מהי הורות (טור 514)

בס”ד

בשבועות האחרונים עלתה בשיח הציבורי במלוא העוצמה השאלה מהי הורות. הדיון התעורר בגלל טעות שנעשתה בבית החולים ‘אסותא’ בראשון לציון, לגבי הפרייה מלאכותית. ברצוני להיכנס מעט לסוגיא הזאת ולהדגים דרכה מתודה ראויה לגיבוש עמדה בסוגיות כאלה.

תיאור המקרה

בבית החולים ‘אסותא’ החזירו בטעות ביצית מופרית לרחמה של אישה שאינה האם הביולוגית. במהלך ההיריון כשעוד הניחו שהעוברה היא בתה של מי שנושאת אותה ברחמה, התברר שלעוברה יש מום בלב. לבקשת האם נערך לה ניתוח לב פתוח בתוך הרחם, שהיה מסובך ומסוכן אבל למרבה השמחה הצליח. אלא שבמהלך הניתוח נערכה בדיקת דם והתברר שאין התאמה בין העוברה לבין האם, ואז התגלתה הטעות. הבת הזאת אינה בתה הגנטית של האישה שנושאת אותה ברחמה (להלן: הפונדקאית).

מיד לאחר מכן טען זוג אחר שמדובר בבתו, והתעורר ויכוח בשאלה מיהם ההורים של העוברה הזאת. הפונדקאית הופיעה בציבור וביקשה שיניחו לה ושזוהי בתה שהיא נושאת ברחמה, סובלת עבורה ודואגת לה. העותרים כמובן לא הסכימו וטענו שהם ההורים ויש לתת להם את התינוקת. לפני כמה ימים הגיעו תוצאות הבדיקה הגנטית והתברר שהעותרים אינם ההורים. כעת לא ברורה זהותם של ההורים הגנטיים של התינוקת. לאורך רוב הוויכוח הציבורי היא הייתה עוברה, אבל לפני כמה ימים המסכנה הזאת כבר נולדה.

מעבר לבדיקת העובדות והכשלים במקרה הזה, מתנהל ויכוח ציבורי לגבי ההורות. גם בציבור וגם בין הגורמים המקצועיים (משפטנים, משרד הבריאות, אתיקנים) הדעות חלוקות. מעניין שהדיון כולו עוסק בשאלה מיהי האם, וישנה התעלמות מוחלטת של כל הצדדים מהאב. זוהי התעלמות בעייתית מאד בעיניי, ואני אשוב להעיר על כך בהמשך. הנושא מסעיר את התקשורת ואת הציבור. התפרסמו על כך לא מעט מאמרים והגיגים, ועד היום נראה שהרוחות לא שקטו וגם ההחלטה טרם התקבלה. הוצגו בפנינו חוות דעת הלכתיות, אתיות ומשפטיות, לכל הכיוונים. חלקן השתנו בעקבות תוצאות הבדיקה הגנטית שנערכה לזוג התובע (ראו למשל כאן בחוות דעת של מכון פועה שהשתנתה בעקבות הממצאים הללו)[1]. כעת גם עולה גם השאלה האם להמשיך את הבדיקות ולחפש את ההורים בין כל המטופלות האחרות בבית החולים, או להותיר את הספק בעינו ולהשאיר את התינוקת בידי יולדתה. זו שאלה שאינה תלויה בהכרח בשאלת ההורות.

תחושת חוסר האונים

הצד השווה לכל המאמרים שראיתי בנושא הזה הוא שאין בהם בירור משמעותי לגופו של עניין. לא ברור על מה בדיוק המחלוקת. לפעמים זה נראה כמו דתיים נגד חילוניים, או שמרנים נגד ליברלים, או כל מיני קורלציות שהקשר בינן לבין העמדות שבמחלוקת אינו ברור. ישנם כל מיני משחקי מילים כמו מיהו “הורה”, או מיהו “הורה ביולוגי”, כאילו שיש דרך לברר את המושגים הללו ובזאת להכריע את הדיון. אבל לא ראיתי אף אחד שבאמת מציע בירור מושגי כזה. חוזרים ואומרים לנו שמה שעולה כאן הוא בירור של מושג ההורות עצמו, או הביולוגיה וכדומה, ועומדים על כך שזהו בירור יסודי ומאד חשוב לערוך אותו. טוב, אם זה מה שעולה וזה כל כך חשוב, לא כדאי לנסות ולהתקדם במהלך של בירור? אבל לגבי זה אני מתרשם ששוררת כאן שתיקה רועמת. ישנן דעות לפה או לשם, אבל אין טיעונים משכנעים ואין בירור ממשי.

בין היתר, ראיתי טענות שתהליכי הפונדקאות והגדרת המשפחות החדשות מעוררים ביתר שאת את הקושי, שכן מצד אחד כבר לא מובן מאליו שההורה הגנטי הוא ההורה האמתי, ויש יותר נטייה לראות בהורה המגדל את ההורה האמתי. מצד שני, הפונדקאות הרגילה היא שירות של רחם בהתנדבות או בהשכרה לטובת ההורים המזמינים, ושם איכשהו ברור לכולם שהגנטיקה היא שקובעת. (אף אחד לא טוען שיש למסור את הילד לפונדקאית שלו). אלא שאצלנו כאמור לא מדובר על השכרת או מסירת רחם, אלא על פונדקאות בטעות. האם זה משנה? יש הטוענים שכן. כל אלו הן טענות שמסבירות למה הדיון הזה הוא קשה, ובפרט למה בימינו זה עוד יותר קשה. אבל הן לא עוזרות לנו להתקדם לקראת בירור השאלה עצמה.

ביסוד הכל שורה רוח נכאה ותחושת חוסר האונים שמלווה את הדיון הזה בצורה מאד חזקה. ישנה תחושה ברורה שאף אחד לא באמת יודע איך מתקדמים כאן. איך מגדירים הורות? גם כשעולים טיעונים זה נשמע קצת שרירותי ותמיד תמיד מתעלם מהצד השני של הדילמה. גם אם מישהו מעלה טיעון לטובת אחד הצדדים הוא אינו מסביר מדוע הצד השני לא צודק. אבל אין פלא בכך, שכן כשמעלים גם את הצד השני שוב חוזרת התחושה שאין לנו דרך משכנעת להכריע לטובת אחד הצדדים. לפני שאנסה להתקדם קצת, חשוב מאד לעמוד על שורשה של תחושת חוסר האונים שתיארתי. אולי זה ייתן לנו כמה רמזים כיצד בכל זאת ניתן להתקדם.

