על “גזירת” קטניות, שמרנות וחילול השם (טור 2)

בס”ד

באתר זה התפרסמה תשובת מייל קצרה שלי בנושא הקטניות. אני כותב שם שאיני רואה שום טעם לשמור את המנהג הזה, ועם השנים אני הולך ומחפף בו יותר ויותר (כמו רובנו), עד שאחליט להתיר לעצמי לגמרי את הרצועה (כנראה כבר השנה בעז”ה). אפתח בתפילה: יהי רצון שלא יתקיים בי פגי”נ (=פורץ גדר ישכנו נחש), אם כי כבר כתבו הפוסקים לגבי איסור מים מגולים שלא חוששים לנחשים בימינו. לעומת זאת, בנושא “גזירת קטניות” נראה שהנחשים חיים, קיימים ובועטים. לולא הם כבר מזמן אף אחד לא היה מקפיד על השטות המגוחכת הזאת.

למה הדין הזה כל כך מרגיז אותי, הרבה יותר מהרבה שטויות אחרות שכולנו עושים? ראשית, מפני שאין לו בדל טעם משום סוג שהוא. שנית, מפני שאין שום מניעה לבטל אותו לאלתר. ושלישית, וזה העיקר, מפני שהוא מזיק וגורם להלכה להיראות כאנכרוניזם מטומטם, וכך נוצר חילול השם גדול (יותר בתוך המחוייבים להלכה מאשר מבחוץ. ההם כבר מזמן בטוחים, ובמידה לא מעטה של צדק, שכולנו משוגעים). אני שונא להתנהג כמו אידיוט, ולא פחות מזה להיראות כאידיוט. אבל מילא אני, האם כשההלכה נראית ונתפסת כך, לא אמורה להיות לכולנו בעיה עם זה? חז”ל מספרים שאומות העולם מונין (=מצערים, מלשון אונאה) את ישראל על פרה אדומה שאין לה טעם. אבל שם אני רגוע, יען כי אני יודע שיש מאחורי זה טעם, גם אם איני מבין אותו. הקב”ה שציווה על כך ודאי ידע מה הוא עושה. אני לא יודע איך פועל אקמול, אבל אני מאמין לרופא שאומר לי לקחת אותו כדי להוריד חום או למנוע כאב. אבל האם כשאני ורבים מחבריי מונים את עצמנו לגבי קטניות, אני יכול להיות רגוע באותה מידה? האם גם לזה יש טעם לא ידוע כלשהו? אם מישהו מכיר טעם כזה, אנא עדכנו אותי דחוף. ולו רק בשביל שמחת החג הקרב ובא.

המנהג המוזר והמציק הזה מתחיל כנראה באשכנז בימי הביניים. מקורו לא ידוע, ורבים ניסו להסביר אותו ללא הצלחה יתירה. שמעתי פעם מהרב מידן (ראש ישיבת הר עציון) שהוא מכיר 22 טעמים לקריאת מגילת רות בשבועות, אבל רק טעם אחד לקריאת מגילת אסתר בפורים. כך בדיוק נראה ריבוי הטעמים לאיסור קטניות. מקובל לחשוב שזה מפני שבאותה תקופה רווחו מקרים שתבואה התערבבה בתוך אריזות של קטניות, וכך ישראל צאן קדושים שנשמרים ממשהו חמץ בפסח נהגו להימנע מאכילת קטניות (לא כולם כמובן, אפילו לא באשכנז). אחרים טוענים שיש כאן חומרה כדעת רבי יוחנן בן נורי שסובר שגם אורז מחמיץ. זאת הגם שלכל הדעות אין הלכה כמותו, והגם שדבריו נסובים על אורז ולא על כלל הקטניות. יש עוד הסברים שונים ומשונים, שאיני רואה צורך להיכנס לכולם. אף אחד מהם לא משכנע, ובוודאי לא היה מספיק לשכנע אדם סביר להתחיל היום להימנע מאכילת קטניות בפסח. דומני שניתן להסתפק בניתוח האפריורי הבא: בפסח יש איסור חמץ, הא ותו לא. קטניות עצמן ודאי אינן חמץ. לכן איסור לאכול קטניות שהתפתח במקום וזמן כלשהו, בהנחה שלא מדובר בסתם שטות כמובן, יכול להיות רק אחד משניים: 1. התעורר שם חשש לחמץ שהתערבב (כנ”ל). 2. אין חשש חמץ, ואז שיש בהוספת איסור כזה משום “בל תוסיף” (הוספת איסור על מה שהתורה אסרה). כדי לא להוציא לעז על דורות הראשונים שלא היו עמי ארצות וגם לא עברייני “בל תוסיף” (כמובן שגם אם הם היו כאלה, אין עלינו שום חובה להמשיך בדרכם זו), המסקנה היא שכנראה היה חשש כלשהו לערבוב עם חמץ. מש”ל.

