איסור חשמל בשבת: מבט פילוסופי על מלאכת בונה (טור 397)

בס”ד

דבריי בטור הזה מבוססים על סדרת שיעורים שנתתי בבית המדרש לדוקטורנטיות במסגרת הלימוד של מסכת שבת (ראו הקלטות בשיעורי הווידאו, שיעורים 50–53, ובעיקר בשיעור האחרון).[1]

מבוא

כידוע, רוב ככל הפוסקים אוסרים להפעיל מעגלים חשמליים בשבת. הדעות לגבי הבסיס לאיסור חלוקות, וניכר שהמוטיבציה לאסור קדמה להבנת הבסיס לאיסור. היה ברור לפוסקים שצריך לאסור דבר כזה, ומתוך נקודת המוצא הזאת הם ניגשו לחפש מקור דאורייתא או דרבנן לאיסור. ואכן כל המקורות שנמצאו הם בעייתיים ומוקשים, אבל למרות זאת אין כיום פוסק שמתיר שימוש בחשמל בשבת.

בעל בית יצחק היה אחד הראשונים שעסקו בסוגיא, והוא הציע (בהשמטות לסי’ לא בסוף חלק ב) לאסור הפעלת מעגל חשמלי מדרבנן בגלל שזה מוליד זרם. הוא ראה בזה הרחבה של איסור מוליד ריח, שמופיע בסוגיית ביצה כג ע”א, למרות שאיסור זה לא נפסק להלכה על ידי רוב הפוסקים, וביניהם הרי”ף, הרא”ש, הרמב”ם, הטור והשו”ע. רק הרמ”א מביא זאת להלכה. אחרים אוסרים הפעלת מעגל חשמלי מדאורייתא משום מבעיר (לפחות כאשר יש חוט להט). גם זו שיטה לא פשוטה, שכן בהחלט לא מוסכם שמלאכת מבעיר שייכת במתכת (וגם אם כן, לא ברור שהדלקת מעגל היא אכן מלאכת מבעיר). לסקירה ביקורתית ראו במאמרו של פרופ’ לב כאן.

למרות כל הקשיים והמחלוקות, דעת רוב הפוסקים היא לאסור משתי הסיבות הללו: מוליד זרם ומבעיר. ישנן דעות אחרות הגורסות שזה אסור מצד מכה בפטיש, וידועה שיטת החזון איש שאסר זאת משום בונה. הפוסקים שמסתמכים על תקדימים מתחשבים כמובן גם בדעת החזו”א, אבל פוסקים בעלי כתפיים (אלו שפוסקים לפי מה שהם חושבים ולא לוקחים כל מה שכתוב כמחייב) נוהגים להתעלם מדעה זאת, ואומרים שהיא דעה חריגה ותמוהה מאד ואין לחשוש לה למעשה.

החיבור המרכזי שעוסק באיסור חשמל בשבת הוא מאורי אש של הגרש”ז אוירבך. במהדורה השלימה שלו בכרך ב מובאת תכתובת שלו עם החזו”א בעניין זה, ומכתביו אלו של החזו”א הם אחד המקורות העיקריים להבנת שיטתו בעניין. מעניין שבהערת שוליים שם (כרך ב סי’ ב ענף א הערה 12) מציין הרב שמואל אוירבך, בנו של הגרש”ז, שבתכניתו המקורית לספר הגרש”ז הקדיש פרק לשלול את האפשרות לאסור הפעלת מעגל חשמלי משום בונה, אבל החליט לגנוז אותו כי התרשם שזו מלחמה באיש קש. הוא מספר שגדולי תלמידי החכמים שעיינו בחיבור תהו למה שמישהו יעלה בדעתו לאסור חשמל בשבת מצד בונה?! והנה, מעט אחרי שהספר יצא לאור, התפרסמה שיטת החזו”א שטען בדיוק את זה. רוב החלק השני של ספרו מאורי אש השלם מוקדש להשלמת הלאקונה הזאת.

מזה שנים רבות חשבתי גם אני הקטן שחידושו של החזו”א תמוה מאד ואין להתחשב בו להלכה. מה הקשר בין הפעלת מעגל חשמלי לבין מלאכת בונה?! מעבר לכך שבמכשירים חשמליים זהו בניין בכלים, שספק אם בכלל יש בכך איסור, הרי אפילו במעגל חשמלי בבית קשה מאד לראות את הדמיון בין הפעלת מעגל חשמלי לבין מלאכת בונה. רבים מניחים שכוונת החזו”א היא לבניית המעגל עצמו, ויש שהסיקו מכאן שלשיטתו יש איסור גם בהדלקת מתג של מעגל חשמלי שמנותק מהזרם (כי סוף סוף נבנה כאן מעגל חשמלי). אלו מסקנות שבבירור סותרות את דברי החזו”א עצמו, כפי שהעיר גם הגרש”ז (ראו שם בענף ב). הוא בכלל לא דיבר על בניית המעגל החשמלי.

לפני כשנתיים העיר את עיניי הרב שבתי רפפורט שליט”א (ראש בית המדרש שלנו דאז), לסברא אפשרית בהבנת שיטת החזו”א. לאחר מכן הרחבתי את הדברים, ולבסוף השתכנעתי שאכן זו שיטה מבוססת היטב. למעשה, לדעתי היא ממש מתבקשת, והגיונית הרבה יותר מכל השיטות האחרות. בטור הזה אנסה להסביר את הדברים.

שיטת ה’חזון איש’

המקור העיקרי שבו החזו”א עוסק בדין החשמל בשבת הוא בספרו, או”ח סי’ נ סק”ט:

טענתו היא שהפעלת המעגל “מעמידו על תכונתו לזרום זרם החשמל בתמידות”. זו הפיכת הכלי למשהו שממלא את ייעודו, שהוא בונה מן התורה. זה נאמר על מעגל חשמלי שהוא חלק מהבית (מחובר לקרקע), שאז שייכת מלאכת בונה. לעומת זאת, בכלים (=דברים מיטלטלים) התלמוד אומר שאין בניין ואין סתירה, ולכן לכאורה כל זה לא נאמר על מכשירי חשמל מיטלטלים. אבל הראשונים כבר עמדו על כך שיש לכלל הזה מגבלות. כאשר אדם עושה כלי מתחילתו או כשזה מעשה אומן או כשהוא תוקע בחוזקה את החלקים, אזי לרוב שיטות הראשונים גם בכלים יש בניין. טענת החזו”א היא שכאן זה נחשב כעשיית כלי מתחילתו כי הוא הופך את הכלי מדומם לפעיל ובכך מעמידו על מתכונתו. לכן הפעלת מעגל חשמלי יש בה משום בונה מן התורה גם אם זה נעשה במכשיר חשמלי מיטלטל ולא רק במערכת החשמל שבבית עצמו.

בהמשך דבריו שם הוא מביא את דיון בפוסקים לגבי מצב שבו אדם תוקע חלקי כלי זה בזה, שגם שם לרוב הדעות יש איסור דאורייתא משום בונה, וטוען שגם בחשמל זה נחשב כאילו תקע את הזרם בחוטים:

ובפתיחת החשמל שמכניסים הזרם בהחוטין חשיב לעולם כתקע…

לאחר מכן הוא דן בשאלה האם זהו בניין של קבע, שהרי ניתן בכל רגע לנתק את הזרם מהחשמל (לפתוח את המתג), כפי שבאמת טוענים נגדו הרבה פוסקים. הוא טוען שבמעגל חשמלי מדובר בבניין של קבע, שכן אם לא ניגע בו הוא ימשיך זמן ממושך. כדי לנתק את החשמל יש לעשות פעולה (פתיחת המתג), ובמצב כזה הפעלת המעגל נחשבת כיצירת בניין של קבע.

זהו טיעון אחר מקודמו. קודם הוא דיבר על הפיכת המעגל או המכשיר לפעיל (העמדתו על מתכונתו), ואילו כאן הוא מתייחס להפעלת המעגל כבניית כלי על ידי תקיעת שני חלקים (הזרם והחוטים) זה בזה.

באותו מקור בחזו”א ישנה גם התייחסות שלישית, ולפיה הכנסת חשמל לחוט היא “תיקון צורה להגשם”, כלומר מתן צורה חדשה לחוט חשמל. חוט שיש בו זרם הוא חוט בעל צורה אחרת מחוט דומם.

במכתביו שמופיעים בספר מאורי אש מופיע ניסוח רביעי שדומה מאד לשלישי. הגרש”ז מקשה מדוע העברת זרם בחוט שונה מפתיחת ברז מים או מחיבור שמן לאש בנר. בסך הכל פותחים את הדרך לזרם החשמלי להגיע לחוט, כמו פתיחת דרך בפני מים. על כך עונה החזו”א במכתבו:

טענה א שלו היא הטענה השנייה שהבאנו למעלה. וטענה ב היא טענה חדשה: העברת הזרם בחוט היא תיקון החוט ממוות לחיים, וזהו בונה.

שימו לב שבניגוד לתמונה המקובלת בשמו, זו שעוררה את עיקר הביקורת, בשום מקום הוא לא כותב שמדובר בבניית המעגל עצמו. זה מה שהביא פוסקים מסוימים להסיק בטעות שלשיטתו אסור לחבר גם מעגל שמנותק ממקור הכוח שלו. בכל אופן, גם ארבעת הניסוחים הללו עוררו לא מעט ביקורות, והם גם נראים שונים זה מזה, והשאלה למה בדיוק מתכוון החזו”א בטענה שיש כאן בונה? מהו הקשר בין כל הנימוקים הללו? האם אלו ארבעה נימוקים שונים? הוויכוחים סביבם מצביעים על כך שיש כאן שיטה מיוחדת שכל יסודותיה מעוררים ביקורת, אבל דווקא בגלל זה סביר שהכל נעוץ באותו יסוד שמחדש החזו”א. כעת אנסה להסביר את היסוד הזה.

הגדרת מלאכת בונה לפי הרמב”ם

לצורך הדיון שלנו כאן אתחיל מהתמונה שמציג רא”ז מלצר (בעל אבן האזל על הרמב”ם). דבריו הופיעו במאמר תורני, ועיקרם מובא בקהילות יעקב למסכת שבת סי’ לז. התמונה שעולה מפסקי הרמב”ם היא שיש שני סוגי תולדות למלאכת בונה: עושה אוהל קבע ומגבן גבינה. בשניהם עלינו לשאול מדוע יש בהם משום בונה ומדוע זו רק תולדה ולא האב עצמו. רא”ז מסביר שהבונה הפרדיגמטי, האב, הוא בניית בית. כשבונים בית יוצרים חלל פונקציונלי על ידי קיבוץ חלקים זה לזה (הלבנים, הקרשים והברזלים עם הטיט והבטון). לכן האב של בונה מוגדר כיצירת חלל (אוהל) על ידי קיבוץ חלקים. עשיית אוהל קבע היא יצירת חלל, אבל כאן זה לא נעשה על ידי קיבוץ חלקים אלא על ידי מתיחת יריעה כלשהי מעל החלל, ולכן זו תולדה. מגבן הוא קיבוץ חלקים (חלקי הגבינה שמתגבשים לנתח שלם, חריץ גבינה) שאינו יוצר חלל, ולכן גם הוא תולדה. התמונה השלימה היא שלאב של בונה יש שני מאפיינים, ולכל תולדה יש רק את אחד מהם בלי השני.

רא”ז והקה”י שם ממשיכים לדון בהשלכות לגבי בניין בכלים ומיישבים קשיים שונים בשיטת הרמב”ם בעניין זה. טענתם היא שיצירת חלל בכלים אינה אסורה, כנראה מפני שזה לא חלל קבוע. יצירת חלל שתיחשב בנייה היא רק בחלל קבוע כמו באוהל קבע. אבל קיבוץ חלקים נחשב כבנייה גם בכלים, כלומר בדברים מיטלטלים, כמו בגבינה.

קושי לוגי: הטרנזיטיביות של יחס הדמיון

מתקבל כאן מבנה לוגי די מפתיע. בדרך כלל אנשים חושבים שדמיון בין דברים הוא טרנזיטיבי: אם א דומה לב’ וב’ דומה לג’, אז א דומה לג’. אך כאן זה אינו המצב. שתי התולדות כלל אינן דומות זו לזו, שכן הדמיון של כל אחת מהן לאב הוא בפרמטר שונה. אבל לכאורה ניתן להבין זאת, שכן הדמיון של התולדות לאב הוא בשני צירים שונים.

אלא שמעבר לאינטואיציה של הטרנזיטיביות, יש כאן קושי מהותי יותר. השאלה איזה משני המרכיבים של האב הוא מהותי להגדרתו. בפשטות שניהם, שהרי מרכיבים צדדיים אין טעם להכניס להגדרה היסודית של האב. אבל אם שני הפרמטרים הם מהותיים, אזי היעדרו של אחד מהם אמור להיות פגיעה מהותית בדמיון. כלומר תולדה שיש לה רק את אחד מהם אינה דומה לאב ולא הייתה אמורה להיאסר. אבל אם נאמר שרק אחד מהמאפיינים הוא מהותי והשני הוא תנאי צדדי, או אז הייתה אמורה להיות למלאכת בונה רק תולדה אחת. לדוגמה, אם קיבוץ החלקים הוא המאפיין המהותי והחלל הוא תנאי צדדי, אזי קיבוץ חלקים שלא יוצר חלל (מגבן) הוא אכן תולדה. אבל יצירת חלל בלי קיבוץ חלקים לא הייתה אמורה להיאסר כלל מדין בונה, שכן מהותה של מלאכת בונה לא קיימת כאן. הוא הדין אם היינו מאמצים תמונה הפוכה, שיצירת החלל היא מהותית וקיבוץ החלקים הוא תנאי צדדי. כמו כן, אם כל אחד משני הפרמטרים הוא חשוב, אבל די לנו בכל אחד משניהם לבדו כדי לעבור על בונה, כי אז היה עלינו להגדיר כאן שני אבות שונים: קיבוץ חלקים יהיה אב אחד ויצירת חלל יהיה אב אחר, ומגבן ויוצר אוהל קבע כל אחד מהם היה תולדה של אב אחר.

בשורה התחתונה, לא ברור כיצד תיתכן תמונה שבה יש שתי תולדות שכל אחת דומה לאב בפרמטר שונה:

• אם כל אחד מהפרמטרים מספיק לבדו – אז יש כאן שני אבות שונים ולא אב עם שני מאפיינים.
• אם רק אחד מהפרמטרים הוא מהותי והאחר הוא תנאי צדדי – אז רק אחת מהתולדות היא תולדה של האב הזה והשנייה צריכה להיות מותרת.
• ואם שני הפרמטרים הם מהותיים אז אף אחת מהשתיים לא אמורה להיאסר כתולדה.

