על פולמוס הרב מלמד (טור 410)

בס”ד

בשבועות האחרונים ישנה סערה זוטא אצל הדוסים בענייני הרב אליעזר מלמד. הרב מתניה אריאל פרסם טור ובו הוא מבקר את הרב מלמד על שינוי עמדות יסוד שלו בנושאים ציבוריים, ובעיקר על התדרדרות לכיוונים ליברליים רחמנא ליצלן. אחרי כמה ימים הוא פרסם טור נוסף ובו הוא מסביר את מניעי הפרסום ומוסיף עוד דלק אישי למדורה. העניין הזה הגיע גם לאתר כאן, כשנשאלתי לדעתי לגבי הרב מלמד ועמדותיו. כפי שכתבתי שם, כבר מזה שנים רבות אני מוצא את עצמי מעריך מאד את הרב מלמד, למרות שחלק ניכר מעמדותיו (בפרט בעבר) מנוגד לעמדותיי שלי. הרבה לפני ה”התדרדרות” שלו בעת האחרונה, ראיתי בו אדם אמיץ שמגבש עמדות לגבי סוגיות שונות באופן ישר ובלתי תלוי (האינדיקציה היא שקשה לצפות מראש מה הוא יאמר). אוסיף עוד שאיני מכיר אותו אישית וגם לא את התנהלותו בתחומים שונים (זאת בניגוד לרב מתניה, שהכרנו בעת שבני למד אצלו בישיבה), אלא ניזון מפי כתבו. לכן דבריי עוסקים בעיקר במשנתו ולא בו עצמו (הביקורות עסקו בשני המישורים).

על מה מדובר?

דברי הרב מתניה נסובים על כמה פסיקות וצעדים שעשה ועושה הרב מלמד בשנים האחרונות. לא עברתי על כל החומר ולא אעשה כאן סקירה כי זה לא ענייני (ניתן לראות בכתבה כאן), ולכן רק אזכיר בקצרה שהוא פרסם חוות דעת (רובן אינן פסיקות הלכה) ליברליות בנושאים ציבוריים שונים, כמו תפילת נשים ורפורמים בכותל, מעמד האישה, יחס ללהט”בים, הפסקת ההחרמות על רפורמים וקונסרבטיבים, מפגשים ושיתופי פעולה עמם, שוויון בתקצוב ועוד. הרב מלמד לא נסוג מעמדותיו גם בעקבות הביקורת, והוא ממשיך להיפגש עם קבוצות דתיות אחרות למורת רוחם של המבקרים השמרניים ולשמחתם של הליברלים.

פרסומים אלו מתקבלים בעולם החרד”לי ביתר זעזוע על רקע עברו השמרני. מעבר להיותו בנו של הרב זלמן מלמד (ראש ישיבת בית אל והמקים של ערוץ 7, שאשתו, אמו של הרב אליעזר מלמד, עומדת בראשו), כבר בצעירותו הוא היה ממקימי תנועת הנוער הנפרדת ‘אריאל’. הוא דגל באופן עקבי ותקיף בסירובי פקודה ובהתנגדות לשמיעת שירת נשים בצבא, בלי לחשוש מסנקציות (כזכור, אהוד ברק, כשר ביטחון, סגר את הישיבה שלו בעקבות עמדותיו אלו). הוסיפו לכך את סדרת ספרי ההלכה שלו, “פניני הלכה”, שהתפשטה מאד בציבור והפכה אותו לפוסק הציוני-דתי הבולט והמשפיע ביותר כיום (להערכתי).[1] ניתן להתרשם שהוא בהחלט נתפס אצל החרד”לים כחלק מאנ”ש, ואין פלא שאנשיהם לא בדיוק מצליחים לעכל את מה שקורה לו בשנים האחרונות. אחד ממוקדי הביקורת, מעבר לביקורת על העמדות עצמן הוא על הדינמיות והשינויים הקיצוניים שחלו בהן.