אבל זה היה בזמנם, ואם כך יפה עשו שנמנעו מאכילת קטניות. מה לזה ולתשובות ההלכתיות המלומדות שמתפרסמות בעניין זה בימינו? הרי היום ברור שאין שום חשש כזה. ראשית, לא זכור לי שמצאתי אי פעם תבואה בתוך אריזות קטניות. משום מה, המחמירים הגדולים באיסור קטניות מדווחים על מציאת תבואה באורז חדשות לבקרים. למה לכל הרוחות זה קורה רק להם? למה שהקב”ה לא יזכה גם אותי, עבדו הנאמן, למצוא איזה גרגיר? בכל אופן, למרבה הפלא אנשים שאני מכיר לא ממש חוו את החוויה המרטיטה הזאת. שנית, גם אם כן נמצא פעם גרגיר כזה, ברור שמדובר במקרה נדיר ביותר. בפרט שלפי הכללים המסחריים הנהוגים כיום במדינתנו המתפתחת הימצאות של גלוטן במוצר בו הוא לא מדווח היא חמורה מאד מבחינת החוק (לרגישים לגלוטן, תוכלו לעשות הרבה כסף אם תמצאו גרגיר חיטה באורז. אנא דווחו לי על כל מקרה כזה). ושלישית, לפעמים אכן יש טעויות, אבל על טעויות לא בונים מדינה. אני בטוח שהיה מקרה שבו מישהו מצא גרגיר חיטה בשק תפוחי אדמה, או בקופסת טונה. האם לדעת מישהו עלינו לאסור תפוחי אדמה או דגים בפסח? אגלה לכם סוד, אני מניח שאפילו במצות אנשים מצאו לפעמים חיטה ל”ע. ברור שאין חשש ממשי לתערובת חמץ בקטניות, או בכל דבר אחר, וגם אם יש חשש רחוק זו לא סיבה לאסור קטניות בפסח.

אז מה עושים? רובנו, מגדול ועד קטון, מוצאים דרכי חיפוף שונות, שהולכות ומתרחבות מדי שנה. שמן קטניות כבר הותר מזמן (כבר על ידי הראי”ה קוק ועוד לפניו). קטניות שלא היו בימי הביניים – הרבה מאד פוסקים, כולל שמרניים, מתירים בשופי. יש שמתירים תערובת קטניות (ואז רוב ככל המוצרים שמכילים בדל קטניות מותרים, לידיעת הציבור). ברור שאם היה כאן חשש אמיתי לחמץ, אף אחד לא היה מתיר מאומה מכל אלו (החשש להימצאות גרגיר חיטה קיים בקינואה בדיוק כמו באורז. לידיעת החברים כולם, אנחנו לא חיים באירופה של המאה ה-12, אלא במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת). אלה חיפופים שמטרתם היא אחת: עקיפה בדרכים שונות של הטמטום המאובן הזה מתוך תחושה אין לנו דרך פשוט לקום ולבטל אותו. הרי זה מה שבעצם צריך לעשות.