שימו לב שחוזרת אלינו כאן בדלת האחורית האינטואיציה של הטרנזיטיביות: אחרי שעושים את החשבון מתברר שדמיון בין אב לתולדה כן אמור להיות טרנזיטיבי.[2] להלן אנסה להראות שהטרנזיטיביות כן מתקיימת כאן, אם מפרשים את המבנה הלוגי של התמונה הזאת בדרך מעט שונה.

הצעה למבט אחר על מלאכת בונה

ברצוני לטעון שמלאכת בונה במהותה היא יצירת אורגניזם. בנייה היא קיבוץ חלקים באופן שהמכלול הופך להיות משהו בעל משמעות עצמאית, מעבר לסך חלקיו. אורגניזם (לאו דווקא במובנו הביולוגי, שם הוא ממוקד בפוטנציאל התרבות ושכפול) מוגדר להיות מכלול שלם שחלקיו מותכים ומתמזגים ליצור אחד שלם שכולם נטמעים בתוכו. אחרי ההרכבה, לחלקים אין משמעות נפרדת ולפעמים הם בכלל לא ניכרים. זה דומה למה שהרוגצ’ובר מכנה “הרכבה מזגית” (להבדיל מ”הרכבה שכונית”, שבה המרכיבים לא מותכים אלא שוכנים זה לצד זה, כשלכל אחד יש קיום עצמאי. ראו על כך גם בטור 396). טענתי היא שבמלאכת בונה לוקחים לבנים או קרשים ומחברים אותם וכך יוצרים מבנה שלם שיש לו משמעות פונקציונלית כוללת. במישור האינדיבידואלי-מיקרוסקופי יש כאן אוסף חלקים מחוברים, אבל במישור הקולקטיבי-מקרוסקופי יש כאן יישות שלימה שמורכבת מכל החלקים הללו, אורגניזם.

מהו אורגניזם

האורגניזם שעליו מדובר במלאכת בונה אינו חי. אבל כדי להבין טוב יותר את המושג הזה יועיל לנו להתבונן בגוף האדם, או כל גוף חי אחר. האיברים בגוף קשורים זה לזה בקשר סימביוטי, והתפקוד של כל אחד מהם לא יכול להתרחש באופן עצמאי. לאף אחד מהאיברים גם אין משמעות עצמאית אלא במסגרת המכלול. כך, למשל, לא נכון לומר שהרגליים שלנו הולכות. התיאור הנכון יותר הוא שהאדם הולך באמצעות הרגליים שלו. כך גם האדם מריח באמצעות האף וחוש הריח, או רואה באמצעות חוש הראייה. כך גם המוח אינו חושב, אלא האדם משתמש במוח כדי לחשוב. החשיבה אין לה משמעות במסגרת המוח אלא רק במישור של האדם כמכלול שמשתמש במוח הזה. בעצם השכל (שהוא חלק מהממד המנטלי שלנו) משתמש במוח (שהוא איבר ביולוגי, ממש כמו הרגליים).

דוגמה מן הדומם

כדי לחדד זאת יותר ולהתקרב לדיון על מלאכת בונה, אטול דוגמה אחרת מתחום הדוממים. המחשב מורכב מחלקים שונים. ניתן להתבונן על ההרכבה הזאת בכמה רמות אינטגרציה, ובכל אחת מהן יש חוקי משחק אחרים לגמרי. אפשר להתבונן ברמת החלקיקים האלמנטריים שמתרוצצים בתוכו, כך שהתנועה שלהם נשלטת על ידי תורת השדות והחלקיקים. ברמת האינטגרציה הזאת (המיקרוסקופית), יש כאן אוסף של חלקיקים ותו לא. אפשר גם להתבונן על המחשב ברמת האטומים, ושם זוהי פיזיקה קוונטית. ועדיין אין כאן מחשב אלא אוסף של אטומים ששוכנים זה לצד זה. אם עולים לרמת הטרנזיסטורים, זהו כבר התחום שקרוי מצב מוצק. הרמה הבאה היא יחידות החומרה היסודיות (שערים לוגיים), ושם החוקים הרלוונטיים הם חוקי הלוגיקה. ולבסוף, ניתן להסתכל על זה ברמת הפונקציונליות של המחשב (היחידות השונות שלו: זיכרון, יחידת עיבוד, קלט-פלט וכו’, שכל אחת מהן מורכבת מיחידות לוגיות), ושם החוקים השולטים שייכים לתחום של הנדסת מחשבים (חומרה). ועוד לא דיברתי על התוכנה שגם בה ניתן להתבונן בכמה וכמה רמות.

אז מהו בדיוק המחשב? המחשב לא נמצא באף אחת מרמות האינטגרציה  שתיארתי. אלו רק רמות שהולכות ומתעבות, וכל אחת מהן מתארת את החלקים שמרכיבים את המחשב. המחשב הוא המכלול שנוצר מכל אלו, ושם ורק שם נעשים חישובים. למעשה, אפילו לא נכון לומר שהמחשב בכללותו עושה חישובים. המחשב הוא גוף פיזיקלי דומם שמפעיל מתחים ומריץ אלקטרונים מהכא להתם. החישוב קיים רק במוחו של צרכן המחשב, זה שמשתמש בו. כאשר הוא רואה על המסך כתובת, כמו: 2 + 5 = 7, הוא נותן לזה משמעות של פעולת חיבור אריתמטית. מבחינת הגולם הדומם עצמו זו פגיעה של אלומות אלקטרונים במקומות שונים על המסך, כך שתיווצר הצורה הטיפוגרפית 2 + 5 = 7. המשמעות נוצרת אצל המשתמש שצופה במסך או אצל המתכנת שיצר את התוכנה והיצרן שיצר את החומרה. בעצם כל רמות האינטגרציה שתיארתי קיימות רק במוח שלנו ולא במציאות עצמה. במציאות עצמה יש רק אוספי חלקיקים אלמנטריים. אנחנו נותנים למערכת המורכבת הזאת פשרים שונים ברמות האינטגרציה  השונות, כאשר כל רמה כזאת מורכבת מהרבה חלקים ששייכים לרמה שמתחתיה.

התיאור הזה ממחיש לנו מהו אורגניזם במנותק מביולוגיה. זו מערכת קיברנטית שכל חלקיה משתלבים לפעולה באופן סימביוטי כמכלול. כך בדיוק חז”ל רואים מבנה או בית, וזהו התוצר של מלאכת בונה.

האם האורגניזם קיים?

פילוסופית ניתן לטעון שאורגניזם הוא פיקציה. מה שבאמת יש במציאות האובייקטיבית עצמה הוא רק אוספי חלקיקים, וכל השאר הוא פרשנות שלנו ולא תיאורים של המציאות כשלעצמה. אנחנו רגילים להתייחס לאוסף אלקטרונים שנעים סביב גרעין כאטום, ולאוסף אטומים כמולקולה, ואוסף מולקולות כתא ואוסף תאים כיצור חי (כמו אדם), וכך גם לגבי המחשב.

