“סור מרע ועשה טוב”: הערות על צעדו של בנט ועלינו (טור 394)

בס”ד

מוקדש לנפתלי בנט, ראש הממשלה החדש שלנו, באיחולי הצלחה בתפקידו

אפתח בכך ששלשום היה יום היסטורי, שאפשר לסכמו משני היבטים: “סור מרע” ו”עשה טוב”. נפטרנו סוף סוף מביבי והתחיל עידן בנט. בלי קשר למה שיקרה בהמשך, כבר כאן אני יכול לומר: איזה כיף!

“סור מרע”

תחילה אפרוק מעליי את ה”סור מרע”. ביבי הועף סוף סוף מתפקידו. מעכשיו הוא יוכל לנהל את מסכת שקריו, את ההסתות שלו וגם את משפטו מספסלי האופוזיציה, לפחות עד שחסרי החוליות בליכוד יתעשתו ויעיפו את הנטל הזה מגבם ומגבנו לכל הרוחות. על אף כישרון לא מבוטל ומסכת הישגים די מרשימה שהוא מותיר אחריו (שאותה הקפיד למנות ולפרט בנאומו האחרון), הנזקים שהוא גרם רבים ועמוקים לאין שיעור יותר מההישגים (אם כי בנאומו הנ”ל הייתה חסרה לי התייחסות שלו אליהם). הברנש החריב היבטים לא מעטים של המדינה והמשטר שלה, ובפרט את הנורמות הפוליטיות ואת המרקם החברתי שלנו.

עוד ייכתבו ספרים על התנהלותו המושחתת ועל החשדנות הסטליניסטית שלו כלפי כל מי שמסביבו. על חוסר היכולת המגלומני שלו לעבוד בצוות ולהפעיל אנשים טובים שיקדמו את עניינינו. כל הסובבים אותו כיום הם אנשים ירודים, נטולי עצמאות, חסרי חוליות וחדלי אישים. כל אדם ראוי סביבו עזב אותו (בדרך כלל בסיועו האדיב) ובדרך כלל גם הפך למתנגד שלו. אם תשימו לב תראו שכמעט כל מתנגדיו הם פליטים מסביבתו הקרובה. מדובר במיטב האנשים, וככל שהם יותר עצמאיים ומוכשרים כך הסיכוי שלהם לשרוד בקרבתו בלי להיות מחוסלים פוחת כמובן. מה מעיד טוב יותר על האדם מהאנשים שהוא מקיף את עצמו בהם? אמור לי מי כלבלבך (או פודלך) ואומר לך מי אתה. ומי נאמן יותר מהפליטים שנטשו והועזבו על ידו אחרי שעבדו בצמוד אליו כאנשי שלומו ואמונו, כדי להעיד מידע והיכרות אישיים על התנהלותו המעוותת והנלוזה?! אין צורך לומר שברגע שאחד כזה עוזב אותו הוא מיד הופך לשמאל קיצוני ומסוכן: ע”ע בוגי, בנט ושקד, יועז הנדל והאוזר, גדעון סער, מנדלבליט, אלשיך ועוד, וזו רשימה חלקית ביותר של ה”שמאלנים” הללו.

האיש עוסק כל העת בסכסוך ובקיטוב בין חלקים שונים בחברה, כשהוא מפעיל כל הזמן טכניקות של הפרד ומשול. את כישרונו הגדול הוא הפנה בעיקר לכיוונים מקיאווליסטיים ותככניים, במקום להפעיל אותם לטובת המדינה ואזרחיה. כשהוא חתם הסכם רוטציה עם גנץ כל המדינה מתה מצחוק ושחקה למשבתו של גנץ. אני לא מכיר אחד (למעט גנץ) שהעלה על דעתו שגנץ באמת יהיה ראש ממשלה בתורו. האיד חסר עכבות לחלוטין שהעלה את השקר, התככנות והשקרנות, לפסגות נישאות שעליהן רק יכולנו לחלום. ביבי השחית אפילו את מערכת המושגים שלנו: ביבי שלא פעל מאומה בכיוונים הימניים שעליהם הוא מדבר גבוהה גבוהה, הפך להיות מילה נרדפת לימין. ואילו מתנגדיו, כולל אלו שנמצאים באופן מובהק ימינה ממנו, הפכו לשמאל מוקצה ומסוכן. הוא הצליח עד כדי כך בתעלוליו עד שכיום התחושה היא שכבר אין לנו את הסיבוך הרגיל בהגדרות של שמאל וימין (חברתי, כלכלי, מדיני, דתי או אחר), שכן כעת כבר ברור שימין פירושו לתמוך בביבי ושמאל פירושו להיות אנטי ביבי. הא ותו לא. כך הממשלה שהוקמה כעת, שרובה הגדול כמובן שייך לימין מובהק או למרכז, היא בעיני רבים ממשלת שמאל קיצוני. אורוול כבר לימד אותנו שב”חוות החיות” אם חוזרים על השקר מספיק פעמים בסוף הוא חודר, שנאמר: “מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח”. אז יש דברים שביבי ה”ימני” בכל זאת למד מהשמאל.

אותם הספרים שייכתבו ודאי יעסקו גם בהסתה הפרועה שהוא הפעיל כלפי כל מי שנגדו, בהפחדות המגמתיות שלו מפני כל גורם עלי אדמות, בתוכנו או מחוצה לנו (שמחלקם באמת ראוי לחשוש, ע”ע איראן), במעורבות המשפחתית של אוסף המטורפים שחיו בקן הקוקייה שלו בבלפור והתערבו בצורה ברוטלית בענייני השלטון כמו שנהוג בחצר ביזנטית (מינויים, פגישות, הפעלת תקשורת וכו’). ועוד לא הזכרנו את הנהנתנות, את הניצול של משאבי המדינה, את ההתנהלות המחפירה במעון ראש הממשלה ואת ההתעמרות בעובדים שם, את הציניות והשקרים עזי המצח שהוא פיזר בכל רגע כלפי כל כיוון, את ניצול מעמדו לתועלתו האישית תוך סחיטת מתנות וטובות הנאה מכל מי שהיה שם בסביבה, את ההשחתה של מערכת החוק והשימוש בחוק באופן ציני, כולל שינוי חוקי יסוד בחטף למטרותיו האישיות. כיום החוק בישראל לא באמת קיים, לא מעט בזכותו. הכיף הוא שביבי עצמו עף בזכות חוק יסוד הממשלה שהוא עצמו העביר במחטף. איזו נחת!

אגב, חלק מהתלונות שלו לגבי היחס הלא ראוי שהוא מקבל ממוסדות, מפקידים ומהעיתונות, הן מוצדקות. אבל גם תופעות אלו נובעות לפחות בחלקן מהתסכול של האנשים שחשו כי אי אפשר להעיף אותו בדרך אחרת. מסיבה זו היו כאלה שהחליטו לפעול נגדו בדרכים לא כשרות. אינני מצדיק זאת, אבל ביבי הוא אבי השיטה הזאת, ויש למעשיו ולהתנהלותו משקל לא מבוטל בכל מה שגרם לפעולות אלו. כך הוא כרת את הענף שעליו ניסה להתיישב, שנאמר: “אל תבכה רוני רון, זה סופו של כל בלון”.

ועוד לא הזכרתי את הדרך שבה הוא מנהל בימים אלו ממש את חילופי השלטון, את חוסר הפרגון וחוסר הג’נטלמניות שלו ביחסו למחליפים שלו, את החפיפה הבעייתית שהוא עושה למחליפו, את הצעקות המכוערות במליאה בעת השבעת הממשלה החדשה, כלומר את ההשתוללות שלו ושל עמיתיו כשהדמוקרטיה ההינה לקחת מהם את נחלת אבותיהם (הג’ובים, השלטון והמעון בבלפור). כמובן שכל אלו הם רק פיצוחים ביחס למגרעות האמיתיות שלו, אבל הם חושפים עד כמה הוא מייחס חשיבות למדינה ולמוסדותיה ועד כמה הוא דואג להם כאשר מול זה עומדת טובתו האישית. מצדו, אחרי שהוא כבר לא במשחק שהכל ייחרב לאלתר, בבחינת “תמות נפשי עם פלישתים” ו”גם לי גם לכם לא יהיה”.

אם באמת הוא היה חפץ בטובתה של המדינה, הוא היה מסתלק מזמן מכס השלטון ביוזמתו, זאת גם אם הוא היה זך וטהור לחלוטין וגם אם כל הטענות נגדו בשקר היה יסודן. יש לזכור שהמשבר החוקתי והשלטוני ארוך השנים והעמוק שלנו שמסכן ממש את החברה ואת השלטון במדינה, הוא פרי מעשיו של אדם אחד בלבד: ביבי. אם הוא היה פורש, לא רק שלא היה משבר, אלא גם הייתה לנו ממשלה של “ימין על מלא”, כפי שהוא עצמו הצהיר (עוד שקר גס) שהוא שואף להקים ושזה מה שמדינת ישראל צריכה. היו יכולים להיות בממשלה כזאת שמונים ח”כים, והיא יכלה למשול ביד רמה, לבטל את בית המשפט העליון ולספח את בגדד ואת מוסקבה למדינת ישראל. לולא המושחת הזה, היה יכול להיות לנו כמה ימין שתרצו. אבל אותו כל זה לא ממש מעניין.

אבל היו לאדם ישר במצבו סיבות טובות ללכת גם מעבר לזה. כאשר השלטון והמדיניות בישראל שבויים בידי אינטרס של אדם שעומד למשפט, ההחלטות שמתקבלות על ידו לא יכולות להיות סבירות (המקור לזה הוא ביבי עצמו כמובן, שאמר בדיוק את הדברים הללו ביחס לאולמרט, ולימים הוכיח בגופו את הצדק שבדברים). גם זו סיבה מספיקה כדי לפרוש אם הוא באמת חפץ בטובת המדינה. הרי גם אם הוא ממש מלאך שרת וכל מעשיו נעשים לשם שמים, אין שום סיכוי בעולם שמישהו מהאזרחים יאמין בכנות ובטוהר כוונותיו. חוסר האמון במנהיג הוא נזק בל ישוער ליציבות השלטון ותפקודו, בין אם הוא מוצדק ובין אם לאו. אבל מבחינת ביבי, שהמדינה תישרף לאפר ובלבד שלא תיפול שערה משערות ראשו השלטוני ושנחלת אבותיו בבלפור תישאר בידיו ובידי זוגתו שתחי’.

כל זה כמובן לא מטריד כהוא זה את מעריציו שהולכים אחריו מהופנטים כאילו היה הוא החלילן מהמלין. להיפך, הם חוזרים בדבקות על דף המסרים השקרי שהוא מוסר להם, מילה במילה ומתוך תחושת צדק מוחלט ובלעדי (הרי בנט רשע שגנב את הבחירות, והממשלה היא שמאל קיצוני והוקמה בחטא שנורא ממנו לא היה מאז היותנו לעם), בלי לחוש שהדברים שהם אומרים הם בלתי הגיוניים וחסרי בסיס, ובוודאי לא הכרחיים (ראו להלן). יש לעדר הזה אמון מלא בטוהר כוונותיו של מלכם, כאשר במצבו אפילו מלאך לא יכול לפעול בכוונות טהורות. אבל מבחינתם ביבי ולא מלאך, ביבי ולא שרף, הוא ולא אחר.

לסיכום הסעיף הזה אומר שכששמעתי את ההבטחות שלו בנאום הסיכום בכנסת, ובעיקר את we’ll be back, שהוא הפנה לכאורה כלפי איראן, חיזבאללה וחמאס (שכבר מתגעגע אליו. הרי ביבי בנה ומתחזק אותו במו ידיו), ממש נכנסתי לחרדות. הוא עוד עלול לחזור, אז מה אני חוגג. אני מניח שזו בדיוק הייתה כוונתו (דבריו הופנו אלינו ולא לאיראן). לכאורה יכולתי להתנחם בכך שהאיש אפילו במקרה לא מוציא מילת אמת מפיו, אז למה שהבטחתו זו תהיה שונה?! הבעיה היא שחזרתו לשלטון לגמרי מתאימה לאינטרסים שלו ושל עמיתיו הנקלים (חרדים, בן גביר ושאר ירקות) ולרצון בוחריו/מעריציו שמבחינתם אלילם, המשיח בן בן ציון שלהם, טרם הכזיב ולעולם לא יכזיב.

עוד קצת “סור מרע”

חלק מה”סור מרע” הוא גם שותפיו של ביבי. מדובר בכך שנפטרנו משלטונם של גזענים נוסח בן גביר, אבל עוד יותר מזה שנפטרנו מהחרדים בקואליציה. מדובר בעדת סחטנים, שנוהגים ברשעות צינית ולא מוציאים מילת אמת מפיהם. חבורת רשעים שלוקחים לעצמם מונופול על הקב”ה והיהדות. כאלה שבטוחים שכל מי שלא מצרף אותם לקואליציה הוא אנטישמי, ומי שלא משלם להם אתנן זונה ומחיר כלב פוגע בזכות בטאבו שהם קיבלו ישירות מהקב”ה להמשיך לסחוט את כולנו בלי למלא את חובותיהם הבסיסיות ביותר. הזכות שלהם להתנהל כמו בימי הביניים ולבנות על כך שאחרים יחזיקו אותם ויצילו אותם מעצמם, וכל זאת בלי להכיר להם טיפת טובה על כך כמובן. הם מדברים כאילו התמיכות בישיבות ובכוללים שניתנות להם על ידי ציבור שלם שלא רוצה בכך בצורה מעוררת השתאות, הם הם היהדות. לטענתם, כל מי שלא ממשיך בכך הוא אנטישמי ורודף יהדות. אם לא תמשיל להחזיק אותי ולתת לי סוס לרכב עליו על לא עוול בכפי אתה אנטישמי. כמובן לא תשמעו מהם מילת השתתפות ותודה על כך שמחזיקים אותם ודואגים לכל צרכיהם. לא כדאי לאף אחד לחשוב איך הייתה נראית מדינה שהייתה מתנהלת על ידם, אבל זה לא מפריע להם להעלות תביעות נחרצות לקבל צדקה בלי לצאת לעבוד. הם עומדים בתוקף על זכותם ההיסטורית להמשיך להחזיק אלפי בטלנים ומשתמטים כאילו הייתה כאן חובה מוסרית של כולנו להמשיך את המצב המזעזע והמחפיר הזה.

למרות שאני די מסתייג מפתטיות, דווקא נהניתי לשמוע את נאומו של מתן כהנא, שבו הוא נתן לגפני וליצמן שיעור קצר על קידוש וחילול השם, והסביר להם בקצרה את דעתו עליהם ועל היהדות שלהם ושל השבט הפרימיטיבי שהם מייצגים (הכת כמעט הכי קרובה ליהדות). כידוע, דבריו באו כתגובה לאוסף השתלחויות היסטריות חסרות תקדים של ראשי המפלגות החרדיות ב”ימינה” ובבנט (ראו למשל כאן, כאן וכאן, ואת תגובתו של בנט כאן). עפר לפיהם של החלאות הללו. מדובר באוסף לובשי שחורים שעושים מה שליבם חפץ, אני רק מייחל ומאחל לנו ולהם שגם יילכו למקום רחוק כהוראתו של רבי אילעאי, ושלא נראה אותם יותר. בין יתר הפנינים שלו, ליצמן קרא לבנט להוריד את הכיפה, ושמעתי שיפה המשיך מאיר שליו את דבריו ודרש: שיחזיר גם את העורלה. גפני, לעומתו, הסביר בטוב טעם שבנט הוא רשע, ואף הצמיד לו את תואר הלוואי החינני “שם רשעים ירקב”.

מה באמת מטריד אותם במצב הזה? היכן האנטישמיות הבוטה של הממשלה החדשה וראשיה שריה ויועציה? דבר אחד ברור: זה לא שום דבר שקשור ליהדות או למדינה. לחבר’ה הללו אין קשר ליהדות וגם לא למדינה, פרט לשימוש בעטינים השופעים שלה לצרכיהם (לא לחינם הלכו הזרזירים הללו אצל העורב שתואר למעלה). מה שמטריד אותם הוא התקציבים והג’ובים לאנ”ש, וכנראה גם האיום בהקמת ועדת חקירה לאירועי מירון רחמנא ליצלן (שבלי שום בושה הם מתנגדים להקמתה, שנאמר “הרצחת וגם ירשת”), אבל ברקע ההיסטריה יש כנראה עוד פרט עסיסי ששמעתי בנאום הפתיחה של בנט.