אחרי כל ההסברים המלומדים והממש לא משכנעים שמוצעים לאיסור קטניות, ברור לכולנו שאנחנו כבולים למנהג מוזר שהתפתח עם השנים ונעשה מפלצת שבולעת לנו את הפסח. המרקע שלנו היום מכוסה בעיקר בקטניות. רוב ההכנות לפסח, האילוצים בבישול, בהכנת המזון ובקניות, נוגעים לקטניות. הרי אם קטניות מותרות כמעט אין שום דבר בעייתי בפסח. לכל יש תחליפים. ושוב, הבעיה שלי אינה שאי אפשר לאכול אורז או שאני סובל בפסח (זה גם נכון, אבל בשביל האמת סובלים). אני סובל מפני שאני חש שאני עוסק בשטויות אנכרוניסטיות חסרות טעם וריח. לאידך גיסא, יש כאלה שזה גופא מה שעושה להם את החג. עם קטניות החג שלהם ייראה יום חול. חייבים איזה איסור בלי טעם כדי להרגיש דתיים, לא? זהו הפתגם החביב עליי: It’s too good to be KOSHER.

בראיון משותף שערכה שרה בק עם הרב נבון ואיתי ברדיו גלי ישראל (21.4, ראה לינק למטה) אמר הרב נבון שהמנהגים הללו הם ניחוחות החג של כולנו. אם היינו זונחים את המנהגים ומתמקדים בהלכה לא היה נשאר מאומה מכל אורחות חיינו הדתיים. כך ליל הסדר יכול להתמצות הלכתית בשעה כולל הארוחה (לומר פסח מצה ומרור והלל, ולאכול את מה שצריך). כך “כל נדרי” הופך להיות הרגע הקדוש ביותר של יום כיפורים למרות שמדובר בהליך פורמלי של התרת נדרים שהוא שולי ולא ממש הכרחי ביום כיפור. אני טענתי שבאמת לדעתי יש יציאה מפרופורציה ביחס למנהגים. עם כל הכבוד לניחוחות, בתחום הריח והניחוח אני מותיר את הדברים לשיקול דעתו של כל אחד ולא להכשר הרבנות ולפוסקים. בראש ובראשונה החג הוא הלכתי, והניחוחות לכל היותר מלווים אותו. כיום המצב התהפך, והניחוחות מכסים לנו את רוב המרקע ואפילו הפכו לאישיו הלכתי. שנית, אני בהחלט שומר מנהגים מסויימים (יש מעמד הלכתי למנהגים, כנראה מהפסוק “אל תיטוש תורת אמך”), אבל כאלו שיש בהם טעם. כך מנהג כל נדרי וההגדה בהחלט יש בהם טעם. אז אני מקפיד להבחין בינם לבין הלכות, אבל בה במידה אני שומר אותם. אבל מה לכל זה ולמנהגי שטות כמו קטניות?!

מדובר במנהג, גזירה, או חשש, שלכל הדעות (השפויות והישרות אינטלקטואלית) בטל טעמו. מה שנותר לנו לבדוק הוא האם אכן האם ידינו כבולות בהיעדר סמכות לבטל מלכודות היסטוריות כאלה? האם באמת אין מה לעשות? האם אי אפשר להרוג את המפלצת בידינו הריקות (כמו שנאמר: בלי סנהדרין ובלי “בצלם”)?

מה שעומד בבסיס הדיון על הסמכות הוא הטענה שאי אפשר לשנות גזירות או מנהגים גם אם בטל טעמם (כדברי הרמב”ם בפ”ב מהל’ ממרים). כאן עלינו להבחין בין שלושה סוגים של הלכות: גזרות, מנהגים וחששות. גזירה היא תקנה של בי”ד מוסמך שאוסר דבר מסוים (בדרך כלל מחשש שמא יבואו לעבור על איסור תורה). מנהג הוא מצב שבו הציבור מתחיל לנהוג באופן כלשהו, אף שההלכה לא מחייבת זאת. ודבר שלישי הוא חשש. החשש הוא מנהג מסוג שונה. נניח שיש בור במקום כלשהו בכביש. אנשים כמובן עוקפים אותו עם המכונית כדי לא ליפול לתוכו. כך היה מזה דור או שניים, עד שהעירייה נזכרה לתקן את הבור. האם כעת עלינו להמשיך ולעקוף את הנקודה הזאת כי יש מנהג (קדום!?) לעשות זאת? האם זה תלוי במשך הזמן שנהגו לעשות זאת? (שנה אחת, או מאתיים שנה) סביר שלא. קטניות היו לכל היותר חשש, לא מנהג ובוודאי לא גזירה.

