מבט אקטואלי על תשובה (טור 507)

בס”ד

בתחילת הטור שעבר כתבתי שהטור הזה יעסוק בתשובה מזווית שונה ואקטואלית. מדובר בסוג מיוחד של תשובה שאנשים עושים ובחובתנו לעשות תשובה לגבי יחסנו שלנו לתופעה. אני אשוב לכך בסוף הטור.

הרב בונים שרייבר על האידאולוגיה החרדית 

אפתח בכתבה שקראתי לפני כמה ימים, ובה מתוארים דברים שאמר הרב בונים שרייבר על שיתוף הפעולה של המפלגות החרדיות עם נתניהו והליכוד. הכתבה עוררה בי לא מעט הרהורים בכיוונים לא צפויים, וכאן אנסה לפרוס לפניכם כמה מהם.

הרב בונים ואחיו הרב יוס’ל שרייבר (בניו של הרב פנחס שרייבר ז”ל, שהיה דיין באשדוד וישב גם בבית דינו של רבי ניסים קרליץ ז”ל) הם שני עילויים למדניים בולטים בדור זה של הישיבות הליטאיות. איני מכיר אותם לעומק, אבל ממה שראיתי ושמעתי חשיבתם מקורית ורחבת היקף, והם עוסקים בנושאים מגוונים מזוויות לא שגרתיות. אני מקדים את זה דווקא מפני שהדברים שכתב כאן הרב בונים, שהוא כאמור ראש ישיבה ליטאי, לא בהכרח משקפים את סגולותיו אלו.

הוא מזהיר בדבריו את צאן מרעיתו מפני נתניהו, ומסביר שמדובר ברשע ועוכר ישראל (טוב, אל תחששו, לא מדובר על השחיתות או חוסר היושר של ביבי, אלא ביחסו לחרדים וליהדות). דברים אלו עשויים להפתיע את הציבור שרגיל להציב את החרדים במחנה הלאומי (עאלק), כבני ברית טבעיים של נתניהו. הוא מזהיר את הציבור וגם את אלו שבחוץ לא ללכת שבי אחרי הקואליציות המתמשכות עם הליכוד והימין, שלטענתו אינן אלא קוניוקטורה פוליטית הכרחית לצרכים מעשיים. מבחינתם, נתניהו הוא רשע ומחטיא הרבים, לא פחות מעמיתיו בשמאל. אין שום סיבה, וגם לא היתר, לחוש שותפות לדרך עמו, ולראות בשיתוף הפעולה הזה משהו מעבר לצורך מעשי.

אבל לא  מדובר רק על נתניהו:

אותם חוטאים ומחטיאים שעומדים ומנהלים את המדינה, הם כאלו שאיבדו ומאבדים מדי שנה מליוני נשמות מישראל ועקרו אותם לנצח, השכיחו מהם את אותם יהודים ועשו את הדבר הגרוע ביותר עלי אדמות, ואין רשעותם מתקרבת למי שרק ניסה להרוג את הגוף ולאבדו מהעולם הזה. הם באו לכלל ישראל והחריבו אותו מתוכו, הוציאו מתוך הכלל אין ספור נשמות שיותר לא ישובו לעולם והורידו אותם לפי שאול, ומי יוכל להגדיר במילים את גודל החורבן שהמיטו עלינו ואת עוצמת השנאה שאנו אמורים להרגיש כלפיהם.

הוא יוצא נגד ההזדהות עם המדינה בכלל ועם המפלגות בגוש הימין שמזה זמן רב הולכות עם החרדים. הוא אפיל כותב שהשנאה כלפיהם צריכה להיות קשה יותר מהשנאה כלפי זרע ישמעאל, שכן אלו רודפים רק את הגוף והללו רודפים את הנפש.

הוא מסכם את מסתו המעמיקה במילים:

אז גם כאשר אנו יושבים בעל כרחנו בסביבתם של אנשי המדינה ומצילים מיד הארי, לא שייך להרגיש איזה שהוא קשר כביכול יש חוט המקשר בינם לבינינו.

ביטוי המפתח הוא “מצילים מיד הארי”. זהו הביטוי המובהק והוותיק למדיניות החרדית שמצדיקה את המעורבות בפוליטיקה (בדרך כלל מתייחסים לזה כחובה, או מצווה, לשמוע בקול גדולי הדור שמורים לנו את ההוראה ה’לא מובנת’ הזאת. גזירת הכתוב ממש). ההצבעה בבחירות היא סוג של חובה, נטל והכרח שלא יגונה כדי לחלץ מהם מה שאפשר, אבל ממש לא מעשה שנעשה מתוך הזדהות. הרב בונים אומר שבעצם אנחנו מלכלכים את ידינו ורגלינו בבוץ הציוני והחילוני (לא ברפש הפוליטי, כפי שאולי יכול להשתמע לאוזן חילונית. כאמור, השחיתות ממש לא מפריעה להם) ומשתפים עמם פעולה רק כדי להוציא מהם כל מה שאפשר, להציל מן הארי ומן הדוב.[1] הכוונה היא בעיקר לשימור החינוך, הבועה והבידול החרדיים, אבל גם קצת לכפייה דתית (להציל את הארי והדוב מידי עצמם).

קשה לי להימנע מהערה על הפער שיש בין היכולות האינטלקטואליות של הרב בונים ודומיו, העומק והמקוריות שלהם, לבין השטויות שהם מדברים כל אימת שראשם סוטה ולו במילימטר מדף הגמרא. השוואות נואלות, ראיית מציאות מעוותת ומגמתית, הטפה ברמה של גנון, היצמדות לסיסמאות שלא באמת מחזיקות מים ועוד כהנה וכהנה מעלות טובות. נכון שניתן למצוא זאת גם אצל אינטלקטואלים בתחומים אחרים (כמו שנאמר: שטויות כל כך גדולות תוכלו לשמוע רק מאינטלקטואלים). כבר עמדתי לא פעם (ראו למשל בטור 62 ועוד הרבה) על כך שהסתגרות במגדל השן היא מרשם בדוק לחשיבה מנותקת ולחוסר הבנה לגבי הסביבה.

כפל הדיבור

בחזרה אלינו. לכל אלו שמופתעים לשמוע דיבורים כאלה מהזרם המרכזי של החרדיות הליטאית, כדאי לשים לב לכפל הדיבור הנהוג בעולם החרדי. כלפי פנים חוזרות שוב ושוב הסיסמאות על המצווה להצביע (תוך כרכום הפנים המתבקש, “ככל אשר יורוך”, שלא כל כך משתלב עם ההתלהבות בפעילות לטובת ‘המצווה המעיקה’ הזאת) כדי להציל מידי הציונים הארורים (פתאום אני חושב שאולי חמינאי למד מהם), וכלפי חוץ שיח של שיתוף פעולה ולויאליות. כלפי פנים יש איסור גיוס גם כדי לא להתקלקל וגם כי מה פתאום לשתף פעולה עם הציונים, שיאכלו את מה שבישלו. ואילו כלפי חוץ התורה מגנא ומצלא וכמובן רק מי שלומד פטור והכל נעשה למען עם ומדינת ישראל וכו’ וכו’. צריך להבין שכצפוי ממיעוט מתגונן, אדם חרדי שמדבר החוצה הוא קודם כל תועמלן (פעמים רבות לא במודע), וכך יש להתייחס לכל מה שיוצא מפיו.

