תפקידו וסמכותו של מרא דאתרא (טור 393)

בס”ד

אתמול שלחו לי כתבה שעסקה בהתנהלות בעייתית של רבו של המושב נחלים, שאסר על הרב אילעאי עופרן (הרב של קיבוץ יבנה) לתת שיעור במושב, ובעצם דרש שהשיעור יינתן מחוץ למבני הציבור (אני מניח שזה מפני שאת השיעור באוויר הפתוח אין לו סמכות לאסור). הרב עופרן עוסק לא מעט במוגנות מפני הטרדות ופגיעות מיניות, בעיקר בחברה הדתית, ובמסגרת זו הזמינו אותו כמה מאנשי נחלים להציג את הנושא והשלכותיו אצלם במושב. הרב גרינוולד כנראה לא אהב את הנושא, ומדבריו ניכר שהוא אהב עוד פחות את הדובר (לפי המתואר בכתבה הוא אף הצמיד לו תיאורים לא מחמיאים, אם כי הוא עצמו הכחיש זאת). בכל אופן, דבריו המצוטטים בראיון לא נראים כמו פסגת היחס הנאות לרב עמית (שזה עקרונית בסדר מבחינתי, ראו הערה בסוף הטור).

אציין כי זה אינו המקרה הראשון ששמעתי עליו, שבו רב של יישוב דתי (לא חרדי) מתנהל באופן המקובל בציבור החרדי (במובן השלילי של המושג), כמו איסורים על תפילת נשים (גם בזמן ומקום נפרדים) או דרישות על צורת התפילה במניין, ושאר איסורים על דברים שלא מוצאים חן בעיניו (שברובם הגדול אין בכלל בעיה הלכתית ובאחרים יש מחלוקות וניתן אולי להתווכח). זה מעורר את השאלה איך צריך להתייחס לרב של מקום ובפרט להתנהלויות שכאלה. התשתית לדיון היא שאלת מעמדו וסמכותו של רב קהילה או מרא דאתרא, ולכן אפתח בזה.

הסמכות בהלכה

לא פעם הבחנתי בין שני סוגים של סמכות: סמכות פורמלית ומהותית. סמכות פורמלית ניתנת לאדם או מוסד מעצם היותו מה שהוא. לכנסת או לבית המשפט יש סמכות פורמלית, שכן מה שהם קובעים מחייב, בלי קשר לשאלה האם הם צודקים או לא. סמכות מהותית, לעומת זאת, היא סמכותו של מומחה, כמו רופא למשל. אין חובה לציית לו, אבל ההיגיון נותן לתת לדבריו משקל כי הוא מתמצא ובעל ידע. הסמכות המהותית אינה באמת סמכות, שכן אין שום חובה לציית למומחה, ומי שלא מציית לו אינו עובר עבירה וכמובן לא יבואו אליו בטענות. הוא פשוט נוהג באופן לא הגיוני. יתר על כן, במקרה שאדם בודק את הדברים היטב ומגיע למסקנה שלמרות המומחיות במקרה מסוים המומחה טעה, סביר ומתבקש שהוא לא ישמע בקולו במקרה זה (מה שלא אמור לקרות בסמכות פורמלית, למעט מקרי קיצון). אז למה זה מכונה אצלי סמכות? מפני שגם במקרה זה אני מקבל דברים בגלל מי שאמר אותם, זאת להבדיל ממקרה שבו מישהו שכנע אותי לגופו של עניין ולכן קיבלתי את דבריו.

והנה, שיטת החינוך (במצווה תצו) היא שהסמכות הפורמלית מכוח “לא תסור” מסורה לכל חכם בכל זמן. אמנם בכותרת המצווה הוא כותב:

שלא להמרות על פי בית דין הגדול שיעמדו לישראל.

לכאורה הוא מדבר רק על בי”ד הגדול (=הסנהדרין). אבל בסוף דבריו שם הוא כותב:

ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.

כאן הוא מרחיב זאת לכלל חכמי התורה בכל דור.

אך זוהי שיטה יחידאית, ולהבנתי גם בלתי סבירה בעליל. מהפסוקים, מהתלמוד ומהפוסקים עולה בבירור שסמכות פורמלית בהלכה ניתנת רק לסנהדרין, ויסודה בפסוק “לא תסור” (לפחות לשיטת הרמב”ם. לא אכנס כאן למחלוקתו עם הרמב”ן לגבי מקור הסמכות בדיני דרבנן). אם לא מדובר בסנהדרין אלא בחכמי כל דור, מי יקבע את האנשים או המוסד שלהם מסורה הסמכות? מניין היא נלמדת? האם לדעתו יש דין זקן ממרא במי שהמרה פי בית דין שאינו סנהדרין? ודאי שלא. בוודאי קשה לקבל שסמכות של חכם בזמננו היא סמכות “מלמעלה” (כלומר מהקב”ה, דרך הציווי “לא תסור”. להלן אגדיר סמכות “מלמטה”). בגלל כל הקשיים הללו, ניתן אולי לומר שגם החינוך מסכים לכך שסמכות פורמלית מסורה רק לסנהדרין, אלא שהוא מדבר כאן על סמכות מהותית ולא פורמלית.[1]

שימו לב שמדובר כאן בסמכות שניתנת “מלמעלה”, כלומר מהקב”ה דרך משה רבנו ובהמשך בתהליכי הסמיכה והמינוי לסנהדרין (סמוך מפי סמוך). אין שום שלב בתהליך שבו מעורב הציבור.[2] זה אינו המצב בדמוקרטיה, ששם הסמכות באה “מלמטה”. לגבי הסמכות ההלכתית הפורמלית, נראה שלציבור אין מה לומר. אבל זה לא לגמרי מדויק. לדוגמה, סמכותו של התלמוד מקובלת כסמכות פורמלית, למרות שהאמוראים לא היו סמוכים וכמובן לא כיהנו בסנהדרין. מקובל לבסס את סמכות התלמוד על קבלת והסכמת הציבור (ראו כס”מ רפ”ב מהל’ ממרים ובית ישי – דרשות, לר”ש פישר, סי’ טו). אם אכן זהו הבסיס לכך, אזי ניתן לראות כאן הסמכה “מלמטה” שמקבלת תוקף פורמלי. דברי התלמוד מחייבים לא בגלל שהם תמיד צודקים (כנראה שהם לא. כולנו בני אדם), אלא מפני שהתלמוד קיבל מעמד קנוני ומחייב בהלכה. שאלה מעניינת היא מהו הבסיס למכניזם הזה, וככל הזכור לי הרב פישר תולה זאת במעמד הר סיני (גם שם קיבלנו את התורה “מלמטה”, בהסכמתנו). אציין כי כמו במקרים אחרים, מקור הדברים הוא אצל הרב קוק (הרב פישר, כמו לא מעט מגדולי ירושלים החרדים, משום מה לא נוטה לשים זאת על השולחן).

בכל אופן, גדולי הראשונים והפוסקים (ראו למשל אריכות ברא”ש סנהדרין פ”ד סי’ ו, שמסקנותיו מובאות גם בשו”ע סי’ כה. ראו גם במאמרי על אוטונומיה וסמכות בפסיקת ההלכה, וגם דיון משיק בטור 304) כבר עמדו על כך שכלל החכמים הבתר תלמודיים אינם בעלי סמכות פורמלית, אלא לכל היותר יש להם סמכות מהותית. הם מומחים להלכה. פירוש הדבר הוא שאין חובה לשמוע להם, גדולים ככל שיהיו, אם כי בהחלט יש משקל משמעותי לדבריהם. אדם יכול להגיע למסקנה שבעניין מסוים נראה לו שהם טעו או שדבריהם לא נוגעים אליו, בזמנו, מקומו ומצבו, ולנהוג אחרת ממה שהם קובעים. אם טעה הוא ייתן את הדין בפני הקב”ה, אבל אין עליו תביעה בגלל עצם הסטייה מדבריהם. דברים אלו ודאי אמורים לגבי קביעות שאינן הלכתיות, אלא השקפתיות או אחרות. בעניינים אלו אין לחכמי ההלכה (לדעתי זהו התחום היחיד שבו יש מומחיות תורנית) אפילו סמכות מהותית, שכן ספק עד כמה מומחיות שייכת בתחומים כאלה (בעיניי לא) וספק עוד יותר גדול עד כמה המומחים לתחומים הללו הם אנשי ההלכה, הרבנים או הפוסקים (בעיניי לא).

