מוח ולב – רגשות בלימוד ובפסיקת הלכה (טור 467)

בס”ד

לפני כמה ימים הגיעו בדף היומי לדף לא ביבמות, ושם בע”א מופיעה הסוגיא החביבה של “נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מהם מת ראשון, צרתה חולצת ולא מתייבמת”.

חיותה דויטש שלחה לי את הקטע הזה עם ההערה הבאה:

זה ענק! דוגמה מופתית (אחת מני רבים אבל יפה במיוחד) למפגש בין עולם הלכתי משפטי ‘מעבדתי’ למציאות הדרמטית (טלנובלה יפהפייה וסוחטת דמעות).

במהלך הדיון שהתפתח בינינו אחר כך, חשבתי שמן הראוי להקדיש לדברים הללו טור.

ממדים רגשיים ואנושיים בסוגיות ההלכתיות

כאשר חושבים על הסיטואציה הזאת ונכנסים אליה מעט יותר ברובד הנפשי, מדובר בטרגדיה לא פשוטה שנפלה על המשפחה האומללה הזאת (כל אחת בדרכה, כזכור). אבל אני כלומד מן השורה לא שם לב לזה בכלל. זהו דיון הלכתי מרתק ומורכב, ומבחינתי אין כאן אנשים סובלים, כלומר בני אדם. כל אלו הן דמויות או צללים על הבמה ההלכתית-אינטלקטואלית. מטרות דמות לאימון של המוח, שלכל היותר נועדו לשקף דרכן אידאות הלכתיות. בלימודנו אנחנו עוסקים ברוצחים, גנבים, טובחים, שקרנים, באסונות ובאומללים שונים ודנים בכל זה בשוויון נפש מופלא. כך ילדים בחיידר יכולים ללמוד סוגיות טעונות, למרות שבעקבות מפגש כזה בכל הקשר אחר הוריהם היו מובלים אחר כבוד לרווחה והם עצמם היו נותרים עם הלשון שמוטה בהלם. אבל כל המצעד הזה עובר בשלווה על ידינו ואנחנו לא מנידים עפעף.

איני רואה בדבריה אלו של חיותה התרסה. להיפך, יש בהם התפעלות מהכפילות בין מישורי הדיון (האנושי וההלכתי), אבל בכל זאת שמעתי ברקע גוון טון של ביקורת על הקור של הדיון, כלומר על ההתעלמות מהממדים האנושיים הקשים של המקרה הזה. הגמרא מתארת את המקרה הזה כאילו מדובר בחתיכת בשר שנפלה לתוך רוטב חלבי, ועוברת לדון בהלכות שחלות במקרה כזה. היא מתעלמת לחלוטין מהטרגדיות האנושיות האיומות שקרו כאן. המשפחה השכולה הזאת נותרת ללא האישה (בעצם אחת מהצרות) והאח ששניהם מאותה משפחה. מי נשאר שם לפרנס את היתומים? (אה, בעצם אין, אחרת לא היה כאן ייבום.) לב מי לא יכמר ואיזו עין לא תדמע למשמע כל אלה?! הלוא למשמע אוזן דאבה נפשנו.

אני חושב שהמנגינה ששמעתי בדבריה של חיותה, מבוססת במידה לא מועטה על חוויות יומיומיות שלי בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר אילן (ובעוד מסגרות נשיות). כמעט בכל פעם שהגענו לסוגיא כזאת, עלו שם התייחסויות נרעשות מההיבטים האנושיים והערכיים ובעיקר הרגשיים של סיטואציות כאלה, וכמובן גם ביקורת על ההתעלמות של הגמרא ושל הלומדים מההיבטים הללו. הקור והאדישות שהוא משקף לא מובנים ולא נתפסים. כולנו התרגלנו ללמוד את סוגיית האב שמוסר את בתו הקטנה למוכה שחין, אישה שנאסרה על זה ועל זה, עגונות ללא מוצא, “נתקע ביבמתו” ועוד כהנה וכהנה דיונים ליטווקיים בתלמוד.

אני מרשה לעצמי לומר מניסיון שאלו ביקורות שמאפיינות יותר נשים (וחסידים, שזה בערך אותו דבר. ראו למשל בטורים 104 ו-315).[1] אין צורך לומר שליטווקים כמוני פטורים מרגשות כאלה ב”ה. אני אפילו הייתי משיא כמה עצות לבמאים של הטלנובלה ההיא: למשל, טוב היו עושים אם היו טובחים גם את אשתו השנייה של האח ותוקעים אותה ביבימתה שהיא אמה עברייה של בן דוד של צרת בתו, שהיא עצמה חציה שפחה וחציה בת חורין שנרצחה בגרמא על ידי גר שנמצא בין המילה לטבילה במקווה עם שלושה לוגין מים שאובים חסר קרטוב שמראיהם כמראה היין. הם היו יכולים ללמוד מהטובים ביותר, כלומר מהמנ”ח. זה היה מעשיר את הדיון והופך אותו למרתק הרבה יותר.

ביקורת דומה בהקשר אחר

הביקורות הללו לא פונות רק כלפי התלמוד ולומדיו. בטור 89 הבאתי דוגמה לביקורת דומה, והפעם בהקשר אקדמי-טכנולוגי. כוונתי לסיפור הידוע על צינור הדם בטכניון (שכנראה אפילו היה ונברא). אעתיק את הדברים משם.

מסופר על יוזמה של פרופ’ חיים חנני מהטכניון שגרם לכך שבמבחן בנושא זרימה בפקולטה להנדסה מכנית התבקשו הסטודנטים לתכנן צינור שיוביל דם מאילת למטולה. הם נשאלו מאיזה חומר לעשות אותו, מה צריך להיות קוטרו ועוביו, באיזה העומק באדמה לטמון אותו וכדומה. מספרי הסיפור הזה (ואני אישית שמעתי במו אוזניי הנדהמות כמה וכמה אנשים שהיו מזועזעים מוסרית מהעניין הזה. אין צורך לומר שהייתי ממש מזועזע מהזעזוע שלהם) מתלוננים איך הסטודנטים הטכנוקרטים של הטכניון, שכמובן אבדו מזמן צלם אנוש (בניגוד לתלמידות תואר שלישי במגדר וכלכלת בית, שיש להן רגישות מוסרית מפותחת מאד, בפרט כשהן מתכננות צינור שיוביל את מאמריהן היישר למערכות כתבי העת למדעי החרתא), פתרו את הבחינה והגישו אותה בלי להניד עפעף ולשאול למה צריך צינור דם כזה. רק כדי להגביר את התדהמה, אומר שמספרים שבחינה כזאת היא שהביאה להכנסת לימודים הומניסטיים לתכנית הלימודים בטכניון. כנראה מישהו לקח מאד ברצינות את הביקורת הזאת.[2]

מעבר לשאלת הטעם ולהומור של מחבר הבחינה שניתן כמובן להתווכח עליהם (אם כי בעיניי זה די מוצא חן), הביקורת כשלעצמה נראית לי אווילית למדיי. מה הבעיה בשאלה כזאת?! וכי מישהו מעלה בדעתו שהמרצה התכוון לתכנן מחנה ריכוז והוא מסתייע בסטודנטים לפתור את בעיית הובלת הדם? הסטודנטים שפתרו את הבחינה היו אמורים להעלות בדעתם שזהו המצב ולמחות? בנייה ופתרון של מבחן כזה לא משקפים בשום צורה חוסר מוסריות, ואפילו לא את רמת הרגישות המוסרית של המרצה או של הסטודנטים. אגב, גם הביקורת המגוחכת הזאת לא משקפת רמה גבוהה של רגישות מוסרית. לכל היותר זהו תשלום מס הצהרתי, וטיפשי למדיי, לתקינות פוליטית מאובנת ולרגשנות מיותרת.

מעבר לשאלה האם נכון וסביר להציג שאלה כזאת במבחן, ברצוני לטעון שסטודנטים שפגשו בה ופתרו אותה בלי הנד עפעף דומים מאד ללומדי הלכה שעוברים ליד סיטואציה כמו זו שתיארתי עם אותו עפעף קפוא. זו שאלה של הקשר. אם ההקשר הוא הלכתי או מדעי-טכנולוגי, וברור לכולם שאף אחד כאן לא מתכוון לרצוח או להוביל דם, אין שום סיבה בעולם שירעדו להם מיתרי הלב או שימחו על כך. מוטב שישאירו את המחאות לאירועים אמיתיים. אם יש מישהו שהמיתרים שלו רועדים זה בסדר כמובן. כל אחד והמבנה הנפשי שלו, וכידוע אף אחד לא מושלם. אבל לראות בזה מאפיין שמשקף את המוסריות של האדם ובהיעדר הרעד אינדיקציה למוסריות פגומה זו לכל היותר בדיחה גרועה.

“קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זה?”[3]

אפשר גם להיזכר במדרש האגדה על קורח זצוק”ל שהתלונן על משה רבנו (שוחר טוב, תהלים א):

“ובמושב לצים…” זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן

מה עשה קרח? כינס כל הקהל, שנאמר “ויקהל עליהם קרח את כל העדה”, והתחיל לומר להם דברי ליצנות, ואומר להם: אלמנה אחת היתה בשכונתי והיו עמה שתי נערות יתומות, והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש – אמר לה משה: “לא תחרוש בשור וחמור יחדו.” באה לזרוע – אמר לה: “שדך לא תזרע כלאים.” באה לקצור ולעשות ערמה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה. באה לעשות קרן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.

מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה וקנתה שתי כבשות כדי ללבוש מגזותיהן ולהנות מפרותיהן. כיון שילדו – בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב”ה: “כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר – תקדיש לה’ אלוהיך.” הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן – בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב”ה: “ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו”.

אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הרי אני שוחטת אותן ואוכלתן. כיון ששחטה אותן בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחרי ששחטתי אותן, לא נצלתי מידו – הרי הן עלי חרם! אמר לה אהרן: אם כן – כולה שלי הוא, שכך אמר הקב”ה: “כל חרם בישראל לך יהיה.” נטלן והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה.
כך עלתה לעלובה זו! כל כך הם עושים ותולים בקב”ה!

ממש קורע לב, לא? זה מזכיר קצת את הביקורות שתיארתי למעלה, אם כי כאן בכל זאת יש הבדל. הביקורת של קרח יש בה ממש. היא אולי מוציאה דברים בהקשרם ובודה סיפור קורע לב, אבל בהחלט נכון שסיפור כזה יכול עקרונית לקרות, וזו אכן ההוראה ההלכתית למצב כזה. לכן יש כאן קריאת תגר על המוסריות של ההלכה, וזו טענה רצינית. הזכרתי בעבר לא פעם את ישראל שחק, הכימאי מירושלים, שהיה בודה סיפורים על קהות החושים המוסרית של ההלכה ושל הדתיים, ומעורר מהומות. הדתיים נשמו לרווחה כשהתברר שסיפור כזה לא היה ולא נברא, אבל אני תמיד תהיתי מדוע זה רלוונטי. אכן ההלכה אוסרת לחלל שבת כדי להציל חיי גוי. אכן ההלכה מחייבת אשת כהן שנאנסה להיפרד מבעלה. אז גם אם זה לא התרחש בפועל, זו ביקורת לגיטימית לגמרי.

במובן הזה הביקורות של שחק ושל קורח ממש לא דומות לביקורות שראינו למעלה שעוסקות במקרה היפותטי ובשוויון נפש סביר מאד כלפיו. זה אינו קשור לרמת המוסריות של האנשים או של ההלכה.

מה הבעיה?

הבה נמקד את הבעייתיות בביקורות על צינור הדם או הטלנובלה ביבמות. מדובר במקרה היפותטי שלא קרה באמת. בעומדנו מול מקרה אמיתי כזה, אני מניח שלא נישאר אדישים אליו. האדישות נוצרת כאן בגלל ההיפותטיות של המקרה שברורה לכל המעורבים, ובגלל ההקשר של הדיון. הקונוטציה שבה המקרים הללו עולים היא אינטלקטואלית-מקצועית. שאלה בהנדסה מתפרשת בקונטקסט שלה כאתגר חישובי-טכנולוגי, ובצדק אף אחד לא מוטרד ממטרת החישוב (כי לכולם ברור שאין כזאת. בעצם יש, בדיקת יכולותיו של הסטודנט). הוא הדין לגבי הטלנובלה ביבמות. ברור לכל שמדובר במקרה היפותטי שמיועד לחדד תובנות הלכתיות. התייחסות למקרה היפותטי כאילו הוא מתרחש באמת זה עניין ילדותי, לא? ילדים נוהגים להתייחס לסיפור  כאילו היה מקרה אמיתי. מבוגרים אמורים להבין שהדבר אינו כן. הדבר דומה בעיניי לשאלות על מקרים תלמודיים כמו גמלא פרחא (מכות ה ע”א ויבמות קטז ע”א), או חיטין שירדו בעבים (מנחות סט ע”ב), שתוהות איך מקרה כזה יכול לקרות. כששמים לב להקשר, צריך להיות ברור שאף אחד לא טוען שכך היה או שזה יכול לקרות. מדובר במקרים היפותטיים שמיועדים לחדד עקרונות הלכתיים, כמו מקרי מעבדה במחקר מדעי (ראו על כך במאמרי על האוקימתות).

בקיצור, הבעיה של הביקורות הללו היא שהן מניחות שאדם אמור להתייחס למקרה היפותטי שבא לפניו כאילו היה כאן אירוע אמיתי. ניתן להביא דוגמה מסרט או ספר שמתארים סיטואציות כאלה. לב מי לא יכמר למקרא או למראה סיטואציה כזאת. במה זה שונה? הרי בסרט או בספר אנחנו אמורים לחוות רגשות כאלה ולהיכנס לסיטואציה. התשובה על כך היא בתרתי: 1. שם ההקשר הוא אמנותי, כלומר הצרכן (צופה או קורא) אמור לנסות ולהיכנס לסיטואציה ולחוות אותה. זו מהות האסקפיזם האמנותי. אבל זה לא קיים בהקשר הלמדני או הטכנולוגי-לימודי. 2. גם אם טבעי שתנועת נפש כזאת מתרחשת אצל אנשים (או נשים), אין בה שום ערך. אם זה קורה – אז בסדר גמור (אף אחד לא מושלם, כזכור). אבל תביעה מאנשים בשם המוסריות שזה חייב לקרות אצלם זו טענה אחרת לגמרי. לראות במי שזה לא קורה אצלו פגם מוסרי זו ממש שטות בעיניי.

מקרים אמיתיים: חשיבותו של הניתוק

טענתי שמעורבות נפשית במקרה היפותטי היא עניין ילדותי במקרה הטוב. אבל מעבר לזה, ברצוני לטעון כעת שיש בה גם ממד מזיק. כשעלו הביקורות הנ”ל אצל הדוקטורנטיות, ניסיתי להטמיע בהן שוב ושוב את החשיבות של הניתוק הרגשי והנפשי מהסיטואציה כשעוסקים בלמדנות הלכתית. לא רק שאין למעורבות רגשית כזאת ערך, אלא שהיא ממש מזיקה. מעורבות נפשית ורגשית עלולה להוביל למסקנות הלכתיות (וטכנולוגיות) שגויות. פוסק שמכריע את הדין בגלל רגשותיו הוא פוסק גרוע (בעצם זה לא פוסק בכלל. סתם יללן).

שימו לב שכאן אני מדבר כבר על התייחסות אנושית למקרה אמיתי שבא לפניי, ולא רק למקרה היפותטי. אם בא לפניי מקרה של אח ובת אחותו שנספו יחד באסון נורא, מדובר במקרה אמיתי שהתרחש במציאות, ולכן במקרה כזה ודאי יש ערך לרגישות כלפי הממדים האנושיים שבו. כאן בהחלט יש ערך וחשיבות להתייחס למקרה הזה בכל המישורים במקביל: האינטלקטואלי-הלכתי, האינטלקטואלי-מוסרי והאנושי-חווייתי. ועדיין, גם במקרה אמיתי, מן הראוי בשלב ראשון להתמקד במישור הראשון ולנתק את שני האחרים. הפוסק צריך לחשוב באופן קר על המקרה שבא לפניו. מה שההלכה אומרת לא קשור למה שהרגש אומר (ולדעתי אפילו לא למה שהמוסר אומר), וטוב שכך. הפוסק צריך לחתוך את הדין בקור רוח מנותק, וכך יזכה לכוון לאמתה של תורה. בשלב שאחרי הניתוח ההלכתי הקר, יש מקום להיכנס נפשית לסיטואציה ולממדים המוסריים והאנושיים שבה, ולבחון אותה גם במבטים הללו. משמעות הדברים היא שכאשר הניתוח ההלכתי הראשוני מעלה כמה אופציות אפשריות, ניתן להתחשב ברגש ובממדים האנושיים והמוסריים כדי ולהכריע ביניהן ולבחור את הפסק המעשי. הרגש לא אמור ליטול חלק בניתוח ההגיוני, אלא לכל היותר לבוא אחריו. מעבר לזה, ניתן לראות ערך בעצם השותפות וההזדהות עם סבלו של האדם שלפניך, גם אם אין לזה השלכות הלכתיות. אבל כל זה חייב להתרחש במישורים מקבילים, ורצוי שיהיו גם מאוחרים להכרעה ההלכתית הראשונית. המעורבות הרגשית בפסיקה אינה רצויה כלל ועיקר.

לא אחזור כאן בפירוט על טענה נוספת שכבר הצגתי לא פעם (ראו למשל בטור 22, ובסדרת הטורים 311–315), שלפיה אין למוסר עם הרגש ולא כלום. מוסר הוא עניין אינטלקטואלי ולא רגשי. לפעמים הרגש מהווה אינדיקטור כלשהו לכיוון המוסרי (האמפתיה), אבל זה אינדיקטור מאד בעייתי, וחשוב להקפיד לבקר אותו ולא ללכת שבי אחריו. כבדהו וחשדהו. בסופו של חשבון, ההכרעה צריכה להתקבל בראש ולא בלב, אלא שהראש אמור לקחת בחשבון גם את מה שאומר הלב. טענתי הייתה שלהזדהות במובנה החווייתי אמוציונלי אין שום משמעות ערכית. זו תכונה אנושית, וככזו היא עובדה. אבל אין לה ערך, ומי שלא ניחן בה לא צריך להיות מודאג לגבי מצבו המוסרי והערכי.

לאור זאת, אני טוען שגם בשלב השני, אחרי הניתוח ההלכתי הראשוני, אין מקום משמעותי לרגש. למוסר אולי כן, אבל לא לרגש (כשלעצמו. אלא אולי כאינדיקטור וכנ”ל). להיפך, מעורבות אמוציונלית היא מרשם בדוק להטעיות והסטות לא ראויות של החשיבה, ולקבלת החלטות שגויות.

המסקנה מכל זה היא שבעת לימוד סוגיא תלמודית הלכתית אין שום ערך למעורבות רגשית, ומן הראוי אפילו להשתדל להתגבר על תנועה נפשית כזאת גם אם היא קיימת (אני מדבר על אלו שעוד לא הצליחו להתגבר עליה ולהתרגל). בפסיקת הלכה מעשית (כלומר הכרעה על מקרה מסוים שבא לפנינו), שם יש להשעות את הרגש והמוסר, ואולי יש לתת להם מקום כלשהו בשלב השני (בעיקר למוסר. לרגש פחות).

טענה אינסטרומנטלית

ישנה טענה במישור האינסטרומנטלי, שלפיה אדם שמתרגל לא להתייחס אנושית ומוסרית למקרים היפותטיים כאלה לא יעשה זאת גם ביחס למקרים ריאליים. אני מפקפק בזה מאד. זה נשמע לי כמו וורט טוב לשבע ברכות, ואיני רואה שום אינדיקציה לנכונותו. בכל אופן, מי שטוען זאת צריך להביא ראיה לדבריו.

ניתן אולי לטעון טענה דומה לגבי הרגל של בעלי אומנות. הגמרא אומרת שאומן, רופא או אדם שעסקו בנשים, “בעבידתיה טריד”, ולכן מתירים לו דברים שאסורים על גברים אחרים (ייחוד או מגע עם אישה וכדומה). היותו עסוק בעבודתו המקצועית מקהה את הרגשות שלו ומונע עבירות והרהורים אסורים. איני יודע האם יצרו המיני של רופא נשים קהה יותר בגלל זה, גם כשהוא פוגש אישה על רקע רומנטי ולא מקצועי. אני בספק כי מדובר בהקשר שונה, אבל זה דורש בדיקה. אנשים יודעים לעשות הפרדות וניתוקים, ובמובן הזה גם דיין ולומד בעבידתייהו טרידי. כשאדם עוסק במקצועו הוא יודע לנתק את הרגשות שלו, וזה לא אומר שהם קהים יותר בהקשרים אחרים. כמובן שאומן שטרוד באומנותו זה מצב מרחיק לכת יותר מהמצבים הנ”ל בלימוד הלכתי, שכן אצל האומן מדובר בנשים ובסיטואציות אמיתיות, ואילו אצל הלמדן מדובר במקרים היפותטיים. לכן גם אם נגלה שאצל האומן אכן הרגשות מתקהים, זה לא אומר בהכרח שזה מה שקורה אצל הלמדן. אולי זה דומה יותר לפוסק שמנתק את רגשותיו, שכן הפוסק עומד מול מקרים אמיתיים אלא שהוא עושה זאת בהקשר מקצועי. שם ניתן אולי לומר שבאומנותיה טריד.

הערה מצד הלימוד

ניתן אולי לטעון שלומד שפוגש סיטואציות כאלה ולא מתעוררים אצלו הרגשות האנושיים הרלוונטיים לא נכנס באופן מלא לסיטואציה. זוהי טענה כלפיו במישור הלימודי, ולא במישור המוסרי. הטענה היא שהוא לומד גרוע ולא שהוא אדם בלתי מוסרי. אני לא חושב שזהו המצב. אדם בהחלט יכול להיכנס לסיטואציה בהקשר לימודי גם אם אינו מצוי בה במובנים האנושיים. טענתי זו כמובן מותנית בתפיסה של ההלכה כעיסוק מקצועי-טכני שאינו מערב מישורים רגשיים (אלא בשלב השני, וכנ”ל). בכל אופן, פגם מוסרי ודאי איני רואה כאן.

[1] לא בטוח שזה קשור דווקא לאופי הנשי. ייתכן שזה נובע מהחידוש שבדברים, שכן נשים בדרך כלל לא התרגלו לסוגיות הללו מילדותן.

[2] התוצאה כשלעצמה מבורכת לדעתי. בהחלט לא מזיק שסטודנטים בטכניון ילמדו קצת הומניסטיקה. אבל אין שום קשר בין זה לבין המקרה של צינור הדם. המקרה לא מדגים שום בעיה שצריך לפתור, ואם הייתה בעיה כזאת, לימודי הומניסטיקה לא היו תורמים בשום צורה לפתרונה.

[3] רש”י במדבר טז, ז.