מה לחזרזיר, למלך הבודד וללאו ד”לא תסור” (טור 443)

בס”ד

לפני זמן מה קיבלתי מייל מיהודי בשם דניאל קנר, וזו לשונו:

לפני מספר חודשים האזנתי לשיעור שלך, בו הזכרת בהקשר מסוים את השלט של חזרזיר מפו הדוב: “העבריין ייענש” – ללא כל אזכור של העבירה. אתמול ראיתי בקניון ארנה בהרצליה את השלט של חזרזיר:

כוונתו הייתה למה שאמרתי בשיעור על מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן בדין “לא תסור”, שם הזכרתי את השלט שהיה תלוי על ביתו של חזרזיר בספרו של א”א מילן, פו הדב, שאומר: “העבריין ייענש”, בלי לפרט מיהו עבריין ומה עליו לעשות כדי להיענש. לשאלתי, קנר ענה שלא היה שום רמז בסביבת השלט באיזו עבריינות מדובר, כלומר זהו ממש השלט של חזרזיר (טוב שעבר מספיק זמן ופקעו זכויות היוצרים של מילן).

מכיוון שכל כך נהניתי, איני יכול לוותר על כתיבת פוסט שבו אסביר את עומק משמעותו של השלט המופלא הזה, ולהשומע ינעם.

מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן בדין “לא תסור”

ההלכה נותנת לחכמים שני סוגי תפקידים: לחוקק ולפרש. התפקיד לפרש כרוך בסמכות לקבוע את הפרשנות ודרישת הכתובים. התוצר של פרשנות הוא הלכה דאורייתא שנקבעת על ידי חכמים. התפקיד הזה מלווה גם בסמכות, כלומר לחכמים יש סמכות לקבוע שזו אכן פרשנותו המחייבת של הכתוב. התפקיד לחוקק כרוך בסמכות לתקן תקנות ולגזור גזירות, והתוצרים של החקיקה הן הלכות דרבנן.

כידוע, הרמב”ם והרמב”ן נחלקים בהבנת הציווי “לא תסור” ולגבי מקור הסמכות לחוקק. הרמב”ם בכמה מקומות כותב שהפסוק הזה הוא המקור לסמכות חכמים, הן לפרש והן לחוקק. לדוגמה, בהל’ ממרים פ”א ה”ב הוא כותב:

כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו’, אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.

אם כן, לשיטתו “לא תסור” הוא המקור לסמכות חכמים גם לדרוש ולפרש את התורה (שם התוצרים הם הלכות דאורייתא)[1] וגם לתקן תקנות או לגזור גזירות וסייגים (שם התוצרים הם הלכות דרבנן).

הרמב”ן בהשגות לשורש הראשון מביא את המקורות ברמב”ם שבהם מתפרטת שיטתו, ואז מעיר על כך:

והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד. כי הנה לדעתו המשתמש במחובר כגון שנסמך על האילן או שמטלטל המחט מחמה לצל בשבת או שאמר לגוי ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים (שם פ”א ה”ב) מפני שניתן לאזהרת מיתת ב”ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק. והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב”ד לוקין עליו כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (קנד ב). וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם אין ביניהם שום הפרש ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות שלדבריהם אלא במחוייבי כרתות או מיתות לא בחייבי לאוין שכל דבריהם לאו ועשה הם. ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל…

הוא טוען שלשיטת הרמב”ם לא היו אמורות להימצא קולות בדיני דרבנן לעומת דיני דאורייתא, שהרי לשיטתו כל העובר על דין דרבנן עובר על דאורייתא של “לא תסור”. לכן למשל ספק דרבנן היה צריך להיות לחומרא ולא לקולא. מיד לאחר מכן הוא מראה בבקיאות גדולה מקורות מכל התלמוד שמהם רואים שחכמים הקלו בדיני דרבנן יותר מדיני תורה. לבסוף הוא מציע הסבר אפשרי לשיטת הרמב”ם ודוחה אותו:

ואולי תתעקש ותאמר לדעת הרב כי מה שאמרו בכל מקום להקל בדברי סופרים הוא במחילה ובתנאי מאתם שהם התנו בגזירות ובסייגים שעשו לתורה וכן במצות שלהם שנהלך בהם לקולא כדי לחלק ולהפריש בין מה שהוא דבר תורה ובין מה שהוא מדבריהם אף על פי שבכל אנו מצווים מן התורה ולא היו ספיקות שבדבריהם ראויות להתיר אותן אלא מפני התנאי הזה שעשו בהם מתחלתן. ואין אלו דברים הגונים ולא שלעיקר.

הוא מציע שגם לשיטת הרמב”ם שכל דיני דרבנן מבוססים על “לא תסור”, עדיין יש מקום להקל בהם, שהרי רבנן שקבעו את הדין יכלו גם להחליט לא לקבוע אותו, ולכן ברור שגם אם הם החליטו לאסור משהו הם יכולים לקבוע קולות שונות לגביו, בבחינת “הם אמרו והם אמרו” (או: הפה שאסר הוא הפה שהתיר). אמנם הרמב”ן טוען שהסבר זה אינו סביר (בלי להסביר מדוע).

לאחר הדיון בשיטת הרמב”ם, מתחיל הרמב”ן לפרש את שיטתו שלו:

ומפורש אמרו בפרק מי שמתו (יט ב) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור נמי דאורייתא הוא אמר להו רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות לא גזרו ביה רבנן. הרי בכאן מבואר שלאו זה דלא תסור הוא כשאר הלאוין שלתורה אבל דבריהם על זה הלאו אסמכינהו סמך בעלמא לחזוק לא שיהא בהם מן התורה אזהרה כלל באותו הלאו…

כלומר “לא תסור” הוא אכן הבסיס לסמכות חכמים, אבל לא לגבי חקיקה, כלומר לא לגבי דיני דרבנן (תקנות, גזירות וסייגים), שהרי בהם הדין קל יותר מדין תורה. אז ביחס למה נאמר “לא תסור”? מה שנותר הוא הפרשנות. את זה מסביר הרמב”ן כעת:

ומכל מקום כללי הרב משתבשין. אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם…

לשיטתו סמכות חכמים לפרש ולדרוש את התורה מבוססת על “לא תסור”. אבל סמכותם לחוקק (כלומר לקבוע דיני דרבנן) אין לה מקור בתורה. בזה הוא חולק על הרמב”ם, שרואה בפסוק “לא תסור” מקור גם לסמכות לחוקק.

השאלה שמתבקשת כעת היא מדוע לפי הרמב”ן עלינו לציית לחכמים? אם לשיטתו אין מקור לסמכות חכמים לתקן ולגזור דיני דרבנן, אז על מה בכל זאת הם מתבססים?

תמונה כללית על מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן: השמיכה הקצרה

התמונה שמתקבלת כאן היא בעייתית מאד. לכאורה מדובר ב”שמיכה קצרה”, שאינה יכולה לכסות גם את הראש וגם את הרגליים. הרמב”ם סובר שמקור סמכות חכמים לחוקק (לקבוע דיני דרבנן) הוא מ”לא תסור”, אלא שעל זה קשה מדוע מצאנו קולות שונות בדיני דרבנן. הרמב”ן, לעומתו, סובר בדיוק בגלל זה שלא ייתכן שזהו המקור לסמכות חכמים לקבוע דיני דרבנן, אלא רק לפרש ולדרוש את התורה. אלא שלשיטתו לא ברור מה כן יכול להיות המקור לסמכות חכמים לחוקק.

רא”ו בקונטרס דברי סופרים שלו מרחיב עוד יותר את השאלה. לפי הרמב”ן, לא רק שאין לבסס את סמכות חכמים על הפסוק “לא תסור”, אלא גם לא על שום מקור אחר. הרי כל מקור שנביא מהתורה יהפוך את המעבר על דיני דרבנן לאיסור תורה, וממילא יעורר את אותו קושי שמעורר הרמב”ן בשיטת הרמב”ם: מדוע מקילים בדיני דרבנן יותר מדיני תורה. יתר על כן, הוא כותב שם שגם סברא לא יכולה להיות מקור מתאים, שהרי סברא היא דאורייתא (כמו שמוצאים לא פעם בתלמוד: “למה לי קרא סברא הוא?!”. אמנם ראה על כך במאמרי על הסברות, שם הסברתי שהתמונה אינה כה פשוטה). אם כן, לא יכול להיות מקור משום סוג שהוא לסמכות חכמים לחוקק.

הרמב”ן עצמו כותב בקטע שהובא למעלה שדיני דרבנן נסמכים על “לא תסור” בגדר של אסמכתא, ולא כמקור ממש. אבל אסמכתא אינה נותנת מענה לקושי שלנו. אם אכן הפסוק הזה אינו מקור של ממש, אז מהו המקור האמיתי? ואם אין מקור כזה, אז מדוע בכלל יש לציית להם? אסמכתא יכולה ללוות דין דאורייתא שיש לו מקור מבוסס אחר או לסמוך על פסוקים דין דרבנן שיסודו בתקנה או גזירה של בי”ד מוסמך. אבל האסמכתא כשלעצמה אינה מקור הלכתי.[2]

על פניו נראה שפגשנו כאן שאלה שלא ייתכן לה שום פתרון: כל מקור שנביא יעורר את הקושי של הרמב”ן (מדוע מקילים בדיני דרבנן), ואם אין מקור אז עולה הקושי מדוע בכלל לציית לחכמים. זוהי “השמיכה הקצרה”, ונראה שאין שום דרך שבה היא תכסה את כל הגוף, כלומר שניתן יהיה להציג תמונה שתיישב את כל הקשיים בשאלת סמכות חכמים לחוקק. בספרי רוח המשפט ובמאמרי לשורש הראשון בספר ישלח שרשיו, סקרתי כמה כיוונים שעולים באחרונים ליישב את הקושי הזה, אבל נראה שאף אחד מהם לא מעלה לו ארוכה. הסברתי שם שהמוצא הסביר היחיד הוא לאמץ את שיטת הרמב”ם עם הצעת הפתרון של הרמב”ן (“הם אמרו והם אמרו”). אבל ראינו שהרמב”ן עצמו לא אימץ את הפתרון הזה (מסיבה לא ברורה), ולכן לפחות בשיטתו הקושי עומד בעינו. יתר על כן, אם נמצא פתרון לשמיכה הקצרה, כלומר תמונה שתיישב את שני הקשיים לפי הרמב”ן, אזי לא תהיה מניעה לטעון שגם הרמב”ם מסכים לה (כלומר שבעצם אין ויכוח אמתי ביניהם. ייתכן שמדובר רק באי הבנה, ולמעשה הרמב”ן סובר בדיוק כמו הרמב”ם).

חילוק האחרונים בשיטת הרמב”ם

בקטע הראשון מדברי הרמב”ן שהבאתי הוא  מוכיח שלפי הרמב”ם מי שעובר על איסור דרבנן עבר על לאו דאורייתא, שכן הרמב”ם בהל’ ממרים פ”א ה”ב מסביר מדוע לא לוקים על לאו של “לא תסור”:

כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו’, אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.

הוא תולה זאת בכך שזהו לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין.[3] ומשמע מכאן שלולא זה היו לוקים על לאו ד”לא תסור”, גם במצבים שבהם האדם עבר על איסורי דרבנן. הרמב”ן מוכיח מכאן שלדעת הרמב”ם כל מי שעובר על הלאו הזה (גם אם עבר על תקנה או גזירה דרבנן) עובר עבירה דאורייתא, ולולא הכלל ההלכתי של “לאו שניתק לאזהרת מיתת בי”ד” הוא אמור היה אפילו ללקות.

ואכן זוהי אמירה מחודשת מאד וקשה ליישבה עם סוגיות התלמוד. בפשטות בתלמוד משמע שהעובר על איסור דרבנן אינו לוקה מעצם העובדה שמדובר באיסור דרבנן, בלי קשר לדין לאו שניתק לאזהרת מיתת בי”ד.

לכן כתבו כמה אחרונים (ראו הפניות בספר המפתח במהדורת פרנקל על הלכה זו) שגם הרמב”ם אינו מתכוון לטעון שכל מי שאוכל עוף בחלב עובר על לאו דאורייתא. הם טוענים שרק אם אדם עושה זאת בגלל שאינו מכיר עקרונית בסמכות חכמים הוא עובר על “לא תסור” דאורייתא. אבל אם הוא עובר עקב יצרו שהתגבר עליו, במצב כזה הוא עבר רק על איסור דרבנן. לפי הצעה זו, הלאו של “לא תסור” אוסר למרוד עקרונית נגד סמכות חכמים, אבל לא מטיל איסור תורה על כל עבירה דרבנן. לשיטה זו, רק על מצבים אלו כתב הרמב”ם שצריכים היו ללקות לולא היה זה לאו שניתק לאזהרת מיתת בי”ד. במצב שבו סתם עוברים על דרבנן לא חייבים מלקות כלל כי אין כאן איסור תורה. זה כמובן מצמצם מאד את המחלוקת בין הרמב”ם לרמב”ן.

הקושי בחילוק הזה

החילוק הזה מסתבר מאד בהבנת הלאו של “לא תסור”. אבל במבט נוסף ניתן לראות שהוא מחזיר את הקושי שאותו הוא בא לפתור. אם הפסוק “לא תסור” אינו עוסק בעבירות שנעשות סתם, אזי חוזרת השאלה מניין שבאמת אסור לעשות זאת? מהו הבסיס לכך שאסור לאכול עוף בחלב? נניח שאני מכיר עקרונית בסמכות חכמים, אבל מתלבט אם לאכול עוף בחלב בגלל שמתחשק לי מאד לעשות זאת. אותם אחרונים מסבירים שגם אם אעשה זאת איני עובר ב”לא תסור” כי לא מרדתי עקרונית בסמכות חכמים. אם כן, החובה לא לעשות זאת אינה מבוססת על “לא תסור” (אחרת מעשה כזה היה עבירת לאו של “לא תסור”). אז מדוע באמת אסור לאכול עוף בחלב?

כעת הרמב”ם נמצא בדיוק באותו מצב כמו הרמב”ן, שהרי כעת מתברר כי שניהם לא הסבירו לנו מהו המקור לחובה לציית לחכמים. אני ארצה כעת לטעון שהרמב”ם יצטרף גם לטענת הרמב”ן שהובאה למעלה, שלפיה החובה לציית לדיני דרבנן נסמכת על “לא תסור” בגדר של אסמכתא. נותר לנו כעת להסביר כיצד האסמכתא יכולה לשנות את התמונה, למרות מה שטענתי למעלה שאסמכתא לא יכולה להוות מקור ממשי לדין כלשהו.

‘פו הדוב’, ‘הנסיך הקטן’ ו”לא תסור”

נשוב לחילוק של האחרונים בדעת הרמב”ם, ונתבונן על איסור עוף בחלב. לשיטתם, אם אכלתי עוף בחלב מפני שאיני מכיר עקרונית בסמכות חכמים – אזי עברתי על “לא תסור”. אבל אם אכלתי עוף בחלב רק כי יצרי תקף עליי, במצב כזה לא עברתי על “לא תסור”. כדי ליישב את הקושי מדוע בכלל לציית, אוסיף עוד קושי שקיים בתמונה הזאת, והפעם קושי לוגי: ראינו שהצו של “לא תסור” בעצם לא מחייב אותי לציית לחכמים אלא רק להכיר עקרונית בסמכותם. אני יכול לעשות מה שבא לי, לעבור על איזו עבירה דרבנן שארצה, כל עוד אני מכיר עקרונית בסמכותם. אבל מהי המשמעות של הכרה עקרונית בסמכות שלא אומרת לי כלום? מהי המשמעות של הכרה עקרונית בסמכות של גורם כלשהו בלי החובה לציית לשום ציווי שלו? האם עליי לדקלם מן השפה ולחוץ שאני מכיר בסמכות חכמים ושאני כנוע לגמרי לציווייהם, ובו בזמן להרשות לעצמי לעבור עליהם ככל אשר תאבה נפשי. זו דרישה מאד מוזרה, והיא בטח לא מבטאת ציות לסמכות חכמים. סמכות ריקה אינה סמכות. אין סמכות לצוות עליי בלי שיש עלי חובה לציית לציוויים הללו.

אני שב כעת לשלט שהובא בתחילת הטור. על בקתתו של חזרזיר מוצב שלט “העבריין ייענש”, בלי לפרט מיהו עבריין ועל מה בדיוק הוא נענש. האם יש תוכן כלשהו לשלט הזה? מנהלי קניון הארנה בהרצליה חשבו כנראה שכן, אבל אני סקרן לשמוע את ההסבר שלהם לכך. בלי שאנחנו מגדירים ומבהירים את העבירות שבהן מדובר אין שום משמעות לשלט על ענישת העבריינים. בה במידה, בלי להגדיר מה עליי לעשות ולאלו ציוויים עליי לציית, אין שום משמעות לציווי על סמכות חכמים. בה במידה, בלי שאציית לציוויים שלהם אין שום משמעות למחויבותי אליהם.

בהקשר זה אני נזכר בסיפור ילדים נוסף, הנסיך הקטן, של סנט אקזיפרי. בפרק העשירי שם מסופר על הכוכב בו הנסיך פגש את המלך הבודד. אביא כאן את הפרק הזה במלואו, מפני שהוא מתאר בצורה נפלאה את הבעיה בה אנחנו עוסקים כאן (הטקסט לקוח מפרויקט בן יהודה, בתרגומו של אריה לרנר):

גם כאן עולה אותה תובנה כמו מהשלט של חזרזיר: אין משמעות לסמכות מופשטת ללא חובה קןנקרטית לציית לציווייו של בעל הסמכות.

משמעותה של האסמכתא

כעת נוכל לשוב לביאור שיטת הרמב”ם והרמב”ן, ולהבין כיצד ניתן להאריך את השמיכה הקצרה שלנו. כאשר התורה מצווה עלינו “לא תסור”, היא באמת מתכוונת רק לאיסור למרוד בסמכות חכמים. אלא שאין משמעות לסמכות חכמים ולאיסור מרד נגדה, אם אין חובה לציית לציווייהם של חכמים. לא ייתכן מצב שבו איני מורד בסמכות חכמים אבל אני מרשה לעצמי לעבור על כל ציווייהם. ומכאן, שקיומו של הפסוק הזה מניח במובלע שיש חובה לציית לציווייהם של חכמים (בלי זה הציווי “לא תסור” היה מאבד את משמעותו). אבל שימו לב, זה לא אומר שכל מי שעובר על הציווי הזה עבר על לאו ד”לא תסור”. ממש לא. הפסוק אוסר רק אי ציות עקרוני (מרד, כלומר עשיית עבירה מתוך אי הכרה עקרונית בסמכותם), אבל בו בזמן הוא מגלה לנו בעקיפין שחייבת להיות חובה מסוג כלשהו לציית לציוויים עצמם. לולא זה לא הייתה משמעות גם לסמכות העקרונית שלהם.

המסקנה היא שהפסוק “לא תסור” אינו מצווה עלינו לא לאכול עוף בחלב, אלא לא לאכול עוף בחלב מתוך מרד עקרוני בסמכות חכמים שאסרו זאת. אבל מתוך הציווי הזה אנחנו מבינים בעקיפין שאכילת עוף בחלב היא איסור, וממילא לומדים גם שיש איסור גם על אכילת עוף בחלב סתם כך. מי שאוכל עוף בחלב לא עבר על “לא תסור” כי הפסוק לא מצווה על כך, אבל הפסוק הזה כן מניח במובלע שיש באכילה כזאת איסור. איסור כזה קרוי איסור דרבנן, והוא אכן קל יותר.

הארכת השמיכה

בצורה זו, הפסוק “לא תסור” באמת מהווה אסמכתא שמלמדת על החובה לציית לציוויי חכמים. אבל בניגוד לאסמכתאות רגילות כאן אין צורך במקור נפרד במקביל לאסמכתא. זוהי אסמכתא מסוג מיוחד, שכן הפסוק “לא תסור” מגלה לנו בעקיפין שיש חובה כזאת, למרות שהוא לא מצווה עלינו זאת.

כדי לחדד זאת, בספריי הנ”ל הנגדתי בין “לא תסור” לבין איסור “לא יחל דברו” על נדרים. אם אדם נודר לא לאכול לחם, אזי אם הוא עבר ואכל לחם הוא עבר על “לא יחל” דאורייתא. הציווי הכללי “לא יחל דברו” הוא רק אמירה כללית שמתפרטת וחלה על כל נדר ספציפי בנפרד. את היחס הזה כיניתי שם “התפרטות”. לעומת זאת, היחס בין “לא תסור” לבין ציווי דרבנן ספציפי אינו יחס של התפרטות אלא של אסמכתא (מה שכיניתי שם ‘הסתעפות’). ההבדל הוא שהאיסור “לא יחל דברו” לא מדבר רק על אכילה מתוך אי הכרה עקרונית בתוקפם של נדרים אלא פשוט אוסר לעבור על נדרים. אבל איסור “לא תסור” מדבר על כפיפות לסמכות של גורם כלשהו, וכפיפות במהותה עוסקת רק בחיוב העקרוני לציית לו. אלא שכפי שראינו מתוך כך מסתעפים גם איסורים על מי שעובר סתם על איסורי דרבנן ספציפיים כמו עוף בחלב וכדומה.

כעת מיושבים כל הקשיים: יש לנו מקור לחובה לציית לכל ציווי בדברי חכמים. אבל זה אינו איסור תורה ולכן ספיקו לקולא ולא לוקים עליו (אלא אם עוברים עליו מתוך אי הכרה עקרונית בסמכות חכמים). אנחנו גם מבינים מדוע “לא תסור” הוא אסמכתא, ובכל זאת די בו להוות מקור מספיק לאיסורי דרבנן.

יתר על כן, מכיוון שזוהי הדרך היחידה שאני רואה להאריך את השמיכה הקצרה, כלומר לענות על כל הקשיים בסוגיא בלי להותיר אף אחד מהם לא מכוסה, סביר שגם הרמב”ם וגם הרמב”ן מסכימים לה. אם אני צודק, אזי המחלוקת ביניהם היא מדומה. נראה שהרמב”ן פשוט לא הבין שגם הרמב”ם מתכוון לכך ש”לא תסור” הוא רק אסמכתא שאיסורי דרבנן מסתעפים ממנה, ולא מקור דאורייתא רגיל שהם מתפרטים ממנו.

[1] אמנם שיטת הרמב”ם בשורש השני שתוצר של דרשה הוא הלכה מדברי סופרים, בניגוד לשיטת כל שאר הראשונים ובפרט הרמב”ן (בהשגותיו לשורש השני). לא אכנס לכך כאן.

[2] הדברים נכונים גם אם נאמץ את תפיסת הריטב”א (בחידושיו לר”ה טז ע”א) לגבי אסמכתאות, שכתב שאסמכתא היא לא סתם אמצעי עזר אלא הרחבה של הדין הכתוב בפסוק לפי רוחו. ועדיין אם התוצר אינו הדין שכתוב בפסוק אזי תוקפו הוא רק בגלל שחכמים הרחיבו את הפסוק בדרך של אסמכתא, והשאלה מדוע לציית להם בעינה עומדת.

[3] אגב, זו אינה המשמעות המקובלת של המונח הזה. בדרך כלל הכוונה היא שאם העדים ראו אדם שעומד לעבור עבירה שעונשה מיתה והתרו בו למלקות הוא אינו לוקה כי עונשו של הלאו הזה הוא מיתה ולא מלקות. כאן הרמב”ם משתמש במונח “לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין” במשמעות שונה: לאו כזה שיש סיטואציה שבה מתחייבים עליו מיתה, בשום סיטואציה אחרת לא יתחייבו בו מלקות. וכך בלאו של “לא תסור”, מכיוון שזקן ממרה שעובר עליו חייב מיתה, אזי הדיוט שיעבור עליו לא ילקה.