מעבר לכל זה, יש לציין כי סמכות מהותית לא תלויה בקבלת הציבור או בהליך פורמלי כלשהו. אם אדם הוא מומחה אז הוא מומחה. מדובר בשאלה עובדתית ולא בהכרה ציבורית וכדומה. לכן אין דמיון בין הסמכות של פוסק בתר תלמודי לבין סמכות פורמלית מכוח “לא תסור”, או אפילו סמכותו של התלמוד.

מרא דאתרא

מרא דאתרא הוא יצור כלאיים, ולא ברור היכן הוא ממוקם על המפה הזאת. כחכם בן זמננו (בהנחה שהוא חכם. לא כולם כאלה) יש לו סמכות מהותית כמומחה. אבל בכך הוא לא שונה משאר חכמי דורנו. אלא שמקובל לחשוב שלפחות לגבי אנשי מקומו יש לו גם סמכות פורמלית. דבריו אליהם אינם רק בגדר עצה או חוות דעת, אלא יש לו סמכות להחליט ולפסוק עבור בני קהילתו. מניין צמחה הסמכות הזאת, לאדם או גורם שאינו סנהדרין?

דבר אחד ברור: אין לזה שום קשר ל”לא תסור”, שהרי כפי שראינו הפסוק הזה עוסק רק בסנהדרין. דומני שההסבר הסביר יחיד הוא שמדובר בקבלת הציבור (לא כלל ישראל, אלא בני קהילתו). כלומר סמכותו של מרא דאתרא יסודה בהסכמת הציבור לקבל את הוראותיו ולקיימן. זוהי סמכות “מלמטה”, והיא כנראה מבוססת על דיני חוזים. יש חוזה בינו לבין הציבור, שמכוחו הם מקבלים על עצמם את סמכותו והוראותיו, בלי קשר לשאלה האם הוא צודק ובלא תלות בעובדה שיש חכמים תורניים אחרים גדולים ממנו. הדבר דומה למכניזם של “קבלו עלייהו”, שלפיו יכול הציבור או יכולים שני בעלי דין לקבל על עצמם דיין או עד שפסולים מן הדין. גם המכניזם הזה פועל כנראה מדיני חוזים.[3]

השלכות

אם כן, סמכותו של מרא דאתרא דומה מאד לסמכותו של התלמוד, אבל בהבדל יסודי אחד: כאן ישנו חוזה, ולחוזה יש שני צדדים ושניהם עדיין עמנו. יש לעניין זה כמה השלכות:

