עוד על פולמוס הרב קרים: הומוסקסואליות, סירוב פקודה, שריפת “הברית החדשה” וטבען של נשים (טור 16)

בס”ד

כשנכתב הטור הקודם שלי על הלכה ומוסר ביחס לאשת יפת תואר, הפולמוס סביב דברי הרב קרים היה רק בראשיתו. הבנתי שהוא עוד יימשך קצת, אבל לא העליתי בדעתי עד כמה. הפולמוס מסרב לדעוך, ואם לא היה פיגוע גדול בצרפת הלילה, עוד היינו סובלנים ממנו באותה עוצמה עד עצם היום הזה. במסגרתו עולים באוב עוד ועוד ציטוטים של הרב קרים מן העבר. מה שאני זוכר מביניהם הוא צידוד בסירוב פקודה שעומדת בניגוד להלכה, הגדרת נשים כסנטימנטליות לגבי פסלותן לעדות, הגדרת ההומוסקסואליות כמחלה, ולבסוף מציאתו של אחמד טיבי שליט”א, אביר המוסר, הסובלנות והטרור, לגבי דברי הרב קרים על החובה ההלכתית לשרוף את “הברית החדשה” ושאר ספרי כפירה.

קשה לדון בפירוט בכל אחת מהפנינים הללו בפני עצמה, אבל בטור הזה אנסה לגעת בכל אחת מהן קצת כדי לקבל תמונה כללית. אני אגע ביתר הרחבה בשאלת ההומוסקסואליות. אבל ראשית עליי להקדים נקודה כללית.

דיון מקדים בהנחות הכלליות

דומני שכמעט בכל המקרים הללו גישתו של הרב קרים (אם אכן הוא אמר את הדברים) מניחה שתי הנחות: 1. ביסוד דברי התורה יש תמיד סברא פסיכולוגית-חברתית-מוסרית. 2. הסברא הזאת היא מהותית, ולכן נכונה תמיד (וכנראה גם לכל אדם ולכל מצב. אם כי זה לא לגמרי ברור מדבריו).

בטור הקודם שלי הסברתי למה איני מסכים להנחה הראשונה. יש הלכות בתורה שניכר בעליל שאינן באות משיקול מוסרי פשוט (כמו חיוב אשת כהן שנאנסה להיפרד ממנו, וראו עוד גם בויכוח שהתעורר בתגובות לטור ההוא). מכאן ברור שיש הלכות בתורה שבאות להשיג מטרות אחרות, לא מוסריות. שם התייחסתי לזה כערכים דתיים, או מטרות דתיות. בלשון בעל דרשות הר”ן, “חול העניין האלוהי”. יתר על כן, מסקנתי היתה שאפילו ההלכות שכן נראות קשורות לשאלות מוסריות עוסקות בספירה ההלכתית ולא בזו המוסרית. כך אשת יפת תואר הוא היתר הלכתי, אבל האיסור המוסרי (שהוא תלוי זמן ומקום, אבל בימינו נראה שהוא ודאי קיים) נותר בעינו. כך גם לגבי איסור רצח, שגם הוא איסור הלכתי, ובמקביל לו קיים גם איסור מוסרי (לכן אין איסור “לא תרצח” הלכתי על גוי, בעוד שהאיסