מבט על התנצרות: רחמנא ליבא בעי? (ממש לא. טור 498)

בס”ד

לפני כמעט שנה קראתי כתבה מצמררת על ילד יהודי שניצל בשואה על ידי נוצרים, התנצר והפך לכומר. לבקשתו, הוא נקבר כיהודי-נוצרי. התיאור הזה מעורר כמה נקודות ששווה לגעת בהן.

תיאור המקרה

הוא נולד למשפחה יהודית דתית בשנת 1931, בשם יעקב צבי גרינר. כשהיה בן שמונה, פלשו הנאצים לפולין, ושם רצחו את אביו, והובילו את יהודי העיירה, ובהם אמו ושתי אחיותיו לבורות הריגה, שם ירו בהם. הוא ניצל בזכות תעודת טבילה מזויפת ושם פולני-קתולי, גרגור פבלובסקי. אחרי המלחמה הגיע לבית יתומים נוצרי ומשם והלאה חונך כנוצרי והפך להיות נוצרי אדוק. הוא היה בעל זהות יהודית ואף הודיע על כך לראשי הכנסייה, אבל הם אפשרו לו להתקדם במעלות התורה והיראה, עד שבשנת 1958 הוסמך ככומר.

בעקבות מאמר שפורסם עליו והופץ ברחבי פולין, אחיו שחי בישראל (הם לא ידעו זה על הצלתו של זה) שמע עליו ויצר עמו קשר. הם הקימו יחד מצבה על קבר הוריהם ובני העיירה, ואז גרגור החליט לעלות לישראל. בינתיים הוא גם רכש לעצמו קבר בבית העלמין היהודי הסמוך. הוא אף ניסח את הכתובת על המצבה שהקים בחייו:

האב גרגור פבלובסקי, יעקב צבי גרינר, בן מנדל ומרים ז”ל. עזבתי את בני משפחתי כדי להציל את חיי בעת השואה. באו לקחת אותנו להשמדה. את חיי שניצלתי הקדשתי לשירות אלוהים ואדם. שבתי אליהם למקום שבו נרצחו על קידוש השם. תנצב”ה.

בישראל הוא שימש עד פטירתו ככומר בכנסייה ביפו. שם (ברחבה בחוץ) גם נערך טקס האשכבה שלו, בנוכחות נוצרים ויהודים שאמרו עליו קדיש, ולאחר מכן גופתו הוטסה להיקבר בחלקה אותה רכש בפולין.

לכל אורך חייו לא התכחש ליהדותו אבל גם לא הביע חרטה על התנצרותו והיותו כלי קודש נוצרי. בכתבה מתואר שהוא חזר ליהדות בסוף ימיו אבל לא לגמרי ברור לי באיזה מובן. הוא לא הפך לבן הדת היהודית אלא נותר בן הלאום היהודי, כפי שתמיד הגדיר את עצמו. במובן הזה הוא מזכיר את החשמן היהודי של פריז, ז’אן-מארי לוסטיז’ה, שהיה ממוצא יהודי, וכל חייו הגדיר את עצמו בן הלאום היהודי שמאמין בדת הנוצרית ועובד את האלוהים על פיה.

התיאור הזה הוא טריגר טוב לדון בכמה נקודות.

הסיבות לאמץ אמונה דתית ולאמץ לאום

מקריאת הכתבה מתקבל הרושם שגרגור דנן בחר בדת הנוצרית מתוך הכרת טובה על כך שהצילו אותו. זו סיבה תמוהה לבחור באמונה דתית. היו נוצרים שלא ממש הצילו יהודים (אגלה לו בסוד שלאורך ההיסטוריה היו אפילו כמה נוצרים שרצחו יהודים, כולל בשואה, וכולל רבים מאלו שחוללו את השואה). היו גם בני דתות אחרות שהצילו יהודים, והיו גם אתאיסטים כאלה. ובכלל, מדוע הכרת טובה היא סיבה לאימוץ אמונה דתית? לכאורה אמונה ופולן דתי מבוססים על טענות עובדה כלשהן, אלא אם מדובר בפרקטיקה פסיכולוגית גרידא. אם זו פרקטיקה פסיכולוגית, אז גרגור לא היה נוצרי והכל בסדר. אבל אם מדובר באמונה ממש, איני מבין מדוע הכרת טובה היא בסיס רלוונטי אליה.