עצמאות מחשבתית

נדמה לי שהם קצת מפספסים את מה שניתן היה לראות בו כבר מזמן. הפסיקה האוטונומית והעצמאות המחשבתית שלו ניכרות כבר מזה זמן רב, לא תמיד לכיוון הליברלי וה’מקל’ (ביטוי לא מוצלח, כי אין כאן קולא וחומרא). לכן, למרות שהכיוונים שלו שונים, במובן הזה אני מוצא בתוכי הרבה קרבה אליו. הוא כתב לא פעם שרב אמור להביע את עמדותיו כפי שהן, יהיו אשר יהיו, ולא לגור מפני המלעיגים והמתנגדים, גם אם הם רבנים חשובים. יפה כתב שלמה פיוטרקובסקי בתגובתו מלפני כמה ימים, שהרב מתניה אריאל בביקורתו לא הביא אפילו דוגמה אחת לשינוי עמדה של הרב מלמד. הוא הצביע על פסיקות וגישות שמרניות בעבר, ועל פסיקות וגישות ליברליות ופתוחות יותר בהווה, אבל זה לא בהכרח באותם נושאים. הוא כנראה לא מצליח לעכל את משמעותה של עצמאות מחשבתית. כעת אנסה לפזר קצת את הערפל, כשירות לציבור.

כתבתי לא פעם שאפיונים כמו שמרן, חדשן, מקל, מחמיר, פתוח או סגור, עמוק או שטחי, הם עניינו הבלעדי של החוקר. הרב והפוסק עצמו לא אמור לפסוק או להביע עמדה כי הוא החליט שעליו להיות מיקל או מחמיר, שמרן או חדשן. פוסק שניחן בעצמאות מחשבתית לא אמור להקפיד לתאם ולכוון את פסיקותיו וחוות הדעת שלו לכיוון אידאולוגי מסוים (אפילו זה שהוא עצמו מאמין בו), אלא מכריע בכל נושא לפי מה שנראה לו. לפעמים זה יכול לצאת שמרני ולפעמים פתוח וליברלי, הכל לפי העניין. אחר כך יכולים לבוא חוקרי משנתו ולדון או לקבוע האם הוא היה שמרן או ליברלי, אם בכלל.

חשוב מאד להוציא את העצמאות המחשבתית מכלל רשימת המאפיינים הנ”ל. להבדיל משמרנות, חדשנות, הקלה, או החמרה, העצמאות היא תכונה שכן אמורה להנחות גם את הפוסק עצמו (ולא רק את חוקרי משנתו). בלעדיה הוא אינו פוסק אלא מאגר מידע הלכתי. שמירה על העצמאות המחשבתית והיושר היא שיקול בדרך הפסיקה עצמה, שלא כמו חדשנות, שמרנות, הקלה או החמרה.

השלכות לגבי ביטויי תמיכה וביקורת

מסיבה זו אני גם לא מאד מתלהב או מתרשם מביטויי תמיכה שמקבל הרב מלמד מגורמים ליברליים או חילוניים (וכך גם לגבי ביטויי אהדה דומים שאני עצמי מקבל לפעמים מגורמים כאלה). תמיכה כזאת לא שווה כלום ולא אומרת הרבה, שכן היא מגיעה מתוך אהדה לשורה התחתונה. הם שמחים מפסק ההלכה או חוות הדעת הליברלית שלו, מפני שזה מתאים להם. אמירה כמו “פלוני הוא פוסק ‘אמיץ'”, פירושה כמעט תמיד שהוא פוסק בכיוון שאני (=הליברל) אוהב. לא ראיתי ביטויי אהדה מאותם כיוונים לאומץ שלו לבטא עמדה מחמירה או שמרנית (כמו סירובי הפקודה, שירת נשים, או הקמת תנועת הנוער ‘אריאל’).

האהדה והתמיכה שלי ברב מלמד לא באות משם. אני חלוק עליו בלא מעט נושאים לגופם. נכון שבשנים האחרונות הוא מתקרב לדרך האמת (לדעתי בגלל שהוא איש אמת ופוסק ישר), אבל אני מביע תמיכה בו בגלל העצמאות המחשבתית שלו, בלי קשר לשורה התחתונה. גם כשהעצמאות שלו מביאה אותו לעמדות ופסיקות שמנוגדות חזיתית לכיוונים שלי אעריך אותו על העצמאות שלו (במידה ואכן הפסיקה הנדונה מבטאת עצמאות) ואתנגד לפסיקתו או לדעתו. זו תמיכה שאינה תלויה בדבר, שכן היא נוגעת לאופן פעילותו כפוסק ולא לשורות התחתונות שהוא מוציא תחת ידיו.