ויכוח דומה מתנהל ביחס לקולקטיבים אנושיים. ישנה גישה אינדיבידואליסטית הגורסת שהקולקטיב הוא פיקציה, ומה שקיים באמת במציאות הוא רק האנשים הבודדים. הם טוענים שנוח לנו מסיבות שונות להגדיר קולקטיבים (עם, לאום, קהילה, חברים לאמונה דתית, או קבוצת כדורגל), ולכן יצרנו אותם יש מאין ברמה המושגית. לעומת זאת, גישה קולקטיביסטית גורסת שייתכן קיום גם לקולקטיב עצמו (לא בהכרח כל קולקטיב), מעבר לאוסף הפרטים שמרכיבים אותו.[3]

על פניה גישה כזאת נראית קצת מיסטית. באיזה מובן הקולקטיב באמת קיים? היכן רואים אותו? האם לא ברור שמדובר בהגדרה שרירותית בלבד? אבל אם נחשוב על כך עוד קצת, ניתן לשאול את האינדיבידואליסטים מניין הם שואבים את ההנחה שהאדם הבודד קיים במציאות. הרי גם הוא אינו אלא אוסף של איברים, ואולי תאים, או בעצם מולקולות ואטומים, ואם תרצו אז אוסף של חלקיקים אלמנטריים. האם אדם בודד גם הוא פיקציה או הגדרה שרירותית?

האינטואיציה שרואה בתא חי יש קיים ולא קולקטיב פיקטיבי של חלקיקים, מבוססת על כך שהתא הוא אורגניזם. כך גם מכלול התאים והחלקיקים שמרכיבים אדם מתפקדים יחד באופן סימביוטי כגוף גדול אחד, ולכן גם הם מהווים אורגניזם. אבל זה נכון גם לגבי חברה אנושית (וגם לא אנושית). היכן בדיוק עובר הגבול? לכל קולקטיב כזה יש מכניזמים קיברנטיים שמנהלים את הפרטים כדי שיתפקדו כמערכת, או כמכלול. למה באמת אנשים רבים חשים שיש הבדל מהותי בין אדם לבין חברה של בני אדם?

אם מניחים את קיומה של נשמה זה אולי מיקל קצת לחשוב על העניין. הנשמה מפעילה את כל חלקי הגוף והופכת אותו למכלול אחד (ראו ברכות ה ע”א). בזכותה ניתן להתייחס לאדם כגוף שיש לו קיום ולא כפיקציה שמוגדרת על ידי אוסף החלקים שמרכיבים אותה. אבל נדמה לי שגם מטריאליסטים גמורים יאמרו שאדם הוא יישות שיש לה קיום, ולא מדובר רק בהגדרה שרירותית. ישנה תחושה שאם המכלול הוא אורגניזם, כלומר ‘הרכבה מזגית’, ולא רק אוסף חלקים ב’הרכבה שכונית’, ניתן לראות אותו כיישות שיש לה קיום מצד עצמה.

אמרגנטיות

אחת הדוגמאות לדיון ער בשאלת משמעותו של אורגניזם מצויה בתחום של מדעי המוח והפילוסופיה של גוף ונפש. המוח שלנו הוא אוסף גדול מאד של תאי עצב (נוירונים) שמתפקדים יחד כאורגניזם, בדומה למחשב גדול ומשוכלל. השאלה מהו היחס בין המכלול הזה לבין הפונקציות המנטליות שלנו. הרי אדם גם חושב, רוצה, מרגיש, זוכר, מדמיין, חש כאבים ועוד. כל התהליכים הללו הם תהליכים מנטליים טהורים, אבל מקובל לחשוב שמי שמחולל אותם הוא המוח. כפי שכתבתי למעלה, האדם חושב באמצעות המוח, כך הוא גם מרגיש ורוצה וזוכר וחש באמצעות המוח. מהו היחס בין התהליכים המנטליים הללו לבין התהליכים הפיזיקליים במוח (שעיקרם הוא זרמים חשמליים שעוברים בין תאי העצב ויוצרים רמות מתח שונות) שמחוללים אותם?[4]

הדואליסטים רואים בזה ביטוי לקיומו של עוד מרכיב באדם, מעבר לחומר, שמכונה נפש, רוח, או נשמה. מה אומרים על כך המטריאליסטים? רבים מהם טוענים שהתופעות המנטליות ‘מגיחות’ (emerge) מתוך המכלול החומרי. לשיטתם אין צורך להניח את קיומו של עוד מרכיב רוחני. ניתן להסתפק בהנחה שהאדם הוא יצור חומרי בלבד. איך נוצרים התהליכים המנטליים הנ”ל? מכלול חומרי כמו המוח שלנו, כלומר אוסף אורגני של תאי עצב, מחולל תופעות מנטליות. זה מה שמכונה כיום הגישה של האמרגנטיות.

הפילוסוף האמריקאי ג’ון סרל, שהיה אחד הראשונים שדגל באמרגנטיות (אם כי היא עדיין לא נקראה אז בשם הזה), הביא לכך דוגמה מהעולם הדומם. חשבו על מים, למשל. מים הם נוזל, כלומר יש להם תכונה של נוזליות. המים אינם אלא אוסף של מולקולות H₂O. האם ניתן לומר שמולקולת מים בודדת היא נוזלית? בהחלט לא. נוזליות היא מצב צבירה (כמו מוצקות או מצב גזי), וככזו היא מאפיינת רק צברים של חלקיקים ולא חלקיק בודד. מצב של נוזל משקף קשר גמיש בין החלקיקים, ולכן זה אינו תואר שניתן לשייך אותו לחלקיק בודד. אז מיהו בעל התכונה ‘נוזליות’? זהו הקולקטיב של מולקולות המים. במישור של המולקולה הבודדת התכונה הזאת לא קיימת. היא אינה רלוונטית שם. סרל טוען שזה גם מה שקורה במוח שלנו. המכלול של תאי העצב מאופיין בתכונות מנטליות ותהליכים מנטליים, למרות שכל תא כזה הוא יישות ביולוגית פשוטה שלא ניתן לייחס לה תכונות כאלה.

הבעיה עם הדוגמה של סרל היא שביחס למים אנחנו מבינים היטב כיצד אוסף המולקולות בטמפרטורה ולחץ נתונים מגיע למצב צבירה של נוזל. התכונות של המולקולה הבודדת קובעות באופן חד ערכי את התוצאה הזאת במישור הקולקטיבי. אם כן, מולקולה בודדת אמנם אינה נוזלית, אבל התכונות שלה מספיקות כדי להסביר את המצב הקולקטיבי של צבר של מולקולות כאלה (נוזליות או מוצקות). אנחנו יכולים לעשות את החישוב ולהראות זאת היטב. לעומת זאת, בהקשר של המוח והתהליכים המנטליים אין לאף אחד כיום הסבר כיצד זה קורה, ואין אפילו שפה שבה ניתן לתאר תהליך כזה. איך מתוך מכלול של תאי עצב מגיחות פונקציות מנטליות? האמרגנטיות היא אמירה סתמית (ומיסטית מאד בעיניי, הרבה יותר מהדואליזם שכנגדו היא יוצאת בטענה שהוא מיסטי) שאין לה שום כיסוי מדעי.