לעצם הקושי: מבט ראשוני

מושג ההורות אינו אובייקט ברור שכל מה שצריך הוא לחקור אותו להגיע לחקר האמת. קודם כל, זהו מושג ולא אובייקט, ולכן אין דרך פשוטה לחקור את משמעותו ולהכריע את הוויכוח לגביו. רבים יאמרו לכם שזה עניין של הגדרה, או סתם קונוונציה. היכן נמצא מושג ההורות האמיתי שכולנו חותרים להגיע אליו? לפי מה נקבע את משמעותו ה’אמתית’? אחד אומר שההורה הוא בעל הגנטיקה והאחר אומר שזוהי הרחם הפונדקאית. המושג של “הורה ביולוגי” שעולה גם הוא בהקשר זה נראה לכאורה חד משמעי יותר, אבל גם עליו יצאו עוררין. יש שטענו שטועים אלו שאומרים שהאם הגנטית היא האם הביולוגית. הפונדקאית גם היא ‘אם ביולוגית’, שכן לא מעט מהביולוגיה של העוברה נוצר ברחמה של הפונדקאית ומכוחה. כך כתב שלמה פיוטרקובסקי וגם כמה פמיניסטיות שהתייחסו לנושא. לי זה נשמע פלפול גרידא, ועוד אשוב לזה בהמשך.

מאלף לראות גם ב”פסיקה” הלא מנומקת של הרב דוד לאו בנושא הזה. הוא רק מציין שדנו בזה ארוכות גדולי ישראל ולא מציג בדבריו שום טיעון או נימוק לגופו של עניין. אבל מה שחשוב לענייננו כאן הוא שלכשתעיינו בדבריו תראו שהוא פוסק שהפונדקאית היא ‘האם הביולוגית’, וזה כבר ממש משעשע. האם הרב הראשי הוא הסמכות הביולוגית העליונה במדינת ישראל, ואנוכי לא ידעתי? שלא תטעו, כפי שההסברתי לא פעם (ראו במאמרי כאן, בתגובתי ליורם יובל כאן, וגם במו”מ שלי איתו בטורים 25 – 26 ובטוקבקים שאחריהם, בטור 146 ועוד), בעיניי ביולוגים לא יכולים להכריע האם הפונדקאית היא אם ביולוגית (ובוודאי שלא “האם הביולוגית”). ברור שישנם תהליכים ביולוגיים שעובר העובר ברחמה, אבל הקביעה מיהי ‘אם ביולוגית’ אינה סוג של עובדה מדעית אלא הגדרה (במשמעות ערכית). בנושאים כאלה אין לביולוג או לאיש המדע שום סמכות או יתרון על אחרים. לכל היותר הוא יכול להביא לידיעתנו עובדות לגבי מהותם של התהליכים הביולוגיים הללו, וכעת נוכל אולי לגבש עמדה טובה ומושכלת יותר במישור הערכי. מכאן תבינו שכשהרב לאו מדבר על השאלה מיהי האם הביולוגית, הוא בעצם מתכוון לשאלה מיהי האם. במילים אחרות, המושג ‘אם ביולוגית’ גם הוא תלוי באוויר ועמום בדיוק כמו המושג ‘אם’ עצמו.

אגב, נדמה לי שהמצב בהלכה די דומה. קשה לי לראות טיעונים משמעותיים לכאן או לכאן בהקשר ההלכתי, ואני משער שגם שם העמדות השונות נקבעות על פי האינטואיציות של האנשים, בדיוק כמו בדיון המוסרי. בוודאי אם אנחנו לוקחים בחשבון את הידע המדעי המוגבל של חכמי התלמוד, פחות סביר לתת להם את ההחלטה גם אם היה לנו מקור תלמודי ברור לעניין זה. בכל אופן, אני מניח שגם בהלכה העמדות לגבי מיהו ההורה נקבעות במידה רבה לפי המסקנה הערכית שנראית לפוסק ולא על בסיס מקורות כאלה או אחרים. ומכאן שהשאלה המעניינת היא דווקא השאלה האתית ולא זו ההלכתית. בסוף בסוף, סביר שזה מה שיקבע גם את המסקנה ההלכתית.

אם נשוב  לדיון הפילוסופי, מסקנתנו עד כאן היא ששורש אחד של הבעיה הוא הקונוונציונליות של המושגים המעורבים בדיון. אם המושגים הללו הם קונוונציות (מוסכמות), כי אז ברור שלא נוכל להכריע בוויכוח על ידי בירור מושגי. מאידך, השאלה למי למסור את העובר היא בעליל שאלה אתית, ולגביה נראה שאמורה להיות תשובה נכונה ולא נכונה. לא סביר להתייחס לשאלות אתיות כשאלות של הגדרה או קונוונציה בלבד, ולכן תשובה שרירותית לא מתקבלת כאן על הדעת. לכל היותר ניתן לומר שקשה לנו להגיע לתשובה, אבל לא שאין תשובה. אמנם יש שאלות אתיות מסוימות שלגביהן יכולות להיות כמה תשובות נכונות, אבל כאן התחושה היא שאין לנו דרך להגיע לאמת, ולא שאין אמת. בניסוח אחר, גם אם נחליט לעשות כאן הגרלה בין האימהות, זה יהיה מחוסר ברירה ולא בגלל שזה באמת לא משנה. אמורה להיות כאן תשובה נכונה.

אציין שאני חולק על הקונוונציונליזם. לתפיסתי מושגים רבים אינם קונוונציה בעלמא, אלא יש להם הגדרה נכונה ואובייקטיבית. ואם מתנהל ויכוח לגביה אזי צד אחד בו צודק והשני טועה. בספרי שתי עגלות (בשער השני) כיניתי את הגישה הזאת אסנציאליזם (מהותנות) לעומת קונוונציונליזם, והסברתי מדוע אני דוגל בו. לפי האסנציאליסט, הדרך להגדיר מושג היא להתבונן בו בעיני השכל ולנסות לתאר מה אנחנו “רואים”. זהו סוג של אפלטוניות שרואה את המושגים כמעין יישים קיימים ולא הגדרות שרירותיות שלנו. בסדרת הטורים על הפילוסופיה (155 – 160) עמדתי על כך שזו הגדרתה של הפילוסופיה: התבוננות ברעיונות ומושגים, המשגה וניסוח שלהם. אלא שגם אם מאמצים עמדה אסנציאליסטית, זוהי הצהרה בלבד. נניח שקיבלתי את הגישה שהמושג קיים ויש לו הגדרה אובייקטיבית. כיצד ניתן להתקדם בבירור שלנו לגביה? כיצד בדיוק מתבוננים באידיאות? ועוד  יותר קשה, כיצד ניתן להסביר זאת לאחרים ו/או להכריע ויכוחים?