הוא אמר בנאומו שהממשלה שלו מתכננת להוריד את גיל הפטור משירות צבאי לחרדים מגיל 24 לגיל 21. לכאורה החרדים היו אמורים להתלהב מכך, אבל כל מי שמכיר את המצב יודע שזו הפגיעה הכי אנושה בחרדים. הם יילחמו נגד זה עד חורמה. חלקכם ודאי תוהה: על מה ולמה? לכאורה נותנים להם פטור גורף וכעת הם יוכלו ללמוד כאוות נפשם הטהורה ולהחזיק בעוז את היהדות של המדינה (עאלק). האם זו לא משאת הנפש החרדית? האם בגין כך ראוי לקרוא לבנט להוריד את הכיפה (ולהחזיר את העורלה)? למי שעוד לא הבין, ההסבר פשוט מאד. החרדים מאבדים כך את השוט המרכזי שנותן להם שליטה על צעירי המגזר. החברה החרדית צריכה את הצבא כאוויר לנשימה. ולא, לא בשביל להגן ולהילחם ולשמור עליהם. זו לא בעיה שלהם ולא ממש מעניין אותם (ראו למשל כאן). זה, כמו השגת הכסף, הוא עניין שלנו. הם צריכים את הצבא כיוון שהוא נותן להם יכולת לשלוט באנשיהם ולחייב גם את אלה מהם שלא מעוניינים ולא מתאימים ללימוד תורה כל חייהם, להמשיך להיות אוכלי חינם בכולל ולהיזון מהתקציבים שמושגים להם על ידי חברי הכנסת. זה יביא לכך שהם ימשיכו להיות נטולי חיים ומחשבה עצמאיים (ראו למשל את דברי ההבל שטופי המוח של ישראל סבא כאן באתר, וזה אחרי שמחקתי כמה וכמה הצהרות מנותקות אחרות שלו). השוט שבו הם משתמשים לשם כך הוא איום הגיוס. אדם חייב לשבת בכולל אחרת מגייסים אותו. אז מה יקרה אם יורידו את גיל הפטור? אתם יכולים להבין לבד.

אני כבר מזמן מייחל לפטור מוחלט לחרדים משירות צבאי (דומני שמרצ העלו בעבר הצעה כזאת, וככל הזכור לי היא נדחתה בלחץ החרדים). לו היה הדבר עומד בכללי השוויון (יש בכלל כללים כאלה ביחס לחרדים?!), זה היה חוק נפלא. חוק כזה היה עושה את העבודה של “עקירת היהדות” בצורה הרבה יותר יעילה ואפקטיבית. אם לא היה חיוב גיוס, אזי עולם הכוללים היה כנראה מתרוקן מרבים מיושביו. אתם באמת חושבים שהם מתנגדים ללימודי חול בגלל ביטול תורה? שטויות והבלים. לימודי החול נותנים עצמאות לצעירים שירכשו מקצוע, ואז חס ושלום הם לא ייזקקו למתנות בשר ודם (כפשוטו) של ליצמן וגפני. בהמשך הם עוד עלולים לפתח חשיבה עצמאית ולבקר את החברה שבתוכה הם חיים. אז הנה עוד משימה חשובה ל”עוקרי היהדות” מהממשלה החדשה: לא לממן מוסדות ללא לימודי ליבה. ובכלל, אם יפסיקו את התקציבים השערורייתיים שמועברים לעולם המסואב והלא מוסרי בעליל הזה, האפקטיביות של “עקירת היהדות” תעלה פלאים (ראו על כך בטור 34).

אמנם להערכתי אין סיכוי שמשהו מכל זה יקרה, שכן החרדים יילחמו כאן בכל הכוח, כולל יללות הקוזק הנגזל שהן אומנותם בעולם הזה והבא. מי יכול להעיז לא להחזיק על כפיו את אלו שמחרפים ומגדפים אותו ולא נושאים בעול עמו? הרי זו אנטישמיות מובהקת. אז הנה עוד תחזית: להערכתי יש סיכוי לא רע בכלל שמפלגה חרדית אחת לפחות תצטרף לקואליציה תוך זמן קצר, וכל הסיפור המגוחך והמקומם הזה יהיה מאחורינו. אבל לפחות בינתיים יש לי קצת נחת יהודי לשמוע את ההיסטריה והיללות שלהם, שנאמר: אין שמחה כשמחה לאיד (שם, שם).

עד כאן ה”סור מרע”, וכעת ל”עשה טוב”.

“עשה טוב”

שלשום גם הושבע ראש הממשלה הדתי הראשון של מדינת ישראל, נפתלי בנט. לפי התרשמותי מדובר באדם אידאליסטי, ישר והגון, שאוהב את עם ומדינת ישראל, ושלמרבה השמחה הוא גם אדם מוכשר ואיש ביצוע. משום מה, יש לי אמון בטוהר כוונותיו וביכולותיו ואני מקווה שלא אתבדה. בניגוד לתעמולה של הביביסטים, הוא כמובן ממוקם ימינה לביבי, כמו שגם ממשלתו אינה ממשלת שמאל בשום צורה שאני מצליח לראות, אבל על התעמולה של ביבי כבר דיברתי. אני מאד מקווה שבנט יצליח בתפקידו, וכתנאי לכך שהממשלה שהקים תשרוד (אם כי אני קצת סקפטי לגבי זה). חיים קלים בטח לא צפויים לו. הוא מתחיל את כהונתו כשהביקורות נגדו הן חריפות ומן הקצה לקצה, והן באות בעיקר ממצביעיו ומהאלקטורט הפוטנציאלי שלו. נראה שמכאן הוא יכול רק לעלות. בינתיים הקריירה המנהיגותית של בנט די בתחילתה, ולכן מטבע הדברים על ה”עשה טוב” יש לי הרבה פחות דברים לומר. נראה מה יילד יום.

בכל אופן, לאור האמור עד כאן תוכלו להבין שביום ההיסטורי הזה נאנחתי קצת לרווחה, והתחלתי אפילו לפתח תקוות כלשהן לעתידנו כמדינה, למרות האדמה החרוכה שהברנש ההוא עם משפחתו הותירו לנו אחריהם, בבחינת תבוא פרה ותקנח צואת בנה. אפילו החיבור בין שמאל לימין בקואליציה החדשה, שיש בו פוטנציאל נפיץ כמובן, יכול להעמיד במבחן את הנבואות האפוקליפטיות של ביבי ועדת החנפים שלו. אני מקווה שניווכח שאולי בכל זאת לא כולם דמונים, ואולי בכל זאת ניתן ליצור שיתוף פעולה בין השקפות שונות לטובת כלל האזרחים, גם אם ישנן כמה אי הסכמות מהותיות בתחומים מסוימים. אל חשש, המושחת ועוזריו לא ייתנו לנו לחשוב כך, אבל כדאי לשמור על ראש פתוח. בניגוד לתעמולה השקרית של ביבי, המלחמות והקיטוב בין הקבוצות אינם גזירת גורל. זה נשמע לכם אוטופי משהו? גם לי. לא מעט בזכותו של ביבי שדאג להשריש את הקיטוב ואת החשדנות ההדדית בין האנשים והקבוצות השונות (הוא נבנה על זה). אני דווקא מעריך שלפחות נכון לעכשיו יש לא מעט כוונות טובות מכל הצדדים בקואליציה (להבדיל מהאופוזיציה, שמתנהגת כעדר צבועים מייללים), אבל ימים יגידו.

עד כאן ההקדמה. כעת לכמה הערות על בנט ועלינו.

הטענות נגד בנט

כנד בנט עולות כל מיני טענות מכמה צדדים:

• יש טענות של החרדים על היותו אנטי דתי (ושיוריד את הכיפה, כנאומו המחליא של ליצמן) שפועל נגד התורה והיהדות. אלו דברי הבל, וכבר עמדתי על כך.
• טענתם של ביבי וסמוטריץ שבנט הוא שמאלני, ולמתונים ביניהם הוא לפחות משתף פעולה עם השמאל והערבים ויפעל כממשלת שמאל. לטענות האוויליות הללו כבר התייחסתי, ואין צורך לכפול הדברים.
• ולבסוף, יש כמה טענות במישור המוסרי. ביבי וסמוטריץ ורבים ממצביעיו של בנט טוענים שהוא גנב את הבחירות, שכן הוא הבטיח לא ללכת עם לפיד והשמאל ובגד בבוחריו.

הטענה האחרונה מדברת על קולות שניתנו לו כמקח טעות, אבל היא גם מחביאה בתוכה את ההנחה שברגע שמצביעיו לא מעוניינים בצעד שהוא עושה אין לו לגיטימציה לעשות זאת. עליו לחזור לציבור ולקבל ממנו מנדט למדיניותו החדשה.

• טענה מוסרית נוספת היא שלא ראוי שמי שעומד בראש מפלגה קטנה יחסית יכהן כראש ממשלה.

בחלק מהטענות המוסריות יש ממש, אבל בכל זאת מן הראוי לתת את הדעת על כמה הסתייגויות.

שיוריד את הכיפה

על הטענות שהוא פועל נגד היהדות כבר אמרתי את דבריי למעלה. בנט פועל במלוא המרץ (או המרצ) בעד היהדות, ודווקא הם מקדישים את כל מרצם ואונם לפעול נגדה. כל צעד וצעד שהם עושים הוא פעולה מפוארת של חילול השם נגד התורה ונגד הקב”ה. אין ולו צעד אחד שלהם שמחזק משהו שקשור ליהדות (פרט לתקציבים ללימוד תורה, אבל גם זה נעשה בצורה מעוותת ומזיקה, וניכר שהמוטיבציה שלהם היא ממש לא היהדות אלא שימור מנגנוני הכוח).