המטריאליסטים, כאשר הבינו סוף סוף את הקושי הזה, המציאו הבחנה חדשה: אמרגנטיות חזקה וחלשה. הדוגמה של מים משקפת אמרגנטיות חלשה, שבמסגרתה התכונה הקולקטיבית (של המקרו) ניתנת להעמדה על התכונות של האינדיבידואל (המיקרו). אבל זה יכול גם להצביע על האפשרות לקיומה של אמרגנטיות חזקה, כלומר הגחה של תכונות קולקטיביות שלא ניתן להעמיד אותן על התכונות של האינדיבידואלים שמרכיבים את הקולקטיב. לטענתם, המנטלי הוא תוצאה של הגחה במובן החזק מהמכלול החומרי שקרוי מוח, ולכן אין צורך להניח את קיומה של סובסטנציה לא חומרית.

אלא שההבחנה הזאת מרוקנת מתוכן את כל הטיעון. ניתן כמובן לטעון לקיומה של אמרגנטיות חזקה. אבל העוצמה בטיעוניו של סרל היא שהוא הביא לכך דוגמה מוכרת מתחום המדע הדומם ובכך אישש את התזה לגבי קיומה של אמרגנטיות. אבל אם תחשבו קצת תראו מיד שלא ניתן להביא דוגמה מדעית לאמרגנטיות חזקה. יתר על כן, נראה שלעולם לא ניתן יהיה להביא דוגמה כזאת גם בעתיד. אוכיח לכם את זה בדרך השלילה. הבה נדמיין מצב שבו אדם מצא דוגמה מדעית כזאת: תכונה קולקטיבית X שלא קיימת במישור של האינדיבידואלים שמרכיבים את הקולקטיב, וברור לנו שאין בתערובת הזאת מאומה מעבר לאוסף האינדיבידואלים הללו. מה הדוגמה הזאת צריכה לקיים כדי שנקבל אותה? צריך שנוכל להוכיח שאין בתערובת מאומה מעבר לאינדיבידואלים, ושניתן להראות שאוסף כזה אכן יוצר את התכונה הקולקטיבית המדוברת. אבל כיצד ניתן להראות זאת מדעית? אם נצליח להציג חישוב שיוצא מהתכונות של האינדיבידואלים ומגיע לתכונה הקולקטיבית. במצב כזה אין שום סיבה להניח את קייומו של עוד מרכיב נעלם שאחראי לתכונה הזאת. אלא שאז זוהי בהגדרה אמרגנטיות חלשה ולא חזקה. אבל אם אין לנו חישוב כזה (זוהי אמרגנטיות חזקה), כי אז לעולם לא נוכל לטעון מדעית שהתכונה הקולקטיבית היא תוצר אמרגנטי של אוסף האינדיבידואלים ותו לא (כלומר שאין כאן מרכיב נוסף). הרי תמיד ייתכן שנכנס כאן עוד מרכיב (נשמה) שהוא שאחראי לתכונה הקולקטיבית. ניתן כמובן להתעקש ולטעון שזה לא המצב, אבל אם כך הדוגמה הזאת לא קידמה אותנו בשום צורה. אנחנו עדיין באותו ויכוח שמבוסס על הנחות יסוד ולא על ממצאים מדעיים. המדע לא מסייע לנו להכריע בוויכוח.

טענתי היא שגם לאמרגנטיות חלשה ניתן להתייחס כאורגניזם. בניין מורכב מלבנים וטיט, וברור שהמכלול הזה ניתן להעמדה מלאה על מרכיביו. אין שום צורך והיגיון להניח את קיומה של נשמה לבניין הזה. ובכל זאת, בהחלט סביר לטעון שיש כאן מכלול פונקציונלי חדש, שכן יש לו פונקציות שלא קיימות אצל המרכיבים שלו. מבחינתי גם מבנה כזה הוא אורגניזם.

מבט נוסף על אורגניזם לא חי

כדי להתקדם, חשבו למשל על הוויכוח לגבי הוויטאליזם. הוויטאליסטים טוענים שבמעבר מהפיזיקה והכימיה אל הביולוגיה, נוסף עוד מרכיב לגוף החי (או לצומח) מעבר לחומר הפיזיקלי. זהו מרכיב ויטאלי, חומר החיים. הביולוגים כיום דוחים את התפיסה הזאת בשאט נפש. בלי להיכנס לשאלה האם הדחייה הזאת צודקת או לא (לדעתי לא), ברור שהדרך היחידה שבה ניתן יהיה לדחות את הטענה היא להראות חישוב שנעשה על בסיס פיזיקה וכימיה בלבד, שמוביל אותנו לחוקי הביולוגיה. כל עוד לא נעשה חישוב מלא שכזה, מדובר בטענה אידאולוגית-פילוסופית ולא במדע. וכשייעשה חישוב כזה (למיטב הבנתי עוד אין חישוב מלא כזה), אזי האמרגנטיות שבה אנחנו עוסקים תהיה חלשה מעצם הגדרתה. אבל כל עוד אין חישוב כזה, הטענה היא לאמרגנטיות חזקה, אבל מעצם היותה כזאת אין ולא יכול להיות לה בסיס מדעי. בשלב זה, זוהי טענה פילוסופית.

שימו לב שהוויכוח על הוויטאליזם לא בהכרח נוגע לשאלת הדואליזם. יכול אדם להיות מטריאליסט, ועדיין לדגול בוויטאליזם. הוא טוען שיש חומר חי שאחראי לתהליכי החיים הביולוגיים. בלי שום קשר לעניינים מנטליים ולנפש האדם. גם חומר חי נטול מחשבה, מודעות, רצון, רגשות וכו’, יש בו תהליכים ביולוגיים. הוא לא פיזיקה וכימיה בלבד. ככזה, ניתן לטעון שהוא זוקק מרכיב ויטאלי. הדוגמה הזאת גם מראה לנו שהאורגניות של גוף האדם לא בהכרח קשורה לנפש ולנשמה שלו. עצם העובדה שהוא מתפקד כמערכת ביולוגית קיברנטית, אומרת שמדובר באורגניזם. האם האורגניות שלו מתחוללת על ידי נפש או נשמה או על ידי חומר ויטאלי, זו כבר שאלה לא חשובה מבחינתנו כאן.[5]

המסקנה היא שאורגניזם לא חייב להיות בעל מרכיבים מנטליים ורוחניים. מערכת פיזית שמתפקדת באופן אורגני גם היא יכולה להיות מוגדרת כאורגניזם. במערכת כזאת אין משמעות לחלקים שמהם היא מורכבת. כעת יש לנו מכלול שכל החלקים נטמעו בו, והמשמעות של המערכת ושל פעולות כל חלקיה נמצאת רק ברמת המכלול (הקולקטיב). גם מטריאליסט ואנטי ויטאליסט מושבע מודה שגוף האדם הוא מערכת אורגנית. במובן הזה, גם בניין הוא סוג של אורגניזם. כמובן לא אורגניזם ביולוגי, אבל גם מחשב אינו אורגניזם ביולוגי. יתר על כן, גם לגבי המוח שלנו, למרות שהוא מורכב מחומר ביולוגי (תאי עצב), האמירות אודות האורגניות שלו מתייחסות לתפקוד הלוגי ולחישובים שהוא עושה ולא לביולוגיה שלו (בדומה למחשב).

לסייכום, יצירת בניין היא לקיחת חלקים ויצירת אורגניזם שמורכב מהם. מכלול שיש לו פונקציות משל עצמו, שאין לחלקיו משמעות כשלעצמם אלא כחלקים של המכלול. אני טוען שזוהי בדיוק הגדרתה של מלאכת בונה.