1. סמכות חכמים מסורה להם “מלמעלה”, כלומר מהקב”ה, ולכן היא אינה מותנית בהסכמת הציבור (ראו הסתייגות בהמשך). אבל ביחס לסמכות “מלמטה”, הסברא נותנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. לכן גם ביחס לתלמוד, אם כלל ישראל יחליט שהוא לא מקבל יותר את הוראותיו וסמכותו של התלמוד היא אכן תתבטל. אבל נדרש לשם כך קונצנזוס של כלל ישראל (או כלל חכמי ישראל. ראו רמב”ם הל’ סנהדרין פ”ד הי”א). בה במידה, ביחס לרב קהילה מעמדו תלוי בהסכמת הציבור שבחר בו, והציבור יכול כמובן שלא להסכים. לגבי התלמוד זה עניין די היפותטי, בעוד שביחס לרב קהילה זה לגמרי מעשי.
2. יתר על כן, הסמכות מסורה למרא דאתרא רק בתחומים שבהם הוא קיבל מנדט (סביר שלא בנושאים שמתנהלים בבית פנימה, אלא רק בעניינים הציבוריים של הקהילה). צדה השני של המטבע הוא דווקא לטובת המרא דאתרא. ייתכן שניתנה לו סמכות גם בנושאים הנהגתיים ולא הלכתיים טהורים, ובזה סמכותו רחבה מזו של התלמוד. הדבר תלוי בחוזה שבינו לבין הקהילה (שלא תמיד כתוב בפירוש, ולפעמים צריך להתפרש מכללא).
3. מעבר לזה, יכול אדם פרטי לומר שעם כל הכבוד לרב הקהילה, יש לו רבנים נוספים (אישיים שלו. כולל הרב שהוא פוגש במראה כל בוקר – לולא היה כאן כלי אישה על גבר כמובן), ולכן לפחות בתחום האישי שלו הוא לא חייב לציית להוראות המרא דאתרא.
4. כהרחבה לסעיף הקודם, החוזה הזה לא בהכרח גובר על כל שיקול אחר, ובפרט לא על האמת. אם אדם מגיע (בעצמו או לאחר התייעצות עם רבנים אחרים) למסקנה שרב הקהילה טועה, אזי אמנם החוזה מחייב להישמע להוראותיו, אבל האמת מחייבת לא לעשות זאת. במצב כזה יש קונפליקט, וכדרכם המעצבנת של קונפליקטים תמיד יש להם שני צדדים. לכן ההתנהלות המתחייבת במצב כזה אינה בהכרח ציות להוראות הרב.

מסקנות

לאור האמור עד כאן, החובה של הציבור לציית להוראות המרא דאתרא במצבים כמו אלו שתוארו בפתיח אינה ברורה מאליה. בעת ההתלבטות הציבור צריך להחליט בכמה מישורים: א. האם הוראות אלו שייכות להלכה (גם אם הרב אומר שכן. זו דרכם של רבנים לא להקפיד על ההבחנה בין הלכה למה שמחוצה לה. מאד נוח לנטרל ביקורות אפשריות בדרך כזאת). ב. אם זה מחוץ להלכה, האם זה נכלל במנדט שניתן לרב מכוח החוזה (במפורש או מכללא. לפעמים צריך לראות מה הנוהג המקובל בקהילות מסוג כזה). ג. ולבסוף, גם אם זה נכלל במנדט שניתן לו, האם אין כאן טעות חמורה שמצדיקה גם הפרה של החוזה. לתשומת לבכם/ן.

אסיים בשתי הערות כלליות יותר.

תפקידו של הרב

בחלק העשירי של הספר השלישי בטרילוגיה עמדתי על כך שתפקידו של הפוסק (לאו דווקא מרא דאתרא, אלא סתם חכם שמשיב לשאלות של אנשים) אינו להכריע בשאלה ההלכתית. הפוסק הוא מומחה הלכתי, וככזה הוא נותן ייעוץ הלכתי לאנשים. תפקידו למסור להם את המידע ההלכתי, כלומר להצביע על המחירים והמשמעות של כל דרך פעולה שבה הם עשויים לבחור. אבל הבחירה עצמה מסורה להם ומוטלת עליהם. הם צריכים לשקול את כל הדרכים האפשריות ואת תג המחיר שבצידן ולהחליט מה הם עושים. במקרים רבים יש כמה דרכים הלכתיות, גם אם יש היררכיה של עדיפויות ביניהן, וההכרעה באיזו מהן לבחור מסורה לאדם עצמו ולא לרב. הבאתי שם ראיות לדבר והסברתי את ההיגיון שבו. הבאתי שם פוסקים שטענו כי הרב אמור להציג בפני השואל את כל האפשרויות, כולל אלו שאינן מקובלות עליו (הגרש”ז במנחת שלמה טען זאת רק לגבי הלכות דרבנן, אבל הכתב סופר כתב זאת גם לגבי הלכות דאורייתא).

