הקיטוב החברתי-פוליטי: א. הפלונטר (טור 450)

בס”ד

לפני כמה ימים חבר שלח לי מאמר של אליזבט קולברט מהניו יורקר, שעוסק בקיטוב החברתי-פוליטי בארה”ב. תופעות דומות קיימות גם אצלנו ובמקומות נוספים בעולם כמובן. אחרי שאתאר את המאמר, בכוונתי להציג שתי תובנות שעלו אצלי השבת בעת קריאת הדברים. בטור הזה אעמוד על פלונטר מובנה במצבים של קיטוב. עניין פשוט למדיי, אבל דומני שמאיר עיניים. התובנה השנייה לא פחות מאירת עיניים, אלא שלצערי היא בעלת אופי מתמטי משהו (אמנם המתמטיקה פשוטה למדיי ומתוארת רק מלמעלה). לכן החלטתי להפריד ולהשאיר אותה לטור הבא לטובת אלו מאיתנו שהם בעלי רגישות ו/או אלרגיה לז’אנר החביב והיקר הזה. הוא יעלה בקרוב מאד, אז הזדרזו לקרוא.

התופעה

אני מניח שכולנו מודעים לקיטוב הפוליטי שהולך ומתעצם בשנים האחרונות, בארה”ב כמו בישראל. הזהויות של אנשים מתמקדות יותר ויותר סביב מפלגות ואג’נדות פוליטיות, והיחסים בין הצדדים הפוליטיים נעשים מקוטבים יותר. התחושה בשני הצדדים היא של “הם” מול “אנחנו”. רבות נכתב על התופעה ועל ההסברים האפשריים לה. תולים זאת בעיקר בהשפעת הרשתות החברתיות ובבועות האידאולוגיות שהן יוצרות (גם אני כתבתי על זה בעבר, למשל בטור 335 ועוד).

קולברט מתארת את הקיטוב באמצעות נתונים שונים לגבי המצב בארה”ב, והתיאור שלה נראה לכאורה סימטרי לגמרי, כמתחייב מכללי הז’אנר. במקום לסכם, אביא כעת תרגום של קטעים נרחבים מדבריה:

לפי סקר YouGov, שישים אחוז מהדמוקרטים רואים במפלגה היריבה “איום רציני על ארצות הברית”. עבור הרפובליקנים, הנתון הזה מתקרב לשבעים אחוז. סקר של Pew מצא שיותר ממחצית מכלל הרפובליקנים וכמעט מחצית מכלל הדמוקרטים מאמינים שיריביהם הפוליטיים הם “לא מוסריים”. סקר נוסף של Pew, שנערך כמה חודשים לפני הבחירות ב-2020, מצא ששבעה מתוך עשרה דמוקרטים שחיפשו זוגיות לא ייצאו עם בוחר של דונלד טראמפ, וכמעט חמישה מכל עשרה רפובליקנים לא ייצאו עם מישהו שתמך בהילרי קלינטון.

אפילו היחס למחלות זיהומיות נתון כיום תחת המחלוקת המפלגתית. בסקר של בית הספר למשפטים באוניברסיטת Marquette מנובמבר, שבעים אחוז מהדמוקרטים אמרו שהם רואים בקורונה “בעיה חמורה” במדינתם, לעומת שלושים אחוז בלבד מהרפובליקנים. יום לאחר שארגון הבריאות העולמי הכריז על אומיקרון כ”וריאנט של דאגה”, תייג הנציג רוני ג’קסון, רפובליקני מטקסס, את הזן החדש שזוהה כטריק דמוקרטי כדי להצדיק אי הצבעה של נפקדים. “הנה מגיע ה-MEV – הווריאנט של בחירות האמצע”, צייץ ג’קסון, ששימש כרופא לנשיא תחת טראמפ וגם תחת ברק אובמה.

איך אמריקה הגיעה למצב הזה? לאנשי המפלגות יש תשובה פשוטה: הצד השני השתגע! היסטוריונים ומדענים פוליטיים נוטים לחפש הסברים עדינים וענייניים יותר. בשנים האחרונות, הם הפיקו ספרייה של ממש בנושא הזה. ספרים עם כותרים כמו “קווי שבר”, “פוליטיקה זועמת”, “חייבת פוליטיקה להיות מלחמה?” וכו’.

קל להתרשם שהמצב אצלנו די דומה, אם רק תחליפו את טראמפ בביבי. תראו שכל סוגיא שמנסרת בחלל שלנו מחולקת לפי פרו או אנטי ביבי (פעם זה לפחות היה על הציר ימין-שמאל. אמנם לפי הביביסטים כל מי שאנטי ביבי הוא שמאלן כידוע, ע”ע: סער, האוזר, ליברמן, בנט ושקד ועוד).

כעת היא עוברת לאפיונים יותר קונקרטיים:

ליליאנה מייסון היא אשת מדע (עאלק!!) המדינה בג’ונס הופקינס. בחיבורה “הסכם לא אזרחי: כיצד הפכה הפוליטיקה לזהות שלנו”, היא מציינת שלפני זמן לא רב היה קשה להבדיל בין שתי המפלגות, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה אידיאולוגית. בתחילת שנות החמישים, השחורים חולקו פחות או יותר באופן שווה בין שתי המפלגות, וכך גם הלבנים. אותו הדבר התקיים עבור גברים, קתולים וחברי איגודים מקצועיים. המצעים של המפלגות, בינתיים, היו כל כך דומים, עד שהאגודה האמריקאית למדעי המדינה פרסמה בקשה לדמוקרטים ולרפובליקנים להתאמץ יותר להבחין ביניהם: “החלופות בין המפלגות מוגדרות בצורה כל כך גרועה שלעתים קרובות קשה לקבוע מה הבחירות הכריעו אפילו במונחים הרחבים ביותר”.