על הטענה שעל בנט להוריד את הכיפה, רבים הגיבו. מעבר לחוסר הנימוס והטקט והשקר שבדבר, יש כאן עניין של נראות. רק אזכיר שמבין המבקרים הנכבדים והצדיקים הללו, אחד הוא עבריין מורשע שישב בכלא (ועוד היד נטויה), והאחר מואשם בשוחד וסייע לפדופילית להתחמק מעונש באוסטרליה כחלק מקידוש השם שלו. החברה שאותה הם מייצגים בהנהגת מנהיגיה הרבנים הגאונים פאר הדור הובילה את אנשיה (ואת הציבור מסביב) לתחלואה נוראה בקורונה תוך התעלמות מטומטמת מהשכל הישר ומההוראות שפגעה בחיי אדם. אבל כל זה לא מחייב הורדת כיפה כמובן. הרי זה רק רצח לא שיתוף פעולה עם לפיד רחמנא ליצלן. להיפך,  הרי זו משמעותה של הכיפה והיהדות אצל החבר’ה הללו. השתמטות, פגיעה בחיי אדם, טמטום ושקרים, השמצות, סחטנות, מעילות ושוחד, שליטה כוחנית ומניעת מקורות מידע ופרנסה מחברה שלימה, השתמטות מנשיאה בעול עם חבריהם, חוסר משווע של הכרת טובה, הפעלת שטיפות מוח פרימיטיביות וכוחניות על האנשים ועוד. אבל כל אלו לא מחייבים הורדת כיפה. גם השותף הנאמן שלהם לדרך, שמעבר לכל מעלותיו שנמנו למעלה הוא גם נאף ובגד באישתו, וזו מתעללת בעובדיה בעזרתו האדיבה, ושבנו הולך לבלות במועדונים מפוקפקים עם מאבטחים במימון המדינה (גם אחרי תום הקדנציה של אביו), אלו הם כמובן יהודים שמגבירים יראת שמים. איתם ראוי ללכת, שהרי הם משלמים דמי לא יחרץ לחרדים וזה מכפר על כל עוונותיהם (שנאמר: “בכל מאדך”). רק בנט שהולך לקואליציה עם לפיד ומרצ הוא רפורמי. שיוריד את הכיפה ושיתבייש לו.

אני מאמין שחברי הכנסת עצמם מודעים לטמטום ולרשעות הצינית שבדבריהם ואומרים זאת באופן מגמתי ומודע (יש לי כאן ברירה בלתי אפשרית בין לראות אותם כאווילים לבין לראותם כרשעים. מה כאן ייחשב לדון אותם לכף זכות? לא יודע). אבל הציבור שהם מייצגים שחוזר על המנטרות המרושעות והמטומטמות הללו כאילו היה מהופנט, עליו אני באמת חש רחמים עמוקים. אנשים שהולכים כסומים בדרך מעוותת שכזאת ולא רואים את העקמימות הנוראית שבה, הן הגיונית והן מוסרית. אני מתרשם שלפחות חלקם רואים בכל זה בכנות ביטויים ליראת שמים, עד כמה שקשה להאמין בכך.

הטענה המוסרית: לא ראוי שנציג מפלגה קטנה יהיה ראש ממשלה

טענה זו מצריכה כניסה להגות דמוקרטית. בתחילת דבריי אומר שהיא רחוקה מלהיות ברורה וחד משמעית, משלושה טעמים:

ראשית, מפני שלפי ההיגיון הזה שום הישג שמשיגים על ידי לחץ פוליטי אינו לגיטימי אלא אם הוא עומד בפרופורציה לכמות המנדטים. תורת המשחקים כבר מלמדת אותנו שהכוח שיש לך אינו פונקציה של מספר המנדטים אלא של הקונסטלציה הכללית (עד כמה אתה לשון מאזניים וכו’), ולכן גם ההישגים שמשיגה כל מפלגה בדרך כלל לא עומדים בפרופורציה למספר המנדטים שלה.

שנית, מדובר כאן בהאשמה של בנט על כך שהוא פוליטיקאי מוצלח. מי יכול להאשים אותו בזה? בטח לא נציגיו? וגם לא נציגי המפלגות שהצטרפו אליו, שהרי הם הסכימו לזה. אז מדובר בהאשמות של נציגי האופוזיציה. מעמדן המוסרי של האשמות כאלה הוא מוגבל למדיי.

ושלישית, עלינו לזכור שמאחוריו עומדים מנהיגי מפלגות רבות, וכולם כנציגי בוחריהם הסכימו לתת לו את ההגה. לכן דה פקטו יש לו תמיכה ציבורית רחבה (כל אנשי “רק לא ביבי” תומכים בו, לפחות בכובעו כ”לא ביבי”). יתר על כן, בתוך הרכב הקואליציה שנוצרה, בנט הוא נציג הימין (ובעצם גם המרכז), וזה מכיל כמות גדולה של חברי כנסת מתוך הקואליציה.

מכל הטעמים הללו איני רואה כאן בעיה מוסרית של ממש. אלו כללי המשחק, ואין כאן ניצול בוטה מדיי שלהם לרעה.

הטענה המוסרית: בנט גנב את הבחירות

בשבת האחרונה דיברתי בבית הכנסת על טענתו של קורח לגבי טלית שכולה תכלת. הטענה די טיפשית בסך הכל, ועולה השאלה: קורח שחכם גדול היה, מה ראה לטעון טענות תמוהות כאלה? טענתי שזו תופעה אקטואלית מאד. הפוזיציה מעוורת עיני חכמים ומסלפת דברי צדיקים. כשאדם מאמין באג’נדה מסוימת, גם אם הוא גאון גדול, תוכלו לשמוע ממנו נימוקים אוויליים למדיי לטובתה. ראשית, מפני שלא כל גאון הוא אדם ישר. שנית, גם אם הוא אדם ישר ולא מרמה במזיד, עדיין בגלל האג’נדה שלו הוא לא מצליח לראות את הצד השני גם כשהוא נכון כנכון היום וניצב מולו במלוא  הדרו. כל טיעון טיפשי לטובת עמדתו נראה לו מוחץ.[1]