המסקנה היא שבניגוד למקובל רב אינו מכריע בהלכה אלא מייעץ לאדם עצמו ומציב בפניו את האפשרויות השונות, והוא זה שמכריע. מכאן תוכלו להבין שאנשים שבאים לרב כדי “לקבל היתר” פשוט טועים בהבנת תפקידו (וגם הרב שנותן היתרים כאלה טועה בהבנת תפקידו). הרב לא יכול לתת היתר. דבריו לא מעלים ולא  מורידים. השאלה מה ההלכה אומרת לא תלויה בהיתרים כאלה או אחרים שהרב נותן או לא נותן. אמירתו של הרב לא משנה את ההלכה ולכן מתן ההיתר אינו מעלה ולא מוריד. אם הוא קיים אז ניתן להקל גם בלי שהרב מתיר ואם הוא לא קיים אין להקל גם אם הרב מיקל.

לדוגמה, מצב רווח הוא שבני זוג באים לפוסק לבקש היתר לדחות היריון מטעמים שונים. זהו אולי המצב הנפוץ ביותר ששמעתי לגביו את הביטוי “לקבל היתר”. אך, כאמור, זוהי טעות. הרב יכול לומר להם עד כמה רצוי או לא רצוי לעשות זאת, מה  מותר ומה אסור הלכתית, אבל השקלול של הדרכים השונות עם מצבם האישי של בני הזוג יכול להיעשות רק על ידם. רק הם יודעים עד כמה חשובה להם ההלכה, עד כמה המצוקה שלהם גדולה, ולכן רק הם יכולים לקבל את ההחלטה עצמה. לפירוט, ראו מאמרי כאן.

אני יכול לספר מניסיוני האישי, שהדמות הקרובה ביותר לרב שהייתה לי אי פעם היה אדם ליטאי מבני ברק שלמדתי אצלו בישיבה. התייעצתי עמו רבות, בוודאי בלימוד אבל גם בשאלות אחרות, ועם הזמן התברר לי שההתייעצויות הללו נושאות אופי שונה מהמקובל. אני לא בא לבקש הנחיות אלא לבקש סיוע בחשיבה ובקבלת ההחלטות. רק לאחר זמן הבנתי שמנהגו כלפיי היה שונה מאד מהמקובל בבני ברק, ונדמה לי שגם אצלו. הוא ייעץ לי לשיטתי מה כדאי לעשות ועל מה כדאי לחשוב, אבל לא נתן לי הוראות (אלא במקום שזה היה מקרה ברור של אסור ומותר). הדוגמה הכי יפה שאני זוכר היא בעת הבחירות לכנסת השתים-עשרה (1988), עת הוקמה מפלגת “דגל התורה” על ידי הרב שך זצ”ל. באותה עת למדתי בישיבת “נתיבות עולם” בבני ברק, ישיבה ליטאית תחת נשיאותו והנחייתו של הרב שך. הרב שך היה לחוץ משאלת אחוז החסימה (הליטאים שרצו לבדם כמפלגה נפרדת, היו על הגבול), וצד כל אדם שהיה יכול כדי לגרום לו להצביע להם. אני כנון-קונפורמיסט מושבע הודעתי כמובן לכולם שאני הולך להצביע מפד”ל (מה שלא עשיתי אף פעם בחיי עד עצם היום הזה, ככל הזכור לי). הרב שך ששמע על כך הזמין אותי אליו לשיחה (היה לנו קשר אישי כלשהו). לא הלכתי אליו, כי ידעתי שאם אלך והוא יורה לי להצביע לדגל התורה אעשה זאת (בסופו של דבר הצבעתי להם גם בלי זה). אבל הנקודה שלי כאן היא אחרת. במהלך ההתלבטויות דיברתי עם אותו רב שלי, ושאלתי אותו מה יקרה בבית דין של מעלה אם כשאגיע לשם יבואו אליי בטענות מדוע לא הצבעתי מפד”ל (נדמה לי שגם הוא וגם אני מאד התאפקנו לא לצחוק בשיחה הזאת). האם אוכל לטעון כלפיהם שקיבלתי הוראה מהרב שך, ולכן האחריות היא עליו? הוא ענה לי תשובה מפתיעה: בהחלט לא. אם טעיתי האחריות היא עליי. אבל סביר להניח שהרב שך קולע לאמת יותר ממני (דעת תורה) ולכן בכל זאת הגיוני וראוי לשמוע לו. זה היה מאד מפתיע מבחינתי, בפרט כשהתשובה באה מפיו של רב ליטאי חרדי. אני חושב ששם הבנתי בפעם הראשונה את תפקידו של הרב ואת ההבדל בין סמכות מהותית לפורמלית. אם שמעת לרופא והוא טעה – אתה תמות. אם שמעת לכנסת והיא טעתה לא תישפט כמובן (למעט מקרי קיצון, כמו נאצים במשפטי נירנברג. וראו גם הוריות ב ע”ב, “טעו במצווה לשמוע לדברי חכמים” ובמפרשים). ומה לגבי הרב? הוא כנראה דומה לרופא ולא לכנסת.