שנות החמישים, מציינת מייסון, ממש לא היו “זמן של שלום חברתי”. האמריקאים נלחמו, לעתים קרובות בדרכים מכוערות, בין היתר על הקומוניזם, ביטול ההפרדה בבתי הספר והגירה. עם זאת, הצדדים היו סבוכים זה בזה, כלומר הקרבות הללו לא התנהלו לאורך קווים מפלגתיים. אמריקאים, כותבת מייסון, יכלו “לעסוק בדעות קדומות חברתיות או בזנות, אבל זה היה מנותק מהבחירות הפוליטיות שלהם”.

ואז הגיעה מה שהיא מכנה ההתמיינות הגדולה. בעקבות תנועת זכויות האזרח, תנועת הנשים, אסטרטגיית הדרום של ריצ’רד ניקסון ועוד, ה-G.O.P. [=המפלגה הרפובליקנית] הפכה לבנה יותר, כנסייתית יותר וגברית יותר מאשר מקבילתה [=המפלגה הדמוקרטית]. ההבדלים הללו, שהיו משמעותיים כבר בתחילת שנות התשעים, התבלטו עוד יותר בשנות העשרה והעשרים.

“הפכנו משתי מפלגות שהן קצת שונות בהרבה מובנים לשתי מפלגות שונות מאוד בכמה דרכים חזקות”, אומרת מייסון. כששתי המפלגות התמיינו חברתית, הן גם התרחקו מבחינה אידיאולוגית זו מזו, והגשימו את תחזיתה של האגודה למדעי המדינה. במחזורי הבחירות האחרונים, לא היה מקום להתבלבל בין המצעים של שתי המפלגות.

בתקופתנו, הרגלי מסיבות, גזע, אמונה ואפילו צפייה בטלוויזיה נמצאים בקורלציה. (מחקר אחד, המבוסס על נתוני TiVo, מצא שעשרים תוכניות הטלוויזיה הפופולריות כיום בקרב הרפובליקנים היו שונות לחלוטין מאלה המועדפות על ידי הדמוקרטים.) כתוצאה מכך, טוענת מייסון, האמריקנים כבר לא מלהטטים בין מספר זהויות קבוצתיות שעלולות להיות סותרות; הם מתחברים לקבוצה אחת, חובקת הכל, המקנה להם את מה שהיא מכנה ‘מגה-זהות’.

כשאנשים מרגישים שה’מגה-זהות’ שלהם מאותגרת, הם כועסים. הפוליטיקה על כל מישוריה הצטמצמה ל”אנחנו” לעומת “הם”, תופעה בסיסית (ומסוכנת) בדינמיקה הפוליטית-אנושית. כפי שמנסחת זאת מייסון, “יש לנו יותר נכסי נדל”ן עם ערך עצמי להגן עליהם מכיוון שהזהויות שלנו מקושרות יחד”.

זוהי הנקודה החשובה לענייננו כאן: בשנים האחרונות נוצרות קורלציות בין החלוקה המפלגתית לבין הרבה חלוקות אחרות. בשנים אלו אפשר לנבא טוב יותר את השיוך המפלגתי שלך לפי מאפייני גזע, שייכות, דת וכדומה. זו משמעותה של ה’מגה זהות’, כלומר עסקת חבילה שבה אדם מוצא עצמו מזוהה עם הקבוצה שלו בכל הפרמטרים, עד הרגלי הצפייה בטלוויזיה (הנתון לגבי ההבדלים בסדרות הטלוויזיה הפופולריות הוא לא פחות ממדהים. נדמה לי שזה קיים הרבה פחות כאן בארץ) ועד בכלל. מה שנותר הכי חשוב הוא המאבק בין “אנו” ל”צרינו”, כשהמוקד הוא הניצחון (ראו למשל את הציטוט של טראמפ שיובא בהמשך). כעת כבר יותר חשוב ש”אנחנו” ננצח ושה”הם” יפסידו, מאשר קידום האג’נדה ושיפור המצב כשלעצמם.

הסברים פסיכולוגיים

ההסברים שהיא מביאה למצב הזה נוטים לכיוונים פסיכולוגיסטיים. היא פותחת את המאמר בתיאור ארוך של ניסוי בפסיכולוגיה חברתית שנערך באוקלהומה, וגם בהמשך היא מביאה מסקנות של פסיכולוג יהודי ממוצא פולני בשם הנרי טייפל (Tajfel), שעמד על כך שחלוקה לקבוצות, אפילו על בסיס סתמי ולא רלוונטי, מביאה להזדהות קבוצתית חזקה בכל המישורים, כלומר להעדפת בני הקבוצה שלך על חשבון הקבוצה האחרת, ולפעמים באופנים מאד מכוערים. היא מוסיפה לכך את תופעת הרשתות החברתיות. אלו, כידוע, מביאות לחלוקה של האנשים לקבוצות הזדהות שמסתגרות בחלל וירטואלי שמהדהד להן בעיקר את הקולות הדומים ואת העובדות שתומכות בהם ובו בזמן מציג את הקולות האחרים והעובדות הסותרות בצורה מעוותת ומגמתית, אם בכלל. כך הן מחזקות מאד את הקיטוב החברתי וההקצנה האידאולוגית (the echo-chamber effect).

הניסויים הללו נראים לי במקרים רבים מפוקפקים, והפרשנות אליהם היא בדרך כלל מגמתית ולפעמים ממש בנאלית. איכשהו תמיד ניתן להציג מסקנות (צפויות) בצורה די חד משמעית ופשטנית דרך ניסוי שמרשים בפשטנותו. אבל בנקודה הזאת כשלעצמה אין כל חדש, וכבר כתבו זאת רבים לפניה.

הצעות לפתרון

אז מה עושים? הצעת הפתרון היחידה שמצאתי אצלה היא המלצה לנסות להיכנס לנעליו של היריב ולהבין את עמדתו לשיטתו:

מספר ספרים שפורסמו לאחרונה על קיטוב טוענים שאם, כאומה, אנחנו רוצים להתגבר על הבעיה, עלינו להתחיל עם עצמנו. “הצעד הראשון הוא שאזרחים יזהו את הלקויות שלהם”, כותב טיילור דוטסון, פרופסור למדעי החברה במכון ניו מקסיקו לכרייה וטכנולוגיה. במאמרו “הדרך החוצה: כיצד להתגבר על קיטוב רעיל”, פיטר ט. קולמן, פרופסור לפסיכולוגיה וחינוך בקולומביה, מייעץ: “תחשוב ותשקיף בביקורתיות על החשיבה שלך”. “אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו”, מאיץ רוברט ב’ טאליס, פרופסור לפילוסופיה בוונדרבילט. “אנחנו צריכים למצוא דרכים לנהל קיטוב אמונות בתוכנו ובבריתות שלנו”, הוא כותב.

ברור שאם נאמץ כולנו את הדרך הזאת, ייסדקו חלליהן של תיבות התהודה הבעייתיות שאנחנו חיים בתוכן. זו הצעה טובה (באמת!) במישור האישי, אבל קשה לראות בה פתרון לבעיית הקיטוב. הבעיה היא בדיוק זה שרובנו לא נוטים לעשות זאת. זה מזכיר לי את הפתרון האולטימטיבי לסכסוך הישראלי פלסטינאי: טוב, תפסיקו לריב כמו ילדים ותבינו שהמלחמות הללו רעות לשני הצדדים. אם כולכם תתנהגו באופן בוגר ומתון הכל יסתדר והחיים יהיו תותים.

המחברת עצמה מודעת היטב למגבלותיו של ה”פתרון” הזה (ראו שתי בעיות שיובאו בהמשך). אין פלא שלקראת הסוף היא מביאה נבואות שחורות על עתידה של ארה”ב. אחד ממשפטי הסיכום מובא בשם סטיבן מארץ’ (סופר ועיתונאי קנדי):

Marche אוהב טענות גורפות. “אף נשיא אמריקאי של אף מפלגה, עכשיו ובעתיד הנראה לעין, לא יכול להיות סמל של אחדות, רק של פילוג”, הוא כותב. “ברגע שהמטרה המשותפת נעלמת, זה נעלם”, הוא מצהיר בהמשך אותו פרק. לרוע המזל, יותר מדי מההצהרות שלו נשמעות נכונות, כמו “כשהמשבר יגיע, המוסדות לא יהיו שם”.

איני בטוח שהבנתי את השורה התחתונה של המאמר הזה: מהי הטענה המרכזית שלה? כיצד היא מסבירה את הקיטוב ומה היא מציעה בכדי לפתור אותו? ייתכן שהיא באה רק להצביע על הפלונטר (שאחדד עוד מעט) ולומר שאין לו פתרון. בכל אופן, מכאן והלאה (כולל בטור ההמשך) ברצוני להעיר על שתי נקודות מעניינות שעלו לי תוך כדי קריאה: הראשונה היא פלונטר שמקשה על יציאה ממצב של קיטוב, והשנייה היא הצעת הסבר אחרת (לא במישור הפסיכולוגי) לתופעת הקיטוב. כעת אתמקד בנקודה הראשונה.

חוסר המודעות של המחברת

אני חייב לומר שדי נדהמתי בעת הקריאה, שכן אחרי שהיא מציגה את הבעיה בצורה סימטרית ומאוזנת, היא עוברת להדגים ולהסביר לנו כיצד טראמפ אשם בכל. הנה דוגמה ראשונה:

טראמפ, ניתן לומר בביטחון, מעולם לא קרא את עבודתו של טייפל, אך נראה שהוא הבין זאת באופן אינטואיטיבי. במהלך הקמפיין של 2016, מציינת מייסון, הוא שינה לעתים קרובות את עמדתו בנושאי מדיניות. הדבר היחיד שהוא מעולם לא היסס עליו היה חשיבות הניצחון. “אנחנו הולכים לנצח בכל רמה”, אמר לקהל באולבני. “אנחנו הולכים לנצח כל כך הרבה, אולי אפילו יימאס לכם לנצח”.

או יותר ברור בקטע הזה:

הצרה בגישת הריפוי המפלגתי העצמי המוצעת כאן [שכל אחד ינסה להיכנס לנעליו של יריבו. ראו למעלה] היא כפולה. ראשית, אלה שעשו הכי הרבה כדי לקטב את אמריקה נראים הכי פחות נוטים לזהות את ה”פגמים” והלקויות של עצמם. נסו לדמיין את דונלד טראמפ יושב במאר-א-לאגו, לועס ביג מק ומהרהר בביקורתיות על “החשיבה שלו”. [לא, הילארי קלינטון, או המחברת עצמה ודאי עושות זאת כל הזמן.]

שנית, העובדה שכל אחד מהצדדים מתייחס לשני כאל “איום רציני” לא אומר שהם מאיימים באותה מידה. ההתקפה על הקפיטול ב-6 בינואר, הניסיונות המתמשכים להכפיש את בחירות 2020, חוקי המדינה החדשים שיקשו על מיליוני אנשים להצביע, במיוחד בקהילות צבעוניות – רק מפלגה אחת אחראית לכך. בנובמבר, המכון הבינלאומי לדמוקרטיה וסיוע בבחירות, קבוצת ‘כלב שמירה’, הוסיף את ארה”ב לרשימת “הדמוקרטיות שנמצאות בנסיגה”. למרות שהדו”ח של הקבוצה לא האשים במפורש את הרפובליקנים, הוא התקרב לכך למדיי: “נקודת מפנה היסטורית הגיעה בשנים 2020–2021 כאשר הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הטיל ספק בלגיטימיות של תוצאות הבחירות ב-2020 בארה”ב. האשמות חסרות בסיס על הונאה בבחירות והפצת דיסאינפורמציה קשורה ערערו את האמון הבסיסי בתהליך הבחירות”.

יש שתי בעיות בגישה שמציעה לבחון את הלקויות שלך ולא של הזולת. שתיהן בעצם נובעות מזה שכל הבעיות הן אצל הזולת. הרי לכם גישה מאוזנת שבה כל אחד בוחן את עצמו ומוצא את הלקויות והפגמים שלו במקום להכות על חזהו של יריבו.

ושוב, איני בטוח שלא זו עצמה הנקודה שלה (חברי טוען בתוקף שכן). אכן יש מידה של אבסורדיות בציפייה שאדם שבטוח שיריבו רשע יטרח לבדוק ברפלקטיביות את עמדתו שלו ולפרגן לאחר. זהו מצב ללא פתרון. אבל בסופו של דבר, אחרי שקראתי שוב, ניכר בעליל שהיא לא יושבת על כסאו של מזכ”ל האו”ם אלא בהחלט לוקחת צד. לכן דומני שהיא עצמה מגלה כאן חוסר מודעות עצמית משווע. אני חושב שהרקע לכך הוא חוסר המודעות השמאלני-ליברלי האופייני שמוכר לנו היטב גם בארץ. לכן אומר עליו כאן כמה מילים.

חוסר המודעות הליברלי

לא פעם יצא לי לשמוע ולקרוא אנשי שמאל שממש לא מבינים מה בכלל רוצים מהם. הם רק רודפי שלום ולא דוחפים שום אג’נדה מצד עצמם (להם אין ‘עדה’, ו’נכבדים’ כפי שתיארתי בטור הקודם. הם גם לא מגזר, כמו ערבים, חרדים, ציונים-דתיים וכדומה. הם המסגרת שבתוכה מתנהל הכל. המדינה זה אני, ואם בפועל לא – אז כנראה שדדו לי אותה). איני יכול להימנע מלהזכיר כאן את אהרון ברק שלא הבין מה הימין רוצה ממנו הרי הוא רק מארגן את הוויכוח הציבורי ומאפשר אותו ודואג לזכויות של כולנו. הוא היה משוכנע שלו עצמו אין בכלל אג’נדה משלו (שלא כמו רות גביזון למשל. ראו כאן ובפרט בהסברים שלו שמנסים לחפות על חוסר המודעות שמשתקף בדבריו).[1]

אני מתרשם שאיש שמאל ליברלי חש במקרים רבים שהוא שקוף, וערכיו משותפים לכל היקום כולו. אין לו מטען ערכי מסוים שניתן לחלוק עליו (אבל נסו רק לומר לו שהוא עגלה ריקה). הרי כולם מסכימים שצריך צדק וצריך לעזור  לחלש, וכולם מסכימים ששלום הוא ערך עליון ויש להימנע ממלחמה. אז על מה בכלל הוויכוח? מכאן נגזרת התפיסה חסרת המודעות שלו שלפיה מי שלא פועל עמו ומסכים עמו (לא דואג לחלש או לא מונע  מלחמה בכל מחיר) אינו בעל עמדה שונה אלא פשוט רשע.

זה דומה לילד שלא מבין שגם הוא עצמו אדם בעל מבנה מסוים ולא אובייקט ניטרלי שכל האחרים נמדדים ביחס אליו. ואולי דוגמה טובה יותר היא אותם ישראלים דוברי עברית (כמוני למשל) שבטוחים שלהם אין מבטא. הם ניטרליים. מבטא זה עניין שקיים רק אצל דוברי השפות האחרות. האם זה לא מדהים שבדיוק העברית שלנו היא שפה נטולת מבטא?! האם לא יד ה’ עשתה זאת?!

כך אנשי שמאל מסבירים בטוב טעם את הסכנה בסירוב פקודה מימין אבל מצדיקים לגמרי את סירובי הפקודה מהצד שלהם (ראו למשל בהקדמה של חיים גנז לספרו ציות וסירוב. חוסר מודעות שמאלני מרהיב ממש). אני, אגב, תומך נלהב בסירובים משני הצדדים. כך גם ערכי הסובלנות והפתיחות שתמיד מסויגים במצבים של דמוקרטיה מתגוננת, מה שמשאיר אותם רלוונטיים רק כלפי מי שבעצמו דוגל בערכי הסובלנות. אבל אם זהו הקריטריון, אז אדם או קבוצה שאוחזים רק בערך הסובלנות לבדו בעצם לא יכולים להיות סובלניים כלפי אף אחד שחושב אחרת מהם. זוהי הדגמה לא רעה לכך שכשהשקפתך ומגבלותיך שקופים לך עצמך, ערכיך מתרוקנים מתוכן.

תחושת הצדק האבסולוטי של קבוצות שמאל, וכנגזרת מכך דעתם המקובעת על הרשעות של הימין, מוזרה במיוחד על רקע מדיניותם המוצהרת לבדוק את עצמם ולהיות פתוחים לעמדות אחרות (השחורים, הפלסטינאים, השכבות החלשות, הנשים, הלהט”בים וכו’ וכו’. כל תומכיהם הטבעיים כמובן). אבל נסו למצוא שם האזנה לעמדות לא ליברליות ולא שמאלניות. יהיה לכם די קשה למצוא. רק למען הסר ספק, זה לא שהימין פתוח יותר, אבל לפחות הוא לא מצהיר על עצמו שהוא כזה. אנשי ימין בדרך כלל לא מתיימרים לנסות ולהיכנס לנעליו של הזולת. זה חסרונם הגדול אבל זה גם יתרונם (הקטן). במובן הזה, נראה לי שהם לפחות מודעים יותר לסמיות העיניים ולתיבת התהודה שלהם עצמם. טלו את פמפלט התעמולה המכונה עיתון “הארץ” (שאמנם יש בו גם דברים טובים ומועילים כמובן. ואפילו בתחום של חשיפת עוולות הכיבוש), לדוגמה, שמשכנע את קוראיו כל העת בכך שהוא עיתון פתוח, מגוון וטולרנטי שפונה לאנשים חושבים. אני זוכר את השנים שהייתי מנוי עליו, ואי אפשר היה לקרוא את מוסף הספרות שלו. סקירות של ספר ילדים כמו צ’יפופו היו מגיעות מהר מאד להשחתה שבכיבוש ולאשמת הימין. כל הערות האגב והאוביטרים הלכו לאותו כיוון והיו צפויים להחריד. מה שיותר מדהים הוא שאותם “אנשים חושבים” גם בטוחים שזה אכן המצב ושבאמת יש שם מגוון דעות מכל הכיוונים (טוב, הזכרתי כבר את הecho-chamber effect-).

מנקודת מוצא כזאת יכולה אליזבט דנן לדבר על הסתכלות מאוזנת ועל ביקורת עצמית כתנאי לפתרון בעיית הקיטוב, ובאותו מאמר ממש להסביר שטראמפ ותומכיו הם שורש כל רע ולכן אין פתרון ואין עתיד. חוסר המודעות כאן הוא מביך במיוחד, אפילו ביחס לחוסר המודעות האופייני של אנשי שמאל. ההאשמות שלה מופיעות באותו מאמר שמנסה לשכנע אותנו לבדוק בעיקר את עצמנו, לנסות להיכנס לנעליו של האחר ולא לראות בו רשע. החיסרון בגישה הזאת, כפי שהמחברת מסבירה מיד אחר כך, הוא שאם תעשה כך אתה עלול באמת לא לראות באחר (=טראמפ ואוהדיו) את הרשע האולטימטיבי. הוי, חוסר מודעות קדושה…

הפלונטר

אבל ייתכן שהאחר הוא באמת רשע, לא? האם נכון להניח שבכל מקרה שני הצדדים במחלוקת הם בני פלוגתא ענייניים? בהחלט אין הכרח לכך. אז מה עושים כשיש לנו עסק עם רשע אמיתי? האם בכל זאת עלינו לפרגן לו? כאן אין תשובה במאמר. אני משער שאם תשאלו את הכותבת לגבי טראמפ, היא ודאי תאמר לכם: מה אתם רוצים? בדקתי את עמדותיהם של הטראמפיסטים וזו המסקנה שלי. הם באמת רשעים, שוטים פרימיטיביים ומזיקים. אי אפשר לשלול אפריורי את האפשרות שיש על המפה צד שהוא מרושע ומזיק.

ניתן אולי לטעון שאם מדובר בעשרות אחוזים מאזרחי ארה”ב אז לא סביר לחשוב כך. אדם אחד יכול להיות מניפולטור, רשע ומזיק, אבל להאשים בזה את כל תומכיו זה בעייתי. אבל האם אפשר לשלול תופעות שבמסגרתן ציבור רחב הולך אחרי מניפולטור כריזמטי מרושע? זוהי אפשרות קיימת. מאידך, גם הצד השני משוכנע בזה לגביך, אז תכל’ס מה ניתן לעשות? המחברת באמת לא מציעה. אלא שזהו המצב משני הצדדים של המתרס, וכך בדרך כלל המצב סביב כל המתרסים הפוליטיים בימינו. שני הצדדים באמת ובתמים לא מודעים להטיות שלהם, ולכן כל אחד באמת משוכנע שהשני רשע ומזיק. אז העצה להיכנס לנעליו של השני היא בעצם ריקה. היא עוסקת במקרים שבהם אני לא תופס את יריביי כמרושעים, אלא שאז בין כה וכה כנראה אעשה זאת. הבעיה אינה במקרים כאלה.

הדבר מזכיר לי חוויה שהייתה בדידי. לפני כמעט עשרים שנה נהגתי להגיע מירוחם לבני ברק פעם בשבועיים כדי לתת שיעור לבחורים ואברכים שהיו מעוניינים בכך.[2] באותה תקופה החלו מאבקי השונאים-מחבלים בישיבת פוניבז’, וחשתי שהמשתתפים בשיעור מעורבים חזק בנושא. שאלתי אותם איך הם מסבירים את התופעה המדהימה הזאת, שרבנים מגדולי הדור ותלמידי ישיבה מהטובות ביקום, שקדנים ולמדנים לעילא, עוסקים בהשלכת גביעי לבן ומאבקי כוח כאחרוני הריקים והפוחזים. איך זה קורה אצל התלמידים, ואיך הרבנים לא עוצרים זאת (או למה לא שומעים להם)?

לתדהמתי, התשובה שלהם הייתה: כי ההם רשעים ומנצלים את שאיפת השלום ויראת השמים שלנו כדי להשתלט על הרכוש ועל עמדות הכוח, ולכן אסור לנו לוותר שחוטא ייצא נשכר. אני לא זוכר האם השתתפו בשיעור חברים משתי המפלגות או רק מאחת מהן, ומאיזו משתיהן (אני אף פעם לא מצליח להבין ולעקוב אחרי ההבלים הללו), אבל גם אם שמעתי שם רק את אחד מהצדדים, ברור לי שזה מה שטוענים גם מהצד השני במריבה המצחיקה/עצובה הזאת.

המסקנה שלי הייתה שמדובר בפלונטר שאין לו פתרון. אתה לא יכול לדרוש מהם תבינו את הצד השני ותנסו להיכנס לנעליו ולהבין את עמדותיו, ואז ישרור שלום עולמי. כל אחד מהם מסביר לך שהם כבר ניסו ובדקו וגילו שאין ממש בטענות של האחרים, שכן הם ציניים, מרושעים, טיפשים ומזיקים, והם ינצלו את שאיפת השלום והוותרנות שלנו, ולכן אסור לנו להיכנע לכוחניות שלהם. אתה אפילו לא יכול לומר להם בבירור שלדעתך זה לא המצב, שכן כפי שהסברתי למעלה בהחלט ייתכן מצב שבו אחד הצדדים במריבה הוא מרושע ומזיק, ואז אולי באמת לא נכון להיכנע לו. זהו בדיוק הפלונטר הפוליטי שתיארתי בזעיר אנפין.

הערה פרשנית

בקריאה אחרת של המאמר ניתן היה לפרש אותו בדיוק בקווים שתיארתי כאן. היא עצמה מבינה שברוב הוויכוחים יש שני צדדים צודקים ואין רשעים וצדיקים, ולכן היא מציעה שכל אחד יבדוק את עצמו לא את האחר. הבעיה נוצרת במצבים שבהם באמת צד אחד נראה רשע ולא צודק. חברי טען שזו גופא הטענה היסודית של המאמר. לפי פרשנותו, טענתה העיקרית של הכותבת היא שזה שורש הבעייתיות במצב העכשווי. ואכן, היא לא מציעה פתרון למצב כזה, שכן אולי באמת אין לו פתרון. לפי פרשנותו, הנושא שלה הוא בדיוק הפלונטר שתיארתי כאן.

אלא שלדעתי המאמר הזה אינו רק מצביע על הפלונטר אלא לוקה בו (כמו שחיבורי הרב שג”ר אינם חיבורים על פוסטמודרניות אלא חיבורים פוסטמודרניים). בעיניי זה אותו חוסר מודעות שמאלני שתיארתי למעלה. עלינו לזכור שמדובר כאן בתסכול ומרמור של כמעט חצי ממצביעי ארה”ב (וישראל). לא סביר שכולם סתם רשעים ללא כל טעם והנמקה. אם יש כל כך הרבה תמיכה ברשע ומניפולטור כזה (הציבו כאן את ביבי או טראמפ), כנראה יש שם תסכול עמוק ואמיתי (בלי קשר לזה שאותו אדם אישית אכן מניפולטור, ובין אוהדיו באמת יש לא מעט שוטים). לכן, אם אכן עומדים אחרי הצעה הזאת, אזי בהחלט היא הייתה צריכה גם במקרה זה לנסות ולהיכנס לנעליו של האחר (הטראמפיסט). אבל אני לא מצאתי במאמר שלה קטע כזה.

כמעט בכל ויכוח עז כל צד בטוח שהאמת איתו והשני מדבר שטויות. ומכאן גם נולדת ראיית השני כרשע שאין מה לדבר איתו. אם במצבים כאלה היא לא ממליצה לנו לאמץ את הצעתה לבדוק את עצמנו ולא לראות בשני רשע, אז על אלו מצבים היא כן מדברת?! המצבים הקשים הם כשברור לנו שהשני רשע ושאין מה לבדוק בעמדותיו. שם המשימה היא לראות אולי בכל זאת אנחנו טועים. לכן אני מתעקש לראות במאמר הזה ביטוי לחוסר מודעות שמאלני טיפוסי ולא טענה אקדמית ניטרלית.

אז מה בכל זאת האלטרנטיבה? האם באמת מצב שבו אני רואה את יריבי כרשע/טיפש/מזיק הוא ללא מוצא?

האם על אף הכל יש מה לעשות?

נדמה לי שניתן לטעון טענה כלשהי אפילו לגבי מצב כזה: האם אתה בטוח שבדקת? האם לא קבעת את זה בתוך חלל התהודה שלך בלי לנסות ולהיכנס באמת לנקודת המבט של האחר? במקרים רבים אנחנו מחליטים אפריורי שאין מה לבדוק ואין עמדה נגדית. אני נוטה לשמאלנות (האמיתית) במובן הזה, שכן יש לי תקווה שלפחות ברוב המקרים אם בודקים ברצינות עשויים לגלות שבכל זאת יש ממש גם בטענות של הצד השני, ולא כולם שם רשעים מזיקים וטיפשים. אבל אם מישהו ממאן לבדוק ומתבצר בטענה שהוא בדק ולדעתו אין צד שני ממשי, אז באמת אין מה לעשות. זו תמצית הפלונטר שתיארתי.

מדוע לבדוק גם את מי שנראה לנו רשע? ניתן להציע לכך שתי סיבות:

• פרקטית. ייתכן שהשני רשע וטיפש וממש לא צודק, אבל אין לנו דרך אחרת להתקדם. אלא אם יש אפשרות לפתרון בכוח, מה שלא קיים במקרים רבים. כך לדוגמה אני תופס את העמדה הפלסטינאית. ברור שהם הרשעים והם האשמים העיקריים במצבם ואין לי שום סימפתיה אליהם (כקבוצה), אבל כרגע איני רואה דרך להתקדם בלי לקבל שזוהי נקודת מבטם ולנסות להגיע להסדר (אם זה בכלל אפשרי. כרגע נראה שלא).
• מוסרית. לא תמיד אני רואה נכון, וייתכן שאני טועה בשיפוט הראשוני שלי. כאן עולים לפעמים הטיעונים על האחדות והערבות ההדדית, אבל לדעתי אין להם רלוונטיות לדיון. אם אני טועה אז זו חובתי גם אם היריב אינו מבני עמי ואיני חש שותפות גורל איתו או מחויבות מיוחדת אליו. פשוט צריך לבדוק אם לא טעיתי.

אגב, בדיוק זה מה שלא מצאתי אצל הכותבת. לא מצאתי אצלה ניתוח של הסיבות לכך שציבור כל כך גדול נוהה אחרי רשע ומניפולטור כמו טראמפ. כפי שהסברתי, אם אינך מפעיל את ההמלצה הזאת כלפי מי שנראה לך רשע (לא סובלן, לא שמאלן וכדומה), אז היא בעצם ריקה מתוכן. דמוקרטיה  מתגוננת, לפחות כאשר לוקחים אותה עד הסוף, היא דמוקרטיה ריקה. לכן איני מקבל את הפרשנות שהציע חברי לדבריה, ולדעתי זה מאמר שמבטא חוסר מודעות שמאלני טיפוסי.

הערה אישית

אולי חלק מכם יופתע, אבל למרות הנחרצות שבה אני מתבטא, אני בהחלט משתדל לפעול על פי ההמלצה ה”שמאלנית” הזאת (אני בטוח שרבים יאמרו שהם לא מופתעים בכלל, שהרי אני שמאלן ידוע). אני באמת מנסה לבדוק האם אצל יריבי, גם אם הוא נראה לי שוטה ורשע (עד היטלר ועד בכלל), יש נקודות אמיתיות ששוות מחשבה או לימוד זכות. במקרים רבים אני אפילו מוצא כאלה. זה לא מונע ממני לגבש עמדה הן תוכנית (לעצם עמדותיו ומעשיו) והן אישיותית (לגביו עצמו, רשע או צדיק, טיפש או חכם).

כפי שתוכלו לראות אפילו כאן באתר ובכלל, מאשימים אותי לא מעט בפנאטיות מחד, אבל גם בפתיחות יתר מאידך. אחדים מאשימים אותי בשמאלנות חמורה, ואחרים בימניות קיצונית. תמצאו כאן האשמות בליברליות מוגזמת (רפורמיות, אפיקורסות) אך גם בשמרנות וחרדיות (סמויה, יותר או פחות). שנאת חרדים פתולוגית ובוז לציונים-דתיים. רפורמיות מחד, אבל גם ביקורת חריפה ולא הוגנת כלפי רפורמים. לגלוג על מחב”תים והיותי מחב”ת בזוי בעצמי (הוכחות לקיומו של אלוהים, עאלק. הברנש חי במאה ה-12). הצד השווה לכל ההאשמות הללו הוא שקשה להגדיר את ה’מגה-זהות’ שלי. אני חושב שאין לי, או לפחות מאד משתדל לברוח ממנה. רבות מהמלחמות שאני מנהל כאן באתר הן כנגד קורלציות מדומות וחשיבה תבניתית. אני טוען שגם אם חלילה מתנוססת מעל ראשך כותרת מסוימת (‘מדה-זהות’) זה לא מחייב אותך לעסקת חבילה ובה אימוץ סל שלם של עמדות. אני קורא שוב ושוב בגרון ניחר לבחינה של כל שאלה לעצמה, וגיבוש עמדה עצמאית ביחס לכל שאלה כזאת. צאו מהמגירות ומה’מגה-זהויות’ שכמעט מכריחים אותנו להיכנס אליהן.

אני אמנם נוכח שוב ושוב במה שכתבתי למעלה, שהמלצה כזאת אינה פתרון לקיטוב החברתי, שכן אנשים לא נוטים לעשות זאת. הם פועלים ושופטים לפי סטראוטיפים וכותרות ולא מגבשים עמדה עצמאית בכל שאלה לחוד. אבל איני מתייאש. כמה שיותר אנשים שיתרגלו לחשוב עצמאית ולא להיכנס לעסקאות חבילה, מצבנו ישתפר. אין צורך לומר שאני מאד בעד קיטוב וקיצוניות במובנם המקובל, הן בתפיסות עצמן והן בדרכי הביטוי שלהן. ניתן לראות זאת היטב באתר. החזו”א באיגרתו הידועה כותב שהקיצוניות היא ביטוי לאהבת האמת ולאמונה שלך בצדקת הדרך, ופשרנות היא במקרים רבים ביטוי לבינוניות וחוסר עמוד שדרה. “רק חמורים הולכים באמצע”, כפי שאמר משה דיין. אבל בו בזמן אני מאד מתנגד לקיטוב במובן שתואר כאן, כלומר לעסקאות חבילה של ‘מגה-זהויות’, ולחלוקה בין “אנחנו” ו”הם”, או בין “לנו” ל”לצרינו”. לכן אני לפעמים מגן על רשעים ומאשים צדיקים, ובהחלט נראה קיצוני בעמדותיי הליברליות (בתחומים אלה) או השמרניות (בתחומים אחרים). עצם הערבוב של העמדות הללו הוא מרגיע מבחינתי (בדקו בכמה טורים מופיע כאן באתר הביטוי “קורלציות מדומות”). זוהי אינדיקציה לא רעה לכך שלא נפלתי לתוך בור ה’מגה-זהות’ רחמנא ליצלן, ואני שמח על כך.

אין צורך לומר שזהו האופן שבו אני תופס את עצמי ואת עמדותיי, אבל אני בטוח שיש רבים שיחלקו עליי ויאשימו גם אותי בחוסר מודעות, בראייה חד צדדית ובהאשמות פזיזות של עמדות ואישים אחרים. טוב, יש לנו עוד עבודה לעשות…

סיכום

המסקנה היא שבמצבים שבהם יש צד מרושע אין פתרון. אולי המחברת עצמה התכוונה לזה ואולי לא, אבל זו תובנה עגומה למדיי ואפילו מייאשת. כהמלצה כללית מנקודת מבט מודעת יותר, אני מציע הצעה מעט שונה. תופעה רחבה בדרך כלל לא מבטאת רשעות צרופה. לכן גם במקום שזה נראה לך כך, חשוב שוב על הצד האחר ונסה להבין כיצד הוא רואה את התמונה. וגם אם יש בה רשעות, לא תמיד דרך המלחמה היא שתביא אותך לפתרון.

זו אינה אמירה פוסטמודרנית שמאמינה בריבוי אמיתות, אלא אמירה מפרגנת שיוצאת מנקודת מוצא שבדרך כלל אנשים אינם רשעים או לפחות לא רשעים צרופים. יש בעמדתם משהו אמיתי מעבר לרשע שאולי ישנו שם ואולי לא. ולכן לא מומלץ להסתפק בהסתכלות מיואשת על האחר כרשע שאין ממנו תוחלת. נסו להבין מה מניע אותו ומה הביא אותו לחשוב ולנהוג כפי שהוא נוהג. לאחר מכן כל אחד יכול לגבש את עמדתו ולהחליט האם השני צודק או לא, ואפילו להגיע למסקנה שהוא רשע.

בטור הבא אעבור לתובנה השנייה, שאולי אינה פחות עגומה, אבל הגילוי שלה שימח אותי מאד אינטלקטואלית. מדובר בהסבר לתופעת הקיטוב במונחי אלגוריתם מתמטי. אתם תיווכחו לראות שמדובר בהסבר שאינו קשור לפסיכולוגיה, ובסוף אצביע על יתרון ועל מידה של אופטימיות שעולה מן ההסבר הזה.

[1] אגב, המדייקים בדבריו יראו שהוא לא באמת אמר שלה יש אג’נדה אלא שהאג’נדה שלה לא מתאימה לבית המשפט (כלומר לו עצמו). הלגלוג והבדיחות שהשמיעו אז על חשבונו כאילו הוא פסל את גביזון בגלל שיש לה אג’נדה לא דייקו, אבל לעצם העניין ברור שזה בדיוק מה שהוא חשב.

[2] אין צורך לומר שהשיעור היה מחתרתי, ואפילו היו משתתפים שסבלו מכך שהתגלה כי השתתפו בו. וזה עוד לפני האפיקורסויות העכשוויות שלי. באותה עת הבעיה הייתה רק שבדפי מידה טובה לפרשיות השבוע הופיעו פה ושם מילים לועזיות רחמנא ליצלן (כך נאמר לבני בישיבת גרודנא כשביקשו ממנו שלא אופיע שם ללמוד איתו, וכך נולד השיעור הנ”ל בבני ברק).