבל ועל מעשים שלא ייעשו מהצד השלנו. אבל כשאני מתבונן באדם הפרטי, אני סבור שברוב המקרים הוא באמת לא אשם במצבו. האשמה היסודית היא של הקולקטיב שהוא משתייך אליו ולא שלו עצמו, ולכן יש מקום גם למעט אמפתיה כלפיו. אנסה כעת להסביר זאת יותר.

בטורים 244 ו-372 עסקתי בשיפוט של אדם לשיטתו. טענתי היסודית הייתה שכאשר אנחנו שופטים אדם במישור המוסרי, עלינו לשפוט אותו לשיטתו ולא לשיטתנו. בעקבות דבריי אלו שאלו אותי לא פעם לגבי הגבול: האם כך אתייחס גם לנאצים, לדעא”ש, למחבלים מתאבדים וכו’? על כך עניתי שדבריי אמורים גם לגבי כל ה”צדיקים” הללו. אם תהיה לי אינדיקציה לכך שמדובר באדם שבאמת ובתמים משוכנע שהאמת איתו ושכך ראוי לנהוג מבחינה מוסרית (כלומר הוא משוכנע שהיהודים הם רודפי האנושות שמאיימים על קיומה), אז אי אפשר לשפוט אותו כאדם בלתי מוסרי. במונחי הרדב”ז בתשובתו: הוא “אנוס בדעתו”.[2]

אין זה אומר שאני מקבל את דרך התנהלותו של אדם כזה כדרך מוסרית. ממש לא. אני רחוק מאד מתפיסות רלטיביסטיות וסובייקטיביות של המוסר. אני משוכנע שהנאצים נהגו בדרך מרושעת ונלוזה, אבל יש הבדל גדול בין שיפוט לגבי המוסריות של אדם לבין שיפוט לגבי המוסריות של דרכו. זה גם לא אומר שלא אהרוג את הנאצים כדי להתגונן מפניהם ואולי אפילו כחלק מביעור הרע. ועדיין מעמדו המוסרי של אדם יחיד תלוי בהשקפות (האמיתיות) שלו עצמו. יתר על כן, בעיניי ישנה רשעות קולקטיבית שהיא בלתי תלויה ברשעות של הפרטים שמרכיבים את הקולקטיב הזה. קולקטיב שיוצר נרטיבים מרושעים (נאציזם, דעא”ש, קומוניסטים) הוא קולקטיב מרושע, אבל הפרטים שמרכיבים אותו וחיים בתמימות בתוך הנרטיב ששורר שם אינם רשעים, יען כי הם פועלים בהתאם לשיטתם. אמנם בטור 67 עמדתי על האחריות שמוטלת עליהם, אבל אחריות אינה אשמה (ראו גם בטור 34, 61, 283 ועוד הרבה).

במובן הזה, ישנה גם חשיבות מהותית להכרת הנרטיב של האויב או האחר, מעבר לחשיבות הפרקטית שעליה עמדתי למעלה. זה אמנם לא מביא אותי להצדיק את הנרטיב שלו (הדרישה השנייה מלמעלה), כי הצדקה עוסקת בדרך שלו ושל הקולקטיב שאליו הוא משתייך. אבל זה עשוי (או עלול?) להשפיע על השאלה עד כמה אני רואה אותו כאדם רשע, וזה עצמו יכול לשפר את הסיכוי להגיע איתו לסטטוס קוו כלשהו.

שימו לב שהגענו כאן להבחנה נוספת, שלישית במספר, לגבי הנרטיביות: הדרישה הפוסטמודרנית היא לקבל את הנרטיב של האחר כלגיטימי וצודק גם במישור של הדרך והקולקטיב. ישנה דרישה מתונה יותר שהיא בעצם להבין אבל לא להצדיק, כלומר להבין את האדם לשיטתו, בלי להצדיק את דרכו. וישנה עוד דרישה בסיסית יותר, להכיר את הנרטיב שלו, בלי להבין ובלי להצדיק. אני חושב שהדרישה השלישית צריכה להיות מקובלת על כולנו. לטובת הדרישה השנייה, טענתי בסעיף הזה. והדרישה הראשונה היא אם כל חטאת. אותה יש לדחות על הסף.

כמובן שלטנגו דרושים שניים, אבל אולי שווה לנסות.

[1] משום מה, הנרטיביות הזאת היא אסימטרית. אצל הערבים ותומכיהם מהשמאל אין הכרה בנרטיב שלנו אלא רק בזה שלהם (הנרטיביות פועלת בשירותה של הגישה שהחלש והמנוצח תמיד צודק).

[2] השאלה המתבקשת (שגם אותה הטיחו בי לא פעם) היא האם זה לא תמיד  המצב. לכאורה כל אדם משוכנע שהוא צודק. הנאצי חשב שכך אכן ראווי לנהוג, וכך גם אנשי דעא”ש וכל רשע אחר עלי אדמות. אז זהו שלא. אדם לפעמים פועל באופן שהוא עצמו מבין שאינו ראוי מבחינה מוסרית, והיצר או האינטרס גוררים אותו לכך. לא נכון להניח שכל אדם פועל באופן שהוא חושב לנכון. זו הטעות שביסוד הפרדוקס של חולשת הרצון, שעליו עמדתי בטורים 172–173. נכון שלא תמיד יש לנו דרך לדעת מה בדיוק עמדותיו ומתי הוא פועל מחמת יצר ורשעות ולא מתוך אידאולוגיה. שאלה זו מזקיקה אותי להיכנס לדיאגנוסטיקה, ואין כאן מקומה.