מבט על הפרטת הכשרות ובעיקר על הדיון לגביה (טור 427)

בס”ד

בימים האחרונים עברה בכנסת במסגרת חוק ההסדרים רפורמת הכשרות של השר מתן כהנא. החרדים והחרד”לים זועמים ומסבירים שיש כאן הרמת יד בתורת משה, רפורמיות וכו’ וכו’, מה שמראה בעליל שכנראה נעשה כאן משהו בכיוון הנכון. גם באתר כאן עלתה השאלה מה דעתי על הרפורמה הזאת, ואפילו שצ”ל שלנו כבר הטעים את כולנו קורט מטיעוניו המלומדים נגד הרפורמה.

החוק עצמו (ראו שם עמ’ 1165 והלאה) הוא ארוך וסבוך והוא מנוסח כאוסף תיקונים לחוק הקיים (חוק הונאה בכשרות). קשה להיכנס לפרטיו, ואני גם לא בעל ניסיון מעשי כדי שאוכל לבחון האם החוק במתכונתו זו יועיל לשפר את הכשרות ואת מערך הכשרות או לא. דבר אחד עולה בבירור מקריאה של מאמרי הדעה לכיוונים השונים: כמעט  כל המדברים בתחום הזה נוגעים בדבר, ורבות מהטענות אינן ענייניות. לדוגמה, החרדים שכידוע נצמדים תמיד אך ורק לכשרות הממלכתית של הרבנות הראשית ומדירים רגליהם מכשרויות פרטיות והפרטות ר”ל – זועקים חמס כנגד ההפרטה והאסון הכשרותי שהיא תביא עלינו (בכלל, בזמן האחרון החרדים ממש דואגים לכבודה ומעמדה של הרבנות הראשית. פעמי משיח). פתאום מתברר שהכשרות של הרבנות הראשית (שם נרדף לאוכל שבבית חרדי אין לגעת בו אפילו באמצעות קנה בטלטול מן הצד) היא כלילת המעלות וכל חריגה ממנה תביא לאכילת נבלות ציבורית. גם המצדדים ברפורמה מצביעים על יתרונותיה הכלכליים והכשרותיים (פתיחת השוק ושבירת המונופול של הרבנות) מה שלא מעורר בי אמון רב (שהרי סביר שלפחות חלק מהחששות יש בהם ממש). טיעוניהם לגבי הפגיעה המבורכת (אך לא אנושה מספיק) במעמדה של הרבנות הראשית, הם כמובן נכונים ואין בהם מתום.

הטענה העקרונית

כדי לגבש עמדה מבוססת בעניין, יש להכיר את השטח ואת האילוצים, וכמובן לעבור בפירוט על נוסח החוק ולשמוע את הביקורות מכל הצדדים ולשקול אותן. זו עבודה קשה ומסובכת, אבל לשמחתי גם מיותרת. כפי שאסביר כעת, הטענה העיקרית שלי היא אפריורית, ולכן כמעט לא נזקקת לבירור העובדות ולא תלויה בהן.

הצד השווה לרוב ככל הטענות הוא עיסוקן ברמת הכשרות, וביתרונותיה וחסרונותיה של הרפורמה בציר הזה. דנים שם האם רמת הכשרות תעלה או תרד? האם אנשים ייכשלו במאכלות אסורות או לא? האם הרפורמים הרשעים יקבל מדרך כף רגל במדינת ישראל ר”ל? וכמובן, האם רבני צהר וכל התומכים ברפורמה הם רפורמים. ועוד לא הזכרתי את חילול השם או קידוש  השם שייווצר מהרפורמה. כוונתו לטענות שהרפורמה תאהיב את היהדות וההלכה על כלל הציבור ותביא לקידוש השם וליותר אוכלי כשר, או לחלופין שהיא תשניא את ההלכה ותביא למפולת מוחלטת שלה ולאפוקליפסה רוחנית.