לעצם הקושי: המעגליות המובנית בדיון

כל זה מביא אותי לקושי העיקרי בדיון, הן האתי והן ההלכתי. בדיונים כאלה נראה שכל הצדדים מניחים או מצפים שהמתודולוגיה של הבירור תתחיל בהבהרת המושגים (‘הורות’ או ‘הורות ביולוגית’, במקרה שלנו), ומתוך כך נוכל לגזור את המסקנות הערכיות לגבי המקרה דנן (למי למסור את התינוקת). השאלה הראשונה היא  לכאורה שאלה עובדתית (תוצר של תצפית באידאות), והשאלה השנייה היא ערכית (מיהו ההורה במישור האתי, כלומר למי ראוי למסור את היילוד). אבל הקשיים שתיארתי למעלה מחדדים לנו את העובדה המצערת שאין לנו דרך לברר את המושגים כשלעצמם לפני שניגש להכרעות האתיות. הגדרת המושגים עצמם רוויה בערכים, ובעצם מניחה את ההנחות הערכיות. כשתקבע את הגדרת המושגים הללו אמרת בזה מה דעתך לגבי ההשלכות האתיות.

כך למשל כשאתה קובע את ההורות על פי הגנטיקה אתה בעצם מתכוון לומר שראוי לתת את הילד לאם הגנטית ולא לזו שהוא גדל ברחמה (הפונדקאית בעל כורחה). כאשר אנשים כתבו מאמרים שבהם טענו שהפונדקאית היא שהשקיעה בילד, וחלבה ודמה משוקעים בתוכו ולכן היא האם, הם מתכוונים לומר שראוי לתת לה את הילד. אחרת זה סתם ויכוח סמנטי: האחד מדבר על ‘אם’ במובן הגנטי והשני במובן הרחמי. הוויכוח הוא תוצאה של בלבול שנובע מכך שהחלטנו לקרוא לשני אלו באותו שם. לכן נראה שהוויכוח היסודי כלל אינו עוסק במושגים, כלומר במשמעות המושג ‘הורה’, אלא בשאלה האתית למי למסור את הילד. הבירור המושגי הוא סתם הטעייה (לא מכוונת). אלא שגם בשאלה הערכית נראה לכאורה שאין לנו איך להכריע. זה אומר בכה וזה אומר בכה, אבל כיצד נכריע מי צודק? אמנם ביחס למוסר יש לנו אינטואיציות, ועל כך ניתן לקרוא גם במאמרים שעוסקים בנושא שלנו. אנשים בעצם מתחילים מאינטואיציה מוסרית למי ראוי למסור את העוברה, והולכים אחורה ומגדירים על בסיס זה את ההורות. אבל שימו לב שמהניתוח שלי כאן עולה שהצעד השני פשוט מיותר. אם כל משמעותה של ההורות לענייננו היא רק למי למסור את העוברה, אז אמור את דעתך בנושא הזה ואל תכפפיף לזה את הגדרת המושגים שלך. זה לא מוסיף כלום לדיון.

המסקנה היא שאין לנו דרך מתודולוגית לערוך בירור מושגי וממנו לגזור את המסקנה הערכית, שכן זו שלובה בהגדרת המושגים עצמם. לדעתי זהו שורשו של חוסר האונים שכולנו חשים ביחס לשאלה הזאת. אנחנו תקועים כל אחד בצד שלו ובנהמת הכרס שלו, ואין דרך להעלות טיעונים ולהכריע, ובטח לא לשכנע. אביא כעת כמה דוגמאות.

כמה דוגמאות ללולאות לוגיות דומות

על בעיה דומה עמדתי במו”מ שערכתי כאן עם ד”ר ולדימיר ויינשטיין ביחס להגדרת האדם והחיים וגם בטור 424. מהלך מתודולוגי דומה עשיתי במאמרי על השתלת איברים, שם טענתי שאין צורך להגדיר מהם חיים כדי להחליט האם מותר או אסור לקצור איברים על מנת להשתילם אצל חולה שזקוק להם, שכן ההגדרות השונות שאנשים נותנים למושג ‘חיים’ מבוססות בעצמן על העמדה האתית שלהם בשאלה האם מותר או אסור לקצור את האיבר. הם הולכים מהאתיקה למושגים ולא להיפך. אין לנו דרך בלתי תלויה לקבוע מהם חיים אלא דרך ההשלכות האתיות של הדיון. אגב, לשמחתי שם גם הייתה לי דרך להכריע בדיון האתי בלי לעבור דרך הגדרת חיים ובא לציון גואל. אבל בדיונים אחרים יש תחושת חוסר אונים בגלל שאנשים מרגישים שכן צריך לקבוע מיהו ההורה אבל לא מוצאים דרך לעשות זאת.

דוגמה נוספת לאותה מעגליות לוגית היא הדיון שערכתי בהגדרת המושג אינטליגנציה (ראו טור 108 וכן בטוריים 23 – 24). גם שם הראיתי שההגדרות השונות בעצם מוצבות באופן כזה שהן יובילו להשלכות הערכיות הרצויות, והסברתי את הבעייתיות המתודולוגית שקיימת בסוגיות הללו (שמוצגות כאילו הן שייכות לתחום המדע ובעצם הן משקפות עמדות ערכיות).

תופעה דומה ניתן למצוא בפילוסופית המדע של קרל פופר. כידוע, פופר טען שאי אפשר להוכיח תיאוריה מדעית אבל אפשר להפריכה. לדוגמה, התיאוריה שכל העורבים הם שחורים לא ניתנת להוכחה, שכן אינך יכול לדעת האם צפית בכל העורבים שקיימים בעולם. אבל היא ניתנת להפרכה, שהרי אם תביא עורב אחד שאינו שחור היא הופרכה. לכן הוא טען שהקריטריון למדעיות של תיאוריה הוא היותה ניתנת להפרכה. אלא שעולה כאן קושי שיש לתת עליו את הדעת דווקא לגבי תהליך ההפרכה. נניח שראינו עורב ורוד ובכך הופרכה התיאוריה שכל העורבים שחורים. אבל אולי היצור הוורוד שראינו אינו עורב בכלל? והא ראיה, שהוא אינו שחור. איך אנחנו יודעים שהצבע השחור אינו חלק מהגדרת העורב? זכרו שאותה בעיה קיימת לגבי כל תכונותיו של העורב, ולא רק לגבי צבעו. אם כן, עלינו להחליט מהו עורב לפני שצפינו בתכונותיו, אבל אם איננו יודעים מהן תכונותיו כיצד נדע מיהו עורב? שוב יש כאן לולאה שזנבה בתוך פיה. לכאורה יש לבחון מהו עורב (בירור מושג) ואז לחקור מדעית את תכונותיו. אבל תכונותיו שלובות בהגדרה של המושג עורב עצמו.