לעומת זאת, הסיבה לאמץ לאום שייכת יותר למישור הפסיכולוגי. אפשר כמובן להגדיר לאום בצורה אמורפית, בנוסח בנדיקט אנדרסון, שלמה זנד וחבריהם, ואז מדובר בסתם עובדה. כך או כך, גרגור בחר להשתייך ללאום היהודי, או מסיבות פסיכולוגיות או שהוא ראה זאת כעובדה בלתי נמנעת שאינה בשליטתו (אפרופו הטור הקודם שעסק ביכולת של אדם להגדיר את עצמו כזכר או נקבה, שחור, מבריק, יפה תואר, שייך ללאום ולדת כאלה או אחרים).

המסקנה המתבקשת מעקרון החסד (שוב ראו בטור הקודם ובטור 440. אדגיש שאין לו שום קשר לגמילות חסד עם מישהו פרט לעצמי), היא שגרגור חשב שהוא שייך ללאום היהודי בגלל שזו עובדה ואולי גם חש הזדהות עם העם היהודי, אבל מבחינת אמונתו הדתית הוא האמין בנצרות. לפי זה, בקשתו להיקבר בבית עלמין יהודי ושיאמרו עליו קדיש במניין נבעה מזהות לאומית ולא מאמונה דתית, בדומה לחילונים רבים. אני אמנם לא בטוח שהוא היה ער להבדלים הללו, אבל זה כנראה מה שמונח בבסיס תפיסותיו.

הקשר בין הלאום לדת

עד כאן עסקתי במוטיבציות ובהנמקות לאימוץ זהות דתית ולאומית. כעת אני עובר לדון בקשר המהותי ביניהן. מקובל לחשוב שיהדות היא דת ולאום גם יחד, ולא ניתן לנתק ביניהם. אם אכן זהו המצב, יש לכאורה משהו לא עקבי בתפיסות של גרגור שתוארו למעלה. אבל הקישור הזה בין לאום לדת ביהדות יכול להתפרש בכמה צורות.

אפשר לפרש שהכוונה היא שאין תוכן ללאום יהודי מעבר למחויבות הדתית. אני לגמרי מזדהה עם האמירה הזאת, וכבר כתבתי על כך לא פעם. כמובן יש יהודים לא מעטים שחשים יהודים אבל לא מחויבים להלכה. זו ודאי עובדה, אלא שלדעתי תחושתם נטולת בסיס אמתי. זה שוב מחזיר אותנו לטור הקודם על החופש של אדם להגדיר את עצמו. אם אינך יהודי בשום מובן מהותי (למעט אמך), אתה לא יכול להגדיר את עצמך יהודי. אתה יכול כמובן לומר את המילים “אני יהודי”, אבל זה רק מפני שהנעת השפתיים לא מוגבלת על ידי אמינותו של התוכן. הפה סובל הכל.

אפשר כמובן למתן את ההגדרה הזאת, ולומר שאין תוכן ללאום היהודי מעבר למחויבות הדתית, אבל זה לא אומר שצריך לקיימה בפועל. לפי הצעה זו, יהודי הוא מי שמחויב במצוות, גם אם הוא עצמו לא מכיר בכך. זוהי כמובן משמעותה של ההגדרה הראשונה שהצעתי כאן.

אבל עלינו להבחין כאן בין תרבות יהודית ללאום יהודי. לאום הוא עניין גניאולוגי, כלומר שאלה של מוצא. לכן השתייכות לאומית אינה נוגעת לתרבות של האדם. הוא שייך לעם היהודי אבל תרבותו זרה לחלוטין. דבריי למעלה נגעו לשאלת התרבות היהודית ולא לשאלת הלאום. אין תוכן לתרבות היהודית למעט ההלכה והמחויבות אליה. השתייכות ללאום היהודי היא עניין עובדתי.

אפשר כמובן לחלוק גם על זה ולטעון שהגדרה של תרבות לאומית, כלומר של עם, היא עניין אמורפי מאד ולכן קשה לקבוע אותה או לחלוק עליה. מכאן מגיעים לעקרון החסד מהטור הקודם, שאם אדם חש יהודי אז הוא יהודי. למרות המעגליות והריקות של ההגדרה הזאת, היא מבטאת תחושה אינטואיטיבית לגבי קיומו של המושג ‘עם יהודי’ או ‘תרבות יהודית’. עקרונית זה אפשרי, אבל נדמה לי שזה מאד לא סביר באופן כללי ובפרט בהקשר דידן. שוב, איני רואה שום מאפיין או קבוצת מאפיינים שתוכל לסייע לנו בהגדרת תרבות יהודית, אלא אם נאמץ משהו כמכונן: דיבור בשפה העברית, שירת בצבא, תשלום מיסים, צריכת תרבות יהודית, אכילת צ’ולנט בשבת, חגיגות בצורות שונות של חגי ישראל (הבאת ביכורים בקיבוץ, ריקוד לאור השקיעה בט”ו באב, מעגלי שיח מיוסרים ביום רצח רבין, בתשעה באב ובצום גדליה ועוד). בכל אלו יכולים להשתתף גם גוים גמורים, אבל ניתן לומר שאלו גוים שיש להם תרבות יהודית. אין בדבר הזה שום בעיה לוגית, אלא שזה הופך את העניין ללא קשור באמת ליהדות ולעם היהודי.

בניסוח אחר ניתן לומר שהתרבות היהודית היא התרבות שמאפיינת יהודים. ומהם יהודים לעניין זה? כאן נצטרך לאמץ הגדרה לא תרבותית, אלא לאומית או דתית. שוב, זה קצת מרוקן את ההגדרה הזאת מתוכן.

בוודאי שאי אפשר לטעון שאמונה בדת היהודית תלויה בשייכות ללאום במובן אחר כלשהו (למעט המחויבות הדתית עצמה). במובן הזה יהדות תלויה בדת אבל לא להיפך. בעצם, הכי סביר שמדובר בזהות, מה שמרוקן את המושג ‘תרבות יהודית’ מתוכן קשיח כלשהו.

בשורה התחתונה ברור שאין ערך בשייכות לעם היהודי או לתרבותו. זה ענין של עובדה, או לכל היותר פולקלור שאתה בוחר להשתייך אליו. לכן אין בעיה להגדיר מה שרוצים כלאום יהודי או תרבות יהודית, כל עוד לא רואים בשייכות לזה או לזה ערך כלשהו. במקום לדבר סווהילית אתה בוחר לדבר עברית. במקום לקרוא באנגלית אתה בוחר לקרוא עברית. במקום לאכול בייקון אתה בוחר לאכול צ’ולנט בכל שבת שלישית של חודש אי זוגי. לבריאות, רק אל תאמר לי שיש בזה ערך כלשהו. ערך יהודי הוא שם נרדף להלכה. כל מה שמעבר לזה הוא ערך אוניברסלי, כלומר ערך עבור כל אדם, ולכן אינו קשור בשום צורה ליהדות.