נראה שהרב מתניה, משום מה, ממליץ לרב או פוסק להחליט מראש מה האג’נדה וההשתייכות ה’מפלגתית’ מחייבות אותו לומר, ורק מתוך זה לפסוק או לחוות דעה. במובן הזה, הביקורת שלו דומה מאד לביטויי התמיכה של ארגונים רפורמיים וליברליים, למרות שלכאורה הם שייכים לשני צדדים מנוגדים של המתרס. הצד השווה לשני הצדדים הללו, שהם תומכים או מבקרים את השורה התחתונה, לפי השאלה האם היא מתאימה או לא מתאימה לדרכם והשקפתם.

גם אותי האשימו לא פעם בעבר בכך שאני רפורמי, שמרן, ציוני, חרדי, כופר, ליברלי, חשוך, פמיניסט, שוביניסט וכדומה. לא פעם שאלו אותי האם אני שמרן או חדשן, ולאיזה זרם אידאולוגי אני שייך. אני מנסה להסביר לשואל כזה שהשתייכות לזרם או תפיסה כלשהי צריכה, אם בכלל, להיקבע רק בדיעבד. היא לא אמורה להיות שיקול שעליו הפוסק עצמו מסתמך בבואו לגבש ולהביע עמדה בנושא כלשהו. כשיבואו החוקרים שלי (הקורצוויילים), חלק מתפקידם יהיה לאפיין אותי ואת פסיקותיי.

שלא תהיינה אי הבנות, ברור לי שתפיסת העולם של הפוסק נוטלת חלק בפסיקותיו. טענתי היא שזה לא אמור להיות מודע, ולא אמור לשנות את עמדותיו ופסיקותיו במקום שבו נראה לו שיש להביע עמדה אחרת מהמצופה. פוסק ציוני ודאי יפסוק בהתאם להשקפת עולמו, וכך גם פוסק חרדי, חסידי או מתנגד, וכל זה בסדר גמור. הרי זו עמדתם. אבל כאשר הוא לא מרשה לעצמו לומר את מה שהוא חושב כי זה לא ציוני, או לא חרדי, או אז אנחנו בבעיה. כשתפיסותיו אלו מודעות אצלו, הוא מועד להתחשב בהן בתהליך הפסיקה ואז צפויה להופיע הבעייתיות הזאת.

אני נזכר באנקדוטה מהתקופה בה הייתי חבר במועצת ההנהלה של מדרשיית ‘נועם’ (בפרדס חנה, ולאחר מכן בכפר סבא). הייתה תקופה, לאחר פרישתו של הרב יגל זצ”ל, שבה התחלף ראש ישיבה כמעט כל שנה. מועצת ההנהלה התכנסה בכל פעם כדי לבחור ראש ישיבה, ולאחר שהוא פרש או הופרש התכנסנו שוב לבחור ראש ישיבה חדש, וחוזר חלילה. בשלב כלשהו החלה פעילות אינטנסיבית של חלק מחברי המועצה ושל גורמים שונים מסביב (כולל ההורים) למען בחירת רב ציוני-דתי. תחושתם הייתה שהיעדר הצבע הברור של המדרשיה הוא שעומד בעוכריה. במסגרת זו פנו גם אליי לנסות ולשכנע אותי להצטרף למאמץ המלחמתי. אמרתי להם שאני רואה את המצב בדיוק הפוך מהם. מוסדות שיש להם צבע אידאולוגי ברור קיימים בשטח, ולצערי הם רבים כחול אשר על שפת הים. המדרשיה מאופיינת דווקא בזה שלא עושים עניין מאידאולוגיה פוליטית, ושמלמדים בה מורים ורבנים מכל הגוונים, והם אפילו מתכתשים ביניהם לעיני התלמידים (ובעידודם כמובן). זהו מצב מבורך וייחודי בעיניי, ואמרתי להם שהייתי מאד רוצה לשמר אותו. הוספתי ואמרתי שבעיניי זו זכות הקיום העיקרית של המדרשיה בנוף החינוכי בימינו. למרבה האירוניה, ההורים שלא הורשו להשתתף בתהליך הבחירה ולהיות חברים במועצת ההנהלה, ביקשו באותה פעם להביע את עמדתם בפני חברי המועצה. כאשר נכנסו שני נציגים של ההורים לדבר, אחת מהם, אישה שנראתה מאד לא ‘דוסית’, הביעה את עמדתם הנחרצת של ההורים בעד בחירה במועמד ה… חרדי. זה היה מחזה נהדר בעיניי, וחיזוק רב לעמדה בה צידדתי.