אני נזכר ביום בהיר אחד כשלמדתי בישיבת ‘נתיבות עולם’ בבני ברק (לבעלי תשובה), ראיתי פתאום תנועה ערה של כל החבר’ה לכיוון אוטובוס שחיכה בחוץ. לשאלתי, הסבירו לי שיוצאים להפגין בירושלים נגד ה’השמצה’ שהחרדים לא מתגייסים. מדובר כמובן בבעלי תשובה שמטבע הדברים שירתו בצבא וחלקם המשיכו במילואים (בעיקר מי שלא הצליח להשתמט מזה), אבל הצדקנות הנעלבת על פניהם הייתה מאלפת: איך ה’הם’ מעזים בכלל לומר שהחרדים לא מתגייסים? אני סגן אלוף קרבי, טייס, סיירת, משרת כאן וכאן, עושה כמה שבועות כל שנה וכו’ וכו’. כששאלתי שאלת תם, האם הנתונים הללו נכונים גם לחרדי מבית, והאם השירות הזה אינו רק שארית מהביוגרפיה הקודמת שלו, הוא ממש לא הבין מה אני רוצה. הם מיאנו להודות בכך שהחרדיות מתנגדת לשירות צבאי ושחרדים לא משרתים. את העובדות הם ידעו בדיוק כמוני, אבל ההתלהבות דקדושה שטפה לגמרי את מוחם. השכנוע העצמי שבו כולם דיברו היה מדהים מבחינתי.

אם נשוב לרב בונים, אני די בטוח שתלמידיו בישיבה אחרי ששמעו את השיחה שלו, ודאי אמרו: “נו, ספר לנו משהו חדש”. למרות שבחוץ דברים כאלה אולי נשמעים מפתיעים, אלו דברים טריוויאליים לאוזן חרדית. זו האידאולוגיה החרדית הבסיסית שעליה גדלו כולם ובשמה נשבעים עד היום (רק כלפי פנים כמובן. ה’השמצות’ שחרדים נמצאים שם בעיקר בשביל כסף ייענו במחאות חריפות). אין  בהם בדל חידוש והם מבטאים את התפיסה הרווחת מאז ומעולם (בעצם כבר מהר סיני, בשלב שבו נוצרו המגבעת, השטריימל, היידיש והגרטל).

צדה השני של המטבע

אתם ודאי חושבים שמטרתי כאן להשמיץ את החרדים. אז זהו שלא, אלא בדיוק ההיפך, וכאן אני מגיע לפאנץ’. למה באמת הרב בונים מצא לנכון לשאת את מסתו הזועמת דווקא בימים אלו? מה בדיוק עורר את זעמו? ממה הוא חשש? די ברור שהוא וחבריו לכת שומרי גחלת ההשקפה הטהורה, הבחינו שהציבור קצת בורח להם וזולג החוצה. לא במובן של עזיבת החרדיות או הדתיות, שכן אלו תופעות שיחסית קל להתמודד עמן (פשוט מכחישים את עצם קיומן, מטילים סנקציות ומגבירים את המלחמה על החינוך הטהור ולימודי ליב”ה). מדובר על אנשים ונשים בליבה המרכזית של העולם החרדי, שפתאום מגלים הזדהות עם המדינה, עם הציבור כולו, ומפסיקים לראות הכל בשחור-לבן. הם כבר לא ממש קונים את התמונה של רשעים מול צדיקים, זוממים מול נרדפים וכדומה. הרי בפוליטיקה, כמו גם קצת בלימודים (למרות שמנסים מאד למנוע זאת כמובן) ובעולם העבודה, נוצרים מפגשים בלתי אמצעיים עם כל ה”רשעים” שמסביב. ופתאום מתברר שיש פה ושם גם אדם חילוני סביר, מאיר  פנים, אמפתי, בעל ערכים ומטרות טובות, שלא כל קיומו מיועד להרס היהדות והחרדיות. פוגשים שם גם צרות של אחרים. פתאום מבינים שלצבא יש עוד מטרות חוץ משמד המוני של החרדים. יש גם כמה בעיות ביטחון מינוריות שעמן עלינו להתמודד. הם פתאום מבינים שיש אנשים שנושאים בעול הזה, שמשרתים בסדיר ובמילואים, שמוסרים נפש, שמשלמים על כך בזמנם, בכספם, בעסקיהם ופרנסתם. הם מבינים כפוליטיקאים שיש צרכים ותקציב לא צומח על העצים ויש מי שנושא בעול הכלכלי. פתאום התלונות על חוסר נשיאה בנטל מתחילות להישמע קצת פחות אנטישמיות.

מזה שנים ברור לי שהנציגים החרדים בכנסת לא באמת מאמינים באותן אמונות שהם עצמם מדקלמים בנחרצות (בעיקר כלפי פנים) של “להציל מן הארי ומן הדוב”. הם שותפים להתנהלות הפוליטית, והם מבינים שהם עצמם לא טובים יותר מאחרים (זהירות אנדרסטייטמנט). בתפקידיהם כשרים, מנכ”לי משרד ויושבי ראש ועדות, הם דואגים גם לכלל הציבור (לפחות מדי פעם). כל אחד מהם רואה תופעות שדורשות טיפול והן בסמכותו. אם אינך בעל לב אבן, אתה נחלץ לפעול. אתה יכול להמשיך ולשאת מדברותיך על הצלה מהארי ומן הדוב, אבל זה נעשה בעיקר כדי לשכנע את שולחיך ובוחריך שלא איבדת צלם אנוש ולא התבטלת כלפי המערכת הציונית רח”ל. אתה עדיין ‘משלנו’ (אונזרר). לפעמים אתה אומר זאת מתוך שכנוע פנימי כי אלו הסיסמאות שעליהן גדלת (ההשקפה הטהורה), למרות שאתה מבין היטב שאלו שטויות.

אבל למרות כל זה, האמת היא שבפנים בפנים משהו כזה קורה לך. הדיבורים שלך כלפי חוץ, מעבר לתלונות על קיפוח מתמשך (לפעמים גם אתה עצמך מבין שהן שטויות שקריות, אבל זהו תפקידך), ההשתתפות בכל מה שנעשה גם למען האריות והדובים שמסביב מביאה לכך שאתה באמת מתכוון לזה. אדם שנמצא בתוך מערכת ונוטל בה חלק נעשה מזוהה עמה ומתחיל לחוש אמפתיה כלפיה. ח”כ אברהם שפירא, ראש ועדת הכספים המיתולוגי (שכונה ‘המנכ”ל של המדינה’), היה הראשון שעורר אותי לתופעה הזאת. אבל אני מאמין שזה נכון לגבי רובם ככולם. אני אפילו קצת מאמין לגפני ודרעי שלפעמים הם באמת מתכוונים לפעול למען החלשים, וזה לא תמיד רק תירוץ להעברת כסף לחרדים (זה גם זה כמובן).

