מבט על איכות ומושגים לא מוגדרים (טור 143)

בס”ד

טוב, עזבו אקזיסטנציאליזם, חסידות, שירה וחוויות, היום הגענו לדברים החשובים באמת. באמשים אלו מתנהלות במחוזותיה של ידידתנו הגדולה שמעבר לאוקיינוס סדרות הפליי אוף של ה-nba. מכיון שלא זכיתי שתיאמר האמנות המרהיבה הזאת בלילות אלא הרבה אחרי שדרשה בן זומא, החלטתי לעסוק בהיבט מעניין של הנושא הזה. ברצוני להקדיש את הדברים למלך ג’יימס הראשון (מהר”ל ג’יימס שליט”א), וכמובן גם לבני יקירי קיר לבבי, החברותא שלי לעיוניי הליליים בהך סוגיא חמירתא, שלמה יצ”ו. וזה החילי בעז”ה.

תיאור כללי

להתרשמותי הלא מלומדת ולא לגמרי מבוססת, איכות השחקנים והמשחקים עולה עם השנים. ישנם השנה כמות גדולה של שחקנים, חלקם רוקי’ס (שחקני השנה הראשונה), באיכויות בלתי נתפסות. מהם גבוהים ומהם נמוכים, אתלטיים וכבדים, רכזים וסנטרים, שחקנים קבוצתיים וסוליסטים. למרות הקביעות המלומדות והרווחות על חשיבות הסמול בול ותום עידן הסנטרים, היום כבר אי אפשר לדעת מה באמת המבנה המנצח, וספק אם בכלל יש מבנה כזה.

כך למשל קבוצת גולדן סטייט קיבצה לעצמה בשנים האחרונות אוסף של שחקנים שיוצר הרכב וירטואוזי בלתי עציר בעליל (אם כי, כידוע ליודעי חן ולאלו ששנתם נודדת, הלילה התרחש משהו בעניין זה בממלכת דנמרק). זה בצד המערבי של המפה. בצד המזרחי יש מונרכיה בלתי מעורערת של קינג ג’יימס (לברון ג’יימס), שהולך וקונה לעצמו שם עולם כשחקן הטוב בעולם ואולי בכל הזמנים (על אף ההספדים הנרגשים, שהתבררו כמוקדמים מאד, אחרי המשחק השני נגד בוסטון. בשני המשחקים הבאים הוא הודיע קבל עם ועולם: השמועות על מותי היו מוגזמות). אין פלא שרבים עוסקים בהשוואה שלו למלך הבלתי מעורער של המשחק, מייקל ג’ורדן, המכונה his airness (הוד אוויריותו), וככל שאני מבחין הנושא נלעס ללא הרף בלא הכרעה ברורה.

על איכות ומדידתה

כל זה מעורר את השאלה איך בכלל ניתן למדוד איכות של קבוצה או של שחקן ולדרג אותם זה מול זה. לגבי קבוצה אולי התוצאה הסופית יכולה לומר לנו משהו. ברמה של הקבוצות הרי כל אחת משחקת נגד כל השאר, ולכן באופן עקרוני הטובה ביותר אמורה לנצח, ומי שניצחה יותר (המקום הגבוה בדירוג הכללי) היא כנראה הטובה ביותר. אם כי מקרה גולדן סטייט נראה כפירכא כל דהו על ההנחה הפשטנית הזאת (ראה להלן).[1]

אבל איך עושים השוואה כזאת בין שחקנים? ובעצם, איך בכלל קובעים איכות של שחקן? מהו הסולם? אין חולק שמדובר בשילוב של לא מעט תכונות ואיכויות, וקשה אפילו לחשוב על הרכבת רשימת קריטריונים מפורשת, ובוודאי על שקלול שלהם זה מול זה. ההתרשמות שלי היא שהבעיה אינה רק המגוון והמורכבות של התכונות וחוסר יכולת מעשית שלנו להרכיב רשימה שלהן ולדרג אותן, אלא ספק האם בכלל יש רשימה כזאת (האם כלפי שמיא גליא מהי הרשימה).

המתמטיקאי היהודי הונגרי פול ארדש[2] נהג לדבר על “הוכחות מהספר”. ניתן להוכיח משפט מתמטי בצורות שונות. יש מהן אלגנטיות יותר ויש שפחות, אבל יש כאלה שממש לקוחות ישירות מ”הספר”. כביכול יש אצל אלוקים ספר של הוכחות אלגנטיות (מושלמות מבחינה  אסתטית) לכל משפט. במינוח הזה ניתן לתהות האם אצל אלוקים יש ספר עם רשימת קריטריונים לאלגנטיות או איכות מושלמת והבעיה היא רק אצלנו, שאנחנו לא מכירים את הספר, או שמא אין כלל ספר כזה.

יש שחקנים שמצטיינים ביכולת A ואחרים ביכולת B. איך משווים בין יכולות שונות? אולי לפי התרומה למספר הנקודות? אבל גם זה לא מדויק. ראשית, יש תרומה חשובה בהגנה שלא נמדדת במספרים. שנית, גם התרומה לנקודות לא מדידה כי פעמים רבות מדובר בתרומה עקיפה. מעבר לזה, אצל שחקן X היכולת A משחקת תפקיד כזה ואצל חברו אותה יכולת עצמה ובאותה רמה תורמת פחות (בגלל שילובה עם יכולות אחרות). גם הרכב הקבוצה חשוב, שהרי שחקני המשנה מופעלים טוב יותר ביכולות שונות של הכוכב לפי אופיים שלהם. יש שחקני משנה שכדי להפעיל אותם דרושה מנהיגות או יכולת מסירה מצוינת, ולהפעלת שחקנים אחרים דרושות יכולות אחרות (לחסום וכדומה).

טלו כדוגמה את אחד המשנים למלך, הנסיך ג’יימס הרדן הראשון מנסיכות יוסטון. קראתי שבקיץ הוא נשלח למבדקים במכון ספורטיבי-מדעי כלשהו, וגילו אצלו יכולת שכלל לא היתה ברשימה (אולי ב”ספר” כן, אבל לא על פני הארץ): היכולת ללכת אחורה ולהתייצב מיידית. בבדיקות התברר שזמן ההתייצבות שלו הוא קצר בצורה משמעותית מכל נבדק ידוע אחר. הצוות המקצועי (ד’אנטוני האגדי, מאמנה של יוסטון) ביחד עם הרדן דנן הסיקו את המסקנות והמליצו לו לעשות את מה שקרוי סטפ-בק, כלומר לצעוד צעד אחורה מהשומר שלך ולשחרר כדור מיידית ולקלוע. מאז ההמלצה הזאת הוכיחה ומוכיחה את עצמה יום יום. הרדן נעשה רב אמן בסטפ-בק והוא מאמלל ומתסכל את כל שומריו. ממש הארי הודיני של הכדורסל. מי בכלל היה מעלה בדעתו שהתכונה הזאת היא בעלת ערך למשחק כדורסל? הבנתי שהיא נבדקה והתגלתה ממש במקרה. כמה תכונות נוספות כאלה ישנן שאף אחד עוד לא גילה? ואם התכונה הזאת לא היתה מצורפת ליכולת קליעה וירטואוזית אז היא כמובן לא היתה שווה כלום (מה מועיל ללכת אחורה ולשחרר מיד כדור כדי לפספס?!).

בעצם כדי לעשות השוואות ולדרג שחקנים, היה עלינו לעבור על כל רשימת התכונות מה”ספר”, לעדכן כל שחקן ביכולותיו ולאמן אותו למצות אותן באופן מיטבי. לאחר מכן לקחת כל שני השחקנים ולשבץ אותם בתוך אותה מסגרת (אותם שחקני משנה ואותו מאמן ואותם יריבים), ולהחליף את המסגרות כל פעם ולראות מי מהם מנצח ואז לדרג את שניהן זה מול זה. כך לעשות לכל צמד שחקנים, לסכם ולשקלל הכל וליצור רשימה ודירוג כללי. זה כמובן לא מעשי, וברור שאפילו השחקנים הוותיקים ביותר לא עברו מדגם שהוא גדול דיו כדי להיחשב אוניברסלי. מעבר לזה, להערכתי התוצאות לא תהיינה טרנזיטיביות. אם שחקן A יימצא טוב יותר משחקן B ושחקן B טוב יותר מ-C, אין זה אומר שבבדיקה ישירה שחקן A יימצא בהכרח טוב יותר מ-C.

האם מדידת האיכות הזאת היא רק בעיה טכנית בגלל מורכבותה של הרשימה, אבל ב”ספר” (של אלוקים) יש רשימה כזאת? או שמא אין בכלל רשימה כזאת? גם ביחס לקבוצות, הזכרתי למעלה את מקרה גולדן סטייט. דומני שרוב מי שתשאלו יאמרו לכם שזו הקבוצה הגדולה כיום ואולי אי פעם, וזאת למרות שהם ממוקמים במקום השני בטבלה. השאלה היא האם יש כאן סתירה? הרי הביטוי האולטימטיבי ליכולת הוא הנקודות והיכולת לנצח, ובזה יש לנו הוכחה ברורה שיוסטון (הראשונה בטבלה) היתה טובה יותר (כעת ביניהן המצב לא ברור – 2:2 כידוע). אם כך, לכאורה עלינו לוותר על ההנחה המוקדמת שגולדן סטייט היא הטובה יותר ולפטור אותה כדעה קדומה. ובכל זאת מעטים יוותרו על ההנחה הזאת. רובם יתעקשו שהיא אכן הקבוצה הטובה יותר. אפילו אם האיכות הזאת לא באה לידי ביטוי בניצחון ובנקודות, עדיין יש שם משהו שנראה לנו מושלם יותר (לא רק אסתטי יותר, שזה ברור ולא בהכרח תלוי בנקודות. אלא אפילו יכולת כדורסל שלימה טובה יותר למרות שאינה מתבטאת בנקודות). אז האם יש לזה משמעות בכלל? יש ניבוי כלשהו שנגזר מהקביעה הזאת (אם האיכות לא מנבאת מספר נקודות גבוה יותר), או שמא מדובר במילים ריקות בעלמא? ושוב, האם מאחורי זה יש רשימה מהספר שמי שיצטייד בה יוכל לקבוע את איכות הקבוצה או השחקן, או שאין בכלל רשימה כזאת (ולא רק שהיא מורכבת מדיי ולכן אינה בידינו).

יישום לגבי קינג ג’יימס

בחברותא הלילית עם בני עלתה הטענה שקינג ג’יימס לא הכי טוב בשום תכונה או איכות מומשגת של שחקן כדורסל. תכונות כמו חדירות, קליעה, עונשין, חסימות, חטיפות, שמירה, שליטה בכדור, חכמת משחק, מסירות, פרגון, ראיית משחק, יציבות, מיקוד, מקצועיות והכנה, מצויות גם אצל כמה מעמיתיו, וכמעט בכולן ואולי ממש בכולן יש מישהו שיהיה טוב ממנו. תאמרו שהשילוב של כולן אצלו הוא המנצח, אבל גם כשבודקים את השילוב נמצא אצל כמה אחרים (כמו למשל KD, קווין דוראנט) מינון שנראה חזק יותר. ובכל זאת, קשה להשתחרר מהרושם שבכל זאת הוא הגדול מכולם (שמעתי טענות שזו רק הילה שיוצרת אימה שנוצרה מיחסי ציבור, אבל אני כופר בזה לחלוטין).

הוא מקצוען אמתי (מתאמן ברצינות על כושר ועל יכולות ספציפיות בצורה שקשה להבין. יש בקרים לפני משחק שהוא לוקח לעצמו משימה ספציפית כי הוא יודע שיזדקק לה, ועם כל מעמדו עובד על כך קשה ביותר ובלי לוותר. במשחק בערב ניתן לראות על מה הוא התאמן בבוקר. זה די מדהים למי שעוקב אחריו. אי אפשר להתעלם מהניסיון האדיר שלו (הוא כבר לא צעיר במונחי כדורסל ועדיין לגמרי בשיאו) ומתבונת וראיית המשחק הבלתי נתפסת וכמובן המנהיגות והעוצמה הפיסית. הוא מאד שקול ומאד חכם ולא נכנס ללחץ מכלום, ועדיין קשה לראות בכל זה מדד ברור לאיכות שלימה. כל זה ביחד ולחוד יכול להופיע גם אצל אחרים ובכל זאת לא ליצור דומיננטיות כזאת. יתר על כן, מכלול אחר של תכונות יכול להופיע אצל שחקן אחר וליצור תחתיו מונרכיה לא פחות משמעותית.

המלך לברון הראשון הוא השחקן היחיד להתרשמותי שמנצח משחקים לבדו. הוא משחק עם עוד ארבעה סטטיסטים נגד קבוצות שלימות ומנצח. זה בלתי נתפס. להתרשמותי ניתן לומר שברוב המקרים כמעט שום דבר לא תלוי באחרים אלא רק בו. בדרך כלל שחקן יכול לסבול מימי קליעה לא טובים, או ששומרים עליו בצורה טובה, ואז התפוקה שלו פוחתת פלאים. אצל לברון נראה שאין לכל זה הרבה השפעה. ביום קליעה גרוע הוא משלים זאת בחדירות, בשמירות ובאסיסטים, ועדיין נותן את התפוקה (אני מתרשם שככלל הוא בעל תפוקה מאד יציבה. הרבה יותר מאחרים). במשחק השני בסדרה הנ”ל נגד בוסטון (שאחריו הספידו אותו) הוא היה גרוע למדיי (הכל יחסי כמובן), אבל היה ברור שהופיע שם חוסר מוטיבציה שלו עצמו. ראו בעליל שהוא היה כבוי (כן כן, זה קורה אפילו למלכים). רק דבר כזה יכול להפחית את העוצמה הזאת. טוב, התיאור הזה קצת מוגזם ומכליל אבל אני חושב שכל מי שמכיר יודע שיש בו הרבה מן האמת.

זן ואמנות אחזקת האופנוע

רוברט פירסיג, בספר הפולחן שלו, זן ואמנות אחזקת האופנוע, מתאר מרצה לרטוריקה בקולג’ אמריקאי בשם פיידרוס, שכדרכו של עולם נוהג לבדוק חיבורים של תלמידיו ולתת להם ציונים. במהלך עבודתו מתעוררת אצלו תחושת אי נוחות, שכן קשה לו להציג את הקריטריונים לאיכות של חיבור. לכאורה מדובר בהתרשמות סובייקטיבית גרידא, ומרצה אחר היה נותן לאותם חיבורים ציונים לגמרי אחרים. אז מהי ההצדקה לקבוע את גורלם של סטודנטים לפי תחושות סובייקטיביות? האם ציון לא אמור לבטא מדדים אובייקטיביים של איכות?

הוא יוצא למסע עם בנו וחוצה אתו את אמריקה על אופנוע. במהלך הנסיעה הוא מהרהר בנושאים פילוסופיים שונים, ומגלה ששאלת האיכות נוגעת לתשתיות החשיבה והתרבות שלנו. המדעיות המכמתת, האובייקטיביות מול הסובייקטיביות, המערב מול המזרח (מדע מול זן בודהיזם). אחת התובנות המרכזיות שלו היא שהיוונים (הרשעים) דפקו לנו את המוח בכך שהטמיעו בנו את ההנחה שמה שלא ניתן להגדרה לא באמת קיים. אם אי אפשר להגדיר איכות ולתת לה מדדים אובייקטיביים, אז אין באמת דבר כזה ומדובר בהתרשמות סובייקטיבית בעלמא. התובנה הזאת הביאה אותו למסקנה שאכן יש איכות טובה ופחות טובה, וכל מי שמיומן בדבר יכול להבחין בה כשהוא קורא חיבור של סטודנט. העובדה שאיני יכול להציג לה קריטריונים מומשגים לא אומרת שבהכרח מדובר במשהו סובייקטיבי שאין לו שורש במציאות עצמה. מדובר במושג שאיני יודע לתת לו קריטריונים מומשגים, ואולי אפילו אין בכלל קריטריונים כאלה. אבל עדיין כשאני פוגש איכות אני יודע שהיא שם.

גם לגבי איכות של חיבור יכולתי לחזור על כל מה שתיארתי למעלה. יש סטודנט שהחיבור שלו יהיה בעל איכות מעולה בגלל שהדמויות שלו עגולות (מוקדש לרבקה בתי שתחי’), אבל סופר אחר דווקא משתמש בדמויות פלקטיות ועושה זאת בצורה נבונה וכך יוצר ספרות מעולה. יש מחבר שיש לו יכולות לשוניות וירטואוזיות ואז הוא יכול ואולי גם צריך לוותר על דברים אחרים. סופר אחר יכתוב בלשון פשוטה מאד וייצור בכך איכות ספרותית גבוהה. השילוב של היכולות השונות גורם לכך שאף אחד מהם לא יכול להיות מוצב כקריטריון הכרחי לאיכות. כל מכלול ייצור משמעות שונה, והאיכות תופיע בצורות שונות. זה מעורר חשד שאולי גם לגבי איכות רטורית, כמו שתהינו איכות של כדורסל, אין “רשימה מהספר”. כלומר אפילו אלוקים בכבודו ובעצמו לא יודע לתת לנו רשימה של קריטריונים. איכות ספרותית, רטורית, ספורטיבית, אנושית, זה משהו שכשאתה פוגש אותו אתה יודע שהוא שם. אבל שום רשימת קריטריונים לא תצליח למצות אותו.[3] גם מי שעומד בקריטריונים, אם זה נעשה באופן טכני ויבש, ייתכן שאין שם באמת איכות.

כדי לחדד אומר שלא ברור לי האם אינטליגנציה מלאכותית תוכל להעריך איכויות כאלה או שזו יכולת אנושית מובהקת. אולי רשת נוירונים כן, שהרי היא מבוססת על אימון שיוצר חיקוי לא מודע של החשיבה האנושית. אבל תוכנה קלסית אני די משוכנע שלא תוכל לעשות זאת. השאלה המעניינת היא האם זה רק בגלל המורכבות, או שאין בכלל תוכנה כזאת. כלומר גם הקב”ה בכבודו ובעצמו לא יוכל לכתוב אותה.

השבת אבדה בטביעות עין

הגמרא במסכת ב”מ כג ע”ב – כד ע”א אומרת:

דאמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת ובפוריא ובאושפיזא מאי נפקא מינה אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה.

תלמיד חכם שמקפיד לא לשקר (למעט בשלושה מקרים שהתירו ואולי אף חייבו לשקר) יכול לקבל את אבדתו בלי לתת למוצא את הסימנים כנדרש. די שהוא יאמר שהוא מזהה את האבדה והיא אכן שלו (יש לו טביעת עין בה), והמוצא חייב להחזיר לו אותה. הדברים נפסקו להלכה ברמב”ם הל’ גזילה ואבידה פי”ד הי”ב-יג, ובשו”ע חו”מ סי’ רסב סכ”א.

בעקבות הגמרא הזאת רגילים בישיבות לדבר על “טביעות עינא של תלמיד חכם”, כלומר שלתלמיד חכם יש יכולת מיוחדת לזהות חפצים או התרחשויות או אופי וכוונות עומק של אדם בטביעת עין. אבל מהגמרא כאן עולה ההיפך כמובן. נראה בבירור שהגמרא מניחה כי לכל אדם יש יכולת לזהות חפצים שלו בטביעת עין, אלא שבני אדם רגילים לא יוכלו לקבל את אבדתם בטביעת עין בלבד בגלל החשש שהם משקרים (סתם אומרים שהם מזהים את החפץ). לגביהם נדרש מבחן אובייקטיבי כדי לוודא שהם באמת מזהים את החפץ, ולכן צריך לקבל מהם סימנים. אבל לתלמיד חכם שמוחזק כמי שאינו משקר ניתן לסמוך על טביעת העין שלו ולתת לו את האבדה.

השאלה המעניינת היא מה טיבה של אותה טביעת עין. לכאורה מדובר בסוג של יכולת מיסטית כלשהי. אדם שנפגש עם חפץ שלו יוצר אתו קשר כלשהו ויודע אינסטינקטיבית שזה אכן החפץ שלו. אבל ההסבר הפשוט יותר הוא כמובן שמדובר בסימנים קטנים ו/או מורכבים שקשה לתת להם תיאור מילולי, שפשופים ובלאי מסוגים שונים בחלקים שונים של החפץ, אבל עדיין הזיהוי מבוסס על סימנים ויזואליים בחפץ. ייתכן שהבעיה אינה רק מילולית אלא בעיית המשגה. לי עצמי קשה להבין מהם בדיוק הסימנים שעליהם אני מתבסס ולא רק שקשה לי לנסח מילולית את הסימנים הללו. זהו רושם כללי ואיני יודע לתת לעצמי עליו דין וחשבון (ולא רק לתאר מילולית לאחרים). אני רואה את הסימנים וברור לי שמדובר בחפץ שלי, אבל איני יודע להצביע בדיוק על מה שגרם לי לזהות אותו.

בחזרה לדילמת האיכות

לא בכדי זה מזכיר את דילמת האיכות שתוארה למעלה. גם שם, כשאני עומד מול חיבור איכותי או שחקן כדורסל איכותי, אני פשוט יודע שזוהי איכות גבוהה. אבל איני יכול לתאר לאחרים מדוע, לא להציע קריטריונים מומשגים, ואולי אפילו לא לתת לעצמי דין וחשבון לא מומשג מדוע זה כך. זה פשוט כך וזהו כי אני רואה. כפי ששאלתי שם, אני לא בטוח שאפילו ברמה התיאורטית יש רשימת קריטריונים הזאת (“הספר”). אגב, כאן נראה שהיכולת הזאת באמת קיימת רק אצל “תלמיד חכם”, כלומר מישהו שפתיח את הרגישות והמומחיות שלו בתחום הזה (כדורסל, רטוריקה).

לגבי אבדה שהיא חפץ דומם אני נוטה לחשוב שאמורה להיות רשימה כזאת, כלומר שהקב”ה או אפילו תוכנת מחשב קלסית (לא רשת נוירונים) יוכלו לעשות זיהוי של חפץ לפי סימנים. לעתים הסימנים הם דקים וקשה ללמד מחשב לעשות זאת. אבל למרות הקושי, נראה שבמקרה זה מדובר בקושי מחמת מורכבות ולא במשהו מהותי. שם נראה לי שיש “ספר”. גם כשמדובר בזיהוי של אדם, אנחנו אמנם עוסקים בשפת גוף ומניירות שונות, אבל לכל אלו עדיין יש ביטויים ויזואליים וחושיים. אבל אני חושב שאצל בני אדם זה לא רק זה. במפגש בין בני אדם ייתכן שיש גם משהו מעבר לויזואלי ומעבר לחושי בכלל (כלומר לא רק שמיעה וריח). המפגש עם הנשמה אולי יכול להיעשות באופן ישיר, לדלג מעל הפרמטרים הויזואליים, או אפילו להיפגש עם האדם שנושא אותם דרכם.

כתבתי כאן פעם שכשאנחנו נותנים תיאור של עצם או אדם, התיאור מורכב ממאפיינים שמתייחסים לצורתו ותאריו. הוא משולש, חום, גבוה, שמן, רך, מריח חמוץ, בעל קול גבוה וכו’. אבל יש כמה התייחסויות (מעטות מאד) שנוגעות לעצם הדבר ולא לצורתו, כמו הקביעה שמדובר בעצם אחד ולא שניים, הקביעה שהוא קיים[4] וכדומה. המפגש שלנו עם בני אדם נעשה דרך המאפיינים, אבל בסוף בסוף אנחנו פוגשים דרכם את האדם עצמו (בעל המאפיינים). לכן ייתכן שגם זיהוי שלו אינו מתמצה רק במאפיינים החיצוניים אלא בסוג כלשהו של מפגש בין נשמות (לכן תוכנה, ובמקרה זה אולי גם רשת נוירונים, לא תוכל לבצע זאת).

בספרי אמת ולא יציב הבאתי בשם תלמידתי חמוטל (מבאר א בירוחם), שאולי גם אהבה בין בני אדם מתייחסת לאדם עצמו ולא למאפיינים שונים שלו. אנחנו נפגשים עם  האדם דרך המאפיינים השונים שלו (הביטויים החיצוניים של אישיותו), אבל בסופו של דבר המפגש הוא עם האדם עצמו שמתבטא דרכם. האהבה שלנו היא לאדם ולא לאוסף המאפיינים שלו.[5] במונחי המשנה במסכת אבות ניתן לומר שזוהי אהבה שלא תלויה בדבר (במאפיינים) ולכן אם בטל דבר (האדם משתנה, כלומר מאמץ מאפיינים אחרים) לא בהכרח בטלה האהבה אליו.

ואולי גם האיכות היא כזאת. כשאנחנו נפגשים איתה זה נעשה דרך המאפיינים החיצוניים שלה, אבל לא נכון לזהות אותה עם אוסף כלשהו של מאפיינים (כמו שהאדם אינו אוסף המאפיינים שלו, וגם אם הם ישתנו עדיין נאמר שמדובר באותו אדם, לפחות ברוב המקרים). כשפוגשים אותה מבינים שהיא שם, אבל אי אפשר לתת לזה הנמקה מומשגת באמצעות רשימת מאפיינים. אין שם “ספר”.

דילמות אינטואיציה-לוגיקה

התמונה שתיארתי כאן מציגה באור שונה דילמות שרבים מאתנו נתקלים בהן במצבים שונים בחיים. יש לנו אינטואיציה כלשהי, ומישהו מעלה כנגדה הוכחה לוגית. לכאורה אתה אמור לוותר על האינטואיציה הזאת ולהתייחס אליה כאשלייה סובייקטיבית. אבל אם באמת יש לנו יכולת לתפוס דברים באופן ישיר, לא דרך קריטריונים, אזי לא בטוח שזה אכן מה שצריך לעשות במצבים כאלה. כך למשל אם יבוא מישהו ויציג בפניי רשימת קריטריונים ויראה לי באותות ומופתים שלברון ג’יימס אינו הגדול מכולם. קווין דוראנט או סטפן קרי שחקנים טובים יותר, כי יש להם יכולות כאלה וכאלה יותר ממנו. האם עליי להרים ידיים ולהודות שהתחושה היתה אשלייה? לא בהכרח. אם יש לנו יכולת לתפוס משהו באופן ישיר (בספריי אני מכנה אותה אינטואיציה), ואם יש לי אמון בה, כי אז אולי אשעה את השיפוט גם אם לא מצאתי פגם בטיעון הלוגי, ואניח שבכל זאת יש בו כנראה פגם. אדם מאד מוכשר (בעל יכולת לוגית) יכול הרבה פעמים לגרום לנו למבוכה מסוג כזה. יש לנו תחושה ברורה שמשהו נכון, אבל הוא מעלה טיעונים לוגיים מבריקים שמפריכים את התחושה הזאת. במקרים רבים אנחנו נוטים בכל זאת להחזיק באינטואיציות שלנו וגם אם לא מצאנו פגם בטיעונים, לתלות זאת בפספוס כלשהו. הטיעון הלוגי אינו סוף הדרך.

כך ראינו למעלה לגבי ההשוואה בין גולדן סטייט ליוסטון. לכאורה לוגית מוכח שיוסטון טובה יותר, שהרי היא סיימה במקום הראשון וגולדן סטייט בשני. אבל במבט אינטואיטיבי ברור שגולדן סטייט טובה ואיכותית יותר. אז מה לעשות? הלוגיקה והעובדות מכות אותנו על פנינו. האם עלינו לוותר על האינטואיציה, או שאפשר להניח שיש פגם בטיעון הלוגי, ואולי להשעות את השיפוט?

פעם שמעתי על כך דוגמה מהרב יואל כהן (החוזר של הרבי מלובביץ). חשבו על שני אנשים, עיוור ופיקח, שנכנסים לחדר אטום (חלל סגור שאין בו שום פתח או חלון למעט הדלת החוצה) ורואים שהוא ריק לגמרי. הם יוצאים, נועלים את הדלת, ומתיישבים על כסאות לפניה. אחרי שעה קם הפיקח, פותח את הדלת ונכנס שוב לחדר, ולתדהמתו מוצא אותו מלא ברהיטים. העיוור כמובן לא מאמין לו, שהרי יש לו הוכחה לוגית לכך שהחדר ריק: לפני שעה הוא היה ריק. מאז הוא היה נעול ואנחנו ישבנו על הדלת ווידאנו שהיא לא נפתחה. אין לחדר שום פתח אחר ושום קשר אחר עם החוץ. מסקנה: אף אחד לא הכניס רהיטים לחדר ולכן הוא ריק. הפיקח מקבל הכל, אבל מה לעשות הוא רואה שהחדר מלא ברהיטים. מה עליו לעשות? האם להעדיף את הטיעון הלוגי ולוותר על מראה העיניים? אני מניח שרובנו לא היינו מוותרים על מראה העיניים, זאת למרות שידוע לנו שהן לפעמים מתעתעות בנו.[6]

לעומת זאת, חשוב להבין שהלך רוח כזה הוא מרשם לשמרנות ואיבון. מי שהולך רחוק מדיי בגישה זו ירשה לעצמו להתעלם מכל טיעון לוגי ולומר תמיד שהוא כנראה מפספס משהו אבל בעצם הוא תמיד  צודק. כך כל אחד מאתנו יכול להישאר עם האינטואיציות הראשוניות שלו ולא לוותר עליהן לעולם. איני יודע לתת קריטריונים מתי עלינו לוותר על האינטואיציה ומתי להשעות את השיפוט, אבל ההחלטה הזאת עצמה צריכה להיעשות אינטואיטיבית.[7] חשוב רק להיות מודעים ופתוחים לשתי האפשרויות.[8]

וידוי לסיום

אכן יש לי יצר (הרע?) למשחק הכדורסל, בפרט ברמות ובאיכויות הבלתי נתפסות הללו. הימים (בעצם הלילות) הללו של הפליי אוף הם ממש חוויה מבחינתי. ניתן לראות שם אמנות ברמה גבוהה ביותר. יש בה יכולות פיסיות ואחרות, אינטליגנציה, פיתוח אישיות ומנהיגות, קבלת החלטות, עבודה קשה, חוש הומור וספורטיביות, קבוצתיות, חלוקת תפקידים ויחסים בין אישיים טעונים ומרתקים, ועוד מכלול עצום של דברים שכפי שראינו אין לי את ה”ספר” עם הרשימה לפורטם כי רבים הם (אם בכלל יש על זה “ספר”). זהו עולם שלם אפילו עבור מישהו כמוני שאינו ממש איש מקצוע ולא עוקב מדיי מקרוב (פרט לימים אלו) אחר הנעשה.

כשחושבים על מה שקורה שם, זה מעורר לא מעט מחשבות ותובנות שרלוונטיות גם לתחומים אחרים. אבל אם להיות ישר, אין בכוונתי לטעון שזוהי הסיבה לכך שאני מקדיש לזה זמן. אני עושה זאת סתם כי אני אוהב את זה מאד, ולדעתי זה לא גרוע מכל אמנות, מדע, או בילוי אחרים. ועדיין בהחלט נכון שכשחושבים על זה רואים שיש כאן לא מעט לקחים ונקודות למחשבה. אם פירסיג עשה זאת דרך הוראת רטוריקה ומסע חוצה יבשת אפוף הרהורי זן על אופנוע, אז לי מותר לעשות זאת תוך מעקב אחרי משחקי כדורסל פנטסטיים. והוא רחום יכפר…

[1] וראה חולין קטז רע”א: קו”ח פרכינן, כל דהו – לא פרכינן. והרי כאן בקל וחומר עסקינן ולא בבניין אב, האם מהרל”ב חמיר מהוד אוויריותו והאם גולדן סטייט חמירא משיקגו, או דקו”ח פריכא הוא. ודוק היטב.

[2] דמות ססגונית ומרתקת להפליא (נדמה לי שאני עוד שמעתי עליו בילדותי מאבי ז”ל שפגש אותו בטכניון. בעקבות ארדש, הוא היה קורא לכל ילד קטן שראה: “בוא הנה אפסילון, תן לי את הטוסיק שלך”). כדאי לקרוא עליו בספר האיש שאהב רק מספרים, מטר 2001.

[3] ראה בטור 108 את הדיון על אינטליגנציות מרובות.

[4] ראה על כך במחברת הראשונה, בדיון בערעורים על הראיה האונטולוגית, ובשתי עגלות בשער השני.

[5] ראה על כך במאמרי על רגשות בהלכה ובטור 22.

[6] ראה על כך בקצרה גם בטור 67 (בסעיף “מבט קצר על העקידה”).

[7] בדרך כלל כשהטיעון הלוגי מצביע על סתירה לוגית חזיתית וישירה שהאינטואיציה מובילה אליה הייתי שוקל ברצינות לוותר על האינטואיציה. אלא שלא תמיד ברור מתי מדובר בסתירה כזאת. קביעה כזאת דורשת מיומנות לוגית, וזה עלול לבלבל מאד. מעבר לזה, לפעמים יש לנו תחושה שבטיעון יש משהו פגום אלא שלא תפסנו אותו (מעבר לעצם האינטואיציה הראשונית שלנו שסותרת את מסקנת הטיעון). גם במקרה כזה סביר לא לוותר ולא להיכנע לטיעון הלוגי. אם כי חשוב לנסות ולחפש ולבדוק אותו שוב ושוב  שמגיעים למסקנה.

[8] ראה על כך בטור 108, ובעיקר בדיון על אינטליגנציות מרובות שכבר הוזכר למעלה.