הצעת הסוכה במגדלים (טור 508)

בס”ד

לפני כמה ימים התפרסם פוסט של הרב עדו פכטר, ובו הוא מציע לשנות את הלכות סוכה ולהתאימן למציאות שבה רבים מאיתנו חיים במגדלי דירות, שבהם אין אפשרות מעשית להקים סוכה כשרה (ראו כאן תיאור של הדברים עם כמה תגובות). הוא טען שבמקומות כאלה יש להקים סוכה מתחת לגג כדי לשמר את חוויית החג. נשאלתי לדעתי על הדברים, ועניתי שלמיטב שיפוטי במישור ההלכתי אין לדברים שחר (לאחר זמן מצאתי שכבר לפני חמש שנים זה עלה כאן באתר). לא ראיתי שהדיון שהתעורר בפייסבוק וברשת בעקבות הפוסט שלו עורר נקודות חדשות והנושא היה נראה לי טריוויאלי ולא באמת שווה טור (בפרט לאור העובדה שבסדרת טוריי על חידושים בהלכה, 475 – 478, בפרט באחרון, הגדרתי את המושגים והמכניזמים הרלוונטיים). אבל מרוב ההמולה מסביב, התרשמתי שהבלבול רב והדיון לא באמת מתקדם. לכן חשבתי שבכל זאת כדאי לעשות קצת סדר בדברים.

שתי טענות דומות אבל מאד שונות

צריך להבחין כאן בין שתי טענות שנראות אולי דומות אבל במהותן הן שונות מאד. טענה אחת היא שבגלל ההבדלים בין המצב העכשווי למצב בזמן חז”ל יש לשנות את הלכות סוכה ולהתיר סוכה תחת גג. טענה אחרת היא שבמקום שבו אין אפשרות להקים סוכה כשרה, עדיף לפחות להקים סוכה לא כשרה תחת גג, כדי לשמר את חוויית החג. הטענה הראשונה היא הלכתית והשנייה היא פולקלוריסטית-תרבותית-חינוכית. אני חושב שבקריאת דבריו שתי הטענות הללו קצת מתערבבות, ויפה היה עושה אם היה מבחין ביניהן ומחדד לאיזו משתיהן הוא מתכוון. על פניו נראה שלשתיהן.

הטענה התרבותית אינה מעניינת מבחינתי. במישור החווייתי יעשה כל אחד מה שעולה על ליבו. אין לזה שום השלכה הלכתית, ולגבי ערכן של חוויות דעתי ידועה, אבל מי שחולק עליי שיהיה לו לבריאות. הטענה ההלכתית הותקפה מפאת היותה רפורמית, לא מחויבת להלכה, חידוש וריענון של ההלכה שלא כהלכה, כניעה לרוח הזמן, סותרת את המקורות וכדומה. אני לגמרי מסכים לביקורות על הטענה הראשונה (ההלכתית), אבל חשוב להבהיר מדוע.

הביקורות על הטענה ההלכתית: הקדמות מתודולוגיות

אקדים שהאמירות שהרב פכטר הוא רפורמי, כופר, או לא מחויב להלכה, לא עושות עליי שום רושם. תיוגים אינם הנושא כאן. השאלה אינה מה נקרא ‘אורתודוקסי’ או ‘רפורמי’, אלא האם הטיעון מחזיק מים בדיון הלכתי. אני גם לא רואה את הדיון על היותו של הרב פכטר רפורמי מעניין או רלוונטי. מה אכפת לי איך תגדירו אותו. הדיון אמור להתמקד בטיעון שלו ולא באדם. בסדרת טוריי הסברתי שאדם יכול להעלות טיעונים מסוגים שונים, לפעמים בלי מודעות, לפעמים הוא סתם טועה, לפעמים לא מנסח במדויק את כוונתו, ולכן אין טעם והיגיון לעסוק בסיווג ותיוג של אנשים. צריך לעסוק בטיעונים. בטורים הנ”ל הצעתי מיון של טיעונים (ולא של אנשים), כאשר טיעון שמרני (על שני סוגיו: מדרשי ופשטי)  הוא טיעון שמתנהל בתוך ההלכה (יש שיכנו זאת ‘אורתודוקסי’). טיעונים אחרים לא (ויש שיכנו חלק מהם ‘רפורמיים’). אם כך, כעת עלינו לעבור מהטוען לטיעון.

העובדה שהשורה התחתונה שהוא מציע עומדת בניגוד להלכה המקובלת, גם היא אינה עושה עליי רושם גדול. וכמובן שאין בינה לבין רפורמיות מאומה. בסדרת הטורים שם הסברתי מדוע שינויים הלכתיים נעשו ונעשים כל העת גם במסגרת דיון שמחויב לגמרי להלכה. טיעונים שמבססים שינויים כאלה נקראו שם “שמרנות מדרשית”. הסברתי שם שכדי שטיעון כלשהו לטובת שינוי בהלכה יחזיק מים בדיון הלכתי, הוא צריך להתבסס על ‘מדרש שמרני’, כלומר על טיעון שמסביר מה השתנה בין זמן חז”ל לימינו, ומדוע ההלכה הנדונה תלויה בפרמטר שהשתנה. אם הראינו את זה, או לפחות העלינו אפשרות כזאת, אנחנו בתוך התחום ההלכתי הלגיטימי. כעת אפשר להתווכח, להסכים או לחלוק, אבל הטיעון כשלעצמו הוא לגיטימי לגמרי, וכאמור היו וישנם רבים כמוהו בספרות ההלכה.

לדוגמה, טיעון שבא להכשיר נשים לעדות בגלל שפעם הן היו חסרות השכלה וסגורות בביתן וכיום המצב השתנה הוא טיעון לגמרי לגיטימי, כאשר יש להוסיף את ההנחה שהפסול שלהן לעדות הוא בגלל חוסר ההשכלה והמעורבות בחיים ברשות הרבים. אלו שתי הנחות פרשניות לגיטימיות, שאפשר כמובן לקבל או לחלוק עליהן, אבל הדיון עליהן נערך במישור ההלכתי. יתר על כן, טענתי שם שגם אם אין לי הוכחה למדרש השמרני, כלומר לזה שפסול נשים אכן נבע מהיותן לא משכילות ולא מעורבות, עדיין יש מעמד לטיעון הזה. הסברתי שנטל הראיה הוא על מי שדוחה הסבר הגיוני בלי להציע אלטרנטיבה. לכן התגובות לטיעון כזה שהוא רפורמי אינן ענייניות. גם אם תכנו אותו כך, זהו טיעון הלכתי לגיטימי (לדעתי הוא גם ממש לא רפורמי, אבל על כך בהמשך).

טלו עוד דוגמה. בעת האחרונה עלו הצעות לשנות את הלכות השמיטה בימינו. במקום לדבר על שמיטת השדות, יש לתרגם זאת למושגים בני זמננו כאשר לאנשים אין שדות ורובם ככולם עוסקים בתחומים אחרים. זו הצעה מהפכנית למדיי, והגרסאות שלה שאני פגשתי לא שכנעו אותי, אבל היא מצויה עדיין בתחום ההלכתי הלגיטימי. יש כאן בעצם דרישת טעמא דקרא: בהנחה (השגויה לדעתי) שמטרת השמיטה היא ערכים סוציאליים כאלה או אחרים, אזי קיומם בזמננו דורש רוויזיה מהתחום החקלאי לתחומים שבהם רובנו עוסקים כיום. אמנם להלכה לא דרשינן טעמא דקרא, אבל יש לכלל הזה לא מעט מגבלות, ובתולדות ההלכה מצאנו לא מעט דרשות טעמא דקרא כאלה. דוגמה מובהקת לדבר היא טענת הרא”ש לגבי מצוות כתיבת ספר תורה (ראו שו”ע יו”ד סי’ רע). הוא טוען שבימינו המצווה מקוימת גם על ידי קניית ספרי תלמוד ופרשנות, ובפשטות נראה שלדעתו אין כיום חובה לכתוב ספר תורה כשר. זוהי מהפכה הלכתית כתוצאה משינוי נסיבות, והיא נסמכת על ההנחה שמטרת המצווה (טעמה) היא ריבוי לימוד התורה. זוהי דרישת טעמא דקרא למהדרין, ואולי היא נסמכת על דברי הרא”ש עצמו בתוספותיו לב”מ צ, שם הוא כותב שבמקום שהטעם ברור כן דורשים אותו.

כל אלו הן הצעות לשינויים מהפכניים בהלכה אבל הן מבוססות על מדרש שמרני ולכן שייכות לדיון ההלכתי הלגיטימי. למדנו, אם כן, שהקריטריון לבחון האם הצעה כלשהי שייכת לדיון הלכתי לגיטימי (או שהיא ‘רפורמית’) הוא קיומו של מדרש שמרני. ושוב, אין צורך להסכים למדרש הזה. עצם קיומו אומר שמדובר בהצעה לגיטימית, גם אם היא לא נכונה לדעתי או לדעתכם. זהו ויכוח ככל ויכוח אחר בהלכה.

בחזרה לטענה ההלכתית של הרב פכטר

אם תחפשו בדבריו של הרב פכטר לא תמצאו מדרש שמרני. הוא מתבסס על כך שאצל יושבי המגדלים בימינו קשה לקיים את המצווה כהלכתה. אבל קושי אינו מדרש שמרני. הוא לא מסביר מדוע טעם המצווה היה שייך פעם ואינו שייך היום. אם הוא היה מעלה טיעון מהסוג: פעם זכרנו את יציאת מצרים באמצעות ישיבה בסוכה, וכיום שאי אפשר לעשות זאת אזי זכירת יציאת מצרים צריכה להיעשות בדרך אחרת (למשל ללמוד את הסוגיות של קרבן פסח שהקריבו לשם שלמים, האם עלה לבעלים לשם חובה), זה היה טיעון לגיטימי. אני כשלעצמי לא חושב שהוא נכון, מפני שגם אז זו לא הייתה הדרך המושלמת לזכור את יציאת מצרים, ולכן סביר שלא זו מטרתה היסודית של המצווה. אבל זהו ויכוח פרשני לגיטימי, וההצעה יכולה להיכנס לבית המדרש ולשדה ההלכתי. אבל אין בדבריו אמירה כזאת. הוא מצביע על מצוקות אבל לא מציע מדרש שמסביר את השינוי שהוא מציע.

בטור 478 עמדתי על כך שזהו המאפיין של ההצעות הרפורמיות לשינויים בהלכה. טיעון רפורמי הוא טיעון שיסודו במצוקה וצורך, בלי שמובא לצידו מדרש שמרני. ולענייננו, אם יש מצוקה בקיום הסוכה כיום אז יש לשנות את הלכות סוכה. טיעון שמרני-מדרשית צריך להתבסס על מדרש מהטיפוס שהבאתי למעלה. ההבדל הוא שהמדרש הזה מסביר מדוע הקיום הקודם אינו נכון במציאות ימינו ויש קיום אחר נכון יותר, ולא מתייחס למצוקה. המצוקה יכולה כמובן להוות טריגר לחיפוש, כלומר להניע אותנו לחפש פרשנות אחרת, או מדרש שמרני, שיאפשר לנו לשבת תחת גג. אבל כל עוד לא מצאנו מדרש כזה, המצוקה כשלעצמה אינה טיעון שיכול לשנות את ההלכה. זהו תורף ההבדל בין הצעה הלכתית להצעה שמחוץ לתחומי ההלכה.

ניתן לנסח זאת כך: שינוי הלכתי לא מיועד לרצות, לפתור מצוקות, או למצוא חן בעיני מישהו. ואפילו לא לאפשר לו לקיים את ההלכה. יסודו של שינוי הלכתי שמרני (להבדיל מרפורמי) הוא האמת. אם האמת היא שבימינו יש לקיים את ההלכה אחרת, אז יש לבצע שינוי הלכתי. אגב, במצב כזה יש לשנות את ההלכה גם אם זה מקשה עלינו בקיומה, או לא מוצא חן ומרבה אהבה לתורה בעיני הרבים. אלו טיעונים לא רלוונטיים כלל ועיקר, ולהתרשמותי הרב פכטר נזקק להם במינון בעייתי (לא רק כאן). בסדרת טוריי הסברתי שזהו ההבדל בין החדשנות ההלכתית שאני מציע לזו שלו. אני לא מחפש קידוש השם הקלת מצוקות וקירוב לבבות של אחינו הטועים או הצודקים. כל זה ממש לא מעניין אותי. אני מחפש את האמת. כך למשל בדוגמת השמיטה שהוזכרה למעלה, אם הייתי משתכנע מהטיעון, ברור שזה היה מכביד עליי מאד (כיום קל לי מאד לשמור שמיטה). ועדיין אם הגעתי למסקנה שזוהי האמת אזי זה מה שעליי לעשות.