היחס להתנצרות

התנצרות של יהודי מעוררת בנו נוגדנים. כששומעים על מעשה כזה הדבר מלווה בתחושה של בגידה, של שפלות אנושית ולאומית. איני רואה שום סיבה למחשבה הזאת. הסיבות הפסיכולוגיות ברורות מאד. הנצרות התעללה בנו לא מעט, וזו ריאקציה טבעית. אבל מהותית, מדובר באדם שעשה את הבחירה שלו. אם הוא מאמין בדת הנוצרית ולא ביהדות, הייתי מצפה ממנו שיעשה את הצעד המתבקש ויתנצר. אם הוא לא עושה את זה – אז הוא לא ראוי להערכה. הוא סתם נותן לתחושת השייכות הפסיכולוגית שלו להכתיב את אמונותיו ודרכי התנהלותו בעולם. אבל כפי שהסברתי למעלה לא אמור להיות שום קשר בין השייכות, שהיא עובדה הפסיכולוגית או החלטה שרירותית, לבין האמונות והערכים שלנו. גם בגלל שהאמונות והמחויבויות הדתיות הן הכרעה נורמטיבית והשייכות היא עובדה, וגם בגלל שבתרבות ובשייכות הלאומית אין שום ערך, אז גם בעזיבתם אין שום פגם.

המצב של גרגור, של שייכות ללאום היהודי (ואולי גם לתרבות היהודית, תלוי איך מגדירים אותה. קדיש וקבורה, למשל) ואמונה נוצרית, הוא בעצם התוצאה המתבקשת מהדיכוטומיה שבה הוא היה שרוי. הפליאה שלי היא הפוכה: מדוע יש כל כך מעט כאלה? כל מי שמשתייך ללאום היהודי אבל לא מאמין בדת היהודית הייתי מצפה ממנו להתנכר אליה ולחפש אלטרנטיבה אחרת. אגב, זה אמור גם כלפי חילוניים, שזה שאינם מאמינים בדת היהודית לא פוטר אותם מבדיקת האלטרנטיבות הדתיות האחרות (משום מה תמיד מאשימים בזה את הדתיים. ראו למשל במו”מ המשעשע עם יוסי מכאן והלאה).

איסור על מיסיון

לא פעם כתבתי כאן שהאיסור על הטפה דתית או אחרת מקומם אותי. בכלל, כל פגיעה בחופש הביטוי והטיעון צריכה לקומם כל אדם (ראו בטור 6 ובטור 118). אם יש מישהו שמאמין בדת הנוצרית ומנסה לשכנע אדם ממוצא יהודי להמיר את דתו, כיצד ניתן לאסור זאת עליו? הוא לא מכריח אף אחד אלא מעלה טיעונים. השומע ישקול אותם, ברצותו יאמץ וברצותו ידחה. הוא הדין לגבי הכחשת שואה. גם זה איסור מקומם בעיניי. אם יש למישהו טיעונים טובים לטובת טענה שלא הייתה שואה או שלא מתו שם שישה מיליון יהודים, ייכבד ויעלה אותם לבחינתו של כל מי שחפץ בכך. אם נשתכנע – אז טוב ואם לא – אז גם טוב. מה פתאום למסור את ההחלטות מה היה היסטורית או מה ראוי לעשות דתית, בידי פוליטרוקים שיחליטו עבורי מה נכון ומה ראוי?! זה ממש בלתי נסבל בעיניי. אוסף האווילים והאינטרסנטים שיושבים בכנסת מחליטים עבור כולנו אלו טיעונים נשמע ואילו לא, מה היה בהיסטוריה ומה לא, וכיצד ראוי לנהוג במישור הדתי וכיצד לא. זה ממש בלתי נתפס בעיניי. זה לא שונה מתרבות התקינות הפוליטית שאוסרת לבטא כל מי רעיונות ודעות שלא מוצאות חן בעיניה. משום מה שם נוהגים להתקומם, אבל זה לא מפריע לנו לאסור על אחרים לבטא את דעתם ולהעלות נימוקים לטובתה.

