תפקידן של ‘נפקא מינות’ (טור 481)

בס”ד

בטור 479 עסקתי במטרתו של לימוד תורה, וביחס בין הלימוד לפסיקת ההלכה. טענתי שם שמחד הלימוד אינו רק אמצעי לדעת מה לעשות (כלומר מכשירי מצווה לקיום), ומאידך לימוד מסתיים במסקנה מעשית. טענתי הייתה שהדרישה שהלימוד יהיה מסקני לא אומרת שהוא אמצעי לקיום אלא שזו צורתו הנכונה של הלימוד: לימוד נכון צריך להסתיים בהשלכות מעשיות.

אחת ההשלכות שניתן להביא לגישה כזאת היא דיון על מצבים לא ריאליים או נפקא מינות לא ריאליות. יש בתלמוד כמה מקרים כאלה, חלקם מצבים שבכלל לא יכולים להתממש (גמלא פרחא) וחלקם שהמימוש מאד לא מצוי (נתינת גט בידו של עבד כפות וישן) ודומני שהדבר מעיד שהמצבים המעשיים מובאים כמסקנתו של הלימוד ולא כהוראה מה לעשות בפועל (ראו על כך בספר ה-11 בסדרת לוגיקה תלמודית על האפלטוניות של התלמוד).

בטור הזה רצוני לגעת מעט במושג נפקא מינא, כלומר בחשיבותה ותפקידה של ההשלכה המעשית בלימוד שלנו וגם במחקר המדעי (אחרי הכתיבה ראיתי שיש חפיפה רבה לטור 404, אבל החלטתי בכל זאת להשאיר את הדברים).

נפקא מינא לקידושי אישה

בישיבות נפוצה הלצה שלפיה לומד אחד חש שחברו מעלה טענה X (שואל, עונה, מחלק, או מבחין) ובעצן מדובר בסתם מילים שאין להן שום נפ”מ, ואז הוא שואל את חברו: “למאי נפ”מ?” והלה עונה לו: “נפקא מינא לקידושי אישה”, כלומר שאם אדם מקדש אישה בתנאי ש-X נכון, השאלה האם האישה מקודשת או לא.

מה הבעיה בנפ”מ כזאת? שזה הופך כל שאלה לשאלה הלכתית או תורנית שיש מקום לדון בה בבית המדרש. הרי גם השאלה האם יש בחדר הזה לפחות שלושה פרעושים היא נפ”מ לקידושי אישה. הביטוי “נפ”מ לקידושי אישה” הפך ללגלוג על אמירות חסרות השלכה מעשית, ואולי גם חסרות משמעות.

ההלצה הזאת יש לה שורשים בתלמוד ובראשונים. כך לדוגמה נועם שאל אותי לפני כמה חודשים לגבי נפ”מ שמובאות בסוגיית חגיגה ו ע”ב:

בעי רב חסדא האי קרא היכי כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת כבשים ויזבחו זבחים שלמים לה’ פרים או דלמא אידי ואידי פרים הוו למאי נפקא מינה מר זוטרא אמר לפיסוק טעמים רב אחא בריה דרבא אמר לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר מאי פרים הוו או כבשים הוו תיקו:

הגמרא מסתפקת האם העולות שהוקרבו במדבר היו פרים או כבשים. לשאלה למאי נפ”מ היא עונה שתי תשובות: לפיסוק הפסוק (האם יש פסיק אחרי “עולות”) או למי שנודר הרי עליי עולה כמו שהקריבו ישראל במדבר. התשובה השנייה היא ממש בגדר נפ”מ לקידושי אישה, שכן גם היא הופכת כל שאלה לשאלה תורנית.

דוגמה נוספת מופיעה בר”ן על סנהדרין טו ע”א. הגמרא שם עוסקת בכלל “כמיתת הבעלים כן מיתת השור”, כלומר ששור שהרג אדם נדון בעשרים ושלושה דיינים כמו אדם שהורג אדם. במסגרת זאת הגמרא שואלת שם: “שור סיני בכמה?”, כלומר בכמה דיינים דנו את השוורים שהתקרבו להר סיני והתחייבו מיתה (“גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא”).

הר”ן בחידושיו שם בע”ב מקשה על כך:

וא”ת אמאי נפקי לה מינה מאי דהוי הוו י”ל דרוש וקבל שכר. וא”נ נפקי מינה לנודר דאי אמר הריני נזיר אם מיתת שור סיני בכ”ג אי הוו בכ”ג הוי נזיר ואי לא איננו נזיר:

שוב רואים נפ”מ לקידושי אישה.

מה פשר העניין הזה? יש לי חשד שהר”ן ממש התבדח כאן, ואולי גם הגמרא, אבל אם זה כך אז השאלה בעינה עומדת. האם לשאלה כזאת יש משמעות? האם יש ערך לעסוק בה?

משמעותן של נפקא מינות כאלה

יש לשים לב שבשני המקרים האופציה שדומה לנפ”מ לקידושי אישה מובאת כאופציה שנייה, ובשניהם מופיעה לפניה אופציה רצינית יותר: בשני המקרים בעצם רוצים להבין מה שכתוב בתורה. צריך לזכור שכל שאלה פרשנית על התורה היא חסרת נפ”מ. לאן הלך יעקב, או אברהם? למה משה ברח ממצרים? איך קראו לאשתו של אהרון הכהן? מה שלשלת הדורות מאדם ועד נוח? כל אלו הן שאלות חסרות נפ”מ, אבל עוסקים בהן (אלו שבוחרים לבזבז עליהן זמן, לא כמוני) מפני שיש בהן בירור של משמעות פסוקי התורה. זהו לימוד תורה (ליתר דיוק: ביטול תורה באיכות), גם אם לא לימוד הלכה.

שימו לב שהשאלות שעולות בגמרא בחגיגה ובסנהדרין גם הן שאלות פרשניות על התורה. האם הקריבו פרים או כבשים, ובכמה דיינים דנו את השור שהתקרב להר. יתר על כן, לגבי שור סיני ניתן אולי ללמוד מכאן תובנות לגבי העיקרון ההלכתי של כמיתת הבעלים כן מיתת השור, ואז יכולות להיות לזה השלכות הלכתיות מעשיות ממש. אם כן, בהחלט ייתכן שהנפ”מ השנייה שמובאת בחגיגה ובר”ן מובאת כלגלוג על השאלה. יש תשובה פשוטה מדוע יש ערך בדיון בשאלות הללו, ולכן מלגלגים על מי שמחפש נפ”מ, שכן הוא תולה את החשיבות בנפ”מ המעשית. במקרה כזה עונים לו שזו נפ”מ לנזיר או לקידושי אישה. אם כך, אז מדובר ממש בהלצה במשמעותה המודרנית שתוארה למעלה.

אגב, בבריסק מקובל לדחות בקש שאלות מהסוג הזה על חקירות למדניות. מישהו מציג שני צדדים של חקירה, והמתחכם התורן שואל אותו למאי נפ”מ, אז הוא עונה לו כדי להקהות את שיניו: נפ”מ לקידושי אישה. הוא רוצה לומר לו בכך שיש לצדדי החקירה משמעויות ברורות והשאלה מובנת גם בלי נפ”מ. יתר על כן, הוא רוצה לטעון כלפיו שהערך בעיסוק בחקירה ובתורה בכלל אינו מתמצה בהשלכות המעשיות אלא יש ערך לעצם הבירור העיוני. זה מחזיר אותנו לטור 479 שבו טענתי שללימוד יש ערך עצמי, והיותו מכשיר לבירור ההלכה הוא רק מכשיר מצווה ולא מצוות תלמוד תורה עצמה.

נפ”מ כקריטריון למשמעות

אבל עובדה היא שבתלמוד ובבית המדרש בכלל בהחלט דנים בשאלת הנפקא מינות לטענות שונות. קשה להתעלם מכך שחיפוש אחרי נפ”מ הוא חלק חשוב מהלימוד. הנפ”מ עשויה להבהיר את הצדדים השונים שבמחלוקת או בחקירה שבה עוסקים, וגם אם היא לא חיונית לעצם הערך שבלימוד (יש לו ערך גם בלי נפ”מ), בהחלט יש טעם לחפש נפ”מ כדי לחדד את ההבנה של הדברים.

אבל לפעמים התחושה היא שצריך למצוא נפ”מ מפני שבלעדיה באמת אין משמעות לדברים, ולא רק שאין להם ערך. לפעמים אנשים דנים בשני צדדים בחקירה תלמודית, והתחושה היא ששני הצדדים אומרים אותו דבר במילים שונות. אין באמת הבדל במשמעות של שני הצדדים. במקרה כזה, הנפ”מ חיונית כדי להראות שיש כאן שני צדדים שונים. אגב, במקרה כזה נפ”מ לקידושי אישה לא תועיל מאומה, שכן אם באמת אין הבדל בין שני הצדדים, אז גם לא תהיה לזה נפ”מ לקידושי אישה. במקרה זה, הנפ”מ לקידושי אישה היא בוודאי בדיחה, ובעצם פירושה שאין משמעות לחקירה שבה עוסקים.

דוגמה לדבר היא החקירה שהוזכרה בטור 404 האם שבת דחויה או הותרה בפני פיקוח נפש (כל הטור ההוא, שעוסק בטענות שלא ניתנות להפרכה, נוגע אלינו כאן). טענתי שם שאין שום נפ”מ בין שני הצדדים בחקירה הזאת, ואם אני צודק אז ספק רב האם בכלל יש לה משמעות. לא בהכרח בגלל ששני הצדדים שקולים זה לזה (אומרים את אותו דבר במילים שונות) אלא מפני שהצד של דחויה הוא מופרך. אין באמת שני צדדים, וברור ששבת הותרה מפני פיקוח נפש ולא רק דחויה. שימו לב, שאם אכן זה המצב, אז יש הבדל בין הצדדים ויש משמעות שונה לשני הניסוחים, אלא שאחד מהם פשוט אינו נכון. ניתן אולי לטעון שאין הבדל במשמעות בין שני הצדדים, שכן אם שבת נדחתה מפני פיקוח נפש אז המעשה הוא מותר. בלי קשר לשאלה אם הטענה הזאת נכונה, אומר שטענה זו כבר מערערת על עצם ההבדל במשמעות בין דחייה להיתר.

אגב, גם בספרות הפילוסופית ישנה תחושה שבמקרים רבים מדובר בשאלה או טענה חסרת מובן ובהבחנות שמציעות שני ניסוחים לאותו דבר (ראו למשל בטור 223 על הצרפתים ועוזריהם). במקרים כאלה מאד חשוב לחפש נפ”מ כדי לחדד את ההבדל בין האופציות, באם ישנו כזה.

בין השלכות למשמעות: הפוזיטיביזם הלוגי

אציין כי הפוזיטיביסטים הלוגיים סברו שאמירה שאי אפשר לבחון אותה בניסוי היא חסרת משמעות, כלומר שלשיטתם היעדר השלכות מעשיות זהה לחוסר משמעות. אבל די ברור שמדובר בשטות. יש לא מעט אמירות שאין להן השלכות מעשיות, וקשה להכחיש את העובדה שיש להן משמעות. בעצם, באופן פרקטי יש המון טענות שלא ניתן לבחון אותן אמפירית, כמו הטענה שיש ביקום 103 מיליארד נמלים בדיוק. אין שום דרך מעשית לפרוך או לאשר את הטענה הזאת. האם יש לה משמעות?  ברור שכן. אמנם ניתן לדחות ולומר שכאן חוסר האפשרות לבחון את הדבר הוא רק מגבלה טכנית ולא מהותית, אבל עדיין אין דרך לאשר או להפריך את הדבר.

אבל מעבר לזה, הטענה שלא כדאי לבזבז זמן היא טענה שאין דרך לאשר או להפריך אותה אמפירית, ובעצם כל טענה ערכית היא כזאת. האם סביר שאלו טענות חסרות משמעות? קארנאפ חשב שכן (הוא כינה אותן פסאודו-טענות), אבל זה פלפול סמנטי ריק מתוכן (האם יש לו משמעות? האם ניתן לאשר או להפריך אותו?). בקיצור, יש להבחין בין אמירות שאין להן השלכה מעשית לבין אמירות חסרות משמעות.

הבעיה שהטרידה את הפוזיטיביסטים בטענות ללא השלכות מעשיות הייתה שאי אפשר לפרוך או לאשר אותן אמפירית. הם מזהים משום מה בין מדעיות של טענה לבין משמעותיות שלה. אבל ניתן להעלות טענה מתונה וחזקה יותר כלפי טענות כאלה, שלפיה אם לטענה כלשהי אין השלכות מעשיות אין לה משמעות כי היא לא אומרת כלום. וכאן באמת מדובר על השלכות מעשיות בלי קשר ליכולת לבחון אותן אמפירית. לדוגמה, לאמירה ערכית יש השלכות מעשיות. כך לדוגמה לטענה שלא ראוי לבזבז זמן יש השלכה: אל תבזבזו זמן. לא ניתן לבחון אותה אמפירית ולכן היא לא מדעית, אבל בהחלט יש לה משמעות.

ומה עם הטענה “יש אלוהים”? בהנחה שמדובר במישור הפילוסופי (דאיסטי) ולא הדתי (תאיסטי) אין לזה השלכות מעשיות. האם יש לזה משמעות? בהחלט כן. מדוע? מפני שבעצם יש לה השלכות עובדתיות: שיש אלוהים. זו טענה שטוענת לקיומו של משהו במציאות. במובן הזה, לכל טענה יש משמעות, שכן מדובר במשפט שטוען משהו על העולם. משפטים חסרי משמעות אינם טענות. סתירות (כמו הכדור הזה הוא ריבוע עגול) או נונסנס (המידה הטובה היא משולשת) אלו משפטים חסרי משמעות. ומה לגבי שאלות, כמו “מה השעה?”. הן אינן טענות על העולם ולא מצביעות על עובדה כלשהי, ובכל זאת ברור שיש להן משמעות. במקרה זה המשמעות אינה משהו בעולם שהמשפט מצביע עליו אלא מה שנמצא אצלי בראש ומביא אותי לענות לשאלה. מה שנקלט אצלי כשאני שומע את השאלה (שמבקשים ממני מידע מסוים) זו המשמעות שלה.

הבחנות ריקות במדע: על הטלאולוגיה

בשיחה הרביעית (חלק שני) בספרי המצוי הראשון עמדתי על הכפילות שיש ברוב תחומי הפיזיקה בין ניסוח סיבתי לניסוח תכליתי (טלאולוגי). זה מתחיל באריסטו שטעם שהאבן נופלת לקרקע כי היא ‘שואפת’ להגיע לכור מחצבתה. אני לא מניח שאריסטו חשב שלאבנים יש שאיפות ושהן עושות שיקולים וחישובים, אלא שחוק הטבע הוא שהאבן נעה במטרה להגיע לכור מחצבתה. אולי מי שברא אותה אחראי לכך.

בעקרון פרמה שמציע ניסוח אלטרנטיבי לחוקי האופטיקה הגיאומטרית. כך לדוגמה חוק השבירה של סנל קושר את זוויות השבירה ומקדמי השבירה של תווכים שונים ומתאר את מסלולה של קרן אור שעוברת מתווך לתווך (כמו ממים לאוויר וכדומה) ושוברת זווית. במקום כל הסיבוך הזה הציע פרמה את העיקרון שהקרן לעולם עוברת במסלול שמביא אותה ליעדה בזמן המינימלי. מתברר שהתיאור הזה שקול לגמרי לתיאור המקובל של האופטיקה הגיאומטרית. אין שום הבדל ביניהם. כך גם תיאור של מסלול (מקום ומהירות כפונקציה של הזמן) של גוף שפועל עליו כוח כלשהו, שיכול להיות מתואר דרך כוחות ותאוצות או דרך אנרגיות ופוטנציאלים. גם אלו תיאורים שקולים.

תיאורים שקולים בפיזיקה משמעותם שניתן לתאר את אותן תופעות בשתי שפות שונות לגמרי, ושלא יהיה שום הבדל בין תוצאת החישוב בשפה האחת לזו שנעשית בשפה האחרת. אז מי מהשניים צודק? שניהם צודקים. אבל עדיין ניתן לשאול האם קרן האור עושה חישוב של זמן מינימלי (תיאור טלאולוגי) או שהיא  פשוט נשברת במעבר בין התווכים השונים (תיאור סיבתי)? הפיזיקה לא יודעת לענות על כך. מבחינתה מדובר באותה טענה בשתי שפות שונות, שכן הפיזיקה מתרגמת כל טענה להשלכות המעשיות שלה (הניבויים), ובמובן הזה יש אותן השלכות ולכן אלו אותן טענות.

ובכל זאת, ניתן לטעון שאם קרן האור פועלת באופן תכליתי, אזי כנראה יש מישהו תבוני ששולט על כך (או בנה את הדברים באופן הזה), שהרי קרן האור עצמה ודאי לא עושה שיקולי תכלית ומינימיזציה. עולה מדבריי שדווקא יש השלכה להבדל הזה, למרות שמבחינת הפיזיקה זו אותה טענה. זו הדגמה לכך שגם אם מדעית מועיל מאד לזהות טענה עם ההשלכות התצפיתיות שנגזרות ממנה (זה כמובן מה שעומד בבסיס הקריטריון של פופר למדעיות של תיאוריה: ההינתנות שלה להפרכה אמפירית), הזיהוי הזה אינו מלא. מחוץ לתחומי המדע הטענות הללו אינן בהכרח זהות. הריקות של החקירה המדעית הזאת היא רק במישור האמפירי-מדעי, אבל לא נכון שמשמעותם של שני הצדדים בה זהה.

דוגמה אחרת היא המחלוקת בין התפיסה הקופרניקאית, ההליוצנטרית, שלפיה הארץ מסתובבת סביב השמש, לבין התפיסה הפתולמאית, הגיאוצנטרית, שלפיה השמש מסתובבת סביב הארץ. כמה פעמים בעבר (ראו בטור 112, כאן ובקיצור כאן), טענתי שבדוגמה הזאת המצב חמור יותר, שכן לא ברור האם באמת מדובר בשתי טענות (או תיאורים) שונות. כשמתבוננים במערכת השמש מנקודת המבט של כדור הארץ אזי השמש היא שמסתובבת סביב הארץ. אבל מנקודת המבט של השמש, כדור הארץ הוא שמסתובב סביבה. אלא ששינוי בנקודת המבט אינו יוצר טענה שונה. זהו לכל היותר תיאור בשפה שונה של אותה טענה. זה קצת מזכיר את משל הוויכוח על תיאורו של פיל. אדם אחד טוען שיש לפיל שתי רגליים מאד קרובות ושתי עיניים, והאחר טוען שיש לו שתי רגליים רחוקות ועין אחת. הראשון מתבונן בו מקדימה והשני מהצד, אבל הם מתארים את אותו דבר (אמנם כאן זהו תיאור חלקי, וכל אחד מתאר חלק שונה של הפיל, ולכן כאן יש ויכוח של ממש, גם אם מדומה).

במחלוקת בין גיאוצנטריות להליוצנטריות לא תוכלו להביא נפ”מ (השלכה מעשית להבדל בין התיאורים), אבל כאן, בניגוד לדוגמה הקודמת, זה לא בגלל מגבלותיו של המדע האמפירי אלא מפני שבאמת מדובר בשתי טענות זהות. השאלה “למאי נפ”מ” במקרה הזה באמת מחביאה מאחוריה את הטענה של’מחלוקת’ הזאת אין שום משמעות. מדובר בשני תיאורים שונים אך שקולים לאותה תמונה עצמה.

אציין שהמצב הזה מאד משעשע בעיניי, כי הרבה חכמולוגים מטעם עצמם (מדענים או מדעניסטים) מסבירים לנו בטוב טעם ובנחרצות רבה שהחשיבה של אלו (הדתיים) שנצמדים לתיאור הגיאוצנטרי של תלמי היא פרימיטיבית. הפרימיטיבים הללו אינם מעודכנים בכך שקופרניקוס כבר הראה שמדובר בתיאור שגוי. זו כמובן שטות. קופרניקוס רק מצא מערכת צירים נוחה יותר לתאר את מערכת השמש, אבל אין בה שום דבר נכון יותר או פחות מהתיאור הגיאוצנטרי שקדם לו.[1]

[1] טענתי שאין הבדל בין התיאורים עוסקת במישור הקינמטי (תורת התנועה). במישור הדינמי (כלומר זה שעוסק בכוחות ותאוצות) יש הבדל בין התיאורים הללו, אבל אין רצוני כאן להיכנס לשאלות של כוחות מדומים, מערכות אינרציאליות וכו’. הדיוט שלא מתבונן על כך במבט מדעי מתכוון לתיאורים קינמטיים, ולכן הדיון שלי כאן הוא הדיון שרלוונטי לגביו.