בעיניי כל אלו טענות שאינן רלוונטיות לדיון, לא אלו שבעד ולא אלו שנגד. הדיון בכלל לא מתנהל במישור הרלוונטי. אני בעד הרפורמה גם אם היא תביא אלפי אנשים לאכול טריפות ונבלות בריש גלי, תוריד את רמת הכשרות עד למעמקי ים המלח ותביא לפגיעה אנושה במעמד ההלכה והיהדות בעיני הציבור. אפילו הפגיעה המבורכת ברבנות הראשית, מה שבעצמו מצדיק כמעט כל תוצאה וכל מחיר, אינה נימוק מרכזי, אם כי היא קשורה לנימוק המכריע שלי. הנימוק העיקרי שלי הוא שזכותו של כל אזרח לצרוך איזו כשרות שהוא רוצה. אם הוא רוצה לאכול מזון לפי קריטריוני הכשרות של הרב הראשי הרפורמי לאינדונזיה וזימבאבווה, או של שלישו של הדלאיי למה או הדלאיי ככה, אזי אם יש מספיק ביקוש לכשרות כזאת יש לאפשר אותה. טענתי היא שאין הצדקה למונופול בשום תחום, אלא אם יש כשל שוק שמחייב זאת. בוודאי אם מדובר במונופול שמטרתו העיקרית היא כפיית ערכים על ציבור רחב שלא מעוניין בהם. העובדה שמדובר במונופול שעיקר עניינו הוא חיזוק מעמדו של גוף מושחת ומסואב כמו הרבנות הראשית (המשך אספקת משרות וג’ובים לאנ”ש), כמובן מחזקת את טענתי אבל אינה מהותית לה. ממילא יובן כי השאלות אם הרפורמה תשפר או תוריד את רמת הכשרות, והאם היא תביא לקידוש או חילול השם, לא נוגעת לעניין כי הוא זה.

המודל האידאלי

למיטב שיפוטי המודל האידאלי לשוק הכשרות במדינה דמוקרטית הוא שוק פתוח לגמרי. כל מי שרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. יש לאפשר כשרות של נוצרים, הינדים, רפורמים, צהר, חרדים, חסידי הבבא בובה שליט”א וכל מי שתעלו בדעתכם, למעט הרבנות הראשית כמובן. זה הגוף היחיד שבשום אופן אין לתת לו סמכות לתת כשרות, שכן מדובר בגוף ממלכתי ואין שום סיבה שהוא יפעל כאחד הסוכנים בשוק כלכלי פתוח. אין צורך לומר שמה שתיארתי כאן הוא תמונת ראי של המצב העכשווי, שבו רק הרבנות הראשית מוסמכת לתת כשרות (!!). ללמדכם עד היכן מגיע האבסורד, ועל מה מגינים כל לוחמי הכשרות למיניהם.

במקביל לשוק הפתוח והחופשי הזה, כמו כל מוצר שדורש מומחיות ופועל לפי קריטריונים מורכבים, צריך להתקיים גוף רגולטורי שתפקידו לוודא שכל מערכת כשרות מספקת את מה שהיא אומרת שהיא מספקת. הרגולטור לא אמור להיכנס לקריטריונים עצמם ולקבוע מה נקרא כשר ומה לא. הוא רק אמור לוודא שקיפות והתאמה בין המוצר לבין ההבטחות שמתלוות אליו. זה הכל. לכן הגוף הזה ממש לא אמור להתנהל על ידי רבנים. הוא יכול להיוועץ ברבנים כאנשי מקצוע שיסייעו לו לבדוק את ההתאמה לקריטריונים, אבל אין שום סיבה למסור לרבנים את ההחלטה עצמה. מצדי זה יכול להיות שופט בדימוס או כל דמות אמינה אחרת.

מכאן והלאה השוק צריך להתנהל באופן חופשי. החרדים והחרד”לים ישמיצו את כל האחרים, כדרכם בקודש, וכל אחד  מהציבור יוכל להחליט האם הוא מאמין להם או לא, ויקבע לעצמו את הכשרות הרצויה לו, ובא לציון גואל.

האם הרפורמה תשפר את מצב הכשרות? האם זה יוריד מחירים? האם זה ימנע הכשלת אנשים באכילת טריפות או לא? האם זה יביא לקידוש או חילול השם? אין לי מושג, וזה גם לא חשוב לדיון. חשוב לי אישית שאנשים יאכלו כשר, אבל בה במידה חשוב לי שההחלטה על כך תהיה בידיהם ולא תימסר למונופול מטעם המדינה שיאכוף זאת עליהם. המדינה לא אמורה להיות מעורבת בדרך שבה אדם בוחר לחיות את חייו. כמו שלא הייתי רוצה שהמדינה תכפה עליי לאכול חזיר (גם אם יהיה רוב לטובת זה) כך אני גם לא רוצה שהיא תכפה עליי או על אחרים לאכול כשר.

