יחס הימין והשמאל לגזענות (טור 5)
בס”ד
אתמול (יום השואה) התפרסמו דברי סגן הרמטכ”ל, האלוף יאיר גולן, בטקס יום השואה במשואה. הוא אמר שדווקא ביום השואה מטרידות אותו תופעות שמתרחשות אצלנו שמזכירות את מה שקרה שם. הדברים כמובן עוררו את הזעם הצפוי (האינסטינקט הפבלובי בעקבות כל איזכור של השואה), וכמובן גם ביקורת פוליטית שהתחלקה, איך לא, בין ימין (שמגנה וזועם) ושמאל (שתומך).
בתכנית רדיו (של אהרון ויזנר) ששמעתי הערב הוא אמר שחיפש מרואיינים מימין שיהיו מוכנים להביע הסכמה לדברים או משמאל שיסכימו לבקר אותם, אך לא מצא. כמו שנאמר “נהרא נהרא ופשטיה”, כמאמרם ז”ל “האמת תהיה נעדרת – תיעשה עדרים עדרים”. רבים תמהים מדוע שאלת הגזענות בחברה הישראלית מחולקת גם היא בין ימין לשמאל. מה הקשר בין תפיסת עולם פוליטית לבין שאלות מוסריות כמו היחס לגזענות או יחס לאויב או למיעוטים? ויזנר בתכניתו חזר על התהייה הזאת שוב ושוב, ולכן החלטתי לכתוב את הטור הזה.
ברור שבניגוד למה שאומרים כאן שוב ושוב, רוב התופעות הללו לא קשורות לגזענות בשום צורה. אבל בירור מהי גזענות, שהוא בירור נחוץ מאד בחברה המבולבלת שלנו, ייעשה בפעם אחרת. בהמשך רק אגע בפן אחד של השאלה הזאת.
עוד ברור שיש כאן חוסר יושר, וחוסר מוכנות לראייה מורכבת, משני הצדדים (ראה בטור הראשון שכתבתי כאן, על החייל היורה. גם הוא עוד ישוב אלינו כאן בהמשך). אנשים לא מוכנים לומר אני ימני אבל מתנגד למעשים גזעניים כלפי ערבים, או אני שמאלני אבל לא רואה במעשים הללו גזענות (ואולי גם לא רואה בהם פסול).
אבל כאן ברצוני לעמוד על היבט שלישי, שהוא במובן מסויים הפוך לשני אלו. טענתי היא שאכן יש קשר אמיתי בין הויכוח על המעשים הללו לבין תפיסת העולם הפוליטית, ימין או שמאל. התפיסה ה”מורכבת” דווקא לא עקבית במקרה זה. כדי להבין זאת, עלינו לבחון מעט יותר את הויכוח בין ימין לשמאל, ולמה הוא מתקשר. בפרט אם ישנם קישורים לא צפויים, כלומר סוגיות שבהן יש ויכוח בין ימין ושמאל שלא היה אמור להיות כזה.
דוגמת החיסולים הממוקדים
קישורים כאלה ניתן לראות בשפע, שהרי אצלנו הכל שנוי במחלוקת בין ימין ושמאל. דוגמה מייצגת אחת היא שאלת החיסולים הממוקדים. גם היא כידוע שנויה במחלוקת בין ימין לשמאל. גם כאן ניתן כמובן לתהות מדוע. הרי מדובר בשאלה מוסרית (האם ראוי לפגוע בחפים מפשע כשמנסים להרוג מחבל שמאיים עלינו). מה לזה ולשאלות פוליטיות כמו זכותנו על הארץ וכדומה? גם שאלות כלכליות-חברתיות שבאופן מסורתי הן אלו שמפלגות בין ימין לשמאל לא נראות קשורות לויכוח הפוליטי. אבל בזה אולי אעסוק בפעם אחרת.
כדי להבין את השאלה ביחס לחיסול הממוקד, נחשוב על מקרה קונקרטי. מחבל בגדר פצצה מתקתקת נוסע ברכב ולידו יושבים אזרחים פלסטינים לא מעורבים (בנו, אישתו, או סתם אנשים אחרים). האם בהיעדר אפשרות אחרת מותר לי לשלוח טיל על הרכב ולהרוג את כולם? הימני יאמר כמובן שכן, ואילו השמאלי בדרך כלל יתנגד (איני אומר שזה תמיד כך, אבל יש קורלציה חזקה בין המישורים). מדוע? מה בין שאלה מוסרית זו למחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל?
כפי שכתבתי במאמר בצהר (גליון יד, על מבצע חומת מגן) למיטב הבנתי, הויכוח בשאלה של חיסולים ממוקדים אינו ויכוח מוסרי אלא אונטולוגי (אונטלוגיה היא תורת היש. תחום בפילוסופיה, או מטפיזיקה, שעוסק בסוגי היישים שקיימים בעולם ובמהות היישות). כדי להסביר זאת בקצרה, אקדים שיש בהלכה (ודומני שגם בתפיסות המוסר המקובלות) שני עקרונות שנראים לכאורה סותרים:
- אסור להרוג את חברי כדי להציל את עצמי או מישהו אחר. אדם לא מציל עצמו בנפש חברו (ייהרג ואל יעבור על רצח).
- דין רודף.
לכאורה יש ביניהם סתירה, שהרי לפי עיקרון 2 במצב של רדיפה אני הורג את הרודף כדי להציל את חיי הנרדף, וזה לכאורה בניגוד לעיקרון 1. לא אכנס כאן ליישוב, שכן האינטואיציה לגבי זה ברורה מאד. רק אומר שבדין רודף אני הורג את מי שמאיים כלומר מי שיוצר את הסכנה לחיים, וזה מותר. ואילו בדין 1 אני הורג גורם שלישי (לא מעורב) כדי להציל חיים של גורם שני, וזה אסור.
השאלה שעל הפרק היא האם הפגיעה בחפים מפשע בעת חיסול ממוקד היא הריגת רודף, ואז היא מותרת, או הריגת גורם שלישי כדי להציל חיי מישהו אחר, מה שאסור לעשות (גם אם הוא גוי. כאן לא אכנס לזה).
לכאורה ברור שמדובר כאן בפגיעה בגורם שלישי, שהרי מדובר באזרחים לא מעורבים. מי שמאיים עליי הוא רק המחבל. אז מדוע הימניים חושבים אחרת? אלו מביניהם המחוייבים להלכה, היו צריכים להיות הראשונים שיתנגדו למעשה כזה, לא? אגב, גם החייל היורה הרג אדם שלא איים עליו, ובמובן הזה יש כאן מחלוקת דומה (וגם שם היא ניטשת, משום מה, בין ימין לשמאל).
דומני שיסוד הויכוח הוא בשאלה מי עומד מולי. האם זו מלחמה שאני מנהל מול העם הפלסטינאי כקולקטיב, או שמא אני נלחם נגד כמה אנשים שמאיימים עליי כל אחד בנפרד (כמו שמסבירים לנו השכם והערב: רוב הערבים טובים והגונים, והטרור הוא פעולות של בודדים כמובן). וכאן נמצא הויכוח בין ראייה שמאלית לימנית.
המחלוקת האונטולוגית בין ימין לשמאל
טענתי (שהיא כמובן הכללה פשטנית קצת, אבל דומני שיש בה הרבה אמת) היא שתפיסה ימנית יוצאת מנקודת מוצא קולקטיביסטית. האונטולוגיה (תורת היש) של הימין היא שקולקטיבים, כמו עמים למשל, הם יישויות שקיימות ופועלות בעולם. זהו הבסיס לתפיסה הפוליטית הימנית (שרואה בארץ ישראל נכס של הלאום שלנו). לכן הימין הוא גם לאומי יותר. ואילו תפיסת העולם השמאלית שמה את האינדיבידואל במרכז. היא רואה בארץ לכל היותר משאב לשימוש האזרחים. לכן היא מתמקדת בזכויות האזרח נגד הקולקטיב שמנסה לרמוס אותו. איש הימין רואה את הקולקטיב כיש בעל משמעות וזכויות, ואם מדובר בימין קיצוני אז האינדיבידואל הוא רק אמצעי לשירות הקולקטיב (אבסורד גמור בעיני איש השמאל, שהרי לשיטתו הקולקטיב אינו אלא אוסף האינדיבידואלים).
מכאן נבין שאיש ימין רואה את המחבלים שמאיימים עלינו כמי שפועלים בשם הקולקטיב שלהם. לשיטתו המלחמה היא נגד העם הפלסטינאי ולא נגד הבודדים שמחזיקים בנשק. לכן מבחינת איש הימין כל העם שמולנו הוא רודף, שכן כולו נלחם נגדנו. מי שמחזיק בנשק הוא רק הזרוע המעשית שמוציאה זאת אל הפועל. אם אדם כלשהו יורה בי ודאי שלא אומר שרק היד שלו מאיימת עליי אבל הרגלייים לא אשמות ולכן אין לפגוע בהן. כשיש מולי אובייקט קולקטיבי (כמו אורגניזם אנושי) כולו בגדר רודף. כך גם פגיעה באזרח פלסטינאי לדעת אנשי הימין היא פגיעה ברודף ולא בגורם שלישי. הרודף הוא כל העם הפלסטינאי ולא רק מי שאוחז בנשק. כמובן שאם אפשר להרוג את המחבל בלי לפגוע באחרים אין היתר לפגוע בהם, אבל זה לא בגלל שהם לא רודפים אלא בגלל שגם ברודף רגיל כאשר ניתן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף (יכול להצילו באחד מאבריו) אין היתר להרגו. גם רודף אינו בן מוות אם הדבר לא נחוץ לנטרול האיום.
לעומת זאת, האונטולוגיה של השמאל מבוססת על תפיסה אינדיבידואלית, לפיה יש בעולם רק אנשים פרטיים. הם אלו שפועלים ואליהם ורק אליהם עלינו להתייחס. קולקטיבים, כמו עמים ומדינות, הן לכל היותר פיקציות מועילות. זו הגדרה שימושית של אוספי אינדיבידואלים. לכן מבחינתו האוייב הוא רק מי שאוחז בפועל בנשק (פיגועים של בודדים, כבר אמרנו?). האחרים הם גורמים שלישיים לא מעורבים שאין לפגוע בהם.
אם כן, הויכוח שלכאורה נראה ויכוח מוסרי, הוא בעצם ויכוח אונטולוגי. הימין והשמאל בעצם מסכימים לכל עקרונות המוסר שמעורבים בסוגיא: אסור להרוג את ראובן כדי להציל את שמעון, אלא אם ראובן הוא חלק מהאיום על שמעון והריגתו נחוצה להצלת שמעון. אז מה השאלה שבמחלוקת? זו לא השאלה מה מותר ומה אסור מוסרית, אלא השאלה האונטולוגית מיהו ה”ראובן” בסוגיא שלנו? האם יש ראובנים קולקטיביים או רק אינדיבידואליים? זהו ויכוח שעוסק בשאלה מטפיזית, אלו יישים יש בעולם, ולא בשאלה מוסרית. המחלוקת המוסרית היא רק פועל יוצא, השלכה של המחלוקת האונטולוגית.
בחזרה לדבריו של יאיר גולן
כעת נוכל אולי להבין את הקשר של המחלוקת על דבריו של גולן לימין והשמאל הפוליטיים. ראיית התופעות שמתרחשות בימים אלו בארץ כגזענות והשוואתן למה שקרה בגרמניה הנאצית באמצע המאה העשרים, מקורה בהסתכלות על המלחמה כמלחמה בין יחידים. בהסתכלות שמאלית אין שום הצדקה לפגוע בחפים מפשע, שהרי הם גורם שלישי ולא מעורב. לא בכדי יאיר גולן התייחס בדבריו לחייל היורה (ראה על כך בטור הראשון שלי כאן). הוא ראה בזה פגיעה בערכי צה”ל ופעולה שיש לה ממד משותף עם הגזענות הנאצית. הסיבה לכך היא שהוא רואה את הפלסטינאי שלא מאיים עלינו כגורם שלישי, חף מפשע. במובן זה הוא ביטא, גם אם לא במודע, עמדה שמאלית, ולכן אין פלא שאנשי השמאל תומכים בדבריו. בה במידה אין להתפלא שאנשי הימין מבקרים אותו.
לסיכום, יש ויש קשר בין הסוגיות הללו. בתפיסה הימנית התופעות הללו לא מבטאות גזענות, אלא לכל היותר פגיעה מופרזת ברודף. אומר יותר מכך, בעיניים ימניות אפילו הרצח המכוער בכפר דומא (שם יהודים שרפו בית של ערבים והרגו תינוק) לא היה פעולה גזענית. הוא נעשה על רקע מאבק אמיתי ורדיפה אמיתית, אם כי הוא היה שגוי ולא מוצדק שכן הוא לא הועיל למאבק הזה ולא נעשה בסמכות (ראה הבחנה דומה בטור על החייל היורה). ושוב, הדבר נובע מראיית המלחמה שמתנהלת כאן כמאבק בינינו לבין העם הפלסטינאי ולא בינינו לבין כמה מחבלים בודדים. השמאל כמובן לא מקבל זאת.
סיום
חלק מהקוראים אולי יכולים להסיק היכן אני עומד במחלוקת הזאת, אבל מטרתי העיקרית כאן היתה הניתוח עצמו ולא הבעת עמדה לגביו. הקשרים התמוהים לכאורה בין המחלוקת הפוליטית לבין המחלוקות המוסריות מצביעה על כך שמדובר במחלוקת שיסודה בתפיסות אונטולוגיות שונות. מי צודק? איני עוסק בזה כאן. האם יש כאן צד שהוא יותר או פחות מוסרי? לדעתי לא. שני הצדדים מביעים עמדות מוסריות זהות, והמחלוקת היא רק בגלל ראייה מטפיזית שונה.