בעולם החרדי נהוג פיצול בין הנציגות הפוליטית, שמלכלכת את רגליה בבוץ החילוני-פוליטי, לבין מועצות גדולי התורה שנותרות בבית המדרש הישן פנימה, והן שאחראיות לטוהר ההשקפתי. אחת הסיבות העיקריות לפיצול הזה היא הצורך לשמור על הנציגים שלא יחליקו החוצה, כלומר שלא יהפכו לנו לציונים רח”ל ויתחילו להזדהות עם הסביבה במקום לדאוג למשלחיהם. זהו החוט שקושר אותם לעולם החרדי פנימה ושומר על טוהר השקפתם והתנהלותם האידאולוגית. מן המפורסמות הוא שהרב שך היה מחתים כל נציג שלו לכנסת על חוזה, שאם לא ישמע בקולו הוא מודח מיידית מתפקידו. לא מדובר רק על התדרדרות בגלל אינטרסים אלא בגלל פיתוח הזדהות צפוי עם הסביבה.

טענתי היא שהרב בונים שרייבר וחבריו חשים היטב בתהליך ההתערערות הזה. זה לא קורה רק לחברי הכנסת אלא לחלקים ניכרים של הציבור החרדי. ככל שהוא נעשה מעורב יותר בחיי הציבור במדינה (כמובן מנסים למנוע זאת בכל מחיר), בהשכלה, בכלכלה ובעבודה וכמובן גם בפוליטיקה (בשנים האחרונות כבר ממש בממשלה), הוא מפתח הזדהות ומאבד קצת את תחושת המצור וההצלה מן הארי ומן הדוב. האריות והדובים נעשים פתאום בעלי פנים ממשיות, ומתברר שהם לא טורפים רעים כל כך. לדעתי זוהי הסיבה להשתלחות הזאת ודומותיה (שנשמעות בעיקר כלפי פנים, אבל כאן גלשו החוצה). האנשים שנותרו במגדל השן הישיבתי חשים שהעולם בחוץ נשמט להם מהידיים, והחרדיות משנה את צביונה ואת תחושותיה. פתאום נתניהו והחילונים אינם נראים רשעים גדולים כל כך (במובן החרדי, ללא קשר לשחיתות, שכאמור לא ממש מעניינת). הסנטימנט החרדי משתנה כל הזמן. לכן מנסים לשמר את תחושת הקיפוח, עולים על בריקדות בסוגיות טיפשיות ומקריות (כמו החינוך של בעלז), מנסים לסגור ולחסום כל קשר לפרנסה, ללימודים ולעולם החילוני בכלל (עיין ערך אינטרנט, טלפונים ניידים והמסתעף), ובפרט מזכירים לכולם את מה שקיבלנו מסיני: איננו עוסקים אלא בהצלה מהארי ומהדוב. חס ושלום לפתח הזדהות אמיתית.

אבל קשה מאד לעשות זאת בעולם הגלובלי שלנו. החרדיות נשמטת אט אט מידיהם של הפוליטרוקים האידאולוגיים שלה, וזעקתו של הרב בונים משקפת זאת היטב. אני אומר שוב ושוב לחבריי שפחות מכירים את העולם החרדי, המלחמות שם הן כמעט תמיד כלפי פנים.[2] ככל שהמלחמה עם החוץ קשה יותר, זה רק אומר שמשהו בפנים מתערער ומתחיל להיראות כמו “החוץ”. בעצם נלחמים נגד אלמנטים פנים חרדיים ונגד הלגיטימציה לאלמנטים ‘חילוניים’ שבאה לידי ביטוי בתוך העולם החרדי פנימה. החוץ אינו אלא יעד ל’השלכה’ פסיכולוגית של הגורם הפנימי.

אם כן, טענתי היא שדברי הרב בונים למרות ההשתלחויות נדרשים על ידי לשבח. ככל שהמלחמה ההשקפתית מתגברת והשיח מקצין, הדבר אומר שהציבור זז לכיוון הנכון. משהו משתנה בחלקים לא מבוטלים מהציבור החרדי, והמאבק הנואש לעצור זאת לא כל כך מצליח ובעצם משקף את קיומה של התופעה המבורכת הזאת. לא בכדי כתבתי במניפסט שלי (טור 500) שהזרם החרדי המרכזי הוא כבר ציוני בכל מובן מעשי.[3]

אם כבר אנחנו עוסקים בלדון לכף זכות, אוסיף שאפילו האדישות כלפי השחיתות של נתניהו ושחיתות בכלל, אינה בהכרח בגלל אנטי ציונות או בגלל כשלים מוסריים. יש כאן שילוב של אי אמון בערכים המודרניים של המדינה (דמוקרטיה ויושר מידות, שקיפות), עם אי אמון בעיתונות (אין שחיתות. הכל שקר ורדיפה), ומעל הכל מצוקה. על פי טבלת מאסלו, כשאתה נלחם על חייך וכספך אין לך זמן ופניות נפשית לעסוק בעקירת השחיתות וטיהור המידות. להיפך, לעתים אתה משתמש בה כדי לפתור את מצוקותיך שלך.

הדיסוננס בין האידאולוגיה לפרקטיקה

אם כן, הציטוטים של הרב בונים שלכאורה מבטאים עמדות בדלניות ומנוכרות, דווקא משקפים תהליכים הפוכים ומבורכים שמתרחשים בחברה החרדית. בל נטעה. הם מבטאים נכון ובמדויק את האידאולוגיה, וזו לא השתנתה כלל ועיקר. אבל הם משקפים את העובדה שהפרקטיקה בפועל אצל הציבור ונציגיו משתנה כל הזמן. דברים אלו הם ביטוי לדיסוננס שהולך ומעמיק בין התפיסות האידאולוגיות וההצהרות, לבין ההתנהלות הפרקטית בפועל. יתר על כן, ככל שהפרקטיקה מתרחקת מההשקפה והאידאולוגיה, ביטויי הנגד האידאולוגיים נעשים קיצוניים יותר. כתבתי כבר בעבר שלדעתי תופעות קיצוניות כמו נשות השאלים, נוער הגבעות, כת ‘לב טהור’, הפלג הירושלמי הליטאי, מהוות ריאקציה של אנשים שדבקים באידאולוגיה כלפי ההתנרמלות של הזרם המרכזי והתרחקותו הפרקטית מהאידאולוגיה. כתבתי שדווקא בגלל שהתופעות הללו מתאימות לאידאולוגיה ולכאורה משקפות אותה באופן שלם וישר יותר מהמקובל, המלחמה של הזרם המרכזי נגדן קשה יותר. איך אדם שמחזיק באידאולוגיה מסוימת אבל מתפשר על יישומיה בפועל, יכול לצאת למלחמה נגד מי שמיישם אותה בצורה הכי ישרה ומלאה? מבחינתו זו מראה שמשקפת לו את חולשותיו ופשרנותו הפרגמטית.

זהו הדיסוננס שתיארתי למעלה. במישור הפרקטי ובתחושות הפנימיות של האנשים, אין באמת מרחק משמעותי בין החרדים לבין הציונים-דתיים. אבל ההבדלים ההצהרתיים והאידאולוגיים נותרים אצל רובם כפי שהיו, אלא שרק על הנייר. לא תשמעו ויתור מודע עליהם. אנחנו ממשיכים להישבע בשם הסיסמאות הישנות וההשקפה הטהורה, למרות שאנחנו עצמנו כבר מזמן לא שם. אגב, כפל המישורים הזה קיים במקומות רבים, אבל אצל החרדים הוא מאפיין מאד מובהק. החרדים הם קבוצה מאד פרגמטית, ואין להם בעיה לחיות עם שניות כזאת. הם יכולים ללגלג על התנהלותן של חצרות הרבנים אלישיב (וכמאמרם ז”ל: הגרי”ש אפרתי), שטיינמן, או קנייבסקי, ויחד עם זה לסור להוראותיהם ולראות בהן דעת תורה מחייבת. חרדים רגילים לדיבור תיאורטי שמנותק מההתנהלות הפרקטית. הם מצהירים שהופעה בבתי משפט ושיתוף פעולה עמם הם כנטיעת אשרה אצל המזבח והרמת יד בתורת משה, וביחד עם זה שולחים את מיטב בניהם ובנותיהם ללמוד משפטים.[4] נשים במועצות דתיות זה ייהרג ואל יעבור עד שבג”ץ שקדיאל מחליט אחרת ואז פתאום הדין משתנה כבמטה קסם. הראיתי בעבר שכך הוא גם לגבי יחסם לחובת ההשתדלות (ראו למשל בטור 279), שמחד כמובן פסולה ובכלל לא משפיעה על חיינו (שהרי הכל בידי שמים), וביחד עם זה אין להקל בה ראש ולו כקליפת השום. בעבר עמדתי על כך שהחרד”לים (בעיקר קבוצות ה’קו’) הן מאד אידאולוגיות ולא פרגמטיות. במובן הזה, הפלג הירושלמי קרוב אליהם יותר.

אז מי צודק? את מי יש להעריך יותר? לכאורה את אלו שמיישמים את האידאולוגיה בחיים בצורה ישרה ומלאה יותר. אבל אני רוצה כאן לטעון שלא. ישנם תהליכים אנושיים מורכבים, שבהם האידאולוגיה נמשכת אחרי הפרקטיקה. התחושות שנוצרות מהחיים עצמם, עומדת בהתחלה מול האידאולוגיה והתיאוריה, אבל לאט לאט אלו מתכופפות, ומתאימות את עצמן לפרקטיקה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. התפיסה הישירה שלנו מחוויית החיים, לפעמים קולעת יותר ואמיתית יותר מההמשגות האידאולוגיות שאנחנו עושים. אלו אולי נשמעות נכונות והגיוניות, אבל החיים משדרים לנו שלא. אני מתייחס מאד ברצינות לתהליכים הללו, ולא רואה בהם סטייה אידאולוגית אלא שינוי מבורך של האידאולוגיה עצמה שנעשה “מלמטה”, דרך הפרקטיקה. יש משהו במפגשים בלתי אמצעיים עם החיים ועם דעות אחרות, שיכול להשפיע בצורה ששום עיון תיאורטי לא יכול. העם שבשדות לפעמים צודק יותר מהחכמולוגים המסוגרים במגדלי השן.

ישנם תיאורטיקנים שיקפידו תמיד להצביע על הפער הזה, ו’לזהות תהליכי עומק’, כלומר להראות לנו שבעצם שום דבר לא השתנה ואנחנו נמצאים במלחמה לפי תורת השלבים. החרדים רוצים לכבוש אותנו ולכן מנפקים לנו אמירות קונצנזואליות כלפי חוץ, אבל הנה, ראו מה הם באמת אומרים וכותבים כלפי פנים (=דברי הרב בונים על הצלה מהארי ומהדוב). כל מיני חוקרי חרדים מסבירים לנו שבעצם הם מאחזים את עינינו, ומטרתם לכבוש עוד עז ועוד דונם, ומצטטים מכתבי הקודש של האידאולוגיה החרדית. אבל אני דווקא לא קונה את זה. להיפך, גם אם יביאו לי מובאות לעשרות על הצלה מהארי והדוב, הפרקטיקה בעיניי יותר חזקה מהכל. זה רק אומר שההצהרות האידאולוגיות הן אנכרוניזם שכרגע הם לא יכולים להתכחש לו ולהתמודד עמו, כלומר לשנות אותו באופן מפורש. השינוי נעשה בדרך מפותלת יותר, כי זו דרכה של חברה אידאולוגית (אבל לא אידאולוגית מדיי).

תופעות דומות בציונות-הדתית

באופן דומה מסבירים לנו שסמוטריץ רוצה לעשות כאן מדינת הלכה. טוענים שבינתיים הוא אמנם אומר דברים מתונים יחסית, ומשפר את יחסו ללהט”בים וכדומה, אבל זו רק תורת השלבים. אחרי שיקנה את מקומו הוא יקים את הסנהדרין ויתחיל להוציא כופרים להורג, להשמיד בתי עבודה זרה ולפוצץ את מסגד אל אקצה. המלומדים שבינינו יביאו מאמרים וכתבים אידאולוגיים שבהם מדובר בפירוש על האידאולוגיה והתיאוריה הללו. יתר על כן, סמוטריץ עצמו ידבר כך כלפי פנים, גם אם יכחיש זאת כלפי חוץ. הרי הוא לא יכול להתכחש להלכות פשוטות ומוסכמות ללא חולק.

רבים סבורים שהדברים שנאמרים כלפי פנים ומעוגנים באידאולוגיה הם החשובים והם מה שמשקף באמת את התפיסות וממילא את הסיכונים שנשקפים מהן. ההתנהלות הפרקטית היא רק טקטיקה (תורת השלבים). אבל גם כאן אני אומר שהפרקטיקה חזקה יותר מכל אידאולוגיה, ואם סמוטריץ לא מתנהל כך סביר שהוא כנראה כבר גם לא לגמרי חושב כך. המגע עם ה’אחר’ ועם חיי העשייה יש לו השפעת קסם על אידאולוגים ואידאולוגיות, ולכן לדעתי ברוב המקרים יש לשפוט תנועות וקבוצות לפי התנהלותם בפועל ולא לפי האידאולוגיה שלהם (גם זו כמובן הכללה, אבל דומני שהנקודה ברורה).

אין צורך לומר שאותם דברים אמורים עוד יותר כלפי איתמר בן גביר ומפלגת ‘עוצמה יהודית’ שלו. בימים האחרונים מתנהל דיון ציבורי ער לגביו. בעבר הוא הזדהה בצורה מאד ברורה עם אמירות קיצוניות של הרב כהנא, תלה תמונות של ‘הקדוש’ ברוך (הוא) גולדשטיין בסלון ביתו והיה פעיל מרכזי של ‘כך’. בשנים האחרונות הוא עובר התנרמלות, שמקבלת הכרה גם בתקשורת. שם מרבים לראיין אותו ובכך כמובן לתת לו לגיטימציה. רבים מבקרים את ההתנהלות התקשורתית הזאת, וטוענים שאין כאן שינוי אמיתי אלא מדיניות השלבים. הם מצטטים את התיאוריה הכהניסטית שלו, ואומרים שהיא לא השתנתה, ולכן מתבקשת המסקנה שהוא רק נוקט בטקטיקה של התנחמדות כדי לצבור תמיכה, לגיטימציה וכוח פוליטי. עמדותיו של בן גביר כיום נמצאות עמוק בתחום הלגיטימי, אבל מבקריו לא מוכנים בשום אופן לקבל זאת. באיזה קיבעון דטרמיניסטי הם שבים ורואים בזה חוסר יושר והתנהלות לפי תורת השלבים, שכן הם לא מוכנים להתעלם מהמקורות האידאולוגיים ומהעבר שלו ומכפיפים אליהם גם את התנהגותו בפועל למרות שעובדתית היא כבר נראית לגמרי אחרת.

ואמנם חבריו של בן גביר, כמו ברוך מרזל מיכאל בן ארי ואחרים, טוענים אחרת. לדעתם הוא באמת סוטה מהמשנה הכהניסטית ובעצם בוגד ב’רעיון היהודי’ (שם הישיבה של כהנא). מתברר שבן גביר עצמו מסכים דווקא עם מבקריו מימין (כלומר טוען שעמדותיו באמת השתנו), אם כי כמובן מבקריו משמאל יאמרו שזו רק טקטיקה. כבר ראיתי השערה שזוהי אפילו מזימה בתכנון משותף עם מבקריו מימין כדי לתת אמינות להתנרמלות שלו.

אבל להתרשמותי הלא מלומדת (איני מכיר אותו), בן גביר עובר שינוי אמיתי. הפרקטיקה והמפגש בשטחי העשייה עם הקבוצות האחרות (שמאלנים, ערבים, להט”בניקעס וכדומה) עושה לו משהו. הוא לא יושב במגדל שן אידאולוגי אלא מלכלך ידיים בפוליטיקה, ואף שואף לתפקידים ביצועיים בכירים. הוא פועל בשיתופי פעולה עם חברים ממפלגות ומקבוצות אחרות וגם נפגש עמם ומוסר להם דין וחשבון. זה מביא אותו למסקנה או תחושה שהאידאולוגיה שלו מנותקת וכנראה לא נכונה. בניגוד לחרדים, הוא אפילו מעז לבטא זאת בקול.[5] להערכתי כיום הוא כבר נמצא עוד יותר שמאלה אפילו מהמקום שאותו הוא עצמו מבטא בקול. כאמור, גם כאן האידאולוגיה תמיד מפגרת אחרי הפרקטיקה.

משמעויותיו של המתח הזה

הדרך של התקדמות פרקטית בלי לגעת באידאולוגיה יש לה עוצמה. כך ניתן לעשות שינויי עומק בלי מלחמות חסרות סיכוי. מאידך גיסא, יש כמובן כוח חזק מאד לאידאולוגיה שקשה לעמוד בפניו. אדם כל הזמן מודד את עצמו ונמדד על ידי אחרים מול האידאולוגיה שלו ושלהם. המתח הזה מאתגר כל הזמן את אלו שמחוללים את השינוי, ומציב אותם מול המראה האידאולוגית. הדבר נכון במיוחד בשלב שהשינויים בפרקטיקה עדיין לא מתורגמים למישור האידאולוגי (זהו השלב שבו מתנהל שיח כפול). במצב הראשוני האידאולוגיה נותרת ללא שינוי אבל הפרקטיקה כבר במקום אחר, ואז אדם פרקטי יכול לחוש לעתים שבעצם הוא פשרן וחלש, ונדרש ממנו לחזור ולהיצמד לאידאולוגיה שלו (לעשות תשובה). מסיבה זו קבוצות מיליטנטיות וקיצוניות מצליחות שוב ושוב להתגבר על הפרגמטיות של הרוב, שכן הן נתפסות כמייצגות אמינות וישרות יותר של הדרך האידאולוגית הנכונה. בו בזמן, הקולות האידאולוגיים שזועקים את זעקתה של האמת נגד הפרקטיקה (כמו הרב בונים), הם שמשמשים גם את המבקרים שעומדים מבחוץ כדי להוכיח שהתהליך אינו אמיתי. כך השמאלנים מוכיחים שסמוטריץ, בן גביר וגפני הם קיצוניים בתחפושת. כך מבססים את התזה לגבי ‘תורת השלבים’ או ‘שיטת הסלאמי’, שכן עורכים השוואות לאידאולוגיה ומאשימים אותם בדיבור כפול כלפי פנים וכלפי חוץ. הם נשמעים מתונים בעברית וקיצוניים ביידיש, והמבקרים מעדיפים כמובן להתייחס ליידיש.

חשוב להבין שהנציגים והאנשים בשטח בעצמם משתמשים לפעמים במינוח של תורת השלבים כד לתאר את אופן פעולתם שלהם. הם אומרים שידינו אינה תקיפה, הזמן אינו בשל, צריך להציל מן הארי ומן הדוב וכדומה. אלו הצדקות שבדיעבד לפער בין האידאולוגיה לבין הפרקטיקה. אבל לדעתי במקרים רבים הם לא באמת מתכוונים להתקדם לשלבים הבאים. גם כשידינו תהיה תקיפה הם לא יסקלו מחללי שבת ולא יאבדו בתי עבודה זרה או יוציאו את השמאלנות מחוץ לחוק. להערכתי ביטויים כאלה נועדו במקרים רבים רק להרגיע את האידאולוגים ולומר להם שבינתיים אין ידנו תקיפה ולכן אנחנו מתמקדים בשלב הזה. אחר כך (ויהי רצון שלא יגיע אף פעם ה’אחר כך’ הזה) נדבר על השלב הבא. טענתי היא שבעצם במקרים רבים מדובר בהליכה לכיוון של התמתנות מהותית, והדיבורים על שלבים או שיטת הסלאמי הם רק הדרך להצדיק זאת מול האידאולוגיה (שבה לא מעזים לנגוע). לכן לדעתי נכון יותר לשפוט קבוצות ונציגים כאלה דווקא לפי הפרקטיקה ולא לפי האידאולוגיה והמקורות הכתובים הפנימיים שלהם.

אגב, מכאן גם החשיבות של ההמשגה, כלומר של תרגום הפרקטיקה והחזרתה למישור האידאולוגי. עד שזה לא נעשה, התהליך הוא הפיך, שכן המתח בין הפרקטיקה לאידאולוגיה יכול למשוך אותנו לכאן או לכאן, ואף להפוך חזרה את כיוון ההתקדמות. כאשר מצליחים לתרגם את השינוי הפרקטי לאידאולוגיה מתוקנת וממותנת, הכיוון נעשה יציב יותר. כמובן ששומרי הגחלת האידאולוגית יתנגדו לזה, שהרי זה שומט מידם את כוחם והנהגתם (מציל מידם את הארי והדוב), אבל זה שלב נחוץ מאד כדי לייצב שינויים מבורכים כאלה. יש לאידאולוגיה קסם ועוצמה שלפעמים הפרקטיקה לא מצליחה לעמוד נגדם. זו תרומתי הצנועה בכמה מישורים, שבהם אני מנסה להמשיג ולנסח שינויים שכולם כבר מסכימים להם במובלע אבל לא מוכנים להודות בכך (ביחס לשינויים בהלכה, יסודות מחשבתיים, היחס לדמוקרטיה ועוד). אבל גם אם לא מצליחים לשנות את האידאולוגיה הדבר אינו אומר בהכרח שהשינוי הפרקטי לא מבטא שינוי אמתי.