כמובן, אם וכאשר ישרור כאן המצב האוטופי הזה (אל חשש, הוא לא), אני מזמין את כל מי שרוצה לדווח האם הייתה ירידה ברמת הכשרות, האם היה חילול או קידוש השם, האם צהר הם רשעים/רפורמים/שקרנים או לא, וכן הלאה. הדיון האינטלקטואלי הזה בהחלט עשוי לשעשע כל מיני אנשים ואין סיבה למנוע מהם לערוך אותו. מדינה חופשית, כבר אמרתי?…

כמה תוספות משלי

אגב, אני בהחלט מצטרף לביקורת על הרפורמה, שכן לפי הבנתי היא לא באמת פתחה לגמרי את השוק. ראיתי שעדיין דרושה ועדה של שלושה רבנים (שאחד מהם מכהן או כיהן כרב עיר) שתכשיר כל מוסד כשרותי שיקבל אישור לתת כשרות. פירוש הדבר שעדיין נקבל רק כשרויות מסוג מאד מסוים, והעסק יתנהל ברובו על ידי אותה קליקה כמו עד עכשיו. מתן כהנא לא באמת פתח את השוק כפי שהיה צריך, וזה מאד חבל.

אחרי המשך לרפורמת הכשרות הזאת שיביא אותה למיצויה (וישלח את הרבנות הראשית ללחך עשב במעמקי ים המלח), אני מצפה גם לפתיחת שוק הנישואין והגירושין באותה צורה. אני נוטה לחשוב שכך אפילו לגבי שוק הגיור (אם כי כאן מדובר בעניין יותר רגיש וסבוך, כי הוא נוגע גם לאחרים). עקרונית הכל צריך להיות פתוח, אבל גם שקוף לגמרי. אוסיף כי בניגוד לרוב ככל עמיתיי לדעה המצדדת ברפורמה ומתנגדת לרבנות הראשית, אני לגמרי בעד פנקסים שחורים שבהם מתועדות דרך הנישואין והמעמד האישי של כל אדם. למעשה, אני לא חושב שזה אמור להירשם בפנקס שחור אלא בפנקס שקוף, או בתעודת הזהות שלו, או באופן אחר שהמידע יהיה גלוי וידוע לכל מי שיש לו עניין אמיתי בדבר.

הערה על נקודת המבט היסודית שלי: כפילות נורמטיבית

אני מניח שאנשים שמחויבים להלכה, בפרט כאלה שאינם מכירים את עמדותיי, יתפלאו למקרא טקסט אפיקורסי כזה. כיצד אדם שמחויב להלכה מרשה לעצמו לזלזל באפשרות שהמוני בית ישראל יאכלו מזון לא כשר. בלי קשר לשאלה האם זה אכן מה שצפוי (אני בספק רב), באמת כתבתי שגם אם זה מה שיקרה עדיין אני בעד הרפורמה. לכן השאלה בכל מקרה במקומה. אסביר זאת כאן בקצרה, שכן הארכתי בדברים במקומות אחרים (ראו על  כך בטור 18, וביתר פירוט בתחילת הספר השלישי בטרילוגיה שלי).

טענתי היא שאין שום מניעה שתהיה לאדם או לקבוצה מחויבות מלאה לכמה מערכות נורמטיביות במקביל, גם כאלו שסותרות זו את זו. יכול אדם להיות נאמן לחלוטין להלכה וביחד עם זה נאמן גם לערכים ליברליים, אפילו במקום שהם מתנגשים עם ההלכה. יתר על כן, במצב שבו יש קונפליקט בינם לבין ההלכה לא בהכרח ההלכה היא שגוברת. בספר השלישי (ובקצרה גם בטור 15) הסברתי את הבסיס ההגיוני והתיאולוגי לטענה הזאת. לא רק שאין כאן סתירה להיגיון אלא גם לא למחויבות לרצון ה’. טענתי שם שההלכה היא רק מערכת אחת של רצונות של הקב”ה, וערכי המוסר גם הם רצון ה’ (מסוג שונה), ולכן התנגשות בין מוסר להלכה היא קונפליקט פנימי בתוך רצון ה’ ולא קונפליקט בין רצון ה’ לערכים חיצוניים. אם ערכים ליברליים הם תפיסתי המוסרית, אזי מבחינתי הקב”ה רוצה גם בהם במקביל לרצונו בהלכה.

תאמרו שזה רק אפיקורס שכמוני, אבל אני בדעת מיעוט. אני ממש לא בטוח בזה. נדמה לי שרוב הציבור הדתי לא מעוניין שיסקלו כאן מחללי שבת, שיענשו במלקות אוכלי חזיר, שיפוצצו את כל הכנסיות (אפילו במצב היפותטי שידינו תקיפה), שיחייבו את כלל הציבור לאכול כשר ולשמור שבת (כולל סנקציות עונשיות לעבריינים) וכו’ וכו’. כשתשאלו אנשים, רבים מהם (החלק הישר והכן מביניהם) יודו שאכן כך היא דעתם, אבל יסבירו זאת בכך שידינו לא תקיפה, או שכרגע זה יביא יותר נזק מתועלת. קשה להם לומר אפילו לעצמם שהם מצדדים בהליכה נגד ההלכה (שמחייבת כפייה וענישה). אבל לדעתי אלו רציונליזציות שניתנות בדיעבד. בעצם מה שמניע את רוב האנשים להערכתי הוא תפיסה ליברלית שלפיה לא ראוי מוסרית לכפות על אדם ערכים שאינו מאמין בהם, גם אם לדעתי הוא טועה. טענתי היא שאדם שמחויב להלכה בהחלט יכול להתנגד למדינת הלכה (לפחות במובנה הפונדמנטליסטי. ראו בטור 18).

כמה דוגמאות: הצו הקטגורי

כדי לחדד זאת יותר, חשבו על מצב שבו בבלגיה כופים על יהודים לחלל שבת, להתפלל בכנסייה, או לאכול חזיר או את לחם הקודש. מה הייתם אומרים על זה? טוב, לא צריך ללכת רחוק בשביל זה. מה אתם אומרים על האיסור על שחיטה כשרה שקיים במדינות רבות באירופה? לא אנסה לשאול אתכם על איסור בורקה ואיסור הקמת מסגדים שקיימים בחלק מהמדינות שם, למרות שדעתי עליהם דומה לאיסורים על שחיטה כשרה (להיפך, האיסור על שחיטה כשרה לדעתי מוצדק הרבה יותר. שם יש  לפחות דאגה לצער בעלי חיים). ומה על הכפייה הדתית באיראן או הכפייה האנטי דתית בבריה”מ לשעבר? האם לגיטימי שמדינה כלשהי תאסור עלינו להינשא כדת משה וישראל? זה אמנם היה די מזמן, אבל משום מה נדמה לי שבציבור הדתי הייתה ביקורת כלשהי על המדיניות של בריה”מ ביחס ליהדות. בקיצור, אני מניח שרובנו נסכים שכל זה אינו רצוי ולא ראוי. אז למה לגיטימי שאנחנו נאסור על אחרים במדינת ישראל להינשא (או לאכול) כהבנתם? כאשר מדינה כופה על אזרחיה ערכים דתיים, גם כאלו שאני מאמין בהם, המצב עלול להידרדר למחוזות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות בהם. מדינה דמוקרטית אמורה להותיר לאזרחיה את ההכרעה על דרך חייהם, למעט מקרים חריגים מאד.

חשוב להבהיר שטענתי כאן אינה מבטאת רק חשש. הבעיה שלי אינה רק זו שאם אני אכפה על אחרים אז כשתתחזק ידם הם יעשו זאת לי. זו בהחלט בעיה, ואיני מזלזל בה. אבל הבעיה המהותית שלי עם מדיניות של כפייה היא הצו הקטגורי, שלפיו אני בוחן את מעשיי לפי הקריטריון שהייתי רוצה שהם יהיו לחוק כללי. אם תרצו, זו גם נגזרת של הצו של הלל הזקן: מה ששנאוי עליי אל לי לעשות לזולתי. כבר עמדתי לא פעם על הטעות בהבנת הצו הקטגורי, כאילו מדובר בטיעון תוצאתני ישיר (ראו למשל בטורים 122 ו-334). הצו הקטגורי לא מבוסס על חשש מתגמול של אחרים אליי (שאם אני אגנוב יגנבו ממני). זהו עיקרון מוסרי שקובע שהמעשה שלי אמור להיבחן היפותטית, מה היה  המצב אילו כולם היו נוהגים כך. אני מניח שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה חוק מדינה שכופה עלינו עמדה שמנוגדת לערכינו, ולכן כפייה היא דבר שלילי גם אם במקרה דנן היא מתאימה לעמדותינו שלנו.

טענות נגד: אטימות להשוואות

כעת עשויות לעלות הטענות הצפויות: טוב, אבל אין להשוות כפייה שלנו על אחרים לכפייה עלינו, שהרי אנחנו צודקים. כידוע, מה שאנחנו עושים התקבל ישירות מפי הגבורה. ובכלל, עם כל הכבוד לצו הקטגורי ולהמצאות של קאנט, ההלכה אומרת בפירוש שיש לכפות על אנשים לקיים מצוות, ולכן נאמנות להלכה מחייבת כפייה (ומכאן שמי ששולל כפייה אינו נאמן להלכה). ההיגיון שלנו לא עומד נגד צו אלוקי. אלו טיעונים מוזרים מאד בעיניי, כפי שאסביר כעת.

ראשית, ההלכה רובה ככולה היא יצירה אנושית של בני אדם כמוני כמוכם. חכמים לאורך הדורות פירשו את התורה ואת ההלכה והגיעו למסקנות מסוימות. גם אני וכולנו אמורים לעשות אותו דבר. אין כאן דבר ה’ במובן של המקור (אלא רק במובן של הקדושה והמחויבות).

שנית, למיטב שיפוטי לצו הקטגורי יש מעמד הלכתי (ראו בטורים הנ”ל). לרב אונטרמן יש מאמר שבו הוא מפרש את הביטוי “מפני דרכי שלום” באופן דומה (וגוזר ממנו מסקנות, כמו חובת הצלת גוי בשבת ואיסור על הרס כנסיות במדינת ישראל, לכאורה בניגוד חזיתי להוראות הלכתיות מפורשות). עלינו לזכור שכמעט כל קבוצה או מדינה מאלו שתיארתי למעלה (איראן, בריה”מ) חושבים שהם צודקים ואחרים טועים. אז למה שלנו יהיה מותר לכפות וכשאחרים עושים זאת לנו זה מקומם?!

יש לנו נטייה בעייתית להתעלם מהשוואות כאלה. כך למשל אנחנו כועסים מאד על מדינות שלא יצאו להפצצות על מחנות ההשמדה בשואה, אבל כיום כשיש לנו צבא אנחנו לא מעלים בדעתנו לעשות פעולות צבאיות כלשהן להצלת אוכלוסיות במצוקה במקומות שונים בעולם (שלא לדבר על אספקת נשק וקשרים עם משטרים שיוצרים את המצוקות הללו). אנחנו כועסים מאד על מדינות שלא מאפשרות ליהודים חופש פולחן (כמו מדינת ישראל בהר הבית), ובצדק, אבל נוטלים לעצמנו את הזכות לשלול חופש פולחן או סתם חופש מאחרים. אנחנו אוסרים על עצמנו ועל ילדינו לקרוא ספרות ‘כפירה’ עם טיעונים נגד האמונה היהודית, בעוד שברור לנו שאדם שגדל בבית חילוני הוא עבריין כי נדרש ממנו לברר ולהגיע למסקנות הנכונות (=שלנו). אפשר להמשיך כי רוכלא ולמנות עוד דוגמאות, אבל העיקרון ברור. כל אחד מאיתנו מבין שכפייה ערכית או דתית אינה לגיטימית, ולכן לא נכון להתעלם מכך כשאנחנו עצמנו עושים זאת לאחרים.

אז מה עושים עם ההלכה? קשה להכחיש שההלכה מחייבת כפייה. על כך אומר כמה דברים: ראשית, לא נכון שהיא מחייבת כפייה על אנשים שלא חושבים כך. לטענתי, הכפייה ההלכתית פונה רק כלפי עבריינים במזיד שיודעים את ריבונם ומורדים בו ולא כלפי מי שחושב אחרת. שנית, אפילו אם אכן זו הייתה ההלכה, היה עלינו לסרב לזה (סירוב מצפוני) ולומר: “האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתי ליה”. אדם צריך להבין כיצד והיכן עליו ליישם את הוראות ההלכה. בנסיבות השוררות בעולם ובחברה שלנו כיום אין לכפייה שום מקום. אני משוכנע שכל אחד מבין זאת, כולל רוב ככל הפוסקים, אבל קשה להודות בכך ולכן נתלים בטיעונים טכניים, כמו שאין ידינו תקיפה או דרכי שלום (בפרשנות המקובלת, לא זו של הרב אונטרמן). אבל כאמור זוהי רציונליזציה והצדקה שבדיעבד. ברור לכל אחד שגם אם לא הייתה לנו הצדקה, אין מקום ליישם את הוראות ההלכה הללו במציאות ימינו. תקראו לזה רפורמה, לבריאות. אני מניח שאתם כבר יודעים שאיני מפחד מכותרות ותיוגים.