יש שמשתמשים במינוח “גזירת קטניות” כדי לחזק את החובה להישמר מהן. זה חסר שחר, שהרי אין כאן שום גזירה, ובעת שהחלו לנהוג זאת לא היה בי”ד שמוסמך לגזור גזירה מחייבת (ע”ע יום צום וזיכרון לשואה, יום העצמאות וכדומה), וככל הידוע לי בפועל גם לא היה מישהו שעשה זאת. זהו מינוח אפולוגטי שלפחות כיום מטרתו היא אך ורק הגנה על חשש שאבד עליו הכלח. רק למען השלימות אציין שאפילו אם זו היתה גזירה, הרי גם לגבי תקנות וגזירות, שלגביהן הדין הוא שצריך בי”ד (בדרך כלל גדול בחכמה ומניין) כדי לבטלן, חכמים לאורך הדורות ביטלו כמה וכמה כאלה כשבטל הטעם וכשהדבר היה נחוץ והמשך הציות היה מזיק. ראה דוגמאות רבות בפרק האחרון של ספרו של הרב נריה גוטל, השתנות הטבעים בהלכה, ויש עוד כמה וכמה. אם ניטול דוגמה מליל הסדר, נטילת ידיים על דבר שטיבולו במשקה, שהיא תקנה מפורשת בתלמוד. והנה, כמה פוסקים חשובים כתבו שמעת שבטלו דיני טומאה וטהרה אין טעם לעשות זאת, ואכן רוב מוחלט של המחוייבים להלכה לא עושים זאת כיום (על אף שלרוב הפוסקים הדבר נחוץ גם כיום כי אין לנו כוח לבטל תקנות שבטל טעמן).

לכאורה המסקנה היא שזה מנהג ולא גזירה. אבל גם לגבי מנהגים, פוסקים רבים כתבו שמנהג שטות בטל מאליו. אם קטניות אינו מנהג שטות, אז איני יודע מהו מנהג שטות. אז אם לגבי תקנות וגזירות כך, וגם לגבי מנהגים על אחת כמה וכמה שהדבר כך.

אז מה נשאר לנו? חשש. הקטניות הם (או, ליתר דיוק: היו) חשש. אבל בחשש ראינו שהכלל הוא שכשסר החשש בטל הצורך בפעולה. הדבר דומה לאכילת מזון שהיה חשש בריאותי לגביו שבינתיים הוברר כלא נכון או שמצאנו לו פתרון אחר. האם גם כעת עדיין אסור לנו לאכול אותו? חשוב להבין שחשש אינו חובה משום סוג. חשש הוא מצב נפשי ולא איסור וגם לא אישיו הלכתי (גם במקום שהחשש הוא מפני עבירה הלכתית). כשיש חשש נמנעים ממשהו (ובצדק), וכשסר החשש מפסיקים להימנע (עוד יותר בצדק). הימנעות מאכילת קטניות היום משולה בעיניי להקפדה על מעבר כביש רק במעבר חציה כשכבר מאות שנים אין בעולם מכוניות.