מנסור עבאס

אני מניח שקל יחסית לגולשי האתר הזה להבין ואולי גם להזדהות עם טענותיי, ובפרט עם הפרשנות שרואה בפרקטיקה משהו מהותי ולא רק טקטיקה שמיועדת לקדם את האידאולוגיה, כל עוד מדובר על יהודים דתיים וחרדים. מה אם אציע ליישם זאת גם ביחס לערבים? אנא, לפני שאתם קופצים, נסו להשוות את הסיטואציה למה שראינו עד כאן אצלנו פנימה. מה שקורה בחוץ נראה ממש ממש דומה.

רוב ערביי ישראל לא מזדהים עם המדינה. האידאולוגיה שלהם ודאי מבוססת על נכבה וקיפוח, על התנכרות וטענות אפליה, ויש שם גם תמיכה לא מבוטלת בטרור ובאלימות כלפי המדינה, אזרחיה ומוסדותיה. הקשר בינם לבין הפלסטינאים שחיים מחוץ לישראל כמעוט מכתיב זאת בהכרח. פלסטינאי כמעט לא יכול כיום להכריז על ישראל כמדינה דמוקרטית סבירה שנותנת יחס סביר, גם אם לא ממש שוויוני, לאזרחיה (רק השוו למה שהם מקבלים במדינות ערב, או ברשות הפלסטינאית ובעזה). זו האידאולוגיה המוצהרת, ועליה שוקדים שומרי הגחלת למיניהם. מי שיתבטא אחרת יחטוף ויוצג כפשרן ובוגד ב’רעיון הפלסטינאי’ (שם הישיבה של אבו מאזן).

המפלגות הערביות באופן מסורתי לא נכנסות לקואליציה, מתנגדות לכל פעילות ביטחונית (ולא רק ביטחונית) של המדינה, והרושם הוא שהן עוינות את המדינה כשלעצמה. חבריהן מזדהים עם טרוריסטים ועם טרור (תוך גינויים רפים, בעיקר כלפי חוץ) וכמובן עם מדינות אויב וכדומה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שמצבם של ערביי ישראל משתפר לאט מדיי. הסיבה העיקרית לכך היא שמי שעוסק בתהליכים הללו הם בעיקר היהודים. הנציגים הערבים עוסקים בבעיה הפלסטינאית נותרים בטהרנות אידאולוגית באופוזיציה, ובכך מתעלמים מצרכי מצביעיהם. לפעמים התחושה היא שיש להם אינטרס להנציח את תחושות הקיפוח ולא לפתור את הבעיות, כדי לקדם את הפוליטיקה הפלסטינאית. משום מה הם לא רואים עצמם מחויבים להיכנס לקואליציה ולתת כתף ולחולל את השינוי, אבל דורשים שהבעיות ייפתרו מעצמן על ידי היהודים שכן נמצאים בקואליציה. כשזה לא קורה, הכי נוח וקל (ומועיל פוליטית-מדינית) להאשים את ישראל בגזענות ובאפליות.

על רקע זה, מנסור עבאס (וחלק נכבד ממפלגת רע”מ שלו) הוא קול חדש ומרענן על המפה העגומה שתיארתי. עצם המוכנות שלו להשתתף בקואליציה ציונית שכוללת מפלגות ימין, לשתף פעולה בכל הפעולות וכמובן בכך גם ליטול חלק באחריות (אם כי עדיין לא כשרים בממשלה. זו שאלה של זמן, כמו אצל החרדים), הוא חריג מאד. מנסור עבאס שייך לתנועה האיסלאמית ובכל זאת מדבר בשפה מתונה וקואופרטיבית יותר, ולכן זה מפתיע שבעתיים. הוא אמנם לא מצהיר על ויתור על רעיונות היסוד הפלסטינאיים (מדינה, זכות השיבה, קיפוח וכדומה), אבל מתמקד בהצלה מן הארי ומן הדוב, כלומר בשיפור מצבם של ערביי ישראל, גם במחיר של התעלמות מהבעיה הישראלית-פלסטינאית. בזמן המבצע האחרון בעזה הוא המשיך להיות חבר בקואליציה נגד כל התחזיות האפוקליפטיות מימין (שהוא לא ייתן לממשלה לפעול), זאת כאשר היו שם נפגעים רבים מבני עמו (כולל אזרחים לא מעורבים). אין פלא שהוא חטף על כך קשות משומרי הגחלת הפלסטינאים (ראו למשל כאן), אבל עמד בכך בגבורה מרשימה.

בעיניי זהו חידוש מרעיש על המפה הפוליטית שלנו. חידוש מרעיש לא פחות הוא שלמרות הנבואות המתמשכות שאין לו אלקטורט ברחוב הערבי העוין, כלומר שהוא לא יצליח לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת, הוא זוכה באופן די עקבי לקולות לא מעטים בציבור הערבי. יש לו את ארבעת המנדטים שלו (הרבה יותר ממפלגת בל”ד הקיצונית), למרות המתקפות הקשות עליו ולמרות שיתוף הפעולה שעד לפני שנה או שנתיים לא היה עולה על הדעת. לכן נראה שמדובר בתופעה חברתית רחבה יותר בציבור הערבי, ולא רק סתם אדם אמיץ אחד. יש לו כמובן גם הישגים לא מבוטלים. הוא הצליח לגייס תקציבים ממשלתיים רבים, לעורר פעילות משטרתית ואחרת ביחס לאלימות בחברה הערבית ועוד ועוד, מה שכל הצעקנים משאר המפלגות הערביות לא הצליחו לעשות מעולם, ומה שכל הצעקנים מימין מוחים עליו.[6]

איך לפרש את תופעת עבאס

גם ביחס לעבאס ורע”מ עולים בדיוק אותם קולות ואותן פרשנויות כמו שראינו ביחס לעמיתיו היהודים (החרדים ובן גביר). מבקריו הפלסטינאים (שומרי הגחלת) מאשימים אותו בבגידה באידאולוגיה. הוא עצמו אינו מתכחש לאידאולוגיה, ומסביר שהוא רק מציל מן הארי ומן הדוב, ומבקריו מהימין היהודי נתלים בזה. מוטי קידר מסביר לנו השכם והערב שזו התנהגות מהשפה ולחוץ (הוא מראה לנו שעבאס וחבריו מדברים אחרת בערבית ובעברית), ולכן מדובר בתורת השלבים ובשיטת הסלאמי. הוא מעגן זאת במקורות אסלמיים כתובים, ובאידאולוגיה של האחים המוסלמים ושל הפלסטינאים בכלל, וכמובן בציטוטים והחלטות של מועצת השורא (מועצת חכמי התורה המוסלמית של רע”מ). זה נשמע  מאד משכנע, שהרי האיש בקיא בחומר ומצטט ציטוטים מלומדים.

אבל לדעתי מתרחש כאן בדיוק מה שמתרחש אצל החרדים ואצל בן גביר. מה שתיארתי בפסקה הקודמת הוא פשוט אחד לאחד מול התמונה בצד היהודי. לא תמצאו אלמנט אחד שחסר. יש פער בין הפרקטיקה לאידאולוגיה, יש ביקורת משומרי הגחלת ומועצת חכמי התורה במגדל השן הדתי, יש חשדות של מבקרים מבחוץ שמדובר בשיטת השלבים, ואין התכחשות של הנציגים עצמם לאידאולוגיה (פרט לכך שמעשית הם פועלים אחרת). גם אצלם יש דיבור אחר כלפי פנים וכלפי חוץ (בערבית או בעברית, כמו ביידיש או בעברית). לכן גם כאן, אני, כמי שמומחה די קטן לאסלאם ולפלסטינאים, קורא את המפה אחרת מכל ה’מומחים’ למיניהם.