קביעת עמדה לפי מה שצפוי מהכיוון האידאולוגי זו רעה חולה שנפוצה מאד במחוזותינו, אבל עדיין מוזר בעיניי שדווקא אדם שלא נוהג כך מוצא עצמו תחת ביקורת חריפה. במקום שהביקורת תופנה כלפי אלו שמגבשים עמדה לפי מה שמצופה מהם ולפי מה שמכתיבה האידאולוגיה, כלומר כלפי אלו שכל מה שהם אומרים צפוי וידוע מראש (ולכן אין בכלל צורך שיפתחו את פיהם), דווקא מי שמגלה עצמאות מחשבתית זוכה לקיתונות ביקורת על כך. בעצם מבקרים אותו על כך שהוא מעז להיות פוסק במקום להיות מאגר מידע הלכתי ואידאולוגי (צינור חלול ש”דולה ומשקה מתורת רבותיו”) כמצופה ממנו מטעם ה’שלטונות’. אתמהה!

עד כאן הקדמה כללית. כעת אכנס לכמה נקודות ספציפיות יותר בביקורותיו של הרב מתניה.

על שינוי בעמדותיו של רב

הרב מתניה פותח את הטור הראשון שלו בכך שבעת האחרונה חלו שינויים בעמדותיו של הרב מלמד, ואז כותב על כך את הדברים הבאים:

בקרב רבני הציבור הליברלי וה”לייטי”, הדברים מעוררים שמחה, וביטויי סיפוק ולפעמים אף התרגשות. לעומת זאת, לטעמי הדברים אמורים לעורר זעזוע ותחושת בוז למי שנטש את ערכיו. לתחושתי אלו תחושותיהם של רבנים רבים בציבור הדתי לאומי. על אף התגובות הקוטביות הללו, אני חש שישנה הסכמה רחבה: הרב אליעזר מלמד עבר, או עובר, שינוי משמעותי מאוד, קיצוני ומרחיק לכת. תופעה שכמעט ואין לה תקדים בעולם הרבנות.

כאן מתואר היטב הקונצנזוס שתיארתי למעלה, שלפיו שני הצדדים מתייחסים לעמדותיו של הרב מלמד באופן לא ענייני. אכן, כפי שהסברתי, לגבי זה יש הסכמה רחבה בשני צדי המתרס, אלא שבעיניי זה עניין לגנאי ולא לשבח.

לאחר מכן הוא עובר לגעת בנקודת השינוי בעמדות. הוא מסביר שלגיטימי שרב ישנה את עמדותיו, בעקבות הגיל ושינוי הנסיבות, אבל כאן השינויים קיצוניים מדיי לטעמו. הוא שואל (?):

אני מציע לקורא לא ללכת שולל אחר הסברים פתלתלים שינסו לרבע את המעגל ולהסביר למה אין פה כל שינוי בדעותיו. גם משיחות עם כמה מתלמידיו ומתושבי הר ברכה, עולה כי זה אכן “לא הרב מלמד שהכרנו”. ולכן עולה השאלה המתבקשת – מה קרה לרב מלמד? איפה הטעות? במה שחשב בעבר, או במה שהוא חושב היום?

על כל שינוי קטן בדעות ניתן כמובן להעלות את התהייה הזאת. איני רואה מדוע העניין הכמותי (שינוי גדול) רלוונטי לטיעון המוזר הזה. יש שתי אפשרויות: או שכיום הרב מלמד חושב שהוא טעה בעבר, או שהשתנו הנסיבות ולכן הוא סובר שכיום יש לפעול אחרת גם בלי לשנות עמדות עקרוניות. איני רואה בעיה בשני המצבים הללו. גם אם הוא טעה בעבר, וכי זה לא קורה לכל חכם, כולל חז”ל? וכי חכמים לא חזרו בהם מעמדתם? האם יושר אינטלקטואלי ומוכנות להודות בטעות זו אמירה לגנותו של חכם או פוסק? מוזר מאד.

אמנם ניתן להעלות כאן טיעון אחר, והוא שאם אותו אדם משנה עמדות אז אולי לא נכון לסמוך עליו. וכך כותב הרב מתניה בהמשך דבריו:

ואם כל כך הרבה שנים הרב מלמד היה חשוך, אז למה שנסמוך עליו כיום? ואולי עוד כמה שנים הוא יגלה אור חדש, או שמא יחזור לחושך הקודם? אז אולי פשוט נחכה שיחליט סופית ורק אז נשמע את דעתו? כי אמנם זכותו של אדם לעבור בינו לבין עצמו שינויים ותופעות מרחיקי לכת, אבל אין שום הצדקה לכך שתהליכים כאלה ישפיעו על כלל הציבור.

הרב מלמד לא בהכרח חושב שבעבר הוא היה חשוך. כפי שהסברתי, או שבעבר הוא טעה או שבעבר המצב היה שונה. כך או כך, לא מדובר בחושך ואור אלא בשינוי עמדה לגיטימי לגמרי, והרב מתניה מנסה כאן להכניס מילים לפיו.

אמנם השאלה כיצד ניתן לסמוך על אדם בעל עמדה לא מגובשת היא אכן שאלה טובה וחזקה יותר. לכאורה, עדיף שנחכה עד שתתגבש עמדתו ואז נוכל לסמוך עליו ולקבל את הוראותיו. גם אנוכי הקטן כתבתי לא פעם (ראו למשל כאן) שהאינדיקציה לכך שאדם מגיע להוראה היא כאשר הוא רואה שעמדותיו מגובשות (כשהוא חוזר לאותה סוגיא במרווח של כמה שנים וברוב המקרים מגיע לאותן מסקנות), אמנם זה בלי קשר הכרחי להתאמה לדעת רוב הפוסקים, בניגוד למה שכותב רב מתניה בתחילת אותה פסקה (במשפט שיידון בסעיף הבא). ובכל זאת, גם על הטענה הזאת עליי להעיר כמה הערות חשובות.

ראשית, הסברתי שלא בטוח שהרב מלמד שינה עמדות. ייתכן שהפסיקות/העמדות השתנו בגלל שהמצב העובדתי והחברתי השתנה.

שנית, כפי שכתבתי בהקדמה, הרב מתניה לא הראה בדבריו שום שינוי עמדות של הרב מלמד. הוא הראה שבעבר היו לו פסיקות ועמדות חרד”ליות בסוגיות מסוימות, וכעת הוא מביע עמדות ליברליות יותר בסוגיות אחרות. אולי הוא תמיד חשב שכך יש לנהוג כלפי הרפורמים או הלהט”בים? במה זה סותר את עמדותיו מהעבר לטובת תנועת נוער נפרדת או איסור על שירת נשים בצבא? שוב נראה שלדעת הרב מתניה האג’נדה הכללית אמורה להכתיב את הפסיקות הפרטניות, ולא היא.

שלישית, גם אם עמדותיו של הרב מלמד בסוגיות מסוימות השתנו, מהו המינון שממנו והלאה כבר לא ראוי לסמוך עליו? הרי גם הרב מתניה כותב שכל פוסק יכול מדי פעם לשנות עמדות. ובכלל, מי קבע שדווקא אלו הן הסוגיות החשובות (ולכן המינון והעוצמה של השינוי בעמדותיו הוא גבוה)? האם סוגיות בהלכות שבת לא חשובות יותר?! (איסורי שבת הם איסורי סקילה, והמומר  לשבת הוא כמומר לכל התורה כולה.) לרבני החרד”ל יש נטייה לראות בסוגיות פוליטיות, ובעיקר כאלו ששנויות במחלוקת, את עיקר התורה. בעיניי אלו שאלות שחשיבותן שולית בדרך כלל. יש להן חשיבות חברתית, אבל הרבה פחות במישור ההלכתי-תורני.

רביעית, מדוע מישהו צריך לסמוך על הרב מלמד ועמדותיו? הוא מביע עמדות כהבנתו ומנמק אותן. מי שרוצה ומשתכנע – מקבל אותן, ומי שלא – לא. אף אחד לא צריך לסמוך על מה שפוסק כלשהו אומר. אם כבר, הייתי מצטרף לקריאתו של הרב מתניה לא לסמוך על שום רב (ובטח לא על רב שאינו משנה עמדות). אני מרשה לעצמי לשער שלקריאה הזאת הוא לא ממש יצטרף.