בשורה התחתונה, נסו לענות לעצמכם בכנות על השאלה הבאה: נניח שידינו הייתה תקיפה ואומות העולם היו מאפשרות לנו לעשות כל מה שנרצה, האם אתם מצדדים במדינה “איראנית” שכופה על שבת, אכילת כשר, פולחן דתי וכדומה? אני מאמין שבמצב שבו הדילמה הזאת תהיה ריאלית ומונחת לפתחנו להכרעה מעשית (ולא רק שאלה אקדמית), רוב הציבור הדתי והחרדי (וגם רוב הרבנים) לא יצדד בזה. מה ההסברים שנקבל? איך אנשים יישבו את העמדה הזאת עם מחויבות להלכה? ידינו תקיפה וכו’ וכו’. אבל זה כבר תלוי במודעותו העצמית וביושרו של הדובר, ולא פחות מכך במיומנותו הלוגית-פילוסופית-פרשנית.

עד כאן עיקר דבריי. כעת ברצוני לצרף כמה הערות על שני טקסטים שעוסקים ברפורמה הזאת. בחרתי שני טקסטים שנשלחו אליי בעבר, ויש כמובן עוד רבים אחרים. אלו טקסטים יחסית ענייניים (בניגוד לרבים אחרים) ושניהם באים מבעלי עמדה ציונית-דתית, ודווקא בגלל זה בחרתי בהם לצורך חידוד והבהרת עמדתי העקרונית.

הרב יואל בן נון

הרב יואל, כדרכו, אומר ההיפך מכולם. לא רק שהוא תומך ברפורמת הכשרות, אלא שלדעתו זהו אינטרס של הרבנות הראשית עצמה וזה ישפר את רמת הכשרות בציבור הרחב. לא אתייחס כאן להחמרה שלו לאכול רק בהשגחת הרבנות הראשית ולא בד”צים למיניהם (לזה אולי הייתי יכול להסכים, אם הייתי רואה כמוהו בחיוב את הרבנות הראשית, ואז יכולתי אפילו לגייס כאן את הצו הקטגורי). עוד אוסיף שבניגוד אליו, אני לא רואה שום פסול בכך שרב שממונה על מערכת כשרות אינו אוכל מהמוצרים שהיא משגיחה עליהם. להיפך, הצעתו של הרב יואל לארגן כשרות עם מדרג היררכי של רמות (כוכבים שונים) משקפת בדיוק את התפיסה הזאת. הרב משגיח לפי הרמה שמכתיבה הרבנות (כוכב אחד), אבל הוא עצמו רוצה לאכול מזון ברמת כשרות גבוהה יותר (שני כוכבים). מה רע בזה? אני מקווה שתרשו לי גם לדלג על ההסבר ה”עמוק” שהוא מציע לכשרות של הדיילת, רק ארשה לעצמי לציין שהתפעלותי מההסבר הזה קצת פחותה מזו שהוא תיאר בדבריו (אני גם תוהה באיזו ישיבה למד המשגיח שנסע איתו ולא שמע דבר כה עמוק מימיו).

הערתי העיקרית על דבריו היא שהוא בעצם ממליץ על הרפורמה כי היא תשפר את מצב הכשרות ותמנע מרבים אכילת מזון לא כשר. בעיניי, כאמור, זהו טיעון לא רלוונטי. נימוקי חילול השם ואכילת כשר בעתיד, גם אם הם נכונים (ואני ממש לא בטוח בזה), אינם רלוונטיים לדיון. מדינה דמוקרטית לא אמורה לפעול כדי למנוע אכילת מזון לא כשר על ידי אזרחיה. תפקידה היחיד במישור הזה הוא לאפשר לכל אזרח לחיות כהבנתו עד כמה שאפשר ללא פגיעה באחרים. כל השאר הוא עניין לדיון והכרעות של האזרחים, בינם לבין עצמם.

