גישת ‘כבוד וידידות’ – מבט על היחס ליוצאים בשאלה (טור 490)

בס”ד

לפני כמה ימים קיבלתי סרטון שבו מוצגת גישתו של הרב גרשון אדלשטיין לגבי היחס הראוי של הורים לילדים שנוטשים את האמונה ו/או את המחויבות הדתית (ובפרט גם לנוטשים את החרדיות). היה די מפתיע מבחינתי לשמוע את דבריו, והם העלו בי כמה הרהורים בנושא הזה שחשבתי לשתף אתכם בהם.

רקע כללי: היחס לעבריין ולחילוני

ברקע הדיון עומדים כמה עקרונות יסוד הלכתיים ומחשבתיים. בתראש ובראשונה, הנחתי היא שיש חובה על אדם לקיים את ההלכה. יש גם חובה על כל אדם, ובפרט על הורה (מדין חינוך), לדאוג לכך שכל יהודי אחר יקיים זאת. יש איסור לסייע לאדם אחר בעבירות (“לפני עיוור” ו”מסייע”) ויש חובה להוכיחו אם הוא מבצע אותן (“הוכח תוכיח”) ואף להפרישו מאיסור (“אפרושי מאיסורא”). לכן ברור שהורה שרואה שילדו נוטש את דרך התורה וההלכה חש לא בנוח. הוא מחויב כלפיו בכל אלו ככל יהודי ובפרט כהורה. מאידך, ישנה תחושה שמחויבויותיו האנושיות כהורה לא תמיד מתיישבות עם חובותיו אלו. אין פלא שהיה מקובל בעבר, ובמקרים רבים עד היום, שההורה לא אמור לתת לילד כזה יחס מכבד.

שאלת היחס לחילונים, ובכללם לנוטשים, נדונה ארוכות בימינו. עולים בהקשר זה טיעוני אונס, כשההנחה היא שיש אונס בדעות, כלומר שאם מישהו חושב בצורה כלשהי גם זה סוג של אונס. ברקע הדברים יש הנחה שהמחשבה הזאת היא אכן אונס, שהרי הוא באמת ובתמים מאמין בדעותיו. ברקע ישנה עוד הנחה שאין בינינו מי שיודע לקיים ‘הוכח תוכיח’ ולכן אי אפשר לבוא בטענות אל הנוטש שלא שומע לתוכחות. אחרים מיישמים כאן הגדרה מרחיבה של המושג ‘תינוק שנשבה’, שהיה קיים כבר בזמן הגמרא אבל נאמר ביחס לילדים שגדלו בין גוים ולא היה להם מושג. היישום שלו לגבי יהודי חילוני שגדל בארץ זו הרחבה ברורה, אם כי לדעתי פשוטה מאד בסברה. יישומו לגבי דתל”שים, כאלה שגדלו בבית דתי וקיבלו חינוך דתי, זו הרחבה עוד יותר גדולה, אבל לדעתי גם במקרים הללו, אם זוהי באמת דעתו של הילד היישום של קטגוריית תינוק שנשבה הוא מתבקש מסברה. שימו לב שאם מקבלים את כל ההרחבות הללו, אזי מי שאינו תינוק שנשבה הוא רק מי שיודע את ריבונו ומורד בו, כלומר אדם מאמין שלא מקיים את חובותיו ההלכתיות.

כבר בגמרא ישנה מחלוקת לגבי מעמדו של תינוק שנשבה, האם הוא אנוס או שוגג. אבל בפועל, למרות שפוסקים שהוא שוגג, ברור שיש הבדל בין תינוק שנשבה לבין שוגג או אפילו אונס רגיל. זהו אונס עמוק יותר (יש לו גם ביטוי במספר החטאות שהוא מתחייב לעומת שוגג רגיל). עמדתי על הסברה שביסוד העניין במאמרי “הכשלת חילוני בעבירה”. טענתי שם הייתה שאדם שאינו מאמין, מצוותיו אינן מצוות ועבירותיו אינן עבירות. לא רק שהוא פטור מעונש כאנוס, אלא אפילו אם ירצה בכך אין ביכולתו לקיים מצוות. בתמצית, טענתי היא שגם אם סוברים שמצוות לא צריכות כוונה, לכל הדעות מצוות צריכות אמונה.

צעד מרחיק לכת יותר, הוא מתן לגיטימציה לעבריינות הלכתית. מדי פעם עולים קולות שמדברים על דתיות פלורליסטית, שלפיהם גם אם יש לי עמדה דתית אמונית איני יכול לדרוש אותה מאחרים. עליי לכבד את בחירותיהם שלהם ולהכיר בכך שעמדתי אינה הכרחית ואינה יחידה. הטענה היא שעליי להכיר בעמדות אחרות כלגיטימיות, ולכן אין הצדקה לכפייה או סנקציות כלפי מי שאוחז בעמדות אחרות מאלו שלי. כאן כבר לא מדובר על פטור מעונש או טיעון של אונס, או אפילו אונס מורחב, אלא הכרה עקרונית בריבוי אמיתות. נגד העמדה הזאת יצאתי לא פעם, שכן אמונה ב-X פירושה שמי שחושב “לא X” טועה. אם איני חושב שהוא טועה, אזי איני מאמין ב-X. פלורליזם הוא סתם נונסנס.

אבל ישנה עמדה מרוככת יותר, שלפיה עליי לכבד את האוטונומיה של האחר, למרות שאינו צודק. זוהי סובלנות (להבדיל מפלורליזם). אם הוא חושב אחרת ממני, ובפרט אם הוא עשה את מה שהיה יכול כדי לברר את הטיעונים בעד ונגד (ראו מאמרי על “מחיר הסובלנות”), אזי מבחינתי הוא אמנם טועה, אבל זכותו לטעות וחובתו לגבש את עמדתו בעצמו ולנהוג על פיה. שוב איני יכול לכפות עליו, אבל לא בגלל שהוא צודק כמוני אלא מפני שיש לי כבוד לעמדות אחרות של אנשים אחרים, גם אם הן שגויות.

היחס לנוטשים

אם נשוב ליחס של הורים ושל החברה כולה לנוטשים, אין פלא שהיחס הקלסי לתופעה הזאת היה שלילה מוחלטת, מנידוי וישיבת שבעה ועד ניתוק קשרים או לכל היותר יחס קר. בוודאי היה  מובן מאליו שגם אם מקבלים את הילד כפי שהוא, מצפים ממנו לכבד את הנורמות של הבית גם אם הוא עצמו אינו מאמין בהן, זאת גם כדי לא לפגוע בהורים ובמשפחה וגם מחשש לנזק חינוכי לשאר הילדים. אם זה לא היה קורה, הדבר הביא למתיחות רבה ולהתגלעות קונפליקטים בן הילד להוריו. היחס הזה כמעט מתחייב מנורמות חרדיות, שכן מעבר לרגשות הקשים שחשים ההורים עצמם ולהוראות ההלכה כלפי חוטאים, ומעבר לסנקציות החברתיות על הנוטש ועל המשפחה (שידוכים), היחס הזה עצמו מהווה הרתעה לאחרים שחושבים ללכת בדרך הזאת.

במקביל לכל זה, עלינו להבין שמזה למעלה ממאה שנה החילוניות כבר אינה תופעה חריגה (רוב הציבור הוא חילוני ברמה כזאת או אחרת. בוודאי לא מחויב להלכה). לכולם ברור שזו תופעה קיימת ואי אפשר להתייחס אליה כבעבר כחריגה שאמורה להיעלם. ברור שלא נכון להניח, כמו שהניחו בעבר, שכל חילוני, ובוודאי נוטש, זהו מצב זמני, וראו אותו כאובייקט להחזרה בתשובה (הוא, או לכל היותר בניו, ישובו בחזרה לחיקה החם של האמונה והמחויבות הדתית). בשנים האחרונות העניין מעמיק יותר. התופעה של ילדים שנוטשים את דרך התורה מתרחבת מאד, הן בציבור הדתי והן בציבור החרדי. אמנם בעולם החרדי הכל מופיע מאוחר ולאט יותר וגם פחות מונח על השולחן לדיון, ועדיין ברור שהתופעה מתרחבת מאד. בחברה החרדית ישנה כידוע התכחשות לתופעה, ולכן הנתונים לגביה לא לגמרי ברורים. קשה גם להגדיר מיהו חרדי לעניין זה, ולכן מדידה טובה של התופעה היא כמעט בלתי אפשרית. בנוסף, בעולם החרדי ישנה גם תופעה של נטישה שקופה, מה שלפעמים מכונה ‘האנוסים’. מדובר באנשים שנוטשים בתוך תוכם את החרדיות ואפילו את עצם המחויבות הדתית, אבל כלפי חוץ (לפעמים אפילו בתוך משפחתם) ממשיכים להופיע ולנהוג כחרדים. לגבי תופעות כאלה, ברור שלא יכולים להיות נתונים ברורים. בכל אופן, מסקרים שונים עולה שמדובר באלפי נוטשים חרדים כל שנה.

התרחבות והעמקת התופעה הייתה יכולה להביא לשני תהליכים מנוגדים: או החמרת היחס כדי לעצור את התופעה, או השלמה עמה והכרה בה, לפחות מחוסר ברירה. כבר בגמרא אנחנו מוצאים שהסנהדרין החליטה לגלות כדי שיתבטלו עונשי המיתה משעה שהתרבו הרוצחים (ראו ע”ז ח ע”ב ועוד). בעבר נקטו בדרך הראשונה, אבל לפחות בימינו נראה שהתהליך הדומיננטי הוא דווקא השני. לאורך השנים האחרונות היחס של הורים לילד הנוטש הולך ומתחמם, כל אחד לפי מקומו ומעלתו. כיום כבר נדיר לשמוע על נידויים וישיבת שבעה, וגם בגרעין החרדי הקשה ברוב המקרים ניתן יחס הרבה יותר טוב לילדים נוטשים ממה שהיה מקובל בעבר. על אף ההבדלים בין הציבורים ובין אנשים שונים, המגמה ברורה. אמנם העוגן ההלכתי לכך אינו ברור ובוודאי כשלא מחדדים אותו ודנים בו על השולחן, אבל בפועל זה מה שקורה.

דבריו של הרב אדלשטיין

אם נשוב כעת לסרטון, הרב אדלשטיין נותן שם הנחיות מאד מרחיקות לכת לגבי ילדים שנטשו את הדרך. בין היתר, הוא מתיר ואף מחייב לקנות להם בגדים לא צנועים, לארח בן עם בת זוגו שלא נשואה לו ולתת להם לעשות בחדרם מה שירצו בלי למחות בידם (השואל מעיר שמדובר לפעמים באיסורי ייהרג ואל יעבור, אם כי איני בטוח שבאמת זהו המצב). כל הזמן ובכל הקשר חייבים לתת לו “כבוד וידידות”, ונראה שהצירוף הזה הפך למטבע לשון עקרונית. מדובר בתופעה חריגה, החל מעצם המוכנות להתייחס באופן מפורש ופומבי לתופעה, וכמובן גם בגישה הליברלית והמכילה של הרב אדלשטיין עצמה (אמנם בהנמקות זה קצת מוסתר. שם הוא תולה זאת בניסיון להשיב את הנוטש בחזרה. ראו להלן).

צריך לזכור שאמנם הדברים נאמרו כבר לפני כמה שנים, אבל כיום הרב אדלשטיין נחשב למחליפו של הרב חיים קנייבסקי ז”ל, כלומר מנהיג הפלג הליטאי העיקרי (הלא ‘ירושלמי’). כלומר לדבריו יש משקל גדול לפחות בשני מובנים: ההשפעה של דבריו ושל גישתו, ומה שהדברים מבטאים. מבחינת ההשפעה, הוראות כאלה ממנהיג מרכזי יכולות להיות להן השלכות משמעותיות להתנהלותם של אנשי קהילתו. מבחינת מה שזה מבטא, אם מנהיג הפלג הליטאי המרכזי מדבר כך, פירוש הדבר שישנה שם הכרה בשינוי המצב, בריבוי המקרים ובצורך לשנות את דרך ההתייחסות ולגבש תגובה אנטי-ציונית הולמת. האומץ לצאת נגד הפוליטרוקים של ‘יתד נאמן’ אינו רק תכונת אופי, אלא כנראה גם הכרה במצב שדורש טיפול ושכבר לא ניתן להתעלם ממנו ולטאטא אותו אל מתחת לשטיח.

הערה על ההמשגה: גישת ‘כבוד וידידות’

למי שמכיר את צורת הביטוי הנהוגה בעולם הזה, טביעת ביטוי שמתאר את הגישה, שמכונה שם ‘גישת כבוד וידידות’, אומרת גם היא משהו. זה אומר שאין כאן הוראה מקומית לאדם מסוים אלא קביעת מדיניות ציבורית כללית שראוי לאמצה כברירת מחדל. בהיפוך למה שהיה נהוג עד עכשיו, כעת מי שלא נוהג כך צריך לנמק ולהסביר מדוע.

למי ששלח אליי את הסרטון כתבתי בתשובה שבחזוני אני כבר רואה איך המושג הזה הופך למושג הלכתי כמו “תינוק שנשבה”, “מתעסק” וכדומה, כלומר לשם של חובה נורמטיבית ושל אידאולוגיה מובחנת. יש לנו נטייה לחשוב שאם יש שם ייחודי להתנהלות שלנו אז היא מוצדקת. בבחינת “אני נוהג כן מדין ‘כבוד וידידות’ “, או “מי שאינו עושה כן מבטל חובת ‘כבוד וידידות’ בקום ועשה”, וכן על זו הדרך. טביעת המושג היא הכנסת ההוראה הזאת לארסנל ההוראות החברתי-דתי-הלכתי.

בכלל, יש לנו נטייה להתייחס אחרת למושגים שהוגדרו. אחרי ההמשגה ניתן להשתמש בהם כעקרון יסוד ולבסס עליהם התנהגויות ועקרונות נוספים. זה הזכיר לי את דבריו של בני יקירי, יוסף שליט”א (שאני נוהג כלפיו ב”כבוד וידידות” עוד לפני הוראת ר”ג אדלשטיין, אם כי איני יודע אם הוא היה מסכים לתיאור הזה). הוא נוהג ללגלג על שמות המלאכות (בעיקר אלו שמעבר לל”ט, כמו ‘ממרח’ למשל, שחייב משום ממחק), ועל השימוש ההלכתי שאנחנו עושים במושגים הללו. כל דבר שאתה עושה או לא עושה בשבת אתה מנמק זאת בכך ש”יש בזה משום__”, מלאו את החסר. הוא מרחיב  זאת באופן ציני ואומר שאם מישהו קופץ או הולך בשבת, יש בכך “משום מקפץ”, “משום מהלך”, “משום קורא”, משום “מרים את הסכין”, משום “מדבר לצד שמאל שלו” וכדומה.

אם תקשיבו באוזן רגישה לשיחות שמובאות בסרטון, תראו את השימוש במונח “כבוד וידידות” כאילו היה כאן מושג עתיק שמשמעותו כבר ברורה והבסיס אליו מוצק. כעת רק צריך להבהיר את גדריו והשלכותיו המעשיות. אני לפחות ראיתי זאת בצורה משעשעת למדיי, כאילו היה כאן מושג תלמודי או לפחות משהו מרמב”ם מפורש. הטבעת מושג היא אקט פוליטי מובהק.

כפל הנימוקים

אם נשוב לתוכן דברי הרב אדלשטיין, הסרטון מביא רק שיחות בינו לבין אנשים שבאים לשאול. אבל בתוך הדברים הוא מתייחס בפירוש להיבטים ההלכתיים ומביא הנמקה הלכתית להוראותיו. לכן למרות שקשה לפלפל בדברים בעל פה שנאמרים בתשובה לשואל בסרטון יוטיוב, ארשה לעצמי לנתח אותם בקצרה. בפרט מפני שלדעתי יש בהם משהו מעבר למה שנאמר שם בפירוש.

אתחיל מהנימוקים של הרב אדלשטיין. במבט ראשוני היה מקום לחשוב שהוא מדבר על היתר מכוח הטענה שהילד הזה הוא תינוק שנשבה, כלומר הרחבה כלשהי של דין אנוס. הוא אפילו מזכיר בדבריו את המונחים ‘אונס’ ו’תינוק שנשבה’. אלא שבנוסף לכך הוא תולה זאת בגדרי “לפני עיוור”, ולכאורה שני המהלכים הללו אינם מתיישבים זה עם זה. הנמקות שמבוססת על אונס או תינוק שנשבה מבוססות על הטענה שגם אם לא תקפיד עם הבן זה לא ייחשב הכשלתו בעבירה או מסייע לעבירה, מפני שהוא עבריין באונס (או תינוק שנשבה). אלא שקשה לקבל זאת כנימוק שעומד לעצמו, שכן להלכה אין היתר לעבור על “לפני עיוור” גם כשהמוכשל אנוס. עדיין יש עליי כמכשיל איסור. ישנן דעות שבמצב כזה העבירה אפילו נזקפת לחובתי (ראו ברש”י ריש פ’ מטות וברמב”ם סוף הל’ כלאיים)[1].

לכאורה אין מנוס מהמסקנה שלדעתו של הרב אדלשטיין חוטא כזה הוא במצב גרוע יותר מאנוס, כלומר שעבירתו כלל אינה עבירה, ולכן לגביו אין משמעות להכשלה ואין איסור “לפני עיוור”. כעין זה כתבתי במאמרי הנ”ל על הכשלת חילוני. אם זו באמת הייתה גישתו של הרב אדלשטיין, היה כאן חידוש מרעיש. מנהיג חרדי מרכזי מסכים לתפיסות הרדיקליות שהצגתי במאמרי הנ”ל (שבדרך כלל לא התקבלו גם על ידי רבנים לא חרדים).

אלא שבמבט נוסף נראה שזו אינה משמעות דבריו. אם תקשיבו היטב תשמעו שהוא טוען שם טענה של ממה נפשך: אם תחששו מ”לפני עיוור” ולכן תקפידו איתו ותנסו למנוע ממנו עבירות, אזי תמצאו עצמכם עוברים על “לפני עיוור” בכיוון ההפוך: מדיניות כזאת תרחיק אותו מדרך התורה כי הוא ימאס בה בגלל היחס שקיבל מכם. זה עלול להפחית את הסיכוי שישוב לדרך התורה ולכן שוב הכשלנו אותו ועברנו משום “לפני עיוור”. הוא מדמה זאת למי שמכה את בנו הגדול, אפילו בנסיבות שמוצדק להכותו, שהתלמוד אומר שהוא עובר בכך על “לפני עיוור”, שכן בנו עלול להחזיר לו ולהכות אותו ולעבור על “מכה אביו ואמו”. בכל אופן, ניתן להבין מכאן שהוא כן רואה בהכשלה כזאת עבירה של “לפני עיוור”, ורק שיקול ה’מה נפשך’ הוא המכריע. כלומר לדעתו יש במצב של ילד כזה לכל היותר עבירה באונס אבל לא למטה מזה, ולכן עקרונית יש בהכשלה בה משום “לפני עיוור”. ההיתר לתת לילד יחס של ‘כבוד וידידות’ מבוסס על שיקול ה’מה נפשך’ ולא על כך שהוא אנוס.

אם כך, יסוד ההיתר לנהוג ב”כבוד וידידות” במצב כזה, מבוסס על השוואה בין שני מצבים: בין אם תקפיד עמו ובין אם תקבל אותו כפי שהוא, אתה צריך לחשוש מפני “לפני עיוור”, ולכן הוא מסיק שעליך לקרב ולקבל אותו. אלא שגם אם כל אחת משתי הדרכים עלולה להוביל אותי לעבירת “לפני עיוור”, עדיין דרושה הצדקה לבחירה שלו דווקא בדרך המקרבת. אם הן שקולות אז לכאורה יש כאן דיני ספיקות (ואולי יש לנקוט במדיניות של שוא”ת עדיף, ויש לדון מה משמעותה במקרה כזה).

דומני שניתן להבין את המסקנה שלו בכמה צורות:

• החשש מהחטא אם ירחיק אותו גדול יותר מאשר אם לא יקפיד עליו. על פניו, קשה לראות על מה זה מבוסס.
• אם הוא יעבור עבירות מפני שמאס בדרך התורה הסיכוי שישוב הוא קטן יותר. אתה מפסיד לא רק את ההווה (העבירה שהוא עושה כעת) אלא גם את כל העתיד שלו. לכן הוא מורה לקרבו, בבחינת “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”. זהו היתר מרחיק לכת (הרחבה של סברת ‘חלל עליו שבת אחת’), והייתי מצפה שהוא יאמר זאת בפירוש.
• אם יעבור עבירות מפני שמאס בדרך התורה אלו יהיו עבירות במזיד ולא בשוגג או אונס, ולכן זו הכשלה חמורה יותר. גם כאן ההצדקה לא ברורה. למה שיהיה הבדל בין העבירות בשני המצבים?!
• שתי הדרכים אכן שקולות, אבל ברירת המחדל היא לא להרחיק את בנו עצמו ובשרו ממנו, גם אם הוא חוטא ואינו עושה מעשה עמך. כדי להרחיק את בנו דרושה סיבה, וכשאין סיבה אזי אין ספק מוציא מידי ודאי. ודאי חובה על הורה לקרב את בנו, וספק שמא זה אסור. לכן למסקנה יש לקרבו ולא לחשוש.

אחת ההשלכות להנמקה האחרונה היא לגבי הבדל בין בנו לבין אדם אחר. הרב אדלשטיין דן על היחס של הורים לילדיהם, אבל הוא לא מזכיר כאן בפירוש את החובה כלפי ילדים דווקא, או את הצורך לא לנתק עמם את הקשר. הוא מדבר רק על החובה למקסם את הסיכוי שהוא ישוב לאיתן התורה (לשון הרמב”ם בפ”ג מהל’ ממרים ה”ג). לכאורה זה נכון לכל אדם ולא רק לבנו. אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהוראה זו נאמרה בעיקר לגבי ילדיך שלך ולא באופן כללי. לפי ההסבר האחרון, באמת נראה שההיתר הוא רק ביחס לבנו ולא ביחס לאחרים. ניתן לתלות זאת בדין חינוך, אבל אני נוטה לחשוב שהוא לא מדבר על הלכה פורמלית אלא על היחס האנושי המתחייב של הורה לילדו. נראה שהוא מחפש דרך הלכתית שתעגן, או בעצם תאפשר, את החובה האנושית להמשיך ולתת לילד יחס של הורה.

אורי זהר

לפני זמן מה שלחו לי גם סרטון של אורי זהר ז”ל, שמדבר על חינוך ילדים. גם הוא דן ביחס לילדים שלא הולכים בדרכו, וגם הוא אומר דברים דומים. הדמיון לדברי הרב אדלשטיין לא נראה לי מקרי, ואולי זה היה גם המקור של אורי זהר. אבל הוא לא מדבר שם על שיתוף פעולה עם עבירות, ואף אומר שאין לתת לגיטימציה לעבירות (הילד גם לא יקבל זאת כמשהו אותנטי). אבל הוא מתעקש שיש לתת לילד אהבה ללא תנאי. הוא אמנם לא נכנס שם להנמקות הלכתיות, אבל מתוך דבריו נראה שהוא מדבר על עצם החיוב של הורה לילד (כמו ההסבר האחרון למעלה). הוא מזכיר את הגדרתו של הילד כאנוס, אבל עומד גם על שיקולים של סיכויי הקירוב העתידי. בסרטון ההוא נאמרת במפורש התלות של המדיניות הזאת בבהכרה במצב המשתנה בחברה החרדית, כאשר התופעה של ילדים שסוטים מהדרך הולכת וגדלה. אני מתרשם שגם שם ישנה ברקע החובה האנושית לתת יחס של הורה לילדו מעבר לכל השיקולים ההלכתיים והתורניים.

הקושי היסודי

אלא שכעת עולה שאלה אחרת לגבי נימוקיו של הרב אדלשטיין. אם אכן, יסוד דבריו הוא הדיון בגדרי “לפני עיוור” (טענת ה’מה נפשך’), אזי לא ברור מדוע הוא נזקק ליסוד של האונס או לגדרי ‘תינוק שנשבה’. למה הוא בכלל הזכיר אותם? כדי לחדד את הקושי, נניח, ולו לצורך הדיון, שבן כזה נחשב לעבריין גמור במזיד. עדיין טיעון ה’מה נפשך’ הנ”ל רלוונטי גם לגביו. הרי מדינא דתלמודא, וכפי שנפסק להלכה בכל הפוסקים, איסור “לפני עיוור” נאמר גם על הכשלת אדם בעבירה במזיד. לכן הטיעון הזה היה תקף גם לילד שהוא עבריין במזיד. אם כן, היסוד של אונס או ‘תינוק שנשבה’ נראים מיותרים, ואין בהם צורך כדי לבסס את הפסק שלו. לשון אחר, אותו היתר, לכאורה לפי כל ההסברים שהבאתי למעלה, קיים גם אם נראה את הבן כעבריין במזיד. אם לא ניתן לו יחס של “כבוד וידידות” הוא יתרחק ולא יחזור, וגם לגביו שייך אותו טיעון ‘מה נפשך’ עצמו.

לשם השוואה, אצל אורי זהר לא מופיע עניין “לפני עיוור” והחשש להתרחקות עתידית נראה כחלק מחובת ההורה לבנו. כלומר אצלו מדובר על פעולה של הורה וחובתו לדאוג לכך שבנו יגיע בסופו של דבר לקיום מצוות. ספק אם הוא היה אומר אותו דבר על אדם אחר. בכל אופן, אצלו יותר ברור שילוב הנימוקים בין האונס לבין החזרה העתידית. בגלל שהילד אנוס הוא אינו רשע, ולכן עדיין יש חובה להשיבו לדרך הישר.

כמה הסברים אפשריים

ייתכן שכוונת הרב אדלשטיין לצירוף של שני הנימוקים, כעין שני סניפים. יש לתת לו יחס של “כבוד וידידות” גם בגלל שהוא אנוס וגם בגלל “לפני עיוור”. אבל לא משמע כן מדבריו שם. הוא משתמש בנימוקים הללו באופן חילופי.

אגב, “השבה לאיתן התורה” זהו מונח של הרמב”ם (בהל’ ממרים פ”ג ה”ג), ושם גם הוא אומר זאת דווקא על תינוקות שנשבו. ייתכן שיסוד הדברים הוא בכך שמי שאינו תינוק שנשבה כנראה לא ישוב ואז אין טעם להתייחס אליו ב”כבוד וידידות”. אולי גם הרב אדלשטיין מתבסס על זה, ולכן הוא נזקק לשני הנימוקים. אלא שגם זה לא נשמע לי סביר, שכן אם הילד גדל בבית חרדי והסיק מסקנות אחרות, למה שהדבר ישתנה בעתיד?

אפשרות שלישית היא לפי ההסבר האחרון למעלה, שאם הבן אינו תינוק שנשבה אין חובה להתייחס אליו בכבוד ובידידות, ולכן אם שתי האפשרויות שקולות ברירת המחדל אינה יחס של “כבוד וידידות”. אני בספק אם כוונתו לזה.

ועוד הסבר אחד: פטרנליזם מתחת לחגורה

נדמה לי שאולי הרב אדלשטיין מתכוון למשהו אחר לגמרי, למרות שבהחלט ייתכן שגם הוא עצמו לא היה מודע לכך. דומני שהוא מתכוון לומר שבימינו ילד שקיבל החלטות אחרות בדרך כלל לא עושה זאת במזיד, כלומר ממניעים עברייניים, אלא בגלל שהוא באמת חושב אחרת. הוא נטש את אמונתו, או לפחות את מחויבותו הדתית, מפני שהגיע למסקנות אחרות. כעת הוא מחזיק בעמדה אחרת, ועלינו לכבד זאת. לפי הגדרותיי מלמעלה, מדובר בתפיסה סובלנית שמבוססת על כיבוד האוטונומיה של האחר.

ברקע הדברים, גישה כזאת מניחה שיש הבדל בין העבריינים של חז”ל לעבריינים בימינו. בזמן חז”ל, ההנחה הייתה שמעשיהם נובעים מעבריינות ומיצר הרע. הם יודעים את ריבונם ומורדים בו. ההנחה שם הייתה שאמונה באלוקים ומחויבות למצוותיו היא מובנת מאליו ואין מי שמתכחש לה פילוסופית. זאת לעומת החוטאים בימינו, שלעתים פשוט מגיעים למסקנות אחרות (בעולם שלנו היום האמונה אינה מובנת מאליה לכולם). אני מתרשם שזוהי משמעות הביטויים ‘תינוק שנשבה’ או ‘אנוס’ בדברי הרב אדלשטיין. בעצם כוונתו לומר שהילד אוחז בהשקפה אחרת, ולא חוטא להכעיס או לתיאבון. זו תופעה שבזמן חז”ל הייתה נדירה מאד, ולכן הם לא התייחסו אליה במסגרת עולם המושגים שלהם. הכי קרוב לזה הוא המושג ‘תינוק שנשבה’, ולכן הרב אדלשטיין משתמש בו.

אם אני צודק, אזי למרות שדבריו עסקו בהנמקות הלכתיות טכניות, של אונס, ‘תינוק שנשבה’ ו’לפני עיוור’, הסאב טקסט הוא כיבוד האוטונומיה של הילד ושל השקפותיו. דומני שרב חרדי לא באמת יכול להעלות גישה כזאת בפירוש על דל שפתיו, ובעצם אפילו לא במחשבתו, ולכן איני בטוח שהרב אדלשטיין עצמו היה מודע להנמקות הללו (בבחינת “ליבא לפומא לא גליא”), אבל להערכתי זה מה שמונח בבסיס דבריו, במודע או שלא במודע. זה כמובן מביא אותי לשאלת הפטרנליזם הפרשני.

מתי מוצדק להשתמש בפרשנות פטרנליסטית?

אפנה כאן לטור 279 שבו עסקתי בגישתו של הרב שטיינמן לשאלת ההשגחה. ניסיתי להראות מתוך דבריו המפורשים, שבהם הוא לכאורה השתמש בז’רגון החרדי והדתי הרגיל, שביסוד דבריו היה סאב טקסט אחר. הוא בעצם מניח במובלע שהקב”ה אינו מעורב בעולם. גם שם איני בטוח שהוא עצמו היה מודע לזה, אבל שוב בבחינת “ליבא לפומא לא גליא” לדעתי זה מה שעמד ביסוד דבריו.

פרשנות כזאת נראית גישה מרחיקת לכת ואף פטרנליסטית. כיצד אני יכול לומר לאדם מה שבליבו, ועוד בניגוד לדברים שהוא אומר בפירוש? בשני המקרים אני מראה זאת מתוך מה שהם עצמם אמרו. בין קפלי השיח הסטנדרטי ישנם רמזים למשהו אחר, ולכן ניתן להסיק מסקנות שנראות לכאורה “פטרנליסטיות”. זה כמובן אומר שלשיח החרדי העכשווי מתחילים לחדור עוד רעיונות מהעולם בן זמננו, שכידוע דוגל בכיבוד האוטונומיה של הזולת ודעותיו. זוהי רוח הזמן (ה’צייט גייסט’), ומסתבר לי שבסופו של דבר גם החרדים מושפעים ממנה, בין אם יודו בכך ובין אם לאו.

זהו בעצם סוג של טיעון ‘פאסט נישט’ (ראו בטורים 447 – 448 ובסדרת הטורים על אורתודוקסיה מודרנית, בעיקר 476). שם טענתי שלא עולה על הדעת לאבד עבודה זרה בימינו, ולא רק בגלל שידינו לא תקיפה, אלא בגלל טיעון מוסרי-ערכי: כמו שאנחנו מצפים שיכבדו את דעתנו ודתנו ולא ישרפו את ספרינו, כך מצפים מאיתנו לכבד דעות ודתות אחרות, ובצדק. יש התנהלויות שאמנם אין להן הצדקה הלכתית ברורה אבל ברור שהן מתחייבות במציאות זמננו. פאסט נישט לפעול אחרת. במקרים אלה פוסקים נוהגים לפעמים להשתמש בטיעון הלכתי רגיל, כלומר בפרשנות למקורות כאלה ואחרים, כדי להצדיק את ההתנהגות הזאת, שהרי קשה להם להורות על סטייה מהוראות ההלכה. ובכל זאת לטענתי לפעמים כוונתם בסאב טקסט היא שונה.

רק אציין שכדי להשתמש בפרשנות פטרנליסטית שכזאת לדבריו של פוסק, או כל אדם אחר, צריכים להתקיים שני תנאים: 1. קיימות ראיות מדבריו המפורשים (סתירות, או הנמקות לא עקביות, או רמזים אחרים) לסאב טקסט הזה. 2. מדובר במצבים שבהם סביר שההנמקה הרגילה לא הייתה יכולה להיאמר על ידו (טיעוני פאסט נישט), ובכל זאת סביר שהוא כן הזדהה עמה (את זה די קשה לקבוע כמובן. כאן טענתי זאת מכוח רוח הזמן, ה’צייט גייסט’).[2]

רק אעיר שכל הדיון על הפטרנליזם, לפחות לשיטתי שלי, אינו מאד משמעותי, מפני שבין כה וכה איני רואה בדברים של פוסק או רב מקור סמכות להיתלות בו. אז למאי נפ”מ האם הוא התכוון לזה או לא? אם זה נכון, אני אאמץ זאת גם אם הוא לא התכוון לזה, ואם זה לא נכון אזי לא אאמץ זאת גם אם הוא כן התכוון לזה. אלא שכאן הדיון שלי הוא סוציולוגי ולא הלכתי, שכן מטרתי להצביע על מגמה במדיניות החרדית, ולא על הצדקה לעצם הגישה. במצב כזה יש מקום לעסוק בפרשנות פטרנליסטית.

[1] אמנם בפשטות הם מדברים על מצב שאני מאכיל אותו בידיים ולא על הכשלה גרידא.

[2] כאן המקום לעשות תשובה, לפחות חלקית, על ביקורת שכתבתי על הרא”ש רוזנטל (דבריו הובאו על ידי הרב בני לאו ועל ידי פרופ’ מנחם כהנא בשני מאמרים שונים). בטיעון פטרנליסטי הוא הניח פירוש לדעת החתם סופר ואחרים שהתירו לחלל שבת להצלת גוי. הרא”ש רוזנטל תלה זאת בסיבות מוסריות, למרות שהשיח וההנמקות שלהם היו הלכתיות לגמרי (ידינו לא תקיפה, דרכי שלום, איבה וכדומה). הנפ”מ היא כמובן לגבי הצלת חיי גוי בשבת על אי בודד (כשאין חששות לאיבה ודרכי שלום ופיקוח נפש ליהודים אחרים). ביקרתי אותו אז על פרשנות פטרנליסטית שמנותקת מההנמקות שהובאו בפירוש (ככל הזכור לי, החת”ס כתב להדיא שההיתר לא קיים על אי בודד).

כיום אני חושב שניתוח כזה בהחלט אפשרי ובוודאי לגיטימי. השיח של הפוסק לא תמיד משקף את ההנמקות המהותיות שלו, בפרט כאשר מדובר בשיקולי פאסט נישט שאותם קשה לו לומר בפירוש (אפילו לעצמו). כמובן שברקע הדברים עומד גם שינוי עמדה שלי לגבי סוגיית הצלת חיי גוי בשבת כשלעצמה (אז חשבתי שזה אסור, וכיום ברור לי שזו חובה).

אז למה התשובה שלי רק חלקית? מפני שלמעלה הצגתי שני התנאים שרק אם הם מתקיימים ניתן לבצע פרשנות פטרנליסטית: שיהיו לסאב טקסט המוצע ראיות מתוך דברי הפוסק עצמם, ושהנימוק האמיתי לא היה יכול להיאמר על ידו בגלוי אבל סביר שלפחות בתת מודע הוא הזדהה עמו. דומני שהתנאי הראשון לא התקיים במקרה ההוא. הם הניחו זאת לגבי החת”ס בלי ראיות מגוף דבריו. גם בתנאי השני איני בטוח, שכן רוח הזמן שם עוד לא הייתה כפי שהיא בימינו, ולכן אני חושב שאין בסיס ממשי להנחה שהחת”ס הזדהה עם השוויון ביחס לגוים כמקובל בימינו. נכון שגם אם היה חושב כך הוא לא יכול היה לומר זאת בגלוי, בטח כאחד ממנהיגי המאבק נגד הרפורמה וההשכלה (אבי הפתגם “חדש אסור מן התורה” בהקשר הזה).