מבט על האהבה בנישואין ובכלל (טור 492)

בס”ד

דיברתי כאן לא פעם על אהבה ורגשות (ראו למשל במאמרי כאן, בטורים 22 ו-467 ובסדרת הטורים 311–315 ועוד). לא אחזור כאן על הדברים, שכן אני מניח שרובכם מכירים את יחסי הכללי לעולם הרגשי. ככלל, איני רואה בקיומו של שום רגש ערך כלשהו, חיובי או שלילי. גם לא במימושו של רגש כלשהו (כלומר פעולה על פיו). העובדה היא שמתעוררים בנו רגשות שונים בסיטואציות שונות וכלפי דברים ואנשים שונים, אבל עובדות הן ניטרליות במישור הערכי. ספציפית ביחס לרגש בנישואין, הזכרתי כאן שאלה שנשאלתי פעם על ידי תלמיד האם בבחירת בת זוג עליו ללכת אחרי הרגש או השכל. עניתי לו שבכל נושא, וכמובן גם בנושא הזה, החלטות יש לקבל רק על פי השכל. אלא שבהקשר הזה השכל צריך לקחת בחשבון גם (אבל לא רק) את מה שאומר הלב, שהרי הקשר הנפשי בין בני הזוג חשוב להצלחת הנישואין. בקיצור, קיומם של רגשות היא עובדה (מצערת משהו), ואמנם אי אפשר ולא נכון להתעלם ממנה, אבל רק כנתון ולא כגורם שמקבל החלטות.

והנה, לפני כחודשיים קראתי טור מעניין שמתייחס לתפקידה של האהבה בנישואין. על פניו מסקנתו נראתה לי מתאימה לתמונה שתיארתי כאן, אבל במבט נוסף חשבתי שלא רק המסקנה, אלא גם הטיעון עצמו שווים עוד בדיקה ודיון. אני מקווה שיסולח לי הדקדוק בדברי הכותבת, למרות שמדובר בטור באינטרנט. מאד נהניתי מהטור ומהניסוח הפרובוקטיבי של הרעיון. נדמה לי שיש בדבריה כמה יסודות חשובים מאד שבהחלט שווים חשיפה והמשגה.

הטענה היסודית

מדובר בטורה של חנה דיין, באתר ‘סרוגים’, שכותרתו זועקת: “תתעוררו, האהבה הורסת לכם את חיי הנישואין”. כבר ציינתי כאן לא פעם שצריך להיזהר מכותרות. הן בדרך כלל של המערכת ולא של הכותב, ולכן לא תמיד משקפות את תוכן המאמר. לפעמים בגלל חוסר הבנה של המערכת ולפעמים בגלל רצון לעורר עניין (רייטינג).

הכי טוב להציג את העניין במילותיה שלה:

“אני חושבת שזהו, זה פשוט נגמר. בהתחלה כל כך אהבנו אחד את השני וכאילו ביום בהיר אחד הכול נגמר. לא מצליחים לעורר את האהבה מחדש, הכול אבד לנו. אני ממש מרגישה שאנחנו צריכים להיפרד”, בכתה נעמי.

“את מרגישה שאת לא אוהבת את יוסי?”, התעניינתי.

“אני מרגישה שגם הוא לא אוהב אותי”, המשיכה לבכות.

“וזו בעיה?”. השאלה שלי עצרה אותה והכניסה אותה להלם.

“מה? מה יש לנו לעשות עוד ביחד בלי אהבה? בגלל זה התחתנו”, אמרה נעמי.

“נעמי, הדבר שהורס את רוב הנישואין בעולם המערבי זו  האהבה“.

“מה הכוונה?”, שאלה נעמי.

“נניח שיוסי היה עשיר והיית מתחתנת איתו רק בגלל הכסף שלו, מה דעתך על זה?”, שאלתי אותה.

“איכס, זה מגעיל. אני נגעלת מנשים שעושות את זה, איך אפשר לחיות עם מישהו שרק בגלל כסף את מתחתנת איתו?”, שאלה נעמי.

“לעומת זאת, איך כולם הגיבו שהודעת להם שאת ויוסי אוהבים אחד את השני ובגלל זה אתם התחתנתם? שבעצם התחתנת עם יוסי כי מצאת את אהבת חייך?”, שאלתי.

“כולם נמסו ובכו מהתרגשות”, ענתה.

“מה ההבדל?”, שאלתי אותה.

“את שואלת ברצינות? אני התחתנתי איתו כי אהבתי אותו בזכות מי שהוא”, המשיכה.

“אם היית מתחתנת עם יוסי בגלל הכסף שלו והכסף שלו היה נגמר, מן הסתם היית נפרדת ממנו, נכון? כי רק הכסף עניין אותך ואז הוא הופך להיות לא רלוונטי“.

“עצוב, אבל נכון. אם זו הסיבה היחידה, את צודקת”, אמרה.

“אותו הדבר זה עם האהבה, פשוט תחליפי את הכסף באהבה”, עניתי לה.

“איך אפשר להגיד שזה אותו הדבר?”, שאלה.

“כי זה בעצם כאילו התחתנת עם האהבה ועם התחושה הנעימה שאת מקבלת מיוסי. כשנמצאים בזוגיות בגלל האהבה, מה שעלול לקרות זה שאחד הצדדים כבר לא יאהב יותר את הצד השני ואז הוא לא יזדקק לו יותר. האהבה היא בעצם אינטרס בתחפושת שזהה לאותו אינטרס כספי”.

בקריאה ראשונה העניין מעורר גיחוך. יש כאן השוואה מופרכת בין כסף לאהבה, וגם אם פורמלית זה אולי דומה, מהותית זה נראה שונה לגמרי. התחושה היא שיש כאן מין משחק לוגי חסר שחר.

ביקורת ראשונית

המבנה של הטיעון שלה הוא הבא: אם נישאים עבור X, אזי בשלב כלשהו X עלול להסתיים, ואז אין טעם להמשיך את הנישואין. נישואין שעלולים להגיע למצב שבו אין טעם להמשיך אותם אינם טובים. מסקנה: לא טוב להינשא עבור X כזה, ולא משנה מה נמלא במשתנה X.

אפשר לערער על הטיעון הזה בכמה אופנים: יש ערעורים על עצם המבנה הפורמלי שלו, וישנם ערעורים על התכנים שניתן למלא במקום X. כך למשל לא ברור מדוע היא מניחה שנישואין שעלולים להסתיים זה בהכרח לא טוב? ואפילו אם כך הוא, האם לא כדאי להינשא ולקחת סיכון, אולי זה כן יחזיק מעמד? האם באמת מה שרע בנישואין עבור כסף זה שהכסף עלול להיעלם ולסיים את הנישואין? אם האדם משקיע טוב אז כן כדאי להינשא לו בגלל כספו?

אין להכחיש שרווחת אצל אנשים התחושה שנישואין עבור כסף יש בהם משהו בעייתי. אלא שנראה כי היא נותנת לתחושה הזאת פרשנות מאד מסוימת (בגלל החשש שזה עלול להסתיים), ואז מרחיבה אותה לכל אינטרס. דומני שהפרשנות הזאת אינה נכונה. להבנתי תחושתם של אנשים ששוללים נישואין בגלל כסף היא דווקא מכוח ההבדל בין כסף לאהבה. יש שיאמרו לכם שכסף הוא אינטרס כלכלי ואהבה היא אינטרס רוחני. לכן בגלל אהבה ראוי להינשא ובגלל כסף לא. לפי הגישה הזאת, תא זוגי אמור להתבסס על אהבה, גם אם רואים אותה כאינטרס, אבל לא על אינטרס כלכלי. לפי זה ברור שאין להשוות בין אהבה לכסף. בקיצור, יש בטיעון שלה כמה הנחות בעייתיות. אבל אפילו אם כולו נכון, לא ברור שניתן למלא כל תוכן במשתנה X.

שני סוגי טענות

אני רוצה להבחין בין שתי טענות שונות שמצויות בדבריה: 1. להתחתן בגלל אהבה זה פסול כמו להתחתן בגלל כסף. 2. נישואין ללא אהבה אינם בהכרח בעייתיים. אלו שתי טענות שונות, ושווה לבחון כל אחת מהן.

את הטענה השנייה קל יותר לקבל. איזה פסול יש בנישואין שהם עסקה קרה בין בני הזוג?! הם רוצים להקים בית משותף ומוכנים לדאוג זה לזה וללדת ילדים ולדאוג להם, ורוצים גם להימנע מהתחושה החברתית הלא נעימה של חוסר זוגיות, ולכן הם נישאים. יש בזה משהו פסול? נראה לי לגמרי בסדר. ומה על אלו שנישאים כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בהלכה (בלי אהבה)? אותה עסקה עצמה, אלא שכאן המטרה היא הלכתית ולא חברתית-פסיכולוגית. גם זה לגמרי לגיטימי בעיניי. יש שיאמרו שאלו נישואין אפלטוניים טהורים יותר מאלו שבנויים על אהבה. אמנם לא יכתבו עליהם רומנסות וסרנדות, וסיפורם לא יסופר על ידי טרובדורים סביב המדורות, אבל זה ענין של טעם ספרותי ואמוציונלי. לעצם העניין איני רואה בעסקה כזאת שום דבר פסול. ניתן אולי לומר שנישואין כאלה לא יצליחו או שקשה יותר לתחזק אותם ולקיים את המחויבויות בלי אהבה. ניתן לדון בטענה הזאת, אבל היא ודאי אינה מהותית. בהנחה שאפשר לקיים הכל כראוי, נראה שאין בנישואין כאלה שום פסול. אגב, הוא הדין לנישואין עבור כסף, כך שהמסקנה שלה אולי נכונה אבל ההנמקה שהיא מציעה לה בעייתית.

הטענה הראשונה נראית בעייתית יותר, כפי שהערתי למעלה. היה אולי מקום לתלות זאת בהבדלים בין נישואין מתוך אהבה לבין נישואין למען כסף. הבדל ראשון הוא שהאהבה היא בדרך כלל לשני הכיוונים, והכסף מגיע מצד אחד לשני. אבל זה לא נראה לי הבדל מהותי. כל צד בנישואי האהבה מקבל משהו, ולכן מבחינתו זה כמו לקבל כסף. מדוע זה משנה שבמקרה הזה גם השני מקבל את אותו דבר?! אם יהיו נישואין שמביאים ערך כספי לשני הצדדים, זה פותר את הבעיה בנישואין לשם כסף?! אז גם אם הצד השני מקבל משהו אחר שאינו כסף, זוהי עדיין עסקה שבה כל צד מרוויח משהו. אין בזה פסול.

הכותבת מניחה שנישואין בשביל כסף הם נישואין שתלויים בדבר, ולכן הם פסולים. מכאן היא אומרת שגם נישואין לשם אהבה הם נישואין שתלויים בדבר, ולכן גם הם פסולים. אבל גם כאן אוכל לשאול מדוע נישואין שתלויים בדבר, ויהא זה כסף או אהבה, הם פסולים? חזרנו כאן שוב לטענה השנייה. עסקה בין שני צדדים היא לגיטימית לגמרי.

דומני שההבחנה שעשיתי כאן מעלה אל פני השטח נקודה חשובה ראשונה: אכן אין שום פסול בחוזה הדדי ומוסכם בין שני אנשים, אבל מצד שני אין בו גם ערך. רוצים יחתמו, לא רוצים לא יחתמו. אם אנחנו מחפשים כאן אחרי הערך שקיים בנישואין, אנחנו חייבים להתמקד במשהו שהוא מעבר לממד החוזי שיש בהם.

“עיין ערך אהבה”

יש שיאמרו שהערך שיש בנישואין הוא ערך האהבה עצמו. הנישואין הם מימוש של הערך הזה. מכאן כמובן ייצא הבדל בין נישואין לשם (או מתוך) אהבה לבין נישואין לשם כסף. אבל לאור מה שכתבתי בתחילת הטור, איני רואה באהבה שום ערך. אהבה היא רגש ככל רגש אחר, וסיפוק רגשי הוא אינטרס או תועלת, בדיוק כמו כסף. במובן הזה הכותבת צודקת לדעתי. כעת היא טוענת גם שתלות של נישואין במשהו יכולה לגרום לפירוקם. כל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. גם זה כנראה נכון. השאלה שעולה כאן היא האם התלות של הנישואין בדבר פסולה מצד עצמה או בגלל החשש שהתלות עלולה לגרום לסיום הנישואין. התחושה היא שעצם התלות של הנישואין בדבר היא בעייתית, וזה שהתלות יכולה להסתיים ולהביא לפירוק הנישואין זו רק אינדיקציה לכך שהנישואין כאן תלויים בדבר. כפי שנראה בהמשך, זו גם כוונתה של הכותבת.

למרבה ההפתעה הכותבת מיישמת את הכלל התלמודי הזה שעוסק באהבה על האהבה עצמה. אם נישואין תלויים באהבה, בטלה אהבה בטלים הנישואין. יש שיאמרו, אז מה? באמת ראוי לבטל נישואין כאלה. היא מניחה, לעומת זאת, שיש ערך בקיום הנישואין בלי תלות באהבה, ולכן הסיכוי לפירוק הוא מגרעת. עדיף לא לבנות נישואין על אהבה כדי שלא נצטרך לפרק אותם.

המסקנה היא שהערך בנישואין קשור גם ליציבות שלהם (שוב יש כאן משהו מעבר לחוזה. בחוזה שני הצדדים יכולים לפרקו בהסכמה ולא קרה כלום). אבל ייתכן שהיציבות היא רק אינדיקציה ולא המהות עצמה. תלות של הנישואין בדבר עלולה לערער את היציבות, וזה אומר שמשהו פגום בנישואין הללו. אלו לא נישואין שנועדו לקיום כי הם תלויים בדבר. בניסוח אחר אומר שהנישואין הללו אינם ערך אלא אמצעי למשהו אחר, ואם רוצים לראות ערך בנישואין הם אמורים להיות מטרה לעצמם ולא אמצעי להשגת משהו אחר. כפי שלייבוביץ חוזר וכותב לא פעם, אמצעי לעולם אינו ערך. ערך הוא מטרה, והאמצעים אליו נועדו כדי להשיג אותו. יש להם ערך אינסטרומנטלי בלבד.

“אומרים אהבה יש בעולם… מהי אהבה?”

הכותבת עצמה מסבירה את דבריה יותר בהמשך הטור:

“מרוב סרטים וספרים רומנטיים, האהבה הפכה להיות מעין “אינטרס נסתר” כמו כל גורם חיצוני. אם את התחתנת עם יוסי בגלל האהבה, את בעצם אומרת: “אני לא בדיוק רוצה לחיות איתך אלא לחיות עם האהבה שאתה מעניק לי או שאני מעניקה לך“.

“אנשים שמתחתנים מתוך אהבה, לא יוצרים מערכת יחסים בריאה”, הסברתי לה וראיתי כמה היא מתקשה לעכל את זה.

“כי כל המניע של החתונה צריך להיות החתונה עצמה. אני מתחתן כי אני רוצה להתחתן. נישואין הן יעד בפני עצמו“.

היא מזהה את האהבה עם רגש, ותועלת רגשית היא ככל תועלת אחרת. האלטרנטיבה היא הנישואין כערך לעצמו (ולא אמצעי למשהו אחר). אם כן, הכסף והאהבה פסולים לא מפני שהיעלמם יפרק את הנישואין. זו רק אינדיקציה לפגם בנישואין כאלה. הפגם הוא שהנישואין הללו אינם ערך לעצמו אלא אמצעי להשגת משהו מחוצה להם. וכאמור, אמצעי אינו יכול להיחשב ערך.

מהי אהבה?

בכמה טורים בעבר עמדתי על היחס בין אהבה לתאווה (ראו טור 22, 153 ו-384). הבאתי מדון יהודה אברבנאל ומחוסה אורטגה אי גאסט שמי שתאב לאישה מעמיד את עצמו במרכז, ושואף לזכות בה, כלומר להשתלט עליה למען עצמו. הוא מושך אותה אליו, וזהו תהליך צנטריפטלי. לעומת זאת, מי שאוהב אישה מעמיד אותה במרכז ודוחף את עצמו אליה (פועל למענה, ולא למען עצמו). ניתן לומר שזהו תהליך צנטריפוגלי. הסברתי שם שתאווה מונעת מאינטרס, רצון להשיג משהו, סיפוק צורך כלשהו. ואילו אהבה היא יעד לעצמה. אני פועל למען מישהו אחר.

בספרי אנוש כחציר הרחבתי יותר בעניין, והסברתי שיש משהו מאד ייחודי באהבה. אנחנו אומרים לפעמים שאני אוהב אצל פלוני את התכונה X או Y, אבל זוהי אהבה שתלויה בדבר. כאשר אוהבים אדם, אזי גם אם ישתנו תכונותיו בצורה דרסטית לא בהכרח נחדל לאהוב אותו. אם בן או בת זוג נפגעים ממחלה או בתאונה, האהבה יכולה להימשך ביניהם. פירוש הדבר שאהבה אינה תלויה בתכונות כלשהן של הנאהב, למרות שהיא נתפסת בתכונותיו. כך זה מתחיל. אבהיר זאת מעט יותר.

כמעט כל אמירה שלנו על דבר מסוים מתייחסת לתכונותיו ולמאפייניו. אנחנו אומרים שפלוני טוב לב, גבוה, מקורי, יצירתי, גר רחוק, שחור שיער וכדומה. כל אלו הן אמירות על תכונות שלו ולא עליו עצמו. בפילוסופיה אריסטוטלית אומרים שאלו אמירות על המקרים של הדבר ולא עליו עצמו (על עצמותו). יש מעט מאד אמירות שמתייחסות לדבר כשלעצמו. לדוגמה, האמירה שהוא אחד ולא שניים היא כנראה אמירה על הדבר עצמו. האמירה שהוא קיים, היא בבירור אמירה שמתייחסת לדבר כשלעצמו (זו הפירכא היסודית ביותר על הראיה האונטולוגית). לאור מה שתיארתי למעלה, גם האמירה אני אוהב את פלוני, לפחות במקרים מסוימים, מתייחסת לאדם עצמו ולא לתכונותיו. אני יכול להתאהב בו דרך תכונותיו, שכן המפגש שלי איתו נעשה תמיד דרך התכונות שלו. אבל אני משתמש בהן כתווך שדרכו אני עובר להתייחס לבעל התכונות, לאדם עצמו. כעת האהבה כבר אינה תלויה בתכונות, וגם אם הן תיעלמנה מסיבה כלשהי, האהבה יכולה להישאר.

אהבה כבנייה: מבט על הנישואין

יחס של אהבה מוליד רגשות וגם התנהגויות. הרגשות הן אותה הצפה שאדם חש כשהוא מתאהב. אבל זה במקרים רבים חולף עם הזמן, או לפחות נחלש. ההתנהגויות שמאפיינות אהבה הן מחויבות, דאגה, מסירות, נתינה, חיבור נפשי, משימות משותפות וכדומה. במובן הזה, אהבה היא סוג של דבק בין אנשים, והיא יוצרת מבנה שמחובר משניהם. דומני שהערך שיש באהבה הוא אותו חיבור שנוצר ממנה. לכן ההתאהבות ממש אינה בעלת ערך, ולשווא שרו לה סרנדות. החוזה הנפשי שנכרת בין בני הזוג, שלא בהכרח מלווה ברגשות העזים של המשוררים. דווקא הפרוזה היומיומית היא הראויה יותר להערכה.

אין פלא אפוא שהיציבות של התא הזוגי היא באמת אמת המידה לערכו. אם בונים נישואין על אינטרס כלשהו, הדבר הופך אותם לחסרי ערך (אם כי לא פסולים), אבל לא רק בגלל החשש ליציבות המבנה. החשש ליציבות הוא אינדיקציה (סימן ולא סיבה) לפגם במבנה. זוגיות שעניינה אינטרס כלשהו, כסף או רגש של אהבה (סיפוק צורך אישי), אינה יוצרת מבנה. אין כאן בניין אלא חוזה תועלתני. כאשר המבנה קיים, שני החלקים שלו כבר לא חושבים במונחי יחידים שבאים להפיק תועלת זה מזה, אלא במונחי הצמד שנוצר מהם: “ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (ראו בטור 397 על מלאכת בונה). אם הנישואין הם המבנה, האהבה היא המלט שמדביק את האבנים.

משבר הזוגיות המודרני, המצב שבו זוגות רבים כל כך מפרקים את החבילה, מעיד  על שבר עמוק בתא הזוגי בכלל. תחושת השבר מוסברת במקרים רבים במצוקות הנפשיות של בני הזוג, בסכסוכים, במשברים שעוברים הילדים, בקושי להחזיק ולגדל אותם בלי זוגיות. אבל כל אלו סימפטומים חיצוניים, שמצביעים על תפיסה לא נכונה של התא הזוגי ומשמעותו. זו תפיסה אינסטרומנטלית שלו, ללא הבנה שהוא דווקא היעד ולא אמצעי. הבעייתיות בפירוק כזה היא בגלל שהוא מראה שאנשים לא באמת בנו משהו. הם התחברו כל עוד התאים להם ומפרקים כשפחות מתאים להם. השבר שעוברים הילדים ובני הזוג (שאולי מבטא את השבר הזוגי), הם רק ביטוי לעובדה שלא נבנה כאן משהו יציב. הם לא באמת הצליחו ליצור מבנה בר קיימא. כאמור למעלה, הפירוק של התא הזוגי (אם הוא נבנה למען אינטרס כלשהו) הוא סימן ולא סיבה.

בין אהבה כמצב לאהבה כרגש

הרגש שמכונה בדרך כלל אהבה, הוא ביטוי למצב המטפיזי הזה. חשוב להבחין בין התאהבות שבמקרים מסוימים עניינה הוא סיפוק צורך שלי או רצון שלי לקבל מישהו/מישהי, לבין אהבה במובנה העמוק יותר, החיבור, שבו המבנה של הצמד הוא הגוף שלשמו התכנסנו. הערך באהבה אינו ברגש, שכן כאמור ברגשות אין ערך, אלא במצב שהרגש (לפעמים) מבטא. כאשר הרגש הופך בעצמו לאינטרס שלשמו יוצרים את הנישואין, אזי באמת מדובר בנישואין שתלויים בדבר, כמו בנישואין בשביל כסף. אלו נישואין לגיטימיים (אין בהם פסול) אבל הם חסרי ערך.

המובן הזה של הרגשות מופיע בהקשרים נוספים. לדוגמה, הבאתי כאן כמה פעמים בעבר (ראו בטור 107, 371 ו-488) את דבריו של ק”ס לואיס, בתחילת ספרו ביטול האדם, שם הוא מדבר על התפעמות מנוף או מיצירת אמנות. לכאורה מדובר ברגש סובייקטיבי, אלא שאם זה היה כך אז לא היה מקום להתווכח או לשכנע לגבי ערכה של היצירה. כל אחד ומבנה נפשו, כל אחד והתפעלויותיו הנפשיות.

