הערות על ההידור בנר חנוכה (טור 430)

בס”ד

בשאלה שהגיעה אליי היום נשאלתי לגבי ההידור בנרות חנוכה. עניתי בקצרה, וחשבתי לכבוד חנוכה להביא את הדברים שכתבתי על כך ביתר הרחבה (המקור הוא כאן).

הידור מצווה

הגמרא בשבת קלג ע”ב (ומקבילות) מביאה דרשה לגבי הידור מצווה:

דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.

שתי הדעות נפסקו להלכה, אם כי ההליכה בדרכיו של הקב”ה משויכת בדרך כלל לפסוק אחר “והלכת בדרכיו”. ראו רמב”ם הל’ דעות פ”א ה”ו ובספר המצוות עשה ח). הדברים מובאים בש”ס ובפוסקים לגבי ציצין שאינם מעכבים את המילה (שבת שם), דין אגד בלולב (למ”ד לולב אין צריך אגד. סוכה לג) ועוד.

אנשים סבורים שהידור מצווה הוא עניין וולונטרי, ולא היא. בפשטות דין הידור הוא חובה גמורה, עשה דאורייתא. אלא שההידור אינו מעכב את המצווה, כלומר שגם אם עשה את המצווה בלי הידור יצא ידי חובת המצווה. אבל הוא ביטל מצוות הידור.[1] בלבול דומה קיים לגבי התכלת. המשנה במנחות אומרת שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולכן אנשים חושבים שהתכלת הוא וולונטרי. ולא היא. מצוות תכלת היא עשה חיובי, אלא שאינה מעכבת את הלבן. ראיה פשוטה לכך היא שהמשך המשנה שם מדבר על כך שהלבן אינו מעכב את התכלת, והלבן הוא ודאי חובה. הכלל בהלכה הוא שכל מצווה היא חיובית אלא אם יש מקור ברור שלא (להבדיל מקדשים ששם ברירת המחדל היא שמדובר בדין שאינו מעכב אלא אם יש מקור שהוא מעכב, למשל שהוא נשנה שוב או שנאמר בו “חוקה” וכדומה. ראו מאמרי כאן בטעם הדבר).

הגמרא ב”ק ט ע”ב מדברת על שיעור ההידור:

אלא א”ר זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה. ובהמשך שם במערבא אמרו משמיה דר’ זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב”ה.

חובת ההידור היא עד שליש במחיר המצווה (מלגיו או מלבר, ראו בסוגיא שם).

הר”ח שם כותב:

במערבא אמרי עד שליש משלו כלומר מוזהר הוא להתנאות במצוה עד שליש מכאן ואילך אם מוסיף יתר על שליש מדה יתירה עושה כגון המפרנס עני ומוסיף לו יתר שנמצא חיננו ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו אלא משלם לו גמולו. משל הקדוש ברוך הוא שנאמר מלוה ה’ חונן דל ופשוט הוא. ד”א מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא שאם בא להדר המצוה ביתר משליש בדמיה [אינו חייב] כל זה מיגיעו שחייו קודמין להידור מצוה אבל אם זימן לו הקדוש ברוך הוא ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש הרשות בידו. והמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה [שבת כא ב] והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו’:

רואים שעד שליש זוהי חובה שמוזהרים עליה, אבל יש עניין לעשות גם מעבר, כפי שלומדים מנר חנוכה.

ייחודו של דין הידור בנרות חנוכה

מקור ההידור בנר חנוכה מופיע בסוגיית שבת כא ע”ב:

ת”ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב”ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב”ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך וכו’.

כך גם מובא להלכה ברמב”ם פ”ד ה”א מהל’ חנוכה ובטוש”ע או”ח סי’ תרעא כדברי ב”ה.

בר”ח משמע שההידור בנר חנוכה הוא דין יתר מעבר ל”זה אלי”, ולכן אין חובה לעשותו. הוא וולונטרי, מכסף יתר שיש לו. אבל בפשט הגמרא כאן לא משמע כך. לכאורה רואים כאן שבנר חנוכה יש דין הידור מיוחד, שהוא מעבר לדין הכללי של הידור במצוות, הן בכמותו והן בצורתו. בנר חנוכה ישנן כמה דרגות ואופנים ספציפיים של הידור שמפורטים בהלכה, מה שלא מצאנו בשאר הקשרים,  ויש גם צורה מיוחדת ומסוימת לכל דרגת הידור. העובדה שדווקא כאן חכמים ירדו לצורת ושיעור ההידור, אומרת שיש כאן דין מיוחד. בפרט הדברים נכונים לגבי שיעור ההידור.

בחי’ רי”ז הלוי הל’ חנוכה פ”ד ה”א הקשה בשם אחד מחכמי אה”ק איך בחנוכה המהדרין (וודאי המהדרין מן המהדרין) מוציאים יתר על שליש מן המצווה. הרי המצווה עצמה היא נר איש וביתו (נר אחד), והמהדרין הוא נר לכל אחד, ומהדרין מן המהדרין הוא מוסיף והולך (סה”כ 36 נרות לפחות). כלומר שאפילו ההידור ברמה הפשוטה הוא יותר משליש במצווה. אמנם הר”ח כתב שזה נכון לכל המצוות שמן הראוי להוסיף מעבר לשליש, אבל בפשטות הכוונה היא שיש כאן דין הידור  מיוחד, בכמות ובאיכות. הגרי”ז עצמו מביא שם את דברי הר”ח ודוחק בו, ואכ”מ.

אמנם במ”ב סי’ תרעא סק”ז הביא:

ואם השמן הוא ביוקר מוטב להדליק בנרות שעוה ולהיות מוסיף והולך כמו שכתוב בפנים ממה שידליק בשמן זית נר א’ בכל לילה לבד:

מקורו הוא הח”א כלל קנג ושו”ת בנין עולם סי’ לד. דין מוסיף והולך הוא דין הידור של חנוכה והדין השני (שמן מובחר) הוא מדין “זה אלי ואנווהו” של כל התורה. רואים שההידור של נר חנוכה קודם. לפי הר”ח זה כמובן לא נכון, שהרי לשיטתו ההידור הרגיל הוא מצווה דאורייתא והשני הוא רק רשות למי שרוצה. רואים שההידור של חנוכה הוא דין אחר, וגם הוא כנראה חובה (שאינה מעכבת את המצווה).

ביאור הדברים

בספר נתיבות יהושע למורי הרב יגל ז”ל, ח”א ‘קונטרס המועדים’ סי’ יב, הסביר זאת בהקדם קושיית הפני יהושע בסוגיית שבת כא ע”ב:

שם מאי חנוכה דתנו רבנן כו’ טמאו כל השמנים שבהיכל כו’ ולא מצאו אלא פך אחד [כו’] ונעשה בו נס… ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קי”ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ”ד דחוייה בציבור [פסחים ע”ט ע”א] ניחא הכא שפיר קצת משא”כ למ”ד הותרה בציבור דאפילו הדורי לא מהדרינן כדאיתא ביומא [ו’ ע”ב] א”כ קשה טובא…

השאלה היא מדוע היה נדרש נס, הרי יכלו להדליק גם בטומאה. עיקר הקושי הוא  לשיטה שטומאה התורה בציבור, שכן לשיטה שהיא דחויה ניתן אולי לומר שהנס היה כדי שידליקו בהידור בשמן טהור.[2] אמנם לפי זה, גם לשיטה שטומאה הותרה בציבור עדיין נכון שעדיף להדליק לא בטומאה.[3]

ובסופו של דבר הוא מיישב:

לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד [אבות פ”ה מ”ב] שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד מלכות יון הרשעה שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל וגזרו כמה שמדיות ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם ג”כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה, כן נראה לי נכון:

כלומר מטרת הנס הייתה להודיע חיבתו של המקום אליהם.

הרב יגל שם מסביר שכל הנס היה שהתאפשר להם להדליק בהידור, ולכן תקנה לזכר אותו הנס כוללת מרכיב של הידור בעיקר התקנה. כלומר שהידור זה אינו מדין הידור הכללי של “זה אלי” אלא דין מיוחד בנר חנוכה זכר להידור שבהדלקה בשמן טהור.

ומה שעדיין מגדירים זאת כהידור אין פירושו שזו לא חובה. אכן יוצאים ידי חובה בנר איש וביתו, אבל זו חובת עצם ההדלקה. מעבר לה יש חובת הידור, ואותה לא יוצאים אם לא מהדרים. ובאמת אי אפשר היה לקבוע את ההידור כחובה גמורה מעיקר הדין, אחרת לא היה כאן הידור, וחכמים רצו להותיר זאת כמעשה של הידור זכר לנס וכנ”ל. וכעין זה לגבי מצוות “קדושים תהיו”, שביאר הרמב”ן שהיא חובה לא להיות נבל ברשות התורה, וכן “ועשית הישר והטוב” לעשות לפנים משורת הדין. שתי אלו לא נכללות במניין המצוות (גם לשיטת הרמב”ן עצמו), ובפשטות זה מפני שאם הן היו נכללות במניין המצוות אז חריגה מהן לא הייתה איסור לפנים משורת הדין אלא איסור גמור מעיקר הדין עצמו.

ורמז הותירו לנו חכמים בדבר, שקבעו כמה דרגות בהידור. להראות לנו שהדבר אינו וולונטרי כפי שניתן לחשוב. חכמים קובעים צורה מאד מסוימת לעשות זאת, וזהו רמז שמדובר על חלק מעיקר התקנה (כעין סברא זו הצגתי במאמר כאן לגבי שיעורי הפרשת תרומה והגדרת המושג ‘רצון ה”).

מתי תוקנה תקנת ההידור

למסקנתנו נראה שתקנת ההידור הייתה חלק מהתקנה המקורית של הדלקת הנר. אבל אם באמת ההידור היה חובה בגוף התקנה המקורית של נס חנוכה, אז לא ברור כיצד נחלקו ב”ה וב”ש לגבי ההידור (האם מוסיף והולך או פוחת והולך). בית שמאי ובית הלל היו זמן לא רב אחרי הנס,[4] ובתקופה כה קצרה כשישראל בארצם לא מסתבר שיחול שיבוש כל כך גדול במסורת.

היה מקום לומר שהם לא נחלקו בגדר התקנה המקורית אלא בדין הידור שנוסף על תקנה זו בתקופה מאוחרת יותר. כאשר תוקנה הדלקת הנר על ידי בי”ד של חשמונאים לא קבעו הידור מחייב וכל תקנת ההידור נעשתה על ידי ב”ש וב”ה עצמם. לכן אין פלא בכך שישנה מחלוקת ביניהם כיצד להדר. לפי זה, עד תקנת ההידור הייתה חובה להדר רק מדין “זה אלי ואנווהו”, וב”ש וב”ה החליטו להוסיף דין הידור מיוחד. בפרט אם מקבלים את הטענה הרווחת שנס פח השמן קיבל מעמד מיוחד רק אחרי החורבן (כשהניצחון הצבאי כבר היה פחות משמעותי), אזי סביר שבשלב הזה החליטו גם להוסיף הידור מיוחד זכר לנס פח השמן.[5] זה אינו סותר את הטענה שההידור הוא דין מיוחד כחלק מתקנת הדלקת הנר. גם אם זה נוסף בשלב מאוחר יותר, עדיין ניתן לומר שהוסיפו דין הידור מיוחד. להיפך, דין הידור הרגיל היה קיים מלכתחילה, כמו בכל דיני התורה, וההידור המיוחד נוסף לאחר מכן.

ניתן אולי לדייק זאת בלשון הרמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ב:

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו שמונה ימים האלו שתחילתם כ”ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלה הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

לשונו טעונה ביאור בתרתי: א. למה הוא מסיף בסוף דבריו שהדלקת הנרות בימים אלו מד”ס, הרי בתחילת דבריו הוא מביא כבר את כל דיני התקנה. ב. לשונו אינה ברורה כל צרכה. אפשר לקרוא שהתקנה הייתה לקבוע ימי שמחה והלל והדלקת נרות, אלא שיש שינוי בלשונו. הוא עובר מתיאור התקנה מהעבר לעתיד (שתקנו שיהיו הימים שמחה והלל) להווה שמדליקין בהם הנרות. פשטות לשונו היא שהתקנה הייתה ימי שמחה והלל, ואנו גם מדליקים נרות. האם זה לא חלק מהתקנה?

נראה שלדעתו באמת הדלקת הנרות לא הייתה מעיקר תקנת החשמונאים, ולכן הוא גם מוסיף שדין זה גם הוא מד”ס כקריאת המגילה.[6]

כך גם משתמע מנוסחת ‘על הניסים’ ועוד מקורות רבים (ספר מכבים, יוסיפון ופסיקתא רבתי) שאינם כוללים את נס פח השמן. ומשמע שבימי מתתיהו והחשמונאים שבזמנם תקנו נוסח זה, באמת לא תקנו הנרות שהם זכר לפח השמן.

אמנם במגילת אנטיוכס מופיע בהאי לישנא:

ע”כ קיימו בני חשמונאי קיום וחלקו איסר ובנ”י עמהם כאחד לעשות שמונה ימים האלה ימי משתה ושמחה כימי מועדים הכתובים בתורה ולהדליק בהם נרות להודיע אשר עשה להם אלקי השמים נצוחים.

משמע שהדלקת הנרות הייתה אכן מכלל התקנה המקורית של בני חשמונאי. אמנם צורת ההדלקה וצורות ההידור לא מפורטות כאן, ולכן דברינו שההידור הוא שתוקן מאוחר יותר ולא עצם מצוות ההדלקה, בעינם עומדים. בדומה לזה הסתפק בס’ מועדים וזמנים ח”ב, האם התקנה להדליק כל איש על פתח הבית אינה מבית חשמונאי, וע”ש ראיותיו. ומה שהקשה הוא עצמו על דבריו, לשיטתנו הכא שהדברים אמורים רק לגבי ההידור, מיושב שפיר.

[1] ומה שלא מונים את מצוות ההידור במניין המצוות, ראו במאמרנו לשורש העשירי, בספר ישלח שרשיו, שלא מונים כללים שנוגעים לכלל המצוות (כמו חצי שיעור).

[2] אמנם מדובר בשמן נס שבפשטות אסור בהדלקה, ולכן צל”ע מדוע זה עדיף של שמן טמא, בטח לשיטה שטומאה הותרה בציבור.

[3] ראו בטור 404 (וגם כאן וכאן) לגבי היעדר נפ”מ בין דחויה להותרה.

[4] יש דיון רחב בבית המדרש ומחוצה לו, עד מתי היו שני הבתים הללו. יש שרצו לומר שמכיוון שהבת קול שהלכה כב”ה יצאה ביבנה אזי גם הבתים היו עד אז, אבל אין זה מוכרח כלל. ראו דורות ראשונים ח”ב עמ’ רצ”ד שהוכיח כן בראיות רבות שעיקר המחלוקות עצמן בין שני הבתים היו בזמן הלל ושמאי עצמם, ומה שהגיע עד תקופת יבנה אלו רק ההולכים בדרכם. ראו גם בספר בינו שנות דור ודור.

[5] אמנם ראו במהר”צ חיות שבת כא ע”ב שהביא בשם הפסיקתא רבתי שתקנת ח’ הימים אינה משום נס פח השמן אלא משום שמונה שיפודים שמצאו, ע”ש.

[6] ובספר חסדי אבות הנדפס בסוף ס’ יכין דעת סי’ יז כתב שתקנת הנר הייתה לאחר החורבן. וכן הביא הר’ יהודה גרשוני אור המזרח כב חוברת עט-פ, עמ’ 43. ראו גם בספר בינו שנות דור ודור שהרבה להשיג על דבריהם. וקושיותיו מיושבות לדברינו כאן שהתקנה הייתה בזמן הבית אבל מאוחר יותר מתקופת החשמונאים. ובאמת ברמב”ם עצמו בספר המצוות שורש א כתב בפירוש שנר חנוכה נתקן בזמן הבית, ע”ש.