משעה שהבנו טוב יותר את שורש הבעיה, נוכל לנסות להתקדם לכיוון של בירור המחלוקת ואולי גם לקראת הכרעה.

הטיעון הפורמלי-אתי והטיעון המוסרי

דומני שניתן להבחין בסוגיה הזאת בשלושה סוגי טיעון עיקריים שמשתייכים לשתי קטגוריות שונות:

• הטיעון לטובת האם הגנטית מבוסס על השיקול שהעובר הוא תוצר גנטי שלה ולכן הוא שלה. זה לא ממש טיעון מוסרי (ראו חידוד להלן), אלא סוג של טיעון קנייני. מה שיצא ממני הוא שלי. אין כוונתי לומר שהאם היא הבעלים של הוולד והוא קניינה, אבל זה פועל בלוגיקה כעין קניינית. הוולד הוא שלה, גם אם לא בבעלותה. זהו טיעון אתי-פורמלי.

עליי להבהיר שהמונח ‘אתי’ מכאן והלאה לא משמש אותי באותו מובן כמו ‘מוסרי’. אתיקה היא מערכת כללים שלפיה ראוי לנהוג. היא קשורה יותר לזכויות וקניינים וכדומה, ולא בהכרח לרגשי חמלה והערכה וכדומה. לעומת זאת, מוסר קשור לחמלה ולמחויבות כלפי אנשים מכוח מעשיהם. הדברים יובהרו בהמשך, אבל זה רק מינוח.

זה היה טיעון לטובת האם הגנטית. הטיעונים לטובת הפונדקאית (אשתמש במונח הזה כדי להגדירה מול האם הגנטית) יכולים לעלות משני כיוונים, למרות שהניסוחים שלהם לפעמים דומים מאד. מדובר בטענה שהפונדקאית היא שראויה להיקרא אם ולקבל את התינוקת, מכוח העובדה שהיא גדלה ברחמה. אלא שאת הטיעון הזה גופו ניתן להבין בשתי צורות:

• טיעון אתי-פורמלי, שלפיו הפונדקאית דווקא היא האם הביולוגית. חלק מהביולוגיה של העוברה מיוחס גם אליה, שכן יש בנו ובגופנו רכיבים שמעבר לגנטיקה. חשבו על כך שבלעדי הפונדקאית העוברה הייתה אמנם עם הגנטיקה של האם הגנטית, אבל נותרת ביצית מופרית או אולי עוברה מתה. היא חיה וקיימת רק בזכות הפונדקאית, ולכן ברור שלפונדקאית יש חלק בביולוגיה שלה. כאמור, במקרה שלנו נעשה לעוברה ניתוח לב פתוח בתוך הרחם, שכל כולו יוזמה של הפונדקאית. בכך היא ממש נתנה לה את חייה. אם כן, הפונדקאית היא האם הביולוגית, או לפחות גם היא, והיא ראויה להיחשב ככזאת יותר מהאם הגנטית.
• טיעון מוסרי. הפונדקאית השקיעה בעוברה מאמצים ועברה סבל קשה במהלך ההיריון למענה (כולל הניתוח המסובך ביותר הנ”ל). היא נשאה אותה ברחמה תשעה חודשים על כל המשתמע. לעומת זאת, האם הגנטית לא השקיעה בה מאומה (פרט אולי לטיפולי ההפריה, שגם הם לא תהליך קל כמובן, אבל ספק עד כמה ניתן לראות זאת כהשקעה בעוברה המסוימת הזאת). לכן העוברה ‘מגיעה’ לפונדקאית.

ההבדל בין שני הנימוקים הראשונים הוא בשאלה מהי ביולוגיה או איזה חלק של הביולוגיה הוא שקובע את ההורות. שניהם מקבלים שהבסיס הביולוגי הוא הקובע, אבל יש ויכוח האם הביולוגיה היא הגנטיקה או האינקובציה. אגב, שימו לב ששני הטיעונים האחרונים עוסקים אך ורק באם. לגבי האב אין דילמה, שכן בעלה של הפונדקאית אינו פונדקאי של העוברה. לכן נראה שלגבי האב צריכה לשרור הסכמה שהאב הגנטי הוא האב האמיתי (מכוח טיעון א). אבל משום מה זה לא נכנס בכלל לדיון, ובהמשך דבריי אשוב לנקודה הזאת.

בכל אופן, ניתן לראות הבדל קטגוריאלי בין הנימוקים הללו. שני הנימוקים הראשונים (שמובילים למסקנות הפוכות) מדברים בבירור על השאלה מיהו ההורה, ומניחים שהורות היא עניין ביולוגי. אין כאן חובות מוסריות כלפי האם, אלא הגדרה פורמלית של הורות לפי הביולוגיה (גנטיקה או אינקובציה). לפי הנימוקים הללו, העוברה לא “מגיעה” לאימה מסיבה מוסרית כלשהי, אלא היא פשוט שלה. זה סוג של שיקול עובדתי או קנייני.[2] ההשלכה הערכית (למי לתת את העוברה) נגזרת מהבירור המושגי (מיהו ההורה). כפי שהערתי, האינטואיציה הראשונית של כל הצדדים בדיון הזה הולכת לכיוון הזה.

אלא שהנימוק השלישי מציע לנתק את מושג ההורות מהביולוגיה ולהעביר אותו למישור של ההשקעה. טיעונים כאלה עולים גם לגבי אימוץ, ולפיהם ההורים המאמצים הם ההורים ה’אמתיים’ של הילד שהרי הם אלו שגידלו אותו והשקיעו בו כל חייו. הנימוק הזה הוא מוסרי: מי שמשקיע מגיע לו לקבל את התוצר של השקעתו. יתר על כן, בנימוק הזה נראה שאין עיסוק בשאלה מיהו ההורה. זו שאלה לא חשובה, וההתייחסות אליה אינה כאל עובדה. השאלה החשובה היא למי מגיע הילד, וההורות היא אולי השלכה של השאלה האתית (כפי שראינו למעלה).