מבט כללי

בשורה התחתונה, אני לא מבין מדוע הכרת טובה היא סיבה לאמץ אמונה ופרקטיקה דתית. אבל אם אדם מגיע מהסיבות הנכונות (או הלא נכונות, אבל במישור הנכון, השכלי) למסקנה שזו האמונה שלו, אני בהחלט מצפה ממנו לנקוט בצעד המתבקש, לנטוש את אמונתו העכשווית ולהתחייב לזו שהוא מאמין בה. זה כמובן לא סותר תחושות השתייכות לאומיות ותרבותיות, שלא צריכות להיות תלויות בשום צורה באמונתו הדתית. המקרה של גרגור שחש שייכות ליהדות והאמין בנצרות, הוא חריג אבל בעיניי מאד טבעי, ולפלא שלא מצינו רבים כמותו. הרב שמוזכר בכתבה מניח שהוא רצה חזור ליהדות כדת, ואני מבין שהוא הכיר אותו ואני לא, אבל מקופיא נראה לי שהוא טעה וערבב בין שני המישורים הללו.

מתברר שהפסיכולוגיה בכל זאת מניעה אותנו גם במישורים שהיא לא הייתה אמורה לעשות זאת. זה מה שמביא אותי למסקנה העיקרית מאוסף הנקודות שעלו כאן: עלינו להתגבר על החולשה הזאת. יחסנו לאנשים ולאמונות שונות, ואפילו אימוצן של אמונות דתיות ואחרות, לא אמור לינוק מהפסיכולוגיה שלנו ואפילו לא מההיסטוריה שלנו, אלא מדיון ענייני. כולנו כמובן בני אדם, ולכן לכולנו יש פסיכולוגיה, אף אחד לא מושלם, אבל זו חולשה שחשוב להתגבר עליה (ראו למשל בטור 218).

בעולם הנוצרי נותנים ללב מקום מאד מרכזי. גם אצלנו יש שמצטטים “רחמנא ליבא בעי” (שלדעתי משמעותו אחרת לגמרי). הנה כאן בדף שקשור איכשהו לארגון ‘ליבא’, תוכלו לראות דוגמה לשימוש נלוז של יחיאל הררי בביטוי הזה. נראה שמדובר באנשים שרוצים להפוך את כולנו לאתאיסטים (כלומר מאמינים ברגש במקום בשכל). תת הכותרת של הארגון המלבב (תרתי משמע) הזה היא שאפשר לעורר עניין ברשת ללא ציניות וביקורתיות. אז זהו שבלי ביקורתיות אולי אפשר לעורר בנו עניין, אלא שלא תהיה לנו שליטה האם העניין שלנו עוסק בדבר הנכון. כשלעצמי, גם את הציניות לא הייתי מבטל כלאחר יד, אבל בלי ביקורתיות אנחנו נהפוך כולנו לעדר של כבשים. נלך אחרי החלילן המלין שאומר לנו מה לחוש ומה להרגיש (בעצם החלילן הוא הלב שלנו), והוא יצעיד אותנו למעמקי הגיהינום.

אז אחרי הפרגון והדאגה לזכויות הנוצרים והמתנצרים, תרשו לי להמליץ לנטות מנתיבתם (של הנוצרים וממשיכיהם היהודים), ולהבין שהרגש לא אמור ליטול חלק בערכים ובאמונות שלנו. הביקורתיות השכלית היא הכלי היסודי לעניינים אלו, וגם קצת ציניות אף פעם לא מזיקה. בכל זאת, בלי זה נירדם כולנו מרוב חוסר עניין וחוסר ביקורתיות. הרתיעה מציניות היא בעצמה הליכה אחרי הלב. אנשים שפוגשים טיעונים שאין להם תשובה הגיונית לגביה, נתלים בכך שהם נאמרים בציניות וכך הם פטורים מהתייחסות אליהם. לכן דווקא אם נצטייד בקצת ציניות וביקורתיות בריאות, נוכל להתמודד עם טיעונים לגופם ולהשעות את תחושות הלב והפסיכולוגיה שלנו. שלא יפריעו במגרש של הגדולים.