מהו זיכרון? על המעבר המודרני מהאונטי למנטלי (טור 7)

בס”ד

בעקבות ימי הזיכרון (לשואה ולחללי צה”ל) שחלפו כעת התעוררו בי הרהורים שונים לגבי מהותו של הזיכרון וחשיבותה של הזכירה. אני מבקש מראש מחילה ממעלתכם על גלישה לתחומים שנראים לכאורה מיסטיים, אבל ההכרח לא יגונה.

על קדושת הזיכרון

במדינת ישראל של ימינו כמעט שום דבר אינו קדוש (וטוב שכך). אבל דווקא על רקע זה בולט יחס הקדושה שניתן אצלנו לזיכרון. שני ימי הזיכרון הללו הם הימים הקדושים היחידים בציבוריות שלנו. כל הפוגע בהם מעורר מייד תגובות פבלוביות נרגזות ונפגעות. כל שנה אנחנו מתבשמים מכתבות עומק על חרדים שלא עומדים בצפירה או בעת שירת ההימנון, והתחושה היא כאילו חולל הקודש החילוני או הציוני. החרדים מחככים ידיהם בהנאה ונוהגים לומר שכעת אולי יוכל הציבור החילוני להבין מדוע הם נפגעים מחילול שבת או יום כיפור (יש לא מעט דמגוגיה בטענה זו אבל בכל זאת יש בה משהו, ואכ”מ).

למה חשוב לזכור?

מדוע באמת כל כך חשוב לזכור? מה קדוש בזיכרון הזה? אפשר להיכנס לשאלת חשיבותה של ההיסטוריה בכלל (“היסטוריה צורך גבוה“, כמכתמו הידוע של יוסף אביב”י), אבל לא זה הנושא שלנו. השאלה היא ספציפית יותר: מדוע חשוב לזכור את הנופלים/הנספים?

במבט ראשון השאלה מקוממת. הרי הם מסרו את חייהם עבורנו, אז למה שלא נזכור אותם? אבל זה לא נכון ביחס לנספי השואה. רובם המוחלט לא מסר את נפשו, לא עבורנו ולא בכלל. נפשם ניטלה מהם בעל כורחם. לכן לא נראה שיש לנו חובת הכרת טובה ביחס אליהם. כך גם לגבי נפגעי פעולות האיבה. הם נקטלו סתם בידי טרוריסטים ולא מסרו את נפשם עבורנו. זה מאד מצער וכואב כמובן, אבל חובת הכרת טובה איני רואה כאן[1]. לגבי חללי צה”ל זה גם לא פשוט. חלק ניכר מהם נהרגו בצורות שונות שלא קשורות למסירת נפש. אבל נניח שלגבי רובם הדבר לא נכון. רבים מהחללים כן מסרו את נפשם עבורנו ואנחנו חבים להם הכרת טובה.

יתר על כן, נראה שהכרת טובה, גם במקומות שהיא כן קיימת, אינה הסבר מספיק. האם כשאנחנו זוכרים אותם הם נהנים מזה? הרי כעת הם כבר לא כאן. וכי נשמתם בגנזי מרומים מסתכלת למטה ובודקת האם אנחנו עדיין זוכרים? האם היא נעצבת כשהיא רואה שאנחנו לא זוכרים? כיצד הזכירה מהווה הכרת טובה?