ניתן כמובן להתעקש ולומר שמגדירים הורה דרך מי שמשקיע בילד, אבל זהו פלפול. בסופו של דבר ברור שההנמקה הזאת בעצם מכפיפה את הגדרת המושג ‘הורה’ לשאלה הערכית (למי ראוי לתת את העוברה). בהמשך אטען שהנימוק השני הוא פלפול בעלמא. הוא מחביא מאחוריו את הנימוק ג ורק מסווה זאת מאחורי נימוק אתי-פורמלי. אף אחד לא באמת חושב שהורות ביולוגית היא נשיאה ברחם (ע”ע פונדקאית רגילה). בעצם המחלוקת היא בין הפורמליזם שתולה הכל בגנטיקה לבין המוסר שמצדד במסירת העוברה לפונדקאית. בכל אופן, הנימוק השלישי, בניגוד לשני קודמיו, עוסק ישירות בהשלכות הערכיות. אין כאן אפילו מראית עין של עיסוק בבירור משמעותם של המושגים ‘אם’ או ‘הורה’.

בשולי דבריי אוסיף הערה נכונה של יובל שתהה מה לגבי זכויותיו ורצונותיו של הילד עצמו? למה אף אחד לא מדבר על השיקול הזה? כעת אוכל לומר שאם השיקול הרלוונטי הוא במישור המוסרי, אזי עלינו לקחת בחשבון גם את טובת הילד ורצונו ולא רק את מה שמגיע לאם. לעומת זאת, אם השיקול הוא אתי-פורמלי, אזי טובת הילד אינה שיקול רלוונטי (אלא במקרים קיצוניים כמו זה של אם שלא יכולה לגדל אותו). ראיתי שבבית המשפט דווקא התייחסו לזה, אבל רק בהקשר של השאלה האם לערוך בדיקה ובירור מיהי האם, ולא בשאלה המהותית מיהו ההורה.

הכרת טובה וזכויות יוצרים

קשה להימנע כאן מאיזכור שתי סוגיות משיקות, שבשתיהן מצאנו התייחסויות דומות. לגבי זכויות יוצרים (ראו על כך במאמרי הנ”ל), ישנן גישות (לא פופולריות) שלפיהן הזכות שייכת ליוצר כי הוא יצר אותה. היא נוצרה מרעיוני ליבו ומוחו ולכן היא שלו. אצל אפלטון מכונות היצירות “ילדי רוחו” של היוצר, וזה מדגיש את הדמיון לשאלת ההורות. לעומת זאת, הגישות הרווחות יותר בעולם המשפט תולות את זכות היוצרים בשיקולי תועלת חברתית (נותנים ליוצר זכות כדי לדרבן אנשים ליצור). זהו ויכוח מאד דומה למה שאנחנו מוצאים כאן. אמנם בסוגיית זכויות היוצרים איני מכיר מישהו שמייחס חשיבות מהותית למאמץ של היוצר. בעלי הגישה הקניינית טוענים שכל עוד הוא יצר את הרעיון הזה הזכויות הן שלו. אחרים לא מוכנים להכיר במטפיזיקה פורמליסטית שכזאת, ולכן תולים זאת בשיקול תועלת חברתית (מוסר, אם תרצו).

בפאנל שהשתתפתי בו (ראו גם בדיון שנערך אחריו) טענתי שזכויות יוצרים הן ביטוי לבעלות של אדם על מידע שלו (שהוא יצר), וגזרתי מכאן שלהורים יש בעלות על המידע הגנטי שיצר את ילדיהם (או על טיפות הזרע והביצית שהותירו אחריהם). זהו בסיס לנימוק האתי-פורמלי שמדבר על שיוך של הילד להוריו הגנטיים. המידע שיצר אותו ועומד בבסיסו בא מהם וזה נותן להם זכויות לגביו. זה מוביל אותנו לזכויות יוצרים ישירות לשאלת ההורות (שעלתה שם בפירוש).

תופעה דומה ניתן לראות במאמרי על הכרת הטוב (שם הבאתי בקצרה גם את הדוגמה של זכויות יוצרים). עמדתי שם על כך שיש בתורה וגם באינטואיציה שלנו שני סוגים של הכרת טובה: הכרת טובה מוסרית והכרת טובה פילוסופית (אונטית). הכרת טובה מוסרית היא החובה להחזיר טובה למי שגמל עמי טובה. זה כמובן מותנה גם במאמץ שהוא עשה לשם כך, וככל שהוא התאמץ יותר עבורי מגיעה לו הכרת טובה גדולה יותר ממני. הכרת הטובה הזאת מגיעה לו מכוח שיקול מוסרי. לעומת זאת, הכרת טובה פילוסופית היא המחויבות כלפי מי שבאתי ממנו. זה לא מגיע לו מוסרית אלא פשוט שלו. עצם העובדה שהוא יצר אותי נותנת לו זכויות לגבי (משעבדת אותי אליו), בלי קשר להשקעה ולמאמצים. הבאתי שם מפרשים שתולים זאת בפסוק “הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך”. המחויבות והכרת הטוב שלנו כלפי הקב”ה נובעת מזה שהוא עשה אותי ומזה שהוא כונן אותי. עצם היצירה היא סיבה אחת להכיר טובה (הכרת טובה אונטית), וכמובן התחזוקה והגידול שלי, ההשקעה בי, היא הסיבה המוסרית לכך.[3]

אחת הדוגמאות שהבאתי שם היא המחויבות שלנו כלפי ההורים. טענתי שאינטואיטיבית קיימת אצלנו תחושה שיש לבן מחויבות להוריו מעצם העובדה שהם הוריו. מעבר לזה יש לו חובת הכרת טובה כלפיהם עקב ההשקעה שלהם בו. אלו שתי מחויבויות ושתיהן קיימות. זה ממש מקביל למחלוקת שראינו במקרה של החלפת העוברה.

בחזרה אלינו

אם כן, לכאורה עשינו את הצעד הראשון בבירור שלנו. לפחות כעת ברורים לנו שני צדדי הדיון: האם הורות נקבעת במישור האונטי-פילוסופי, או שמא במישור המוסרי. הייתי מנסח כעת את השאלה האם הבירור המושגי הוא הקובע (ואז עלינו להיזקק לשיקול אתי-פורמלי) או כללי המוסר שתולים זאת בהשקעה הם הקובעים. הוויכוח במקרה שלנו יכול להיות בשאלה מי משני אלו צודק. אבל כפי שאסביר עוד רגע, בעיניי סביר יותר שכולם מסכימים ששני הצדדים קיימים, והשאלה מי משניהם גובר.