לטענתי גם כאן הפרקטיקה מאד חשובה, גם אם ניתן למצוא ציטוטים אידאולוגיים מאד נחרצים ונוקשים. ציטוטים ממועצת השורא ומעבאס עצמו (בעיקר בעבר) לא מרשימים אותי ולא מאיימים עליי. איני מתעלם מהם, אבל אני לוקח אותם בעירבון מוגבל. המסקנה שלי מן הפער בין הפרקטיקה לאידאולוגיה אינה שבהכרח מדובר בתורת השלבים ובטקטיקה, אלא שגם אצלם הפרקטיקה מקדימה את האידאולוגיה, והדרך לשנות את האידאולוגיה יכולה לעבור רק דרך הפרקטיקה. לכן אני לא מתרשם מהציטוטים (למרות שבחלקם הם נכונים), ואפילו לא מכך שעבאס אינו מכחיש אותם ולא מתכחש להם. ראינו שזה קורה גם אצל בן גביר ואצל גפני. מבחינתי עבאס, כמו בן גביר, גפני ואברהם שפירא, הם אנשים שמעורבים בעשייה הפוליטית ובחברה הכללית, ולכן נוצרת אצלם ובחברה שהם מייצגים הזדהות הולכת וגוברת עם הסובב, והיא יותר חזקה מהאידאולוגיה. עבאס כחבר בקואליציה פתאום מבין את המצוקה הישראלית הביטחונית, ואת האפשרויות המוגבלות שלנו להתמודד עמה בלי לפגוע באחיו הפלסטינאים. הארי והדוב כבר אינם רשעים כאלה גדולים, שכן הוא עצמו שותף להתלבטויות ולקבלת ההחלטות. לעבאס, שיושב איתם בחדר, כבר לא תוכלו למכור שחבריו לקואליציה הם כולם רוצחי המונים ללא כל סיבה.

כתרגיל מחשבתי, נסו לחשוב על אנשים שיבחנו את היהדות הדתית לאור ציטוטים ממקורותיה ההלכתיים. אין חולק על קביעות ההלכה לגבי היחס שצריך לתת לעובדי עבודה זרה, השמדת עמלק, עיר הנידחת, הצלת גוי בשבת, איסור לתת לגוים חניה בקרקע בישראל, ובטח לא זכויות (לא להתמנות לשררות). דין מורידים ואין מעלים, איבוד עבודה זרה וכו’. שלא לדבר על יחס ללהט”בים, לנשים, לגוים, או לחילוניים. נציג דתי לא יכול להתכחש למקורות ההלכתיים הללו, ומבחינת רובם (אלו שאינם רפורמים כמוני) הם לגמרי מחייבים ורלוונטיים (זאת התורה לא תהא מוחלפת). אז איך יסביר הפוליטיקאי הדתי שפרקטית הוא אינו דוגל בכל זה? אין לו מנוס מהאמירות כלפי פנים שהוא מציל מן הארי ומן הדוב, ושאין ידינו תקיפה, וכלפי חוץ מהכחשות (אנחנו הרי המצאנו את השוויון, הדמוקרטיה והמוסר, ונשים אצלנו הן בנות מלך) ועוד תירוצים עקומים שהוא עצמו לא מאמין בהם. האלטרנטיבה היא להציג את עצמו כרפורמי שלא מחויב להלכה. אני רוצה להאמין, וגם מאמין באמת, שהם מתכוונים ברצינות גם למה שהם אומרים כלפי חוץ, כלומר שגם במצב שידינו כן תהיה תקיפה הם לא יעשו את כל זה. אנחנו כבר נהיה במקום אחר לגמרי. איך ינמקו זאת אז? לא ננעלו שערי היצירתיות.

בקיצור, למרות הנטיות של הוגים וחוקרים “מעמיקים” שמעדיפים לבחון את שורשי הדברים ואת תיאוריות העומק היסודיות, נכון יותר לבחון קבוצות דווקא במישור ה’שטחי’, כלומר לפי התנהלותן בפועל, ולא לפי המקורות האידאולוגיים התיאורטיים שלהן. אגב, לאור מה שתיארתי דווקא זהו מישור העומק, שכן עם הזמן הוא ייצא החוצה וישנה את התיאוריות שהן דווקא מה שמונח על פני השטח.

עולה מדבריי כאן שהשיח הכפול הוא מאפיין אינהרנטי של קבוצות ששייכות לאידאולוגיות קשיחות, ודווקא בגלל זה איני מתרגש ממנו. הדרך להתמודד עם האידאולוגיה ולשנות אותה היא דווקא דרך התמקדות בפרקטיקה והתעלמות מהציטוטים האידאולוגיים. הם לא מאד חשובים ולא מאד משפיעים. כמובן כדאי לנסות ולצמצם את הפער, להמשיג ולהטמיע את השינויים הללו גם באידאולוגיה, אבל זה תהליך קשה וכאוב, ובמקרים רבים מיותר, ולכן לא נכון להתעקש עליו (ע”ע שינוי האמנה הפלסטינאית, או הוויתור על רעיון ארץ ישראל השלימה).

משמעויות ומסקנות

אני חושב שזוהי בדיוק הדרך לנסות ולצמצם את הניכור בין הערבים הישראלים לבין המדינה והחברה היהודית. אני לא בטוח שתהיה כאן הצלחה כבירה, ואני די בטוח שהמטענים לא ייעלמו והעוינות וההזדהות עם בני עמם מבחוץ גם היא כנראה תלווה אותנו גם הלאה. אני גם מסכים שיש כאן אלמנט של תורת השלבים, שהרי עבאס עצמו מצהיר על כך (בדיוק כמו גפני וסמוטריץ). ובכל זאת, יש כאן כיוון חדש שבעיניי מאד חשוב לתת לו סיכוי ולעודד אותו. בכל מקרה, אין לנו דרך אחרת להתקדם בחזית הזאת, והאלטרנטיבות גרועות הרבה יותר (הן כבר הוכיחו את עצמן כחסרות ערך). אני גם לא רואה מה יכול להיות גרוע כל כך לשתף פעולה עם הכיוון הזה ולעודד אותו. גם אם עבאס יביא תקציבים לשולחיו, איני חושב שזה ייצור איום גדול יותר על המדינה. בסך הכל מדינה דמוקרטית באמת צריכה לדאוג לשוויון בין כל אזרחיה. וגם תועלתנית, סגירת הפערים הללו עשויה לקדם את מצבנו בחזית הפנימית (ואולי כתוצאה מכך גם בחיצונית).

אני לא קורא כאן לנאיביות, אבל כן קורא להיפתח לפרשנות לא מקובלת לפערים ולמתח בין האידאולוגיה לפרקטיקה ולדיבורים כפולים. לא נכון ללכת שבי אחרי המומחים, כי כמו שאמר בן גוריון המומחים הם מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה. שימשיכו לדבר על נכבות ואפליות וזכות השיבה, ואנחנו נמשיך לנסות לצמצם את הפערים ולשלב אותם בעשייה. אני חושב שזו דרך שבהחלט שווה לנסות אותה.