זוהי הבעיה היסודית שלי עם הטענה ההלכתית של הרב פכטר. לא זה הוא חורג מהמקובל או מציע  שינוי מהפכני. להיפך, זה הצד לזכותו. הבעיה שלי היא שאיני מוצא בדבריו מדרש שמרני שיבסס את הצעת השינוי שלו.

ניתן כמובן לטעון שבדבריו חבוי מדרש כזה, גם אם הוא לא שם זאת על השולחן. המצוקה הייתה רק הטריגר לחפש מדרש כזה, אבל השינוי שהוא מציע מבוסס על מדרש ולא על המצוקה כשלעצמה. הוא טוען שבימינו כך נכון יותר לזכור את יציאת מצרים. כאמור, אם זה הטיעון אז הוא אולי בתחום הלגיטימי, למרות שאני איני מסכים לו. באותה צורה ניתן היה לומר שבמקום ציצית שהתורה עצמה אומרת שהבטה בה תזכיר לנו את כל מצוות ה’ (שהתכלת בה דומה לים שדומה לרקיע ולכיסא הכבוד), אכתוב לי על קרן השור לזכור את המצוות הללו. זה אמצעי הרבה יותר יעיל. לכן יחסי לטעמי המצוות הוא מסויג מאד, אבל אני יכול להבין את מי שסבור אחרת. זהו ויכוח פרשני-הלכתי לגיטימי. אני בספק אם לזה הייתה כוונתו, שכן לשיטתו הסוכה שתחת הגג היא אמצעי לא אופטימלי. אולי הוא מתכוון שטעם המצווה (ראו בב”ח הידוע בתחילת הלכות סוכה) היא לזכור את הסוכות שעשה לנו הקב”ה (מעננים או סוכות ממש. מחלוקת תנאים), ואז אפשר להבין מדוע הוא מתעקש לבנות דווקא סוכות תחת גג, כי זה מזכיר לנו את הסוכות ההן. אבל שוב לדעתי יש אמצעים טובים יותר לזכור זאת, וקשה מאד לקבל שכל פרטי הלכות סוכה מיועדים כדי לזכור את ענני הכבוד של הקב”ה. וגם אם כן, אז למה ייגרע חלקו של הפרט שסוכה אסור לה שתהיה מתחת לגג? בעיניי זה טיעון לא סביר, אבל עדיין בתחום הלגיטימי.

מצוקה בהלכה

רבים העירו שלמצוקה יש מעמד גם בדיון ההלכתי. יש דברים שהתירו במקום צורך גדול, במצב של הפסד כספי, בעת סכנה (הדלקת נרות חנוכה בתוך הבית), במצוקות אנושיות (היתר עגונות), מפני כבוד הבריות ועוד. אין בכך ספק, אבל לא נראה שזה קשור לדיון שלנו. ראשית, המצוקה כאן אינה כה קשה עד כדי ביטול מצוות עשה דאורייתא. כפי שהציעו רבים, תקנה דירה תוך התחשבות בשיקולי סוכה (או שתעבור לפריפריה, ושאר הצעות שמתוארות כאן). במה השיקול הזה גרוע יותר מכל שיקול אחר שיש לאנשים בקנית דירה?! יתר על כן, שיקול של מצוקה הוא סיבה לדחות את ההלכה, או לפטור אדם ממנה, ולא לשנות אותה. בהלכות סוכה בפרט יש דין שמצטער פטור מהסוכה כי חז”ל דורשים ‘תשבו – כעין תדורו’. אז אם הרב פכטר היה מציע לפטור דיירי מגדלים מסוכה, היה על מה לדון (גם זה לא לגמרי פשוט). הרמ”א פוטר אותנו במצבים מסוימים משינה בסוכה בגלל סיבה כזאת. אבל הרב פכטר מציע לשנות את ההלכה ולא לפטור מדין מצטער. אמנם אם מפרשים את הצעתו באופן הראשון, כלומר שהוא פוטר את הדיירים ממצוות סוכה בגלל המצוקה, ורק מציע להם אלטרנטיבה תרבותית-חינוכית-חווייתית, החרשתי. אבל הצעה לשנות את הלכות סוכה בגלל זה אינה שייכת לקטגוריה של היתרים מפאת מצוקה או שעת הדחק.