חמישית, יש בדבריו כאן הנחה שהפוסק אמור להיות הדרך האולטימטיבית לאמת ההלכתית היחידה, ורק בגלל זה אנשים סומכים עליו. אבל תיתכן עמדה של אדם שרוצה כתף להישען עליה, כלומר הוא רוצה לוודא שהעמדה הזאת היא לגיטימית (לא שטות גמורה), גם אם אינה האמת ההלכתית הצרופה. לצורך זה די לו בכך שהרב מלמד מביע את העמדה הזאת, גם אם לאחר מכן הוא חוזר בו. אולי זו לא הייתה האמת, אבל כדאי הוא הרב מלמד לסמוך עליו בשעת הדחק (כשאדם לא יודע כיצד לנהוג). את זה אני אומר כמוניסט הלכתי מובהק (מי שמאמין באמת הלכתית אחת).

משמעותו של רוב

בתחילת הפסקה שציטטתי כעת, הרב מתניה מעלה טענה מכוח רוב:

מה קרה שפתאום הרב אליעזר גילה את האור? ומה גרם לשאר הרבנים לא לגלות את האור, ולהישאר בחושך?

הדמגוגיה בטיעון הזה בוטה. וכי אסור לאדם להחזיק בעמדות שונות, כולל עמדות מיעוט? וכי תנא, אמורא, או כל פוסק לאורך הדורות, שנמצא במיעוט היה תמיד מוותר על עמדתו?

הרב סולובייצ’יק בספרו חמש דרשות, במאמרו על “יוסף של תרס”ו”, דן בדיוק בשאלה הזאת. כיצד הוא, שהיה סגן נשיא אגודת ישראל בארה”ב, חוצה את הקווים ונעמד בראש המזרחי. האם זו לא סוגיא מרכזית (היחס לציונות)? בטח יותר מאשר סדר התפילה בכותל או פגישות עם רפורמים, לא? הרב סולובייצ’יק שינה עמדה מן הקצה לקצה, ואף הסביר באופן מנומק שזה מה שמוטל על רב ומנהיג רוחני לעשות אם אכן הוא מגיע למסקנה שהמצב השתנה או שעמדותיו השתנו. הוא  יוצא נגד הרוב, כמו שיוסף יצא נגד רוב אחיו.

אבל עזבו את הרב סולובייצ’יק (הרי גם הוא מוקצה בעיני החרד”לים, למעט מקומות שבהם הוא מתאים להם, כמו דבריו על חזקת טב למיתב). רבנים שתמכו בתנועה הציונית היו ועדיין הינם מיעוט קטן (גם באיכות, לפחות לדעת החרד”לים שמתבטלים כלפי החרדים, ובצדק. לפחות לפי הפרמטרים שלהם לגדולה בתורה אין להשוות את העוצמות). כיצד הרשו לעצמם הראי”ה קוק ותלמידיו לצאת נגד רוב ככל גדולי הדור? כיצד מרשים לעצמם חרד”לי ימינו לעשות זאת? בלשונו של הרב מתניה: מה הם ראו שכל גדולי הדור האחרים (כולל החפץ חיים, ר’ חיים עוזר, ר’ מאיר שמחה, ר’ אלחנן וסרמן, ר’ חיים מבריסק ובנו, החזו”א, וכן הרבנים אלישיב ואויערבאך, ווזנר, ניסים קרליץ ועוד ועוד), שחלקם היו רבותיו של הרב קוק עצמו, לא ראו? וכאמור, זה נעשה בסוגיא מרכזית מאד (לא בשאלה האם להיפגש עם רבה רפורמית). ודוקו, כאן איני מדבר כאן על שינוי בעמדות (כמו אצל הרב סולובייצ’יק. שכן זה נדון בסעיף הקודם), אלא על עצם הטענה שרב ופוסק אמור להתאים את עמדותיו לדעת רוב גדולי הפוסקים/רבנים. ואולי הרב מתניה עצמו גם עומד לנטוש את תמיכתו בציונות. כדאי שיעדכן אותנו לפני השינוי הדרמטי הזה בעמדותיו, אחרת תלמידיו (ובהם בני) סמכו עליו ועל הוראותיו עד כה בטעות.

מיהם גדולי הרבנים ומנהיגי הדור?