אמנם עקרונית מה שהוא אומר בשורה התחתונה מקובל עליי. הוא בעצם מציע שהרבנות הראשית תהיה רגולטור, ולא אחד הסוכנים שפועלים בשטח עצמו. זה לגמרי מקביל למודל שתיארתי למעלה. הצעתו שיהיו כוכבי כשרות שונים שמבטאים רמות שונות מקובלת עליי גם היא. אלא שעליי להעיר שגם במצב העכשווי יש כוכבים שמדרגים את רמת הכשרות. הבחנה בין כשרות מהדרין לכשרות רגילה כבר קיימת היום ברבנות. אבל בניגוד לדברי הרב יואל, לדעתי צריכים להיות כוכבים רבים ולא רק שניים, ויותר חשוב שלא הרבנות אמורה לקבוע אותם אלא הגופים הכשרותיים עצמם. בנוסף, גם לא אמור להיות דירוג של רמת הכשרות ובטח שלא הרבנות אמורה לקבוע אותו.

עקרונית, לפחות מבחינת המדינה, מדובר בסוגים שונים של כשרות ולא בהכרח ברמות שונות. כל אדם או קבוצה  יוכלו לקבוע לעצמם דירוג והיררכיה של רמות כשרות כהבנתם. טלו כדוגמה את כשרות ה’מהדרין’ בשמיטה שנהוגה אצל החרדים. כדי להימנע מ”לא תחנם” במכירת הקרקע לגוי (היתר המכירה), הם מקפידים לבסס היטב את אחיזתם של בני דודנו בקרקע בארץ ישראל על ידי קניית תוצרתם במקום תוצרת יהודית. קשה לא להתפעל מהשיקול ההלכתי והלוגי המפואר הזה. זה מה שנקרא אצלם “שמיטה למהדרין”. גם אם אתם כן מתפעלים מהלוגיקה המפוארת הנ”ל, אני מניח שלפחות תוכלו להבין שאני לא רואה בכשרות כזאת רמה גבוהה יותר (יותר כוכבים) מאשר בהיתר המכירה. כנ”ל לגבי אוצר בית דין, חרדי או לא, הדעות חלוקות האם הוא עדיף על היתר המכירה או לא, וקביעת ההיררכיה לא אמורה להיעשות על ידי הרבנות וגם לא על ידי רגולטור אחר. קביעת דרגות כשרות שונות אפשרית רק כאשר הקריטריונים מוסכמים.

בקיצור, מצדי, שיהיו בהיררכיית הכשרות כוכבים כחול אשר על שפת הים, כל עוד הצרכן יודע מה אומר כל כוכב, וכל עוד מספר הכוכבים לא יבטא דירוג של כשרות טובה יותר או פחות. הרגולטור אמור רק לפקח על האמינות ולוודא שקיפות ולא לקבוע את הקריטריונים ולדרג את הגופים הכשרותיים.

כושרות

מאמר נוסף שנשלח אליי כבר די מזמן, פורסם מטעם ארגון “כושרות”. הוא פורסם בפמפלט התעמולה המכונה “עולם קטן” שחביב עליי טובא, וזה כבר אומר משהו על תוכנו ומגמתו. אבל כאמור ענייננו כאן בבחינה עניינית של הטיעונים עצמם.

כבר בקטע הפותח הכותב, הרב משה כ”ץ, מציג את מסגרת הדיון: השאלה היא האם רפורמה כזאת תשפר את מערך הכשרות או לא. כאמור, מבחינתי עמדת המוצא הזאת כבר מייתרת את הדיון. לא זו אמורה להיות מטרת הרפורמה ולא בכך היא נבחנת. נראה שהכותב מנצל את ההזדמנות לבוא חשבון עם הכשרות של צהר, ובוחר בה כדוגמה שממנה ניתן ללמוד על מגרעותיה של מדיניות של הפרטת כשרות. הוא משווה בין הקריטריונים שהם פרסמו לבין היישום שלהם בפועל בשטח. הוא מפנה לכמה מקרים שבהם ההבטחות והקריטריונים שלהם עצמם לא קוימו. אמנם הוא מסיק מכאן שרמת הכשרות שלהם ירודה, מסקנה שתלויה בהשקפה כמובן. אבל הטענה שהם לא מקיימים את הקריטריונים שלהם עצמם היא עניינית ובהחלט שווה בדיקה ודיון.