בחזרה למלאכת בונה ובניין בכלים

חשבו על גוף של אדם מת (גופה) שמוטל על הרצפה. האם זהו אורגניזם? בהחלט לא. זהו אוסף של תאים ששוכנים זה לצד זה. הם אמנם מחוברים עדיין פיזית (זמנית), אבל אין להם תפקוד כמכלול אורגני. במצב כזה כל תא עומד לעצמו והחיבור שלהם זה לזה הוא ‘שכוני’ ולא ‘מזגי’. מה יקרה אם יבוא כעת מישהו וייפח בגופה הזאת נשמת חיים? (למעשה, די לנפוח באפיו נפש ויטאלית.) הוא יהפוך אותה בכך לאורגניזם, שכן כעת יש לנו אדם, שהוא מכלול אורגני של תאים שמתפקדים באופן סימביוטי. חשוב להבין שהפיכת החלקים המתים והנפרדים הללו למכלול מתפקד מהווה גם חיבור שלהם במובן המהותי, למרות שלא באמת חיברתי אף אחד מהם לחברו במובן הפיזי. החיבור הוא פונקציונלי, אבל זו מהות החיבור של חלקי אורגניזם זה לזה הם הופכים ליישות אחת בגלל התפקוד המשותף בלי קשר לחיבור הפיזי (חשבו על חברה של בני אדם, שהיא קולקטיב בלי שיש חיבור פיזי בין האינדיבידואלים שמרכיבים אותה). טענתי היא שאם זה נעשה בשבת, מי שעושה זאת יעבור בכך על מלאכת בונה, שכן הוא קיבץ את אוסף התאים הזה והפך אותם למכלול פונקציונלי מתפקד. הוא יצר מהם משהו שהוא הרחבה של המושג ‘בניין’.

במקרה של בניין שעשוי מקרשים או לבנים, או מגבן גבינה, הקולקטיב הוא אוסף של חלקים זהים. הקיבוץ הכמותי שלהם יחד הוא שיוצר את השינוי. אבל ניתן להסתכל כך גם על חיבור של חלקי כלי (ידית וראש של פטיש או מעדר). שם אמנם לא מדובר על אוסף של חלקים זהים שרק האיסוף הכמותי הופך אותם לקולקטיב, אלא חיבור  של חלקים מאד מסוימים ששונים זה מזה. ועדיין, אם לפני החיבור לכל חלק כזה לא הייתה משמעות והמכלול שלהם יוצר מבנה פונקציונלי שיש לו משמעות במישור הקולקטיבי, ניתן לראות גם את זה כיצירת בניין. כך ראינו באורגניזם של המחשב. הוא לא מורכב מחלקים זהים, אבל המכלול יש לו משמעות פונקציונלית ולכן יש כאן אורגניזם.

ידועה הדוגמה של הספינה של תזאוס. תזאוס הפליג בספינתו ונקלע לסערה. הוא הלך למבדוק ושם החליפו כמה קרשים ותקנו את הספינה. לאחר זמן הוא הבחין שיש בספינה כמה קרשים שהרקיבו. הוא חזר שוב למבדוק ושוב החליפו לו כמה קרשים. אחרי מספיק זמן לא נשאר אף קרש מהספינה המקורית. השאלה היא האם זו עדיין הספינה של תזאוס?[6] כך קורה גם בגוף האדם. אחרי שחולפות מספיק שנים, לא נותר אף תא אחד שהיה בגוף המקורי. האם זה עדיין אותו אדם? כל אלו הן הרכבות שיוצרות קולקטיב מחלקים לא זהים, ועדיין מה שנוצר הוא אורגניזם, בניין (או מבנה).

זה מה שמגדיר בניין בכלים. להבדיל ממגבן או בונה בית, בכלים מדובר בחיבור של חלקים לא זהים, למשל חיבור של ידית וראש של פטיש או מעדר. אבל כפי שכותבים הראשונים, בכלים החיבור ייחשב כבנייה רק אם עשינו את הכלי מתחילתו, כלומר שלפני כן לא היה כלי וכעת יש לנו כלי פונקציונלי. כמו כן, נדרשת תקיעה, כלומר חיבור חזק ובלתי הפיך. אחרת אין כאן משהו חדש שנוצר אלא הרכבה שכונית שנמצאת במצב פונקציונלי שונה רק במקרה ובאופן זמני. יש שדורשים שזה יהיה גם מעשה אומן, ושוב ההסבר הוא אותו הסבר: במצב שבו כל אדם יודע לחבר את החלקים וליצור את המכלול, קשה לומר שנוצר כאן משהו חדש. זהו כלי מפורק שהאדם מרכיב אותו לקראת השימוש. הוא לא יוצר את הכלי. לכן במקרה כזה לא תהיה זו מלאכת בונה.

סגירת מעגל חשמלי

כעת נוכל לחזור ולהבין היטב את דברי החזו”א לגבי סגירת מעגל חשמלי בשבת. ארבעת הנימוקים שלו מצטרפים למה שתיארתי כאן. החזו”א טוען שמלאכת בונה היא יצירת מבנה פונקציונלי מחלקיו. הנימוק הראשון שלו הוא שמעמיד את הדבר על מתכונתו. זה בבירור הפיכת המעגל או המכשיר למבנה פעיל ופונקציונלי. הביטוי שלו שמדבר על תקיעת החשמל בחוטים לא באה לומר שיש כאן בניין בכלים כי הוא תקע את הזרם בחוזקה, אלא  שהחיבור של החשמל לתוך החוט יוצר מבנה שונה של החוט עצמו (בניגוד לפתיחת ברז של צינור מים, כפי שהסביר החזו”א במכתבו). ההסבר לזה הוא שהוא מעורר את החוט ממוות לחיים, עוד ניסוח שהוא משתמש בו, כלומר החוט נעשה ‘חי’ כמו הכנסת נשמה לגוף. הכנסת החיות לחוט מהווה חיבור של חלקי החוט שהיו זה לצד זה בהרכבה שכונית (כמו במקרה של הגופה), והפיכתם למשהו חי ופועל. נוצר כאן מכלול אורגני ולכן יש כאן חיבור חלקים שהוא מלאכת בונה.

חשוב להבין שהעובדה שהמעגל פועל אינה עיקר העניין כאן. זו אינדיקציה לכך שהחוטים והמכשיר הפכו למשהו שונה ממה שהיו קודם. האיסור אינו הפעלת המכשיר אלא שינויו, כלומר הפיכתו למשהו פועל. גם זרם מים יכול לעשות פעולה (כמו הפעלת תחנת כוח או מטחנה), אבל הצינור לא הופך למשהו אחר כשפותחים את הברז, לכן שם לא יהיה זה בונה. זהו הניסוח הנוסף של החזו”א, שמדבר על “תיקון צורה להגשם”. כל הניסוחים הללו הם ביטויים שונים של התפיסה הזאת של מלאכת בונה. ברגע שמבינים אותם כך, כל הקושיות שעולות ביחס אליהם נמוגות.

הסתכלות נוספת על גדרי מלאכת בונה והיחס בין האב לתולדות

כעת נוכל להבין באופן מעט שונה את היחס בין האב לתולדות. למעלה הערנו על בעיית הטרנזיטיביות של הדמיון ביניהן. לאור הניתוח שעשינו עד כאן אני רוצה להציע שינוי בתמונה שהציע רא”ז מלצר, ובכך לענות גם על הקושי ההוא.