הרב מתניה גם מניח, בעיקר בטור ההמשך שלו, זהות מאד מסוימת של “גדולי הרבנים” שעמם הרב מלמד אמור היה להתייעץ. במקרה אלו בדיוק החרד”לים ומקורביהם (כולל הרב דרוקמן שנכנס תמיד, ולגביו כבר אמרתי מה שאמרתי לא פעם. ראו למשל טור 271). זוהי הנחת המבוקש חרד”לית טיפוסית, שלפיה מי שלא מחזיק בעמדות הללו אינו רב גדול, ולכן מי שהולך נגד העמדות הללו פועל נגד דעת גדולי הדור. מכוח הנחת המבוקש הזאת, קבוצת הרבנים הזאת גם ממנה את עצמה למנהיגי הציבור הציוני-דתי. יתר על כן, בניגוד לרב מלמד, הם מכתירים את עצמם באופן פוזיטיבי בתואר הזה, או לפחות מאפשרים לתקשורת לחזור על השטות הזאת שוב ושוב.

הרב מתניה מוחה על כך שהרב מלמד ממנה את עצמו למנהיג הדור ומורה הוראות בענייני ציבור. אבל לפחות ככל שאני ראיתי הוא לא מינה את עצמו לכך, והוא גם לא מורה הוראות אלא מביע דעות. הוא לא אמר לאף אחד לקבל את דעתו. וכי אסור לרב, קטנטן ככל שיהיה, להביע עמדה בנושאים ציבוריים? אני לא רואה שום סיבה לכך. להיפך, החשש של הרב מתניה הוא בגלל המשקל הגדול שניתן לדעותיו של הרב מלמד, למרות שכאן המשקל הזה לא נובע מזה שהוא מינה את עצמו למנהיג אלא מהעובדה שהציבור רואה בו מנהיג רוחני ואחד מגדולי הדור, בצדק או שלא בצדק. כלומר בניגוד לאלו שמינו את עצמם על לא עוול בכפם למנהיגי הדור, הוא באמת נחשב על ידי רבים ככזה, וזאת על ידי ציבור רחב, מגוון וגדול (יותר גדול לדעתי מהציבור שעומד מאחורי אלו שמחזיקים מאותם שהרב מתניה מדבר עליהם. אבל זו רק התרשמות שלי). אבל כאמור כל הדיון הזה מגוחך בעיניי, ואני עורך אותו רק לשיטתו של הרב מתניה.

באשר להימלכות באחרים, כאן אני כבר באמת לא יודע אם לצחוק או לבכות. אותם רבנים שהרב מתניה מדבר עליהם לא שומעים ולא מתייעצים עם אחרים, אלא מדברים ומפרסמים עמדות וחוות דעת בשם כלל הציבור ובשם התורה, בלי כחל ושרק ובלי להתבלבל כאילו יש להם ישיבה כל בוקר עם הקב”ה בגיבוי כלל הציבור הציוני-דתי. אז להפנות ביקורת כזאת דווקא כלפי הרב מלמד, זה אפילו לא ממש מצחיק.

הרב מתניה מרגיע את הקוראים בסוף טור ההמשך בטענה שהוא לא  נמנה על רבני הקו. אלא שזה לא באמת משנה משתי סיבות עיקריות: ראשית, יש לדון בדברים לגופם וממש לא משנה מי הדובר. שנית, אם כבר הוא טורח לומר זאת, יש לציין שזוהי זריית חול בעיניים. הרי השאלות הנדונות כאן אינן קשורות בשום צורה לקו אלא לחרד”ל. כידוע, הקו הוא רק חלק מהחרד”ל (החלק המשיחי שלו). הדיון כאן אינו עוסק בהיותה של מדינת ישראל הגשמת הגאולה ופעמי משיח, או ביחס הראוי לראש הממשלה, הדגל והנשיא (שאלת הממלכתיות, במילעיל), אלא בשאלות שנוגעות ליחס כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה. אם כן, האפיון הרלוונטי לדיון כאן הוא דווקא השתייכות לחרד”ל ולא לקו.

קצת על הצורה

בטור ההמשך שלו הרב מתניה פותח בתיאור ההתלבטות האם לצאת עם הביקורת לרשות הרבים. הוא משתמש לכאורה במינוח מאד מנומס ומכבד, ונסמך על רבנים גדולים שעמם התייעץ (החרד”לים במקרים רבים נוהגים מנהג גביהה בן פסיסא, לשלוח את הביקורת ביד תלמידים. “לא עבר את ביקורת הרב”, מכירים?). אבל מיד אחר כך הוא עובר להשמצות אישיות קשות על מידותיו של הרב מלמד והתנהלותו האישית. שחצנות, אטימות, שתלטנות, חוסר מוכנות לשמוע דעות אחרות, חוסר מוכנות לקבל אנשים לשיחה,[2] כולל של גדולים ממנו ועוד.