בימינו ניתן לראות את התופעה הזאת על כל צעד ושעל. כמה הדגמות שלה נמצאות בדבריי למעלה. אבל מעבר לזה, גם הטענה המוסרית כאן, שכאמור יש בה ממש, נאמרת בדרך כלל בצדקנות ובנחרצות, כאילו זו “ההונאה הגדולה מאז ומעולם בתולדות ישראל”, כלשונו הזהב של ביביינו (=הביב שלנו). משום מה כל אלו שוכחים שהממשלה שהם עצמם חפצו בה הייתה אמורה להיבנות על עריקים ממפלגתו של סער, שכזכור רצה לבחירות על הטיקט האחד והיחיד שלא הולכים עם ביבי. אם זה היה מצליח, סמוטריץ וביבי היו רוקדים משמחה, ומשום מה לא היו לוקחים ללב שהם עצמם היו גונבים את הבחירות. מה עוד שאצל סער זה היה כל המצע שלו (ליכוד בלי ביבי), ואילו אצל בנט אי ההליכה עם לפיד הייתה הבטחת בחירות טכנית ולא מאד מהותית (מה שחשוב הוא האג’נדה ולא האדם). כידוע, גניבת בחירות היא עבירה והונאה אך ורק אם היא נעשית נגדנו. לנו מותר הכל, שהרי אנחנו צודקים. התרגלנו לכך שפוליטיקאים מדברים באופן מגמתי ומכוח פוזיציות בלי בושה (ראו למשל כאן), אבל את הטענה הצדקנית הזאת על בנט אני שומע מכל אדם שני ברחוב ולא רק מפוליטיקאים. משום מה, להתרשמותי אף אחד מהם לא מעלה בדעתו לשאול זאת על הממשלה שתוכננה עבורו על ידי נציגיו (ביבי את סמוטריץ). אני כבר תוהה על הנקודה הזאת מזה כשבועיים, ושמחתי מאד לראות אותה בצורה בהירה וחדה אתמול בתכניתו של גיא זוהר כאן. כדאי מאד לראות. כשיש לאדם פוזיציה אל לכם להיות מופתעים לשמוע ממנו טיעונים מגמתיים ודי טיפשיים בשכנוע עצמי ראוי לציון.

אבל זה רק עניין של סימטריה. לעצם העניין, אכן הייתה כאן הפרת הבטחה. אבל אני לא בטוח שהפרת הבטחה היא עניין כל כך חמור, לפחות במצב כזה. יש לזכור שעוד לפני הבחירות מי שטרח לחשוב מעט כשהקשיב לבנט הבין שאי אפשר לקיים את כל הבטחותיו. הוא הבטיח לדאוג שבשום אופן לא תהיינה בחירות חמישיות, וגם להשתדל (אמנם בלי להתחייב) לא ללכת עם נתניהו, וגם בשום אופן לא עם לפיד, אפילו לא ברוטציה. אז מה כן? לכן לי היה ברור מראש שאין לייחס להבטחות הללו חשיבות רבה. כל אלו באמת היו מגמות שלו, וזה מה שהוא התכוון לומר. אבל הנסיבות יכולות לאלץ אותו לסטות מהן. אכן, הוא לא היה צריך להבטיח זאת, אבל פוליטיקה אינה עניין לתמימים או מיתממים. כל בר דעת אמור היה להבין מה עומד לקרות.

כל זה באשר למה שהיה לפני הבחירות. אחרי שהבחירות הסתיימו והתקבלו התוצאות, אזי כעת כבר מתמטית אי אפשר היה להקים ממשלה בלי שמישהו יפר הבטחת בחירות שנתן. לכן כאן עמדה לפני כולם ברירה אכזרית, האם ללכת לבחירות חמישיות (שכנראה לא ישנו הרבה, וגם אז זו הפרת הבטחת בחירות), או להפר הבטחת בחירות אחרת. בנט בחר בהפרת ההבטחה לא ללכת עם לפיד, ובעיניי זה לא הדבר הכי חמור, ובטח לא הונאת המאה. האפשרויות שעמדו בפניו היו ללכת עם ביבי והערבים (ובכך להפר הבטחת בחירות ולהנציח את שלטונו המושחת של ביבי), או להפר הבטחת בחירות וליצור ממשלה הגיונית וישרה יותר, שיש בה מרכיב ימני חזק ולצדו מרכז שממש אינו שמאל. זה הכי ימין שהוא יכול היה להשיג בנסיבות שנוצרו, ואיני שולל על הסף את הלגיטימיות של ההחלטה שלו. היה עליו לבחור את האופציה הכי פחות גרועה לבוחריו מבין כמה גרועות יותר.

אין להתעלם מכך שהליכה לבחירות נוספות (שגם היא הייתה, לפחות במובן מסוים, הפרה של הבטחת בחירות) הייתה כמובן אופציה לא נוחה מבחינתו. סיכוי לא רע שהוא היה נמחק מהמפה. כלומר היה לו אינטרס לא לבחור בה. אבל עדיין יש הצדקה סבירה לצעד שעשה, גם אם בשורה התחתונה איני בטוח שאני מקבל אותו. הוא עשה את המיטב שבידו כדי לייצג את בוחריו ולקדם את האג’נדה שבשמה הוא נבחר בנסיבות הקיימות. כאמור, זה הכי ימין שניתן היה להשיג בנסיבות הללו. אין צורך לומר שמי שמנע את ממשלת הימין על מלא הוא כמובן ביבי בכבודו ובעצמו, מה שממש לא מפריע לו לדבר על הונאת המאה של בנט ועל כך שהוא גרם לממשלת שמאל.