לואיס מסביר שם שהרגש שמעוררת בי יצירת אמנות מבטא יחס ליצירה עצמה. כשאני טוען שיצירה כלשהי מעוררת בי תחושות של שגב איני אומר בכך רק משהו על עצמי (על התחושות שהיא מעוררת בי) אלא גם על היצירה עצמה. בכוונתי לומר שראוי שהיא תעורר אצלנו תחושות כאלה כי מדובר ביצירה משמעותית. לכן מי שטוען שהיא אינה נשגבת טועה לדעתי, ובכל אופן יש בינינו ויכוח. זה לא עניין של רגש סובייקטיבי בלבד. פירוש הדבר הוא שאמנם האמנות מפעילה אצלנו את הממד הרגשי, אבל גם בה הרגש מהווה רק ביטוי למשהו אובייקטיבי. אם מדובר ברגש בלבד, זהו בדרך כלל קיטש, כלומר יצירה חסרת ערך אמנותי שיוצרת אצלנו התרגשות סובייקטיבית. אם הרגש מבטא מפגש עם איכויותיה של היצירה עצמה, כי אז יש כאן ערך אמנותי. אם כן, גם בהקשר של אמנות הערך אינו ברגש אלא במצב שהוא מבטא.

בחזרה לטור

אם אשוב לטור של חנה דיין, בסוף דבריה היא כותבת:

“תאמיני או לא נעמי, כשמגיעים לנישואין, שאלת הרגשות ההדדיים שלכם, לא כזאת חשובה“.

“איך זה יכול להיות?”, נעמי סרבה לקבל את מה שאמרתי.

“בואי אני אספר לך. היו אצלי זוג מטופלים מבוגרים. כששאלתי אותה אם היא אוהבת אותו, את יודעת מה היא ענתה לי?

“מה?”, שאלה מסוקרנת.

“30 שנה אני חיה איתו, סובלת איתו, שמחה איתו ומתרגשת איתו. מה זה אומר?”.

“ומה זה באמת אומר?”, שאלה נעמי.

“היא בעצם העניקה לו משהו הרבה יותר גדול מאהבה. אהבה רק כלולה אי שם בתוך מה שהיא הביאה לו. היא הביאה לו את כולה. כל כולה כולל כמובן גם את האהבה. היא הייתה שייכת לו. יש משהו יותר עוצמתי ומשמעותי מאהבה וזה – שייכות“.

“את לא צריכה לצפות שיוסי יאהב אותך, אלא שיהיה שלך. הוא יכול לאהוב אותך היום ומחר להתעורר עם רגש אחר לגמרי, אבל אם הוא שלך ואת שלו אין דבר שיתחרה עם התחושה הזאת“.

“בדורות האחרונים יש המון ביקורת על המבוגרים של פעם, שהם לא חיו במערכות יחסים מאושרות. הם לא אהבו אחד את השני אבל הם רצו להשתייך אחד לשני. זה צורך נשמתי עמוק. הסוד היהודי לנישואין מושלמים, שמרגישים את השייכות הזאת בין בני הזוג, של אהבה שלא תלויה בדבר“.

אם כן, נראה שאין בכוונתה לשלול את חשיבותה של האהבה בנישואין אלא להגדירה מחדש. כשהיא מדברת על האהבה כוונתה לרגש שהאהבה מעוררת בבני הזוג. הציפייה לזה והתלות בזה אולי הורסים את חיי הנישואין. אבל אהבה באמת אינה הרגשות הללו אלא המצב שהרגשות הללו מבטאים. זה ודאי המרכיב החשוב של נישואין בעלי ערך. הנישואין הם המבנה שנוצר על ידי האהבה במובנה הזה. המבנה הזה נותר גם כאשר הרגש חולף (זהו נוסח הברכה: “והתקין לו ממנו בניין עדי עד”), ולכן הוא אינו תלוי ברגש. הרגש הזה לכל היותר מבטא אותו, וגם זה לא תמיד.

אם הבנתי נכון את כוונתה, דומני שהיא מאד צודקת. לא נכון ולא כדאי לצפות להצפה הרגשית כבסיס לנישואין. זו ציפייה לא ריאלית והרסנית. אבל כן צריך לצפות לתחושת הקשר ולבניין המשותף. לפעמים קשה לשים את האצבע האם מדובר על זה או על זה, אבל לב יודע מרת נפשו. אני חושב שזו הערה מאד חשובה שנוגעת בשורשי מוסד הנישואין ובשורשי התערערותו בימינו.