הערה על ה’אומץ’

תמיד כשמישהו או מישהי (משום מה זו נטייה נשית) כותב לי שדבריי ‘אמיצים’ אני מתחיל להיות מודאג. ברוב המקרים מדובר במישהו שאין לו מושג בהלכה ואינו יודע לבחון את הטיעון במישור ההלכתי. הוא ניזון מהמצוקה ומחיפוש הפתרון, וברגע שמישהו מעלה פתרון שמנוגד להלכה או לדעות המקובלות הוא נעשה ‘אמיץ’. אני מיד מחפש איפה טעיתי (ולצערי בדרך כלל לא מוצא).

עצתי למגיבים, בפרט לאלו שלא יודעים ללמוד, חסכו מאיתנו את הסופרלטיבים של האומץ. גם בגלל שהם מעידים עליכם יותר מאשר על העניין עצמו, וגם בגלל שטקטית הם מסבים נזק למהלך. ברגע שמישהו מוגדר כ’אמיץ’, סביבתו ההלכתית מבינה (ובצדק בדרך כלל) שמדובר בצעד חסר בסיס הלכתי שזוכה לתמיכה נמרצת של עמארצים. לפעמים זוכי מדליית האומץ הציבורית הם אמיצי הרייטינג, כלומר כאלו שמעדיפים אהדה בקהל הרחב על פני אהדה בין יושבי בית המדרש. אף פעם לא הבנתי מדוע זה יותר אומץ מזה.

אבהיר שאיני מתכוון כאן לומר משהו על הרב פכטר, ואני די משוכנע שהוא באמת ובתמים חושב כך ומביע ביושר את עמדתו. דבריי אלו מוסבים על חלק מביטויי האהדה שהוא קיבל (ושגם אני מקבל). אני מציע לבחון טיעונים כאלה לגופם, ולא לבחון את הטוען, בין על האומץ שלו ובין על מקוריותו או חכמתו. כל אלו אינם רלוונטיים לדיון ההלכתי. ובכלל, עמי הארץ ראוי להם שייכבדו ויישארו מחוץ לדיונים הללו. הייתי אומר להם את מה שאמר רבי יהושע לכותלי בית המדרש שתמכו בדעת ר”א (גם שם זה קרה כשלא היו לו טיעונים משכנעים עבור חבריו בבית המדרש):

גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם…

אנשים שלא מבינים בתחום ההלכתי ראוי להם שיעלו מצוקות ויבקשו פתרונות ויעתרו בפני יושבי בית המדרש. אין להם מה לחוות דעה ביחס לתקפותם ההלכתית של הפתרונות עצמם.

הערות מסכמות של הרב פכטר

כעת ראיתי שהרב פכטר פרסם כמה הערות מסכמות בעקבות הדיון. ראיתי שם כמה רמזים למדרש שמרני, כמו למשל הצעה לבנות מרפסות במרווחים של עשרים אמה (בעיניי אין לזה בסיס הלכתי ממשי), או ראיית המרפסת כאקס טריטוריה, שבזה היא שונה מדירה או בית (גם זה מאד בעייתי שכן הגמרא עצמה מביאה מקרים כאלה ורואה בהם בית לכל דבר). מעבר לזה, רואים שהשיקול היסודי שלו הוא הנגשת ההלכה והידידותיות שלה לציבור הרחב, שבעיניי אינו שיקול הלכתי רלוונטי (וגם אינו ערך בכלל). מבחינתי ההלכה פונה למי שמחויב אליה ואין שום סיבה בעולם לשנות פסיק ממנה כדי לקרבה לאלו שהיא לא ממש  מעניינת אותם. פולקלור אינו הלכה. יתר על כן, מי שמקיים את ההלכה כחלק מפולקלור לא קיים מצווה מימיו. לא ראיתי בדבריו שם דיון על שאלת האמת, אלא בעיקר חיפוש פתרון למצוקה. זה כמובן לגיטימי לגמרי, אבל גם כשיש מצוקה הפתרון צריך להחזיק מים הלכתית, ולדעתי זה לא קורה כאן.

בקיצור, גם בהערות המסכמות הללו לא ראיתי חידוד של היחס בין שתי הטענות. הוא ממשיך ומציג אותן במעורבב, ונדמה לי שזו אחת התוצאות של חוסר הבהירות בדיון כולו. אם הוא היה מפריד בין שני הדיונים הללו, דומני שגם הוא וגם הדיון היו יוצאים נשכרים. ייתכן שכך היינו מצליחים להגיע למסקנות ואולי אפילו להסכים, או לפחות לחדד את נקודות המחלוקת.