אקדים הסבר מדוע אנשים שונים תומכים בצדדים שונים. מי שמחזיק בעמדה קונוונציונליסטית, כלומר שלטענתו המושגים הם עניין של הגדרה שרירותית גרידא (קונוונציה), אינו מייחס חשיבות לגנטיקה. אנחנו מגדירים הורה לפי התכלית של המושג. אם ערכית לדעתנו יש למסור את העוברה לפונדקאית (כי היא השקיעה בה), אז נגדיר את מושגי ההורות בהתאם. אבל מי שמאמין שלמושג יש מהות (אסנציאליסט) ושואל את עצמו מהי הורות לפני שהוא נותן את דעתו להשלכות הערכיות, יגיע כנראה לתשובה שהביולוגיה היא הקובעת. הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר שלפי הגישה הזאת די ברור שהגנטיקה היא הקובעת, שכן התוספת הביולוגית של הפונדקאית היא עניין חיצוני (מי שמספק לאדם אוכל, אף אחד לא יאמר שהוא אביו, גם אם בגופו של האוכל יש תוצרים של הספק). לכן כתבתי שלדעתי הסבר ב מלמעלה לא באמת עוסק בהגדרת הורות אלא בחובה מוסרית. הניסוח כאילו הפונדקאית היא האם הוא מוסר במסווה פורמלי.

אבל כעת כל אחד צריך לשאול את עצמו האם הוא באמת לא מייחס שום משמעות למושג ‘הורה’ מעבר להשלכות האתיות שלו. כבר בתחילת הטור הערתי שרוב האנשים חשים שהסדר הנכון של הדיון הוא בירור המושג ‘הורה’ ורק אחר כך לגזור מכך את המסקנות הערכיות. אם כן, אנחנו חשים שיש למושג הזה משמעות כלשהי, גם אם קשה לשים עליה את האצבע. אלא שאם זה כך, אז המועמד הסביר להגדיר הורה במובן שמנותק מההשלכות הוא המובן הגנטי (ואולי ביולוגי בכלל). זה מי שאנחנו רגילים לקרוא לו הורה. חשבו על מצב שבו אין פונדקאית, או כשהאם הפונדקאית מקבלת שכר, או בדיון לגבי האב שאצלו לא מתעוררת שאלה של פונדקאות. בכל המקרים הללו כולם מסכימים שהבן הוא של ההורה הגנטי. הגנטיקה היא שקובעת את ההורות. אם כן, אף אחד מהצדדים לא יכחיש את עצם המשמעות של הגנטיקה ביחס להורות. אי אפשר לומר שהגנטיקה אינה רלוונטית. המחלוקת מתעוררת רק כאשר הגנטיקה מתנגשת מול זכויות של פונדקאית.

אבל אם זה כך, אז הגדרת ההורות כן ברורה. הגנטיקה היא שקובעת אותה. הוויכוח מתחיל רק במקום שבו יש פונדקאית (לא בשכר) שמגיע לה לקבל את העובר (למרות שאינו בנה). כפי שראינו, זהו דיון מוסרי (שלפעמים נערך במסווה אתי-פורמלי, אבל זו סתם הטעייה). אם כן, הוויכוח הוא האם הזכות המוסרית יכולה לגבור על ההגדרה האתית-פורמלית של ההורה או לא. האם מוצדק לקחת את הילד מהוריו בגלל שיקול מוסרי או בעקבות השקעה של אחרים בו. אתם כבר יכולים לראות לאן זה הולך.

טלו את פסקו הנ”ל של הרב דוד לאו. נאמר בו שהפונדקאית היא האם לעניין יוחסין, אבל מיד אחר כך הוא טוען שבכל זאת צריך לבדוק מי האם הגנטית כדי שהעוברה הזאת לא תיכשל בנישואין לאחיה (עריות). אבל אם לדעתו הפונדקאית היא אכן האם, אז למה אחיה של העוברה מהאם הגנטית הוא בכלל אחיה? למה נישואין אליו זו עבירת ערווה? הרי אין להם אותם הורים. במילים אחרות, ברור שגם מי שסובר שיש למסור את העוברה לפונדקאית אינו מתעלם מהגנטיקה. האמירה שהפונדקאית היא האם אינה אלא אמירה ערכית שיש למסור את העווברה לפונדקאית, במסווה של שיקול אתי-פורמלי. אני מזכיר לכם שהרב לאו אומר שהיא “האם הביולוגית”!, ומיד אחר כך עובר לדיון שמניח שאיסורי ערווה הם עם אחיה הגנטי. זה כבר ממש נראה כמו סתירה. מכאן עולה שטיעונו רק מנוסח כך כדי להראות לבעלי הגישה האתית-פורמלית שהם לא צודקים גם במישור שלהם. אבל הוא לא באמת מתכוון להגדיר את הפונדקאית כהורה.

לא מצאתי מי שאומר שגם אם מוסרים את העוברה לאם הגנטית, עדיין חשוב לברר ולשמור את המידע לגבי האם הפונדקאית, כדי למנוע נישואים של העוברה לאחיה מהפונדקאית (זהו איסור ערווה, לא?!). בקיצור, הטענה שהאם הפונדקאית היא האם הביולוגית לא באמת מחזיקה מים. מי שמאמין שיש למסור את העוברה לפונדקאית לא מדבר על השאלה המושגית-עובדתית מיהי האם אלא על השאלה הערכית למי יש למסור את העובר. מטרתו של השיקול הזה היא לקדם את התזה המוסרית במסווה של טיעון אתי-פורמלי.

מסקנות והכרעה

עדיין לא הכרענו בדיון עצמו. התקדמנו בכך שהבנו שלכל הדעות הגנטיקה היא שקובעת את ההורות. הצד שמתנגד לזה רק טוען שמוסרית התינוקת מגיעה למי שהשקיעה בה. הדיון הוא האם אכן השיקול המוסרי גובר או ההגדרה המושגית היא שקובעת, וכדי להכריע עלינו לדון בשאלה הזאת עצמה. כלומר הדיון אינו בשאלה מיהו ההורה אלא בשאלה האם ראוי לקחת את הילד מההורה ולמסור אותו למישהו אחר.

אלא שבשאלה הזאת די קל לטפל לדעתי. אם האם הגנטית היא אימה של העוברה, אזי לטעון שיש לקחת את העוברה מאימה למסור אותה למי שהשקיעה בה, מניחה שמדובר כאן בחפץ שיש למסור אותו למי שהוא “מגיע” לו. אבל ילד אינו חפץ ולא סביר למסור אותו למי שהוא מגיע לו. ילד איננו פרס שניתן לאדם אציל שהשקיע בו, עם כל ההערכה למעשיו ולמסירות שלו. ההנחה שלי היא שילד אמור לגדול אצל הוריו. זהו עיקרון אתי-פורמלי, גם אם לא מוסרי, וכפי שראינו הוא מקובל על כלל הציבור.