תחילה אני רוצה לשאול מהם החלקים שמצטרפים כשבונים בניין? בפשטות הכוונה היא ללבנים או לקרשים שיוצרים אותו. אבל אני מבקש לטעון שמדובר בחיבור  חלקי החלל זה לזה. הרי בית אינו רק קירות ותקרה, אלא בעיקר החלל שסגור בתוכם. בחלל נעשה עיקר השימוש.[7] המבנה הפיזי, הקירות והתקרה, מיועד לסגור ולתחום חלל פונקציונלי. לפני שנבנה הבניין, החלל לא היה יחידה מוגדרת ומובחנת. חלקיו היו כמו חלקי המתכת של חוט שלא זורם בו חשמל, או כמו תאים בגופה. הם היו סתם חלקי חלל ששוכנים זה לצד זה, ובעצם לא מובחנים גם מהחלל בשאר העולם. כאשר סוגרים את החלל בתוך מבנה, החלל הפנימי עצמו הופך להיות יחידה פונקציונלית, וכל חלקיו מצטרפים זה לזה וגם ללבנים ולקרשים של הקירות, התקרה והרצפה. כל אלו ביחד מתחברים ויוצרים מכלול פונקציונלי, אורגניזם. סגירת החלל פועלת בדיוק כמו העברת הזרם שמעוררת את החוט והמכשיר ממוות לחיים ומפירוד לחיבור פונקציונלי. הפונקציה של הבניין נוצרת מהחלל והקירות יחד, ולכן החלקים שמקבלים מהות אורגנית מכוח הבנייה הם הצירוף של החלל והמסגרת שסביבו.

כעת נוכל להבין שהמבנה הלוגי הבעייתי שציירו רא”ז והקה”י אינו הכרחי. הגדרת בנייה היא צירוף חלקים והפיכתם למכלול פונקציונלי אורגני. יצירת חלל אינה חלק מהגדרת הבנייה, אבל כשסוגרים חלל יש בזה צירוף חלקיו למכלול ולכן זה חלק מתוצאת הבנייה. בבית רגיל עושים זאת על ידי בנייה של קירות ותקרה מלבנים או קרשים, וזה מצרף את חלקי החלל למכלול אורגני. זהו האב. שתי התולדות הן צירופי חלקים למכלול: המגבן הוא צירוף חלקים בדיוק כמו שהסבירו רא”ז והקה”י. ההבדל הוא שבמודל שלי גם יצירת אוהל קבע היא קיבוץ חלקים, אלא שהפעם מדובר רק בחלקי החלל (אין כאן קיבוץ חלקים ביצירת המבנה עצמו).

כעת תוכלו לראות שבהחלט מתקיימת הטרנזיטיביות של הדמיון בין האב והתולדות, והכל בפרמטר אחד (ולא שניים כמו אצלם). כל אלו הן פעולות של קיבוץ חלקים למכלול. האב הוא קיבוץ חלקים של מבנה שבעצמו מקבץ את חלקי החלל. המגבן הוא קיבוץ חלקי מבנה לבד ועשיית אוהל קבע היא קיבוץ חלקי חלל בלבד. לכן שני אלו הם תולדות. יתר על כן, קיבוץ חלקי החלל באוהל נעשה בדרך של “חק תוכות”, כלומר הקיבוץ הזה נוצר ממילא על ידי עטיפתם בתוך מבנה. בבניין רגיל גם המעטפת היא קיבוץ חלקים ולכן שם יש קיבוץ אקטיבי של החלקים על ידי הבנאי. כמובן שגם במגבן זהו המצב.

נסיים את התיאור בבנייה בכלים. בנייה בכלים היא קיבוץ חלקים לא אחידים ליצירת מכלול פונקציונלי נייד. כפי שראינו יש לפעולה כזאת משמעות של בנייה רק אם הוא עושה כלי מתחילתו ואם הוא תוקע (ואולי נדרש גם מעשה אומן). ההסבר לכך נותר כפי שהובא למעלה. כעת רק אוסיף שיצירת חלל בכלים אינה תולדת בונה (לא כמו אוהל קבע). הסיבה לכך היא שצירוף חלקי החלל לא יוצרים מכלול בעל משמעות אם החלל שנוצר אינו נייח. המסגרת של הכלי תוחמת כאן חלל שמשתנה כל הזמן ולכן אין לראות בכך הפיכה של חלקי חלל קיימים למבנה פונקציונלי.

מכאן יובן מה שכתב הרמב”ם (פ”י הט”ז) שניפוח כלי זכוכית, גם אם נעשה מתחילתו (ולא רק שיפור של כלי קיים, ראו בקה”י שם) אינו תולדת בונה אלא מכה בפטיש. לשיטתי זוהי אמנם יצירת חלל, אבל ביצירת חלל של כלי קיבוץ חלקי החלל אינו נחשב בונה.

השלכות נוספות

לתפיסה שהצגתי לגבי מלאכת בונה יש כמה השלכות נוספות. רא”ז עצמו מקשה ממשווה פני קרקע בבית שחייב משום בונה (פ”י הי”ב). ולכאורה אין כאן קיבוץ חלקים וגם לא יצירת חלל. הוא טוען שאם הבית נחשב כבר מבנה (שעבר בנייה) אזי כל הוספה עליו גם היא מחייבת משום בונה. זהו חידוש תמוה ואין בו סברא, וכך באמת תמה עליו בקה”י שם. אבל לפי דרכי הדברים פשוטים: כשאתה משווה את פני הקרקע, אתה מוסיף משהו לחלל הבית ובזה אתה בונה. מעבר לזה, אפילו אם לא נתבונן על חתיכת החלל שהוספת לבית, במעשה כזה אתה משפר את הפונקציונליות שלו ולכן גם זה נחשב כבונה.

עוד הקשה רא”ז שם לגבי עושה אוהל קבע שהוא תולדה למרות שיש בו קיבוץ חלקים (חיבור היריעה ליתדות או לעמודים) ויצירת חלל. הוא מיישב שמדובר באופן שלא היה בזה קיבוץ חלקים כגון מי שעשה מערה (?). הקה”י עצמו כבר העיר שזה תמוה מאד. ושוב, לפי דרכי אין צורך בכל זה, שכן גם באוהל רגיל יש קיבוץ חלקים (חלקי החלל), ומה שזו תולדה אינו בגלל שחסר שם אלמנט של קיבוץ חלקים אלא מפני שקיבוץ החלקים נעשה שם באופן של “חק תוכות” (ממילא). לכן אין צורך להעמיד באוהל שלא קיבץ בו חלקים. אמנם יש לדון מדוע קיבוץ חלקי האוהל עצמו שנעשה בידיים לא מספיק כדי להפוך אותו לאב. ואפשר שזה אינו קיבוץ מהצורה הרגילה (כמו קיבוץ הלבנים הזהות כשעצם סידור המכלול הכמותי יוצר משהו חדש), כמו שקורה במגבן ובבונה כלי מתחילתו. זהו קיבוץ שדומה יותר לבניין בכלים.