אין לי את הכלים לעשות זאת, ולכן שוב אתייחס לדבריו באופן כללי ובפרט ללוגיקה שלהם. ראשית, אני מניח שהקריטריונים של צהר נוסחו בהנחה שנותנים להם לפעול בשטח באופן חופשי. כאשר הרבנות מצירה את צעדיהם ומנצלת את המונופול שניתן לה מהמדינה כדי להציק ולהפריע (כדרכה תמיד), אני לא מאד מתפלא שהם לא ממש מצליחים לעמוד בקריטריונים שלהם (בעיקר אלו שנוגעים לתחרות מול הרבנות).

שנית, משתמע מדבריו שהרבנות היא כלילת השלימות, כלומר שאצלה אין מקרים שבהם נופלים פגמים בהשגחה. למקרא הדברים לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מספר המקרים המצומצם שהוא מביא ביחס להשגחה של צהר הם בדיחה גרועה מול מאות הסיפורים מסמרי השיער ששמעתי בבני ברק (ולא רק בה) על השגחת הרבנות הראשית, ולא פחות מכך על הטיפול הנלוז והמושחת של הרבנות בכשלים גם כאשר הם מתגלים ואפילו כשהם מתפרסמים.

שלישית, גם אם ארגון הכשרות של צהר הוא כושל ומכשיל, מדוע זה אומר משהו כללי על ההפרטה? וכי קיומה של חברה כושלת אחת אמור למנוע מאיתנו את פתיחת השוק לחברות פרטיות בכלל? זהו סוג טיעון קומוניסטי ידוע, אבל כושל. אז סגור את צהר וזהו. למה בגללם אתה מונע ממני לפתוח ארגון כשרות שמחמיר יותר מהבד”צ (סליחה, אפילו יותר מהרבנות)?

ומעל הכל, הלוגיקה של הטיעון שלו כושלת מיסודה. הרי אם וכאשר תהיה רפורמה שמביאה להפרטה מסודרת של הכשרות, אחת ממרכיביה העיקריים הוא הקמת רגולציה אפקטיבית שעיקר עניינה הוא פיקוח על הגופים הללו, ובפרט על כך שהם עומדים בהבטחות ובקריטריונים שלהם עצמם. הרגולטור אחראי על השקיפות של הקריטריונים ועל מימושם. כך בדיוק אמורים להימנע אותם מכשולות שהוא מתאר. לכן הטיעונים שלו הם טיעונים בעד הרפורמה ולא נגדה. אגב, כפי שכבר כתבתי, אותם כשלים, וכנראה הרבה למעלה מזה, קיימים גם בהשגחה של הרבנות. כאשר היא תהפוך לרגולטור, או אם ישכילו להעמיד רגולטור אחר (מה שכמובן הרבה יותר הגיוני ולכן אין סיכוי שזה יקרה בפועל), הכשלים שלה עצמה יימנעו בזכות הרגולציה הזאת. הרפורמה אמורה לשפר גם, ואולי בעיקר, את ההשגחה של הרבנות (אפילו אם היא תישאר סוכן פעיל בשטח תחת רגולטור אחר).

סוף דבר, הטקסט הזה מכיל אוסף טיעונים מגמתיים, שיוצאים מנקודת מוצא שגויה, ומשתמשים בדוגמאות שאיני יודע אם הן מייצגות (אולי כן), ללא שום השוואה מול המערכת המתחרה (שכנראה כושלת הרבה יותר), ותוך שימוש בטיעונים שעוסקים בדוגמה אחת שממנה הוא מסיק באופן לא ברור מסקנה כללית, בעוד שאפילו לגבי הדוגמה הזאת עצמה המסקנה הזאת כושלת.

אמנם נראה שהרפורמה של מתן כהנא לא באמת עושה את כל זה, בין היתר בזכות הרגליים שמניחים בדרכה אותם גורמים חרדים וחרד”ליים (שמאד דואגים לכשרות כמובן). מעבר לזה, נדמה לי שאפילו רפורמה מושלמת לא תצליח לתקן את כשליה של הרבנות הראשית. כבר הוכח לא פעם שלמערכות המסואבות שלה אין תקנה. אין לה שמירה אלא סכין ושבירתה זוהי טהרתה.