אני נוהג לאמץ את המדיניות הזאת כלפי אנשים שבאים לשאול אותי. אני לא מכריע ולא נותן הוראות. אני מוכן להציע את מה שאני חושב ולנסות לסייע לאנשים לקבל החלטות. האחריות והחובה לקבל את ההחלטה היא על האדם עצמו, גם אם אינו תלמיד חכם. אני מאד ממליץ גם למי שמכהן כמרא דאתרא של קהילה או של יישוב לאמץ את המדיניות הבריאה הזאת. תפקידו לא לקבל החלטות אלא לכוון את הציבור ואת האנשים לקבל החלטות נכון. תפקידו הוא בעיקר בהכוונה, כלומר במתן מידע הלכתי וסיוע בהכרעה. לפעמים אין מנוס, ובסוגיות שבמחלוקת ציבורית ייתכן שהרב צריך לקבל החלטה. אבל ראוי שינסה להימנע מכך ככל האפשר. אגב, גם כשיש מחלוקת, הרב יכול להביע את דעתו, או עדיף לשרטט את האפשרויות השונות ואז להביע אותה, ולבסוף להשאיר לציבור לקבל את ההחלטות בדרכם שלהם (הצבעה, מוסדות הקהילה וכו’). נדמה לי שברוב המקרים לא רק שכך נכון לנהוג מהותית אלא שזה נכון יותר גם טקטית.

הדחה

ולסיום, איני יכול להימנע מאסוציאציה מתבקשת שעלתה אצלי למשמע הדברים. כידוע, הגמרא בברכות כז-כח (ראו גם מאמרי כאן) מספרת על הדחת רבן גמליאל מנשיאותו. הדבר אירע בעיקר בגלל מקרים שבהם הוא לא נהג כבוד ברבי יהושע. לא אחזור כאן על כל ההשתלשלות כי היא מוכרת היטב, אבל כדאי לשים לב לשתי נקודות חשובות.

• רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין. המעמד הזה הוא האבא של הסמכויות הפורמליות בהלכה. לכאורה אין שום דרך לגעת בו, שהרי סמכותו היא “מלמעלה” ולא “מלמטה”, ולכן אין כאן שיקול של “הפה שאסר”. לציבור אין מעמד ואין מה לומר ביחס לזה. יתר על כן, באחד הוויכוחים שלו עם רבי יהושע דובר על העיתוי של יום הכיפורים, כלומר שאלה שקשורה ללוח השנה, דבר שמסור באופן בלעדי לנשיא הסנהדרין, וסמכותו היא מוחלטת (ראו ר”ה כה ע”א, באותו הקשר של רבי יהושע): “אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין”. כלומר מה שנשיא הסנהדרין קובע ביחס ללוח השנה זו האמת בהגדרה. ובכל זאת, הוויכוח הזה היה אחת העילות להדחתו של רבן גמליאל.

למדנו מכאן שגם אם למישהו, אדם או מוסד, יש סמכות פורמלית עליונה, שום דבר לא חסין בפני הציבור. בשורה התחתונה אם הציבור מחליט הוא יכול להדיח את נשיא הסנהדרין. תשאלו היכן המקור לזה? מניין שאבו החכמים את הסמכות לעשות זאת? לכאורה הם עוברים על עשה ולאו דאורייתא של “לא תסור”. איני יודע. כנראה מהשכל הישר. במקום שבו האמת מורה דרכה, השיקול הפורמלי נדחה, גם אם אין לנו מקור ברור לזה. כך מוצאים במקומות רבים בתלמוד (על היחס לכללים ואופיו האנרכיסטי של התלמוד עמדתי לא פעם).

• העילה להדחתו של רבן גמליאל הייתה יחסו לעמיתיו. מעבר להתנהגותו כלפי רבי יהושע, אחרי שרבי אלעזר בן עזריה החליף אותו התרבו ספסלים בבית המדרש, והגמרא מספרת שרבן גמליאל הרגיש נקיפות מצפון על כך שמנע את הכניסה לבית המדרש ממי שאין תוכו כברו (לדעתו. ראו ברכות כח ע”א, והערה מעניינת ביומא עב ע”ב). כלומר היחס הלא מכבד לעמיתים ולאחרים הוא שהיווה עילה להדחתו של רבן גמליאל.[4]

את המסקנות וההשלכות למקרים שתיארתי אשאיר לקוראים. ולהשומע ינעם.

[1] דרכו של החינוך לעשות הרחבות כאלה במצוות נוספות. אם כי כאן הניסוח הוא שונה, שכן הוא מכניס את הסמכות הזאת בקטע הסיכום הגנרי שלו “ונוהגת מצוה זו…”, ומשמע שהוא רואה את זה כחלק בלתי נפרד מהמצווה.

[2] אמנם נחוצה הסכמת (מתן רשות) המלך או ריש גלותא, כפי שהסברתי בטור 164.

[3] איני עוסק כאן בזבל”א (זה בורר לו אחד), שהוא כנראה חלק מעיקר הדין ולא שייך למכניזם של “קבלו עלייהו”.

[4] אני מניח שחלק מהקוראים חושבים לעצמם: הוא (=אני) מדבר על יחס מכבד?! על כך אומר לכם: אז היכבדו והדיחו גם אותי. כוונתי כאן לשתי טענות שונות:

• איני נושא בתפקיד ציבורי-רבני, ולא בכדי. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הרצון שלי לשמור על חופש הביטוי והמחשבה בלי צורך להתנהג לפי הנורמות המחייבות רב מכהן (מכמה אספקטים).
• יתר על כן, אין לי ביקורת על הרב של נחלים שנהג כפי שנהג. אני כמובן לגמרי לא מסכים איתו, אבל אם זה מה שהוא חושב על הרב עופרן ועל נושא שיעורו אז אולי נכון עשה מבחינתו (אם כי כפי שהסברתי להערכתי הוא חרג לגמרי מסמכויותיו). אני רק אומר לאנשי נחלים להסיק לגביו את המסקנות מבחינתם.

בקיצור, מי שנוטל על עצמו תפקיד רב – שינהג בהתאם או שייקח בחשבון שהוא יכול להיות מודח.