הטענה המוסרית: ייצוג הבוחרים

כבר הזכרתי שבמסגרת הטענות המוסריות עולה גם הבעיה של ייצוג הבוחרים. מדברים על סקרים שמעלים כי רוב בוחריו של בנט מתנגדים לכניסתו לממשלה. אני לא בטוח שמדובר בסקרים אובייקטיביים ואמינים, שכן זה תלוי מי ערך אותם ומי פרסם אותם. יתר על כן, לא ברור לי איך הסוקרים יודעים מי מהמשיבים בחר בבנט? הרי מצביעי סמוטריץ הם בעלי אינטרס ברור להציג את עצמם כמצביעי בנט מאוכזבים. אמנם ממה שאני רואה סביבי, אני משער שזה כנראה נכון. אחידות הדעים שאני רואה סביבי ממש מזעזעת אותי (לכך הקדשתי את דבריי הנ”ל בפרשת קורח בבית הכנסת). אחידות הדעים הזאת מזכירה לי ממש עדר, שכן כפי שאראה כעת לבעיה הזאת יש בהחלט שני צדדים ואין לה תשובה פשוטה. ואם הציבור לא נחלק לגביה, אזי שיקול הדעת כאן לקוי מאד.

הדיון שאערוך כאן הוא בהנחה שאכן רוב בוחריו מתנגדים לצעד שעשה, האם בכל זאת יכולה להיות הצדקה מוסרית להחלטה שלו להצטרף לקואליציה? אני חייב לומר שגם כאן אין לי תשובה פשוטה (ראו כאן וכאן), אבל זה לא פשוט לשום כיוון. אריק שרון כבר הסביר לנו שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. אחת הפריווילגיות של נבחר ציבור היא לקחת את האג’נדה של בוחריו ולקדם אותה בדרכים שנראות לו, ולפעמים גם אם הדרכים הללו לא נראות להם. ישנם מצבים שבהם נבחר הציבור מבין שדעת בוחריו נוצרת על ידי שטיפת מוח ביביסטית-סמוטריצ’ית היסטרית שמופעלת נגדו מסיבות אינטרסנטיות. במצבים כאלה הבוחרים מגבשים עמדה נגד ההצטרפות למרות שאינם יודעים באמת מה האג’נדה של הממשלה הזאת. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר, שכן רבים מהם מתייחסים אליה כממשלת שמאל כשזה בעליל לא המצב (כזכור, בניגוד לדעת תורה של מוהר”ר ביבי, “שמאל” אינו סינונימי ל”לא ביבי”). האם במצב כזה על הנציג הנבחר להתחשב בכל זאת בדעות הללו? עלינו לזכור שהוא היחיד שיודע באמת מה התכניות של הממשלה בראשותו ועד כמה היא תקדם את האגנ’דה שלשמה נבחר. רק הוא יכול להעריך נכונה את מה שיקרה שם. ומכאן, שאם להערכתו הממשלה הזאת באמת תקדם את האג’נדה של בוחריו בצורה המיטבית בנסיבות הקיימות (זה הכי ימין שאפשר), איני שולל את הלגיטימיות של החלטה ללכת לקואליציה כזאת גם נגד רצון הבוחרים. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

בכל אופן, לשאלה הזאת יש שני צדדים כבדי משקל, ולכן הייתי מצפה לחילוקי דעות משמעותיים לגביה. אבל באופן לא מפתיע מתברר לי שגם כאן הפוזיציה קובעת הכל. מתנגדי בנט מסבירים שמדובר בצעד לא מוסרי בעליל, ומשום מה זה ממש מתאים גם לאג’נדה הפוליטית שלהם (ראו על תופעת הקורלציות המדומות בטור 41). גם מצביעי בנט חוזרים על כך, ולהתרשמותי חלק גדול מהם לא מודעים לשיקולים שהעליתי כאן (מניסיוני. היו כאלה שהעליתי את הטיעונים הללו בפניהם והם קצת הופתעו). פוזיציה גורמת לעיוורון ויוצרת קורלציות מדומות, ומנהיג פוליטי צריך לפעמים להבין זאת ולפעול בהתאם.

מסקנתי היא שיש היגיון בעמדה שלפיה עליו לפעול לקידום הערכים והמגמות של בוחריו, גם אם הם עצמם לא מסכימים לדרך (בפרט אם להערכתו זה מחוסר ידע וחוסר הבנה). זו בדיוק חלוקת המשימות בין הציבור לנציגיו. כעין זה גם פועלת חלוקת התפקידים בין מועצת גדולי התורה לחברי הכנסת של מפלגה חרדית (מודל מצוין שאני מאד אוהב ומעריך). הם מתווים את הערכים והכיוון העקרוני ונציגיהם בוחרים את הדרך לממש אותם. ושוב, גם אני עצמי לא משוכנע שכאן זה היה מוצדק, אבל זו ממש לא עמדה מופרכת בעיניי. אחידות הדעים המופלאה שאני חווה מסביבי ביחס לצעדו של בנט היא אינדיקציה חזקה לאיבון מחשבתי וחוסר מוכנות של האנשים לשקול צדדים נוספים. כאמור, האיבון הזה גופו מהווה הצדקה אפשרית לצעד שלו.

רציתי לסיים את הטור הזה בדיון על קטע שכתב נפתלי בנט על מהו יהודי וישראלי בעיניו. אבל הטור התארך ואשאיר זאת לטור אחר.

[1] לדעתי זה קשור להבחנה שעשיתי בין דרוש לפלפול (ראו עליה בטור 52). הדרוש הוא טיעון כושל שמוביל למסקנה נכונה, ובמצב שמצג בפנינו טיעון כזה יש לנו נטייה להתעלם מאיכות הטיעון כל עוד הוא מוביל למסקנה הנכונה בעינינו. זה לדעתי מה שמגולם במימרא: “אין משיבין על הדרוש”. הרי המסקנה נכונה אז מה איכפת לנו מאיכות הטיעון שמבסס אותה?!