כאמור, החשש (לא גזירה ולא מנהג) הזה הוא לא רק טיפשי ומציק, הוא מזיק נזק גדול. הוא גורם חילול השם נורא, שמציג את ההלכה כמערכת מאובנת וטיפשית, שנצמדת להנהגות שמזמן כבר אבד עליהן הכלח. זה מזכיר לי את הסיפור הנדוש על הרבי מגור שבעת שבא להדליק נרות חנוכה ביקש מהמשמש שלו לסלק את המטאטא שעמד ליד החנוכיה. הוא הסביר שאינו רוצה שבשנה הבאה כל החסידים יניחו מטאטא ליד החנוכיה בעת ההדלקה. המשמש סילק את המטאטא, ומה קרה בשנה שאחרי זה? כל החסידים הניחו מטאטא, סילקו אותו, ואז הדליקו נרות. כולנו רגילים לצחוק על הסיפור התמהוני הזה, ובו בזמן כולנו נוהגים ממש כאותם חסידים. כבר מזמן אין חשש ואנחנו עדיין משקיעים מאוננו והוננו להימנע מחשש קטניות בפסח ר”ל. מה ההבדל בין המקרים? למה על זה כולם צוחקים ואילו כאן כולם נוהגים כאחרון החסידים השוטים? ההלכה אינה אנכרוניזם, אבל צודקים המלגלגים על האופן שבו היא מתנהלת בימינו. אחוז גבוה יותר ויותר מההלכות שאנחנו מקיימים הן אנכרוניזם. חלקן לצערי לא ניתנות לשינוי (כפי שתארתי למעלה), אבל למה לא לשנות לפחות את אלו שאפשר לשנות? מדוע לעשות אידיאליזציה של הטמטום והאיבון?! כאמור, כשיש נזק אפשר גם לבטל גזירות, אבל אצלנו מדובר בחשש ולא בגזירה, ולזה אין צורך בנימוקים. הבה נפקח את עינינו, ונגלה לתדהמתנו שאנחנו בישראל של המאה ה-21 ולא באירופה של ימי הביניים (יש כאלה שכנראה ישנים כבר מזה אלף שנים). כאן החשש הזה איננו. נקודה.

בשולי דבריי אתייחס לשאלה ששאלו אותי כמה וכמה אנשים ששמעו את דעתי. מה לגבי שרויה? ומצה עשירה? הבלבול הזה מוכיח את טענתי בדבר הערבוב בין מנהגי שטות, חומרות והלכות. הערבוב שנוצר בגלל המדיניות שהופכת את הקטניות לעיקר אמונה כדי להגן על האיסור הקדוש הזה. מצה שרויה יסודה בחשש משאריות קמח במוצר שעלולות להחמיץ כשיבואו במגע עם מים. זהו חשש רחוק ורבים לא נוהגים לחשוש לו, ועדיין לא מדובר בשטות. מדובר בחשש חמץ, אמנם רחוק. מה לזה ולקטניות?! לגבי מצה עשירה המצב חמור עוד יותר. לדעת כמה וכמה פוסקים (ובהם הרמ”א שכמותו נוהגים בני אשכנז) מצה עשירה חמוצה יותר מבצק שנילוש במים (ראה ביצה ז ע”ב, שם משמע שככל שהחימוץ חזק יותר האיסור גדול יותר, ולכן בשאור יש סיבה חזקה יותר לאסור מאשר בחמץ). לכן ההקפדה כאן היא עניין הלכתי, וגם אם יש לגביו מחלוקת זה בסדר גמור. יש מחלוקות בהלכה וכל אחד ינהג כשיטתו. אבל בקטניות זו לא מחלוקת, אלא תאונה היסטורית. בני אשכנז נתקעו עם תאונה היסטורית טיפשית, והם מתעקשים להזיז את המטאטא שוב ושוב, פן יכישם הנחש המיתולוגי של פורצי הגדר.

אז הניחו לי במטותא לצאת מעבדות לחירות ובפסח הזה לשכב על הגדר למענכם. וכמאמרם ז”ל: “אני לא יודע למה מגיע לי צל”ש, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום”. חג שמח וכשר.

לאחר זמן נזכרתי בתוס’ בביצה ו ע”א, ד”ה והאידנא’, שכתבו שאין צורך למניין בביטול חשש:
והאידנא דאיכא חברי חיישינן – פרש”י שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י”ט מניחין אותם ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה והשתא בזמן הזה שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה”נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע”פ שהוא דבר שבמנין ומ”מ ר”ת היה אוסר.

ממש כפי שכתבתי בטור כאן.

• לראיון בגלי ישראל, הקשיבו כאן בתחילת הדברים.
• התייחסות מפורטת של הרב שמואל אריאל
• התייחסות של הרב א’
• סרטון של הרב דוד בר חיים על קטניות