בשולי דבריי רק אומר שאם תרצו להצביע לרע”מ בבחירות הקרובות, לא אומר לכם שזה רעיון טיפשי. כל שאר המפלגות הן עוד מאותו דבר. לא תמצאו אצלם שום בשורה חדשה, ואני מבטיחכם נאמנה ששום דבר לא ישתנה בעקבות הבחירות הקרובות לעומת מה שהיה עד כה. במתן קול לרע”מ יש לפחות סיכוי ממשי לקדם חזית אחת בכיוונים חיוביים. נכון יהיו שם הצהרות על נכבה ומועצת השורא. אז מה? יש כאלה גם היום.

האם זו שמאלנות

קשה להתעלם מהטענה שמדובר בחשיבה שמאלנית קלסית. תמיד מאשימים את בני דודנו השמאלנים בכך שהם מתעלמים מהציטוטים ומהאידאולוגיה ותולים תקוות בפרקטיקה. אז קודם כל, לפעמים גם שמאלנים צודקים (שעון עומד וכו’). יש להיזהר מכשלי אד-הומינם. מעבר לכך, שמאלנים בדרך כלל גם רוצים לעשות ויתורים מפליגים על בסיס התקוות הללו. ימין שפוי, לעומתם, יכול לפעול באופן ‘שמאלני’ כדי לממש את התקוות, כמו שהצעתי כאן, אבל בלי לוותר ויתורים משמעותיים לפחות עד שרואים שהן מתממשות. זו נשמעת לי דרך מפוכחת והגיונית מאד להתנהל, בין אם תכנו אותה ימין או שמאל. השמות והתיוגים ממש לא חשובים. שתי הדרכים האחרות הן או נאיביות (שמאל קלסי) או מיואשות, מייאשות וחסרות אופק (ימין קלסי).

קשר למושגי תשובה

פתחתי בכך שהטור הזה קשור לעשרת ימי תשובה. הקשר הוא בשני אספקטים: ראשית, הקבוצות שתיארתי כאן עושות סוג מסוים של תשובה. הן זזות מהאידאולוגיה הבעייתית לכיוונים ראויים יותר, אבל זה לפעמים קורה ב’מתעסק’, כלומר בלי לשים לב. לפעמים גם לא. האספקט השני נוגע לכל האחרים. אלו צריכים לעשות תשובה ביחס המקובע וחסר האמון שהם נותנים לקבוצות ולתהליכים הללו. עלינו להיות מוכנים לקבל את העובדה שקבוצות שונות עוברות שינויים ולא הכל קבוע ודטרמיניסטי, וזאת גם אם השיח האידאולוגי שלהם עדיין מפגר אחרי הפרקטיקה. שבעתי כבר ציטוטים של מובאות ממקורות אידאולוגיים שמוכיחות שמאומה לא השתנה, לא משתנה ולא ישתנה.

הקיבעון של אדם להיצמד לאידאולוגיה שלו דורש תשובה, והיא נעשית על ידי אותן קבוצות שתיארתי כאן. אבל בה במידה גם הקיבעון שלנו להיצמד לאידאולוגיה של האחר ולא להביט על הפרקטיקה שלו, דורש תשובה מכולנו. אולי כעת זהו זמן מסוגל לכך.

אם יורשה לי, ביום הכיפורים הקרוב אולי כדאי שנתמקד מעט פחות בהצהרות הכלליות הנרגשות והתיאורטיות, וקצת יותר בשינויים פרקטיים בהתנהלותנו המעשית בשנה הקרובה ובכלל. בנוסף, לא תמיד מומלץ לבדוק את הפרקטיקה שלנו על ידי השוואות בינה לבין האידאולוגיה. לפעמים התשובה שעלינו לעשות היא לא מהפרקטיקה לאידאולוגיה אלא דווקא מהאידאולוגיה לפרקטיקה. לפעמים התורה שלנו היא שצריכה לעשות תשובה ולא אנחנו.

גמר חתימה טובה לכולנו.

[1] הביטוי הזה מבוסס על לשונות שונים של חז”ל שמדברים על להציל אבידה מפי הארי ומפי הדוב, אבל מקורם כבר בכתובים (ראו למשל שמואל לז, יז; עמוס ג, יב).

[2] בעבר (ראו בטור 90 ו-330) הדגמתי זאת דרך דמותו של צמח אטלס, גיבור ספרו של חיים גראדה.

[3] אמנם יש עוד שאריות מקוממות של תפיסת העולם העקומה שלהם. ראו, למשל, כתבה על קניית יבול נכרי בשביעית. החרדים, שכזכור הם חלק בלתי נפרד מהמחנה הלאומי והציוני הלוהט שלנו, דואגים במרץ לפרנס את חקלאי עזה על חשבון חקלאי ישראל. כל זאת כמובן מחשש לאיסור “לא תחנם” בהיתר המכירה, שעלול להביא למתן חניה לגויים בקרקע בארץ ישראל. אין גבול לאבסורד.

[4] בטור 448 עמדתי על כך שבעצם כולם מבינים שאין לנו אופציה אמיתית להחרים את בתי המשפט, וכל הדיונים ההלכתיים הם פלפול בעלמא. קשה לאנשים להודות שבמצבנו ההלכה אינה ישימה, כאמור לא יוצאים נגד האידאולוגיה אלא פשוט פועלים נגדה וזהו. כך נוצרת פסאדה של דיון כאילו הלכתי בסוגיה הזאת. בפועל רובם ככולם חושבים שזה אסור ובכל זאת בפועל הולכים לבתי המשפט מי יותר ומי פחות. מדי פעם יש יציאה של יהודי כמו הרב אברהם יוסף שהסביר בטוב טעם שעו”ד ושופטים הם עבריינים שאין לצרפם למניין ויש להתעלם מהם כאילו היו אוויר (הוא העז לומר בקול את מה שכולם חושבים), ואז כולם שותקים במבוכה. הרי בפועל גם הוא כמו כולנו ייזקק לבתי משפט במקרים רבים.

[5] דומני שהסיבה לכך היא שהעקרונות שלמענם הוא נלחם אינם הלכה ולא שייכים לליבה הקשה של היהדות. מדובר בסוג של אידאולוגיה, ולכן קל יותר לומר שזה לא ישים ולא רלוונטי כיום.

[6] אגב, היושר מחייב להודות שלביבי יש חלק בתופעה הזאת. הוא היה הראשון שהזמין את עבאס לקואליציה שלו, מה שלא הבשיל (וכיום כמובן מוכחש בתוקף. ביבי כדרכו מקפיד לקיים את מאמר הכתוב ‘דובר אמת בלבבו’). זה כמובן לא מפריע לביבי וחבריו לזעוק על שהממשלה האחרונה משתפת פעולה עם ‘מפלגות אוהדות טרור ולא ציוניות’ (ולא, הכוונה אינה למפלגות של גפני וליצמן). עד שהוא כבר עושה משהו חיובי, גם אותו הוא מכחיש וזועק חמס. טוב, ביבי גם תחזק את חמאס כלכלית וביטחונית ולא עשה כלום כנגדו (פרט לכניעה המבישה בעסקת שליט), ועדיין יכול לצעוק שהוא מר ביטחון ושהם לא עושים כלום. העובדות לא מבלבלות אף אחד שם.