בסוף הסימן הקה”י דן במי שעושה נקב בלול של תרנגולים (כדי שייכנס לשם אור) שחייב משום בונה (רמב”ם הל’ שבת פ”י הי”ד). הוא נכנס שם לשאלה האם הלול מחובר לקרקע או לא. אבל לפי דרכי אין בכך צורך, שכן הנקב הופך את הלול לפונקציונלי ובכך הוא דומה למכניס זרם לחוט או למכשיר חשמלי, וזו באמת מלאכת בונה. ובתוס’ בסוגיית שבת קב ע”ב דנו בעשיית הנקב משום עשיית פתח, ובחנו האם הוא עשוי להכניס ולהוציא (ראו גם אריכות בקה”י שם). אבל לפי דרכי זו לא עשיית פתח אלא שיפור הפונקציונליות של הלול, ולכן זהו בונה, ואם כן זה לא בהכרח תלוי באופי הפתח (האם עשוי להכניס או להוציא).

השלכה אפשרית לגבי מכשירי גרמא

כידוע, מכונים הלכו-טכניים שונים (כמו מכון ‘צמת’ ועוד) בונים מכשירי חשמל לשימוש בשבת. הם מסתמכים על מנגנונים עוקפים שונים, כמו מעגלים שפועלים בגרמא או בדרך של המשך מצב וכו’. הדרכים הללו מקובלות כיום, לפחות בשעת הדחק וצורך גדול, אבל יש עליהן ויכוחים לא פשוטים. אחד מהחולקים המרכזיים והשיטתיים על הדרך הזאת הוא הרב יצחק ברנד (ראו באתר שלו, למשל במאמר הזה). מעבר לטענות כלליות לגבי צביון השבת וריקון האיסורים מתוכן בגלל דרכי העקיפין, שהן בעיניי טענות לא  חזקות במיוחד (ראו על כך בטור 275), ומעבר לעצם הדיון על גרמא בשבת (שלא כל כך פשוט שזה לא אסור מן התורה), ישנה טענה מהותית שלו שאנסח אותה מחדש לאור דבריי כאן.

הוא טוען שמגנוני גרמא מיקרוסקופיים אינם סיבה להתיר שימוש במכשיר חשמלי. בשורה התחתונה אתה נוסע ברכב כמו קלנועית, וזה שבפנים הזרם מתעורר בצורה של גרמא אינו נראה לעין ולכן זה לא רלוונטי לדיון ההלכתי. מה שקובע הוא מה שאדם סביר רואה מול עיניו. אתה לוחץ על כפתור והמכונית מתחילה לנסוע, ולכן זה צריך להיאסר מן התורה. רמת האינטגרציה הרלוונטית היא המקרו שנראה לעיני ההדיוט ולא המיקרו שנגיש רק למומחים ואנשי מדע. יתר על כן, הוא טוען שהדרך של הגרמא במצב כזה אינה חריגה. המכונית הזאת מופעלת בדרכה הרגילה בדרך של גרמא. כך היא בנויה. אין דרך אחרת להפעיל אותה. ההיתר של גרמא נאמר רק במצב שזו לא הדרך הרגילה לבצע את הפעולה המדוברת. לכן לטענתו במצב כזה אין להתיר פעולות בגרמא. גם על כך ניתן להתווכח. זו אמנם הדרך הרגילה להפעיל את הקלנועית, אבל היא בנויה באופן לא רגיל. לולא הלכות שבת לא היו בונים אותה כך אלא במנגנון רגיל (ללא גרמא).

לאור דבריי כאן ניתן לנסח את הדברים בצורה חזקה יותר, לפחות מתוך תפיסת החזו”א שרואה את האיסור להפעיל מעגל חשמלי מצד מלאכת בונה. בסופו של דבר, כפי שראינו, הבנייה שעליה הוא מדבר אינה בניית המעגל החשמלי, וגם לא הפעלת הזרם. הבנייה היא הפחת החיים במכשיר המת, כלומר היא נקבעת לפי התוצר של הפעולה, שהוא יצירת מכלול פונקציונלי חדש. כעת סביר מאד שהדרך שבה מתעורר הזרם בתוך המכשיר פנימה אינה רלוונטית לאיסור. אם האיסור היה איסור על פעולה מסוימת כלשהי, אזי עשייתה בגרמא הייתה סיבה להיתר. אבל אם מגדירים את האיסור דרך התוצר שלו, אזי כל דרך נורמלית שיוצרת מכלול פונקציונלי חדש ומעוררת אותו ממוות לחיים צריכה להיאסר משום בונה. אנחנו מסתכלים ברמת האינטגרציה של המכלול, ובמישור הזה אין משמעות למה שקורה במישור המיקרוסקופי של המעגלים החשמליים שבתוכו.

[1] את הרעיונות עצמם הצגתי לראשונה בצמד שיעורים שנתתי בשוהם לפני כמה שנים (אחד מהם הוקלט כאן).

[2] ניתן לומר בדוחק שכל אחד משני הפרמטרים הוא מהותי, אבל לא מספיק מהותי כדי שבלעדיו יהיה פטור לגמרי. היעדרו רק מעביר אותנו מאב לתולדה. אבל צריך לזכור שהתולדה לא אמורה להיות פחות חמורה מהאב, ולכן גם לא פחות יצירתית ממנו. אם חסר משהו במידת היצירתיות שבה היא לא אמורה להיאסר. לכן נראה שניסוח כזה הוא דוחק, וכפי שאראה בהמשך אין צורך להיכנס אליו.

[3] בכמה מקומות כתבתי על השלכות של התפיסה הזאת. לגבי חיסול ממוקד (ראו טורים 5 ו-151), לגבי חובת נושא משרה ציבורית והלכות צדקה (ראו מאמרי כאן), לגבי האחריות של הציבור על מעשי מנהיגיו ונציגיו (ראו טור 67) ועוד ועוד.

[4] אני כליברטן חושב שחלק מהתהליכים במוח מתחוללים על ידי המנטלי ולא להיפך, אבל כאן לא אכנס לזה. אני עוסק כאן אך ורק בשאלת הדואליזם ולא בשאלת הליברטאניזם.

[5] בקבלה מבחינים בין חמישה חלקים של הממד הרוחני של האדם: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. הנפש היא המרכיב הוויטאלי שנוגע רק לחיים הביולוגיים-פיזיולוגיים שלנו. הרוח והנשמה קשורות לתפקודים המנטליים הגבוהים יותר.

[6] זה אולי קשור למחלוקת הראשונים (ראו למשל ר”ן נדרים מז ע”א, ובפרשת דרכים, דרוש ח ‘דרך הקודש’, האריך בזה) לגבי מי שנדרה הנאה מבית אביה, ונפל הבית. האם בית שהוקם לאחר מכן מאותן אבנים הוא בית אביה? וכך דנים גם לגבי מי שגירש את אשתו בתנאי שלא תלך לבית אביה ונפל הבית (ראו למשל רשב”א וריטב”א גיטין כא ע”ב ובפרשת דרכים שם).

[7] מעניין שישנה מחלוקת בין הרשב”ם לתוס’ בב”ב עט ע”א (ראו תוד”ה ‘מועלין בו’) לגבי מודר הנאה מבור, האם נאסר עליו רק החלל אבל מותר לו להשתמש בקירות, או שמא גם הקירות נאסרים. אבל ברור שעיקר הבור הוא החלל, והקירות רק מגדירים ותוחמים אותו. בלי הקירות לחלל לא הייתה משמעות, אבל אחרי שיש קירות הבור הוא החלל הפונקציונלי.