כאמור, אין לי היכרות עם הרב מלמד ולכן אין לי יכולת להתמודד עם הטענות הללו. אולי הן נכונות ואולי לא, אבל לדעתי הן אינן ממין העניין. חשוב לי להדגיש, שגם כאן כמו במקרים רבים אחרים אני חושב שאנשים מקפידים יותר על הנימוס והסגנון מאשר על התוכן. בעיניי זה סולם עדיפויות הפוך. לא פעם אני מלגלג על אנשים ועמדות, אבל אני משתדל להקפיד על כך שזו תהיה רק צורת הדברים, אבל התוכן אמור להכיל טיעונים ענייניים. המוחים נגד סגנוני קיבלו ממני לא פעם את ההסבר לכך. אין לי שום בעיה שיצחקו עליי, שידברו באירוניה וילגלגו, אבל שזו תהיה רק צורת הביטוי והבעת תוכן הטיעונים שהוא ענייני (ולא אישי ובלתי רלוונטי). טיעונים אישיים באצטלה  מנומסת היא צביעות והתחסדות בעיניי. אגב, אני גם לא רואה שום בעיה בהוצאת הדברים לרשות הרבים, כולל ביקורת קשה, ואפילו בלי להפנותה קודם לנשוא הביקורת (אלא אם מדובר בבירור עובדתי). לכן לדעתי אין שום צורך להתנצל על כך. אבל אם כבר הרב מתניה כן חושב שיש להקפיד על כך, דומני שהוא עשה זאת בצורה מאד בעייתית.

ולסיום, משום מה, הביקורות האישיות על הרב מלמד ועל התנהלותו של ערוץ 7 (שמנוהל על ידי אמו) יוצאות בדיוק בעיתוי שבו עמדותיו לא מתאימות לטעמו של הרב מתניה. בכל השנים לפני כן, נראה שהרב מתניה ועמיתיו לדעה הסתדרו היטב עם התנהלותו ומידותיו של הרב מלמד ואפילו אם מדיניותו של ערוץ 7. ייתכן שהשינוי במידותיו של הרב ובדרכי ההתנהלות של ערוץ 7 חל סימולטנית עם השינוי בעמדותיו, אבל קצת קשה לי להאמין בזה. בכל אופן, לי זה נראה כמו מתקפה אישית מגמתית.

[1] בעיניי הסדרה הזאת היא ממש יצירת מופת. יש בה שילוב של הסבר הרקע המחשבתי עם מקורות ראשוניים וגם הוראות מעשיות עדכניות לימינו. יש בספרים הכרעות מסברתו שלו בנושאים השונים (ולא רק סיכומים, כדרכם של ספרים כאלה), מתוך הבנה של המציאות העכשווית ויישום נכון של עקרונות ההלכה לגביה. למרות שהסדרה פונה לקהל הרחב (ואפילו לתלמידים ולילדים), מוצגת שם תמונה מצוינת וממצה של הנושאים ברמה טובה מאד, והוא מכסה את רוב ככל תחומי ההלכה הרלוונטיים. זהו מפעל כביר ובהחלט יש בו גם ממד של חידוש.

[2] ראיתי מי שהפנה לטור של הרב עמיחי אליהו כראיה לכך שאלו לא מידותיו של הרב מלמד. שם מתואר שממש כעת (בעקבות הביקורת) הוא קיבל בקלות רבה לשיחה קבוצת רבנים שמתנגדים לעמדותיו. לא השתכנעתי, כי הדברים קרו אחרי הביקורת של הרב מתניה, וייתכן שזה חלק מיחסי ציבור ולא שינוי התנהלות אמיתי.

אבל לעצם העניין, בהחלט ייתכן שהרב מלמד הוא אדם עסוק ולא יכול לקבל לשיחה כל מי שרוצה לבוא. ייתכן גם שהוא חשב שהשיחה לא תהיה מועילה כי מדובר באנשים לא קשובים שחולקים על עמדותיו באופן נחרץ ולא יהיו מוכנים להקשיב. אני לא יודע, ולא בטוח שהרב מתניה יודע, האם זו מדיניות כללית שלו לגבי מפגשים עם אנשים. בכל אופן, אדם בוחר לעצמו עם מי להיפגש, כמה ומתי. קשה לי לראות מה יכול להוות בסיס עובדתי מספיק לביקורת כה נחרצת על מידותיו של הרב מלמד.