כדי לחדד זאת, חשבו על מצב שבו אין את השיקול המוסרי לטובת הפונדקאית. במצב כזה אף אחד לא היה אומר שלילד אין אם בכלל ולכן יש למסור אותו לאימוץ. כולם היו מסכימים שקודם כל האם הגנטית היא האם ויש למסור לה את הילד. כעת מתעוררת שאלה האם לקחת את הילד מאמו למסור אותו לפונדקאית. על שאלה זו ניתן לומר (לא במובן הקנייני אלא במובן של כללי התנהלות משפטיים ראויים) המוציא מחברו עליו הראיה. כדי להוציא את הילד מאימו ולמסור אותו לאישה אחרת דרוש טיעון ברור. בהיעדר טיעון כזה יש להשאיר את התינוקת אצל אימה. אף אחד לא יאמר לקחת תינוק מאמו כי מישהי אחרת השקיעה בו ועזרה לו, כמה שההשקעה תהיה גדולה וכמה שמגיעה לה הערכה על כך.

אי אפשר להתכחש לכך שהכרעה זו יוצרת תחושה קשה במישור המוסרי. הפונדקאית האומללה השקיעה את חלבה ודמה בעוברה, היא הייתה בטוחה שמדובר בבתה שלה, וכעת לוקחים אותה ממנה. אבל חשוב לשים לב שמדובר בתחושה מוסרית ובחמלה על הפונדקאית ולא בשיקול אתי מהותי של מיהו ההורה. השימוש בהגדרה שונה של אם או של הורה הוא הטעייה (תמימה כמובן). תחושת העוול המוסרית מנסה לתרגם את עצמה לשפה של הורות, וזה עצמו מעיד שכולנו מבינים שההורות הביולוגית היא שיקול מאד משמעותי באשר לשאלה למי למסור את התינוקת. לקחת ילד מהוריו ולמסור אותו למישהי אחרת נשמע לי צעד בעייתי מאד ועם כל הצער על הפונדקאית הטוען שזה מה שצריך לעשות עליו נטל הראיה.

משמעותה של ההכרעה: האנליטי והסינתטי

דומני שהמחלוקת בסוגיה הזאת קשורה למחלוקת האנליטית-סינתטית שתוארה בקוורטט שלי. בעלי עמדה אנליטית רואים את המושגים כקונוונציות שרירותיות, או הבניות חברתיות אם תרצו, ולכן לשיטתם אין אמת ושקר בהגדרת מושגים. המושגים החברתיים הם הבניות שנועדו לקדם מטרות (חלקן טובות מאד). אין פלא שהם מכריעים בשאלה לפי התפיסות המוסריות שלהם ולא לפי הגדרות של מושגים. הם מבטאים זאת באמירה שהפונדקאית היא האם, אבל כאמור זוהי אמירה ריקה. כך גם לגבי מין ומגדר. גם שם הטענה שלהם היא שמדובר בהבניות חברתיות, ולכן יש להכפיפן לאג’נדה ולמטרות החברתיות הראויות (בעיניהם). אני חושב שתחושת חוסר האונים והמעגליות שתיארתי למעלה נובעת מחוסר הבנה של ההבחנה בין המישורים: המישור המושגי של ההורות והמישור הערכי שנגזר ממנו או שלא. אי אפשר להבחין בין המישורים הללו אם לא מאמצים תפיסה אסנציאליסטית לגבי מושגים.

המתנגדים טוענים שלהורות ולאימהות יש הגדרה אובייקטיבית, ומטרות, ראויות ככל שיהיו, לא יכולות לשנות אותה. ומכאן שבהחלט כן אפשר להכריע במישור המושגי, ואז לעבור לשאלות הערכיות. הלולאה הלוגית לא מתעוררת במסגרת תמונה אסנציאליסטית-אפלטונית שרואה בהגדרות של מושגים טענות שיש לגביהן אמת ושקר. לפי התפיסה הזאת, השיקול המוסרי לא יכול לקבוע את ההגדרות של המושג, והוא יכול להילקח בחשבון, אם בכלל, רק אחרי שמסיימים את הדיון המושגי והאתי.

הסברתי שם שתפיסה כזאת בדרך כלל מתבססת (וגם צריכה להתבסס) על מקור טרנסצנדנטי שקובע ונותן למושגים את משמעותם (הוא “ברא” אותם). זהו אלוהים, לפחות במובן פילוסופי כלשהו. בתפיסה מטריאליסטית-אתאיסטית אין מקור כזה, ואין שום סיבה להתייחס ברצינות למושגים ולהגדרתם ולראות בזה בסיס לנורמות וקביעות מוסריות. מכאן נגזרת האנליטיות והקונוונציונליזם המושגי. מי שדוגל בעמדה סינתטית (ובדרך כלל מדובר באדם שמאמין באלוהים, לפחות פילוסופית. ראו טור 456) רואה במושגים סוג של אידאות אפלטוניות, ולכן עליו לצפות במושגים הללו כדי לדעת מהי הגדרתם ה”אמתית”. מי שמגדיר אותם אחרת טועה בעיניו. זוהי בדיוק פעולתו של העיון הפילוסופי (כמו זה שעשיתי כאן). מבחינתו הגדרת המושג (ההורה) היא הבסיס להכרעה הערכית (למי למסור את העובר). זהו סוג של עובדה, אם נאהב אותה או לא, ולא קביעה שמסורה לנו. אגב, למעלה הזכרתי כבר את מאמרי שבו עמדתי על ההבדל בין ההלכה שתופסת את הקניין כעובדה למשפט שרואה בו קונוונציה שנקבעת להשגת מטרות חברתיות. זהו שיקוף של ההבחנה שעשיתי כאן.

לדעתי זוהי גם הסיבה לכך שהדיון כולו עוסק בשאלה מיהי האם, ויש התעלמות בוטה מהשאלה מיהו האב. הרי אם יחליטו למסור את העוברה לפונדקאית, אזי אביה יהיה בעלה של הפונדקאית, בעוד שלגביו לגמרי ברור שאין לו שום זיקה אליה. ביחס לאב אין חולק שהאב הגנטי הוא האב (אגב, זו עוד ראיה לכך שכולם מסכימים שהגנטיקה אינה בלתי רלוונטית לדיון ויש הגדרה אובייקטיבית למושג ‘הורה’). דומני שזו הטיה של הדיון מהכיוון האתי-פורמלי לכיוון המוסרי. במישור המוסרי אין משמעות לשאלה מיהו האב כי לאב אין יחס מוסרי לעוברה. הוא לא השקיע בה מאומה ואבהותו אינה אלא עובדה פורמלית. אבל בתפיסה האתית-פורמלית לאב ולאם יש מעמד שווה כמי שאחראים לגנום של העוברה (המאמץ וההשקעה אינם פרמטר רלוונטי במישור הזה). ההתעלמות משאלת האב מצביעה על כך שבלי שנשים לב הדיון כולו מוטה לכיוונים המוסריים-קונוונציונליסטיים. כך יוצא שגם הדעות שדוגלות בגנטיקה לא מזכירות את האב. כמו שקורה בהרבה מקרים, בלי שנשים לב הפירוק האנליטי משתלט על השיח משני צדדיו. גם השמרנים-אסנציאליסטיים מתנסחים בשפה שנכפית עליהם בשיח האנליטי-קונוונציונליסטי.

אציין כי ניתן להרחיב את הניתוח הזה לכל תופעות הפירוק של מושגי המשפחה, המין המגדר. הגדרת סוגים רבים ומגוונים של משפחות, הגדרת סוגי מגדרים ושאר מושגים חברתיים, תלויה באותה מחלוקת אנליטית-סינתטית. מבחינת בעלי העמדה האנליטית מדובר בהבניות חברתיות, ואין כאן נכון יותר או פחות. לכן אין עדיפות להגדרות המקובלות פרט לזה שהבנייתן קדמה לנו ולכן היא כבר קיימת. לכן מבחינתם גם אין סיבה לא להבנות עוד גוונים וסוגים של משפחות, שהרי אין כאן נכון ולא נכון. אחת ההשלכות של הניתוח שלי היא שגם בלי שעשיתי סקר אני יכול לשער שאנשי ימין-דתי ייטו לעמדה הגנטית ואנשי שמאל-חילוני ייטו לעמדה המוסרית (לפי ההשקעה). הרי לכם הסבר לאחת הקורלציות המוזרות שקיימת בדיון הזה. יהיו שיתלו זאת בשמרנות מול חדשנות, אבל לדעתי זוהי סינתטיות מול אנליטיות (או קונוונציונליזם מול אסנציאליזם).

כדי לחדד את ההבדל אוסיף שאני למשל לא רואה את עצמי כשמרן, אבל אני כן אסנציאליסט. מחד גיסא, אני נוטה לחשוב שיש נכון ולא נכון בהגדרות חברתיות, כלומר אני אסנציאליסט. אבל מאידך גיסא אני לא בהכרח חושב שההגדרות שהיו מקובלות פעם הן נכונות יותר, כלומר איני שמרן. כך למשל בוויכוחים לגבי המגדר אני דוגל בקוויריות מתונה (ראו בטורים 497 ו-504), כלומר שהמגדר אינו בהכרח תלוי במין. זו אינה תפיסה שמרנית כמובן, אבל היא בהחלט תואמת גם לאסנציאליזם. קוויריות קיצונית, כפי שהגדרתי אותה שם, מבטאת עמדה אנליטית שלפיה אין הגדרה אמתית ומדובר בהבניות לצרכים חברתיים. לזה אני כמובן מתנגד, ואף הראיתי את האבסורדים שהיא מובילה אליהם.

משמעותו של הניתוח הזה: התבוננות במושגים

הניתוח שעשיתי כאן הוא דוגמה למה שכיניתי למעלה התבוננות במושגים. הגעתי למסקנה לגבי משמעות ושל מושג ההורה, וממנה גזרתי את ההשלכות הערכיות. תחושת חוסר האונים שתיארתי למעלה, נבעה ממחוסר היכולת להפריד את הדיון המושגי מהשלכותיו הערכיות, וכאמור יסודה בקונוונציונליזם. אסנציאליזם אינו רק סיסמה לא קונסטרוקטיבית כפי שמניחים אנשים (הזכרתי זאת למעלה). הוא יכול בהחלט לכוון אותנו גם לבירור פרקטי לגבי משמעות של מושגים. קודם כל עלינו להבין שאנחנו עוסקים במושג עצמו ולנסות לנתק אותו מההשלכות הערכיות. אחרי שניתקנו אותו, הגענו למסקנה שבעצם אין עמימות ביחס למושג ההורות (כל עוד מקבלים שיש מושג כזה והוא לא רק הבניה חברתית למטרות אג’נדה). עלינו לבחון מהי הגדרת המושג לפי מקרים ומופעים שונים שלו, וכך עשיתי כאן, והגעתי למסקנות שהגנטיקה היא הפרמטר הרלוונטי. כעת ניתן לגזור ממנו את ההשלכות הערכיות המתחייבות.

אגב, המהלך הזה הוא מהלך קלסי של פילוסופיה אנליטית. כבר כתבתי לא פעם שאני לגמרי מחסידיה של המתודה האנליטית בפילוסופיה שכן היא מסייעת להבהיר מושגים, דיונים ומחלוקות, אבל אני מתנגד לגישה האנליטית שרואה באנליזה המושגית-לוגית חזות הכל. כאן תוכלו לראות דוגמה יפה לזה. מתודה אנליטית היא מה שעשיתי כאן. גישה אנליטית מובילה לקונוונציונליזם, לחוסר אונים ולחוסר יכולת להכריע בין שתי אפשרויות אם שתיהן קוהרנטיות.

הערה קצרה: האם לחפש את ההורים?

השאלה האם להמשיך ולחפש את ההורים הגנטיים היא שאלה אחרת. לדעתי בהחלט כן, אבל זה לא הנושא העיקרי שלי כאן. בקצרה אומר כך. הלכתית זה חשוב כדי למסור את התינוקת להוריה וגם כדי למנוע נישואי אחים (בעצם לא רק הלכתית. יכולות להיות בעיות שונות מנישואין כאלה). הטיעון המוסרי לא יכול לשנות את המצב המשפטי-פורמלי. הילד הוא של הוריו (אם כי לא שייך להוריו), ואם יש אפשרות למצוא אותם, הקושי שבכך אינו סיבה לא לעשות זאת. החמלה על הפונדקאית גם היא אינה סיבה לא למסור את הילד להוריו, ואיני רואה הבדל בין מצב שבו יש עתירה של זוג קונקרטי (כפי שהיה בתחילת הדרך) לבין מצב שעלינו לחפש את הזוג הזה. מעבר לכל, גם לאבא יש זכויות, ובעלה של הפונדקאית ודאי לא יכול לבוא במקום האב הגנטי.

[1] אין כל סתירה בין שתי חוות הדעת הללו כמובן. ניתן בהחלט לומר שהאם הגנטית היא האם האמיתית, אבל אם קשה מאד למצוא אותה ויש אם פונדקאית אז לא כדאי ואין חובה להמשיך לחפש.

[2] להבנתי, בהלכה קניין הוא עובדה. ראו על כך במאמרי כאן.

[3] יש מקום להתלבט מה משני אלו הוא העשייה ולמה הפסוק קורא כינון.