טוב, אז אולי ערכו של הזיכרון הוא אינסטרומנטלי. הזיכרון הוא אמצעי כדי להשיג מטרות טובות. למשל, זכרון השואה יסייע במניעת שואה נוספת. לפי הצעה זו, הזיכרון אינו ערך שעומד לעצמו (על פי לייבוביץ ערכים הם לעולם מטרות ולא אמצעים)[2]. אך זה לא מסביר את זכירת הנופלים. מה זה בא למנוע או להשיג? הסבר אינסטרומנטלי אחר מנסה לעגן את החובה לזכור בכך שהזיכרון מסייע למשפחות השכולות. ההשתתפות הציבורית בצערם מקילה עליהם ומראה להם שקרבן יקיריהם מוערך, ולכן לא היה לשווא. אז יש כאן חובת בין אדם לחברו כלפי המשפחות? אם זה כך, אז מה ביחס לשואה? גם שם הזכירה היא חובה כדי לסייע למשפחות שנותרו? האם הזכירה מראה שקרבנם לא היה לשווא? אחת הבעיות שם היא שקרבנם היה לגמרי לשווא. האם נפגעי האיבה לא נפלו סתם לשווא? כל זה ממש לא סביר. ומה ביחס למי שאין לו משפחה? דווקא שם יש איזו תחושה שחובה לבוא ולהופיע בלוויה (ראה מקרהו של שון כרמלי, חייל בודד שנפל ב”צוק איתן”, והשיר הידוע של אריאל הורוביץ שחובר על 20,000 מלווים שבאו ללוויה. אמנם במקה ההוא היתה משפחה בחו”ל). למי זה עזר? למה זה חשוב?

כעת מתבקשת התשובה שהכרת טובה היא עצמה מידה טובה ולכן חשוב שנעבוד על רכישתה והטמעתה בנפשנו. זה נעשה בשבילנו ולא  למען מישהו או משהו אחר. למרות שאני מסכים לזה, דומני שזה לא לוכד את מהות העניין. אנשים חשים שיש חובה כלשהי כלפי הנופלים עצמם. וכמובן אינדיקציה לכך היא נספי השואה ואחרים שלגביהם אין חובת הכרת טובה, ובכל זאת יש תחושה של חובת זיכרון, או אפילו תחושת קדושה כלפיו.

טוב, אז אולי באמת מתבקשת המסקנה שמדובר בשטות שהשתרשה. העובדה שרבים חשים כך לא אומרת הרבה. אין הלכה כרוב, שכן הרוב עושה לא מעט שטויות. יש לי תחושה שבמקרים רבים דווקא כשהרוב אומר משהו כנראה מדובר בטעות. אמנם הדברים אמורים למצבים שבהם אנשים מנמקים את עמדותיהם. שם בדרך כלל תשמעו נימוקים מסמרי שיער בשטותם. אבל כשאנשים חשים משהו לפי תומם יש לי אמון שברוב המקרים אמור להיות בזה משהו. זה לפחות שווה בדיקה. במקרים רבים יש לאנשים אינטואיציה טובה, הם חשים או חווים משהו, למרות שכשמנסים לעשות לזה רציונליזציה מקבלים במקרים רבים שטויות. אנשים לא תמיד מצליחים לפענח את עצמם.

אם כן, יש משהו בזיכרון שאומר דרשני. התחושה של אנשים רבים שיש חובה לזכור שווה בדיקה. אמנם ההסברים נראים מאולצים ומלאכותיים, מה שמעמיק את הקושי ואת הצורך לנסות ולבחון זאת שוב. דומני שההסבר שאציע בהמשך, נכון או לא, מייצג היטב את התחושה של רבים מאיתנו. אבל לפני כן עליי לעמוד על אפשרות נוספת.

על צורך וערך[3]

אם אכן אין סיבה טובה לחובת הזכירה אולי ניתן אולי לראות את הזיכרון כצורך ולא כערך. יש לנו צורך לזכור את האנשים ולחוש בחסרונם. אם איננו חשים בכך יש לנו ייסורי מצפון, ולכן חשוב לנו לזכור אותם.

הצעה זו כנראה נכונה, אבל חשוב להבין שמשמעותה היא שהזכירה אינה חובה. אין שום ערך לזכור את הנספים/הנופלים, אלא יש לאנשים צורך לעשות זאת. לבריאות. ומי שאין לו צורך כזה? שלא יעשה. בתפיסה כזאת אין מקום לביקורת ולשיפוטיות כלפי מי שלא זוכר. לא חסר אצלו כלום במובן האתי והערכי. הוא פשוט בנוי אחרת מאיתנו. חסר לו הצורך הזה, ותו לא. אני מסופק האם תפיסה כזאת מתארת נכונה את תחושותיהם של רוב האנשים שאני מכיר. רטט הקדושה שמלווה את הימים הללו אינו משקף צורך פסיכולוגי בלבד. אנשים רואים זאת כערך. אולי הם טועים, אבל זה מה שהם חושבים.[4] השאלה בה אני עוסק כאן היא על מה מבוססת האינטואיציה הרווחת הזאת?

זכר עמלק

ראשית, ארחיק מעט את עדותי. בפרשת כי תצא התורה מצווה עלינו (דברים כה, יט):

וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

גם הקב”ה עצמו מבטיח לנו בפרשת בשלח (שמות יז, יד):

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:

מהו אותו זכר שאנחנו מצווים למחות ושהקב”ה מבטיח למחות? יתר על כן, הרי אנחנו מצווים (באותו פסוק עצמו) לא לשכוח. זהוי מצווה מנויה לזכור ולא לשכוח את מה שעשה עמלק, אז כיצד זה מתיישב עם המצווה למחות את זכרו? רבו הדרשות על עניין זה, על עמלק שבלב ועל הזכירה שבשיכחה ושאר מלל חסידי תמהוני. אבל דומני שההסבר הוא אחר לגמרי.

רש”י בפרשת כי תצא כותב:

תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א’ טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:

דומה כי הוא חש בכך שיש כאן בעיה. הוא מסביר שהזכר שבו מדובר הוא לא משהו מנטלי (זיכרון) אלא אובייקטים. אמנם עלינו לזכור את עמלק, אבל בה בעת עלינו למחות כל מה שנותר ממנו (ששמו נזכר עליו). משמעות הדברים היא שבלשון המקרא “זכר” של דבר הוא בעצם חלק ממנו. זכר עמלק הוא משהו מעמלק, ולא זיכרון של עמלק. את זכר עמלק יש למחות אבל את זכרונו יש לשמור. בכך בעצם העתקנו את המונח “זכר” מהמישור המנטלי (זיכרון) למישור האונטי-יישותי (שארית, חלק).

בחזרה לחובת הזכירה

אם אכן זו משמעותו של המונח “זכר”, אולי אפשר ללמוד מכאן משהו על משמעותו של זיכרון בכלל. כשאנחנו מעלים מישהו או משהו בזיכרוננו זוהי כמובן פעולה מנטלית. משהו במוח שלנו מתחיל לפעול, ונוצרת אצלנו תמונה של האובייקט הנזכר או חוויה כלשהי שקשורה אליו. אבל אולי יש כאן משהו עמוק יותר, אונטי: כשאנחנו זוכרים יש בתוכנו משהו, “זכר” מהאובייקט ההוא, שנמצא ממש אצלנו בתודעה. כשאנחנו זוכרים מישהו אנחנו כביכול מעלים באוב משהו ממנו ומחזירים אותו שוב למחוזותינו, ובכך מחזירים אותו במובן כלשהו לחיים.

אם מאמצים את התפיסה המוזרה הזאת חובת הזכירה מקבלת פשר משמעותי יותר. בזכירה אנחנו מחזירים לחיים משהו (זכר) ממישהו שמת. החובה לזכור אינה אלא חובה למעט במשהו את המוות שלו, שכן משהו ממנו עדיין קיים כשזוכרים אותו.

האם זו לא מטפורה גרידא?

מניין צומחת התפיסה המיסטית הזאת? האם לא מדובר במטפורה גרידא? הדברים מזכירים, איך לא, את שירו השמאלצי והדביק משהו של מוטי המר (בביצועה של חוה אלברשטיין), “רקמה אנושית אחת”:[5]

כשאמות, משהו ממני
ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי
ימות איתך.
כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו.

בשיר נאמר שמשהו מאדם אחד נמצא באדם אחר. אבל לכולם נדמה שמדובר לכל היותר במטפורה. אם אנחנו מטריאליסטים (אלו שמאמינים בקיומו של חומר בלבד), כי אז ברור ששום חלק מהאדם שנפטר לא נותר אצלנו או במקום אחר (אולי מולקולות שונות ממנו שהתפזרו ביקום). אבל אם אנחנו דואליסטים, כלומר מאמינים בכך שיש באדם עוד משהו מעבר לחומר, כי אז קיימים רכיבים מנטליים שהם חלק ממנו. להיכן הולכים אלו כשהוא נפטר? הדבר תלוי אם אנחנו רואים את הנשמה כיישות אחדותית אחת שכולה על תכולתה נעלמת או הולכת למקום כלשהו אחרי הפטירה. אבל בהחלט יש מקום לתפיסה שהזכרונות, המחשבות והרעיונות שהיו בתוך האדם הם ממש חלק ממנו. זהו חלק מהרכיב המנטלי שלו, ובמובן הזה כשאנחנו מעלים אותם בזכרוננו הם בעצם משאירים משהו מהמת איתנו גם אחרי שהוא הלך לבית עולמו. סביר שכשאנחנו זוכרים איך נראה האדם פיזית זה ודאי לא חלק ממנו. אבל כשהזיכרון מעלה במחשבתנו רעיונות ומחשבות של המת, אזי חלק מהרכיב המנטלי שלו (“זכר” שלו) באמת נמצא אצלנו.

בילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט כתוב:

כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרואים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וכי בניהו בן איש חי וכולי עלמא בני מיתי נינהו, אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שאפילו בחייהם נקראים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל

הצדיקים קרויים חיים כי רעיונותיהם ומחשבותיהם נותרים אחריהם.

ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת שמות פרק א סימן א כתוב:

כמה פעמים הזכיר שמות השבטים על דרך חיבת אבותיהם, וחיבת עצמם, לפיכך נאמר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, שנויי שבחו של אדם אחר מיתתו, שמספרים בני אדם שבחו ומעשיו הטובים, אבל ביום הולדו אין לו שבח ולא גדולה, שהרי יעקב אבינו בכו אותו המצריים שבעים יום, לפי שהצדיקים אפילו במיתתם קרוין חיים:  

צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים מפני ששמם הטוב ומעשיהם הטובים הם חלק מהם שנותר בחיים.

ולכן אומר הירושלמי שקלים פ”ב ה”ה:

לכך תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן.

זכרונם של הצדיקים הוא ה”זכר” שלהם, ולמעלה כבר ראינו שמדובר בשארית שנותרת מהם.

ייתכן שזה גם נותן פשר אחר לראש השנה, שמכונה במקרא ואצלנו “יום הזיכרון”, שכן ביום זה עולה זכרוננו לפני הקב”ה. האם פירוש הדבר שבאותו יום הוא זוכר אותנו? הרי הוא זוכר הכל כל הזמן. סביר יותר שהכוונה היא שזכרוננו עולה לפניו, כלומר חלק מאיתנו נמצא אצלו. באותו יום אנחנו זוכים לקירבה כלשהי אליו, איזשהו “זכר” מאיתנו נמצא אצלו.

אם כן, לא בהכרח מדובר במטפורה. בתפיסה דואליסטית יש מקום לסברה שהזיכרון הוא “זכר” מהמת שנותר עמנו, והזכירה מחייה אותו במובן כלשהו. לזיכרון יש ממד אונטי ולא רק מנטלי. אמנם נדמה לי שבאמירה מסוג כזה הפער בין מטפורה למטפיזיקה מצומצם למדיי. ההבחנה כבר לא חדה.

חשוב להבין שמי שיתעקש לראות בזה מטפורה בלבד, כלומר שהזכר אינו שארית של הנזכר אצל הזוכר, קשה יהיה ליישב זאת עם התפיסה שרואה ערך בזיכרון. מי שסובר כך צריך לאמץ תפיסה של הזיכרון כצורך ולא כערך.

שאלת קיומם של קולקטיבים

כשנתבונן שוב במונח “זכר עמלק” ניווכח ש”עמלק” הוא העם העמלקי (או עמלק בן אליפז בן עשיו, אביו של העם הזה). זכר עמלק הוא שארית מאותו עם. אם התורה אומרת לנו למחות את העמלקים וקוראת להם זכר עמלק, פירוש הדבר שהיא רואה אותם כחלק מהעם העמלקי. זה מחזיר אותנו לשאלת קיומם של קולקטיבים, שעסקתי בה מעט בטור “יחס הימין והשמאל לגזענות” (באתר זה, 6.5.2016).[6] בעצם יש כאן ביטוי לתפיסה קולקטיביסטית. העם העמלקי הוא יישות כלשהי, והאנשים שמרכיבים אותו הם חלק (“זכר”) ממנה. זהו יחס מקביל ליחס בין זכרונם של אנשים להם עצמם.

מעניין שהעולם המודרני או הפוסטמודרני לא נוטה לראות בקולקטיבים יישים קיימים, כמו שהוא גם לא רואה בזכרונות חלק מאנשים. התפיסה המודרנית מתייחסת לזכר כסוג של מטפורה. זיכרון בעיניה הוא מצב או כושר מנטלי שקורה במוחו של הזוכר ולא משהו אונטי בעולם עצמו. כך גם יש נטייה לראות את הקולקטיב לכל היותר כפיקציה מועילה, ולא כיישות מובחנת. בתפיסה זו האינדיבידואל הוא היישות שבאמת קיימת בעולם, והקולקטיב אינו אלא פיקציה שימושית.[7]

הקשר בין שני התהליכים: המעבר מהאונטי למנטלי

אלו שני תהליכים בעלי אותו מבנה: אובייקטים שנתפסו בעבר כיישים קיימים, כלומר כשייכים למישור האונטי, עוברים הפשטה ומועתקים למישור המנטלי. הזיכרון נתפס כיום כמשהו מנטלי ולא כיישות, וגם הקולקטיב נתפס כהגדרה שקיימת רק במחשבה שלנו, פיקציה, ולא כיש שקיים בעולם עצמו.

יש קשר בין שני התהליכים הללו. כדי לראות במכלול האורגני יש כלשהו מעבר לפרטים שמרכיבים אותו, עלינו להניח את קיומה של נשמה. משהו שמחבר את אוסף המוקלקולות לכלל יישות אורגנית כוללת. בלעדיה מדובר באוסף מולקולות (או אולי בעצם קוורקים). כך גם לגבי הקולקטיב, כדי להניח שזהו יש כלשהו (עמלקיות) מעבר למכלול הפרטים שמרכיבים אותו (העמלקים) צריך להניח שיש משהו שמאחד אותם לאורגניזם אחד. הנשמה ההגליאנית שהופכת את הפרטים למכלול לאומי אחד. במקרא רואים זאת כפונקציה של המלך, שקרוי שם “אחד העם” (מה שהופך את העם לאחד). אולי זו גם הפונקציה של אלוהים שהופך את היקום למכלול אורגני במקום אוסף של פרטים (כעין נשמת העולם).[8] אם כן, ההבחנה בקיומו של רכיב מנטלי באדם, כלומר ראייתו כשייך למישור האונטי, דומה להבחנה בכך שהקולקטיב הוא יש בפני עצמו (מעבר לפרטים שמרכיבים אותו).

המוכנות לראות בדברים מופשטים יישים הולכת ופוחתת עם הדורות. בעבר הדברים הללו נתפסו באופן מובן מאליו כיישים, וכיום אנחנו נוטים לתפוס אותם כפיקציות סובייקטיביות. למרבה האירוניה, על אף שהמדע המודרני הולך ונעשה יותר ויותר מופשט, בכל זאת הגישה המודרנית תופסת שרציונליות מחייבת לא לקבל את קיומם של יישים לא מוחשיים (או לא משישים). אם פעם מי שאחראי להתפוררות של בתים שוממים היה שד (שאיה שמו, ועליו נאמר “ושאיה יוכת שער”. ראה ב”ק כא ע”א וברש”י שם), היום מי שאחראי לזה הוא החוק השני של תרמודינמיקה. אבל חוק רק מתאר מה שנעשה, הוא עצמו לא עושה ולא יכול לעשות כלום. כך חוק הגרביטציה מתאר את התופעה של המשיכה, אבל מי שמחולל אותה הוא כוח הגרביטציה (שהוא יש כלשהו ולא חוק. החוק רק מתאר את אופן פעולתו של הכוח הזה). אם פעם תחושת הפחד בלילה או במדבר כשאנחנו נמצאים שם לבד נתפסה כתוצאה מחשש לפגיעתם של שדים (שהם יישים מופשטים כלשהם) שמסתובבים באותם מקומות, הרי שכיום מדובר בתופעה מנטלית-פסיכולוגית בלי שורש אונטי-אובייקטיבי. כך היצר הרע נתפס כסוג של יש ששוכן בתוכנו, בעוד שכיום כמעט כולנו תופסים אותו כנטייה בנפש, כלומר כתופעה מנטלית.

פרנק ל’ באום מתאר נהדר את התהליך הזה בקטע הבא מסיפורו הקוסם מארץ עוץ:

“הדודה אם סיפרה לי שכל המכשפות כבר מתו לפני הרבה שנים”. “מי היא הדודה אם?” חקרה האישה הקטנה הזקנה. “היא דודתי שגרה בקנזס, המקום שבאתי ממנו”. המכשפה של הצפון נראתה כחושבת זמן מה, ראשה היה מורכן ועיניה כבושות בקרקע. ואז הרימה את עיניה ואמרה: “אני לא יודעת איפה קנזס, כי אף פעם לא שמעתי את שמה של הארץ הזאת קודם. אבל הגידי לי, האם זוהי ארץ תרבותית?” “בטח”, השיבה דורותי. “אם כך זאת הסיבה. אני חושבת שבארצות התרבות לא נשארו מכשפות, וגם לא מכשפים, לא קוסמים ולא אשפים, אבל, את מבינה, לארץ עוץ לא הגיעה התרבות מעולם מפני שאנחנו מופרדים מכל שאר העולם. לכן יש עדיין בינינו מכשפות וקוסמים”.

אז מי צודק? האם התפיסות העתיקות הן פרימיטיביות ועלינו לזנוח אותן או אולי המסקנה המתבקשת היא שאנחנו עיוורים לחלק זה של המציאות. אולי הרציונליות המודרנית מעוורת אותנו כלפי יישים מופשטים. ההנחה שרק המוחשי קיים והמופשט הוא פיקציה, בעצם מעוורת אותנו ולא מאפשרת לנו להבחין ביישים כאלה, ולכן אנחנו נותנים להם פרשנות מטפורית. כך אנשים מדברים על כך ש”סבא צופה עלינו מלמעלה” אחרי מותו, וכששואלים אותם הם מסבירים שזו רק מטפורה. אבל התחושה הברורה שמתקבלת כששומעים את הדברים היא שמדובר בתיאור ממשי. אנשים לא מוכנים להודות בתפיסה כזאת שקיימת בהם ולכן כשזה עולה באופן ישיר הם הופכים אותה למטפורה. אבל דבריהם לא נשמעים כך. נראה שהם כן תופסים כאילו יש משהו מהאדם שקיים גם אחרי מותו.[9]

בחזרה לזיכרון

כלשעצמי אני מתייחס בסקפטיות לתפיסות האונטיות (כנראה בגלל שאני חלק מהתרבות המודרנית). מאידך, גם ההעתקה למנטלי לא נראית לי מובנת מאליה או הכרחית. לפעמים זה לא ממש משכנע. ישנם מצבים שבהם עלינו להכיר בקיומם של יישים מופשטים, ולא רק במדע (כמו כוח הגרביטציה). יישים כמו קולקטיב או נשמה נראים לי יישים אמיתיים, אונטיים, ולא מטפורות או פיקציות בעלמא. כאן אני פרימיטיבי גאה. וכך גם אני נוטה לפרש את הזיכרון במישור האונטי, ובכך מחזיר אותו מהפירוש המנטלי המודרני בחזרה לאונטי.

זהו ההסבר שאני מציע כאן לקדושת הזיכרון ולערך שבו. יהיו כאלה שידברו על הפרשנות האונטית כמטפורה, אבל מטפורות אמורות לבטא או להמשיל משהו אמיתי. מטפורה אינה הצדקה לכלום. מי שרואה בזיכרון ערך ודורש מאחרים להשתתף בו, לא יכול להסתמך על מטפורות ובכלל על תופעות לשוניות. אם יש ערך לזיכרון כנראה שהזכר הוא אכן משהו אונטי. הנטיה שלנו לתפוס אותו במישור המנטלי היא הדחקה מודרנית, או היצמדות לדרישות הרציונליות המודרנית, אבל כאמור זה לא בהכרח מוצדק.

הדואליזם אינו מיסטיקה במובן הרע של המילה. התחושה שיש לי נשמה או רכיב מנטלי היא וודאית וברורה בעיניי. אמנם הרציונליזציה המודרנית מעתיקה את התחושה הזאת לתחום המטפורות, אבל כפי שהסברתי בספרי מדעי החופש זה ממש לא נשמע לי משכנע. ואם אכן יש בנו רכיב מנטלי אזי אין מניעה להציע פרשנות אונטית גם לזיכרון. כדואליסט אני בהחלט יכול לקבל שהרכיב הזה נותר בעולם במובן כלשהו גם אחרי מותנו.

על ימין ושמאל

בטור שכתבתי על דבריו של האלוף יאיר גולן קישרתי את התפיסות הללו למחלוקת בין ימין ושמאל. טענתי שם שהימין מבוסס על תפיסה קולקטיביסטית והשמאל על אינדיבידואליזם. בספרי שתי עגלות וכדור פורח (שער רביעי פרק ב) כבר עמדתי על מחקרים שמראים שדפוסי הזיכרון של שתי הקבוצות הללו הם שונים,[10] ולא בכדי. הזיכרון בימין הוא בדרך כלל קולקטיבי. כשזוכרים את הנופל מספרים על תרומתו למדינה ועל הערכים שהוריש לנו ועל המשמעות הכללית של חייו ומותו. אפשר להסביר זאת לאור העובדה שהימין מבוסס על קולקטיביזם. ואילו השמאל שתפיסתו מבוססת על אינדיבידואליזם נוטה לזכור את האדם במישור האישי. מי הוא היה, מה ואת מי אהב, איך הוא נראה, מה היה טעמו וכו’.

מאז הדברים כבר השתנו קצת, והזיכרון הפך להיות אישי יותר בכל פלחי האוכלוסיה. בכל שנה ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה”ל מקבלים צביון יותר אישי ופחות קולקטיבי. המשמעות היא שאמנם הממד הקולקטיבי של הזיכרון נעשה פחות דומיננטי, אבל הזיכרון נעשה יותר אונטי. החובה לזכור כבר אינה אינסטרומנטלית (כדי שנלמד מדרכיו של המת ונתרום לשרידותו של הקולקטיב) אלא חובה לשמר אותו בחיים, שמבוססת כאמור על תפיסה אונטית של הזיכרון. כפי שראינו, זו עצמה מבוססת על תפיסה דואליסטית של האדם. הימין מצטרף גם הוא לדפוס הזיכרון של השמאל, אבל לא בגלל אינדיבידואליזם והתכחשות לממד הקולקטיבי, אלא בגלל התייחסות לממד שנותר מהמת עצמו. אולי הטיפול באישי הוא גם הדרך הנכונה יותר לשמר את הקולקטיב. אם זוכרים משאירים את המתים בחיים, ואז גם הקולקטיב יוצא נשכר ושורד יותר במובן כלשהו.

וביציאתו מה הוא אומר? יהי רצון שימחלו לי הקוראים על דברי מיסטיקה וספקולציות פרימיטיביות שהרשיתי לעצמי להעלות עלי מקלדת בהאי אתרא קדישא…

[1] ראה בהספד להרוגי הפיגוע במרכז הרב

[2] ראה למשל במאמר האחרון באסופת מאמריו, אמונה, היסטוריה וערכים, שעוסק בקדושת החיים והמתות חסד.

[3] על היחס בין צרכים לערכים ראה בחלק השלישי של המחברת הרביעית באתר זה.

[4] כל המחברת הרביעית מוקדשת לסוג הטיעון הזה שמכונה שם טיעון “תיאולוגי”.

[5] הציטוט הוא חלקי ובלי החזרות שמתחייבות מהמנגינה.

[6] ראה מאמרי – יחס הימין והשמאל לגזענות. ראה על כך גם בספרי שתי עגלות וכדור פורח, הארה 15, ובמאמרי בצהר יד, בעיית היחס בין הפרט והכלל ודילמת ‘חומת מגן’.

[7] ראה על כך במאמרי, “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת” – על זהות יהודית בימינו ובכלל, אקדמות ל. 

[8] רק אעיר כאן על התפיסה המכונה פנתאיזם (מיוחסת לשפינוזה). מדובר בזיהוי של אלוהים עם המכלול החומרי שביקום. אלוהים אינו עוד משהו אלא המכלול שקרוי יקום בכלליותו. על פניה מדובר בשטות. בסך הכל לוקחים את המכלול הזה שכולנו יודעים שהוא קיים, ומכנים אותו בשם אחר. מה בין זה לבין אתאיזם רגיל? האם זה רק שינוי שם? באיזה מובן יש כאן אמונה במשהו ולא רק משחק סמנטי? דומני שהדרך היחידה לתת פשר כלשהו לתפיסה התמהונית הזאת היא רק להניח שקיים משהו שמאחד את המכלול ביקום להיות אורגניזם, נשמת העולם, וזהו אלוהים (ואז הזיהוי של אלוהים עם היקום הוא בערך כמו לומר שנשמתו של האדם היא הוא עצמו, ולא הגוף שלו). כמובן שאם זהו הפשר אז הפנתאיזם מאבד הרבה מקסמו שכן מדובר באמונה באלוהים במובן רגיל למדיי. אלוהים הוא שוב משהו שעומד מעבר לעולם והעולם מצוי ומתפקד בתוכו. אז מה בין זה לבין התפיסה של אלוהים פרסונלי? דומני שרק החוויה הסובייקטיבית שקיימת אצל המאמין בשתי האמונות הללו. בכל מובן אחר מדובר שוב בסמנטיקה. אלא שהפעם זהו שינוי סמנטי של התפיסה האמונית ולא של האתאיזם כמו בגירסה הקודמת.

[9] דוגמה נוספת לעניין ניתן לראות במאמרי, שתי תפיסות של מיתוס: ההיסטוריונים החדשים, והחרם של הרשב”א, צהר י.

[10] ראה למשל במאמרו של מיכאל פייגה, הניחו להולכים, בספר מיתוס וזיכרון, דוד אוחנה ורוברט ויסטריך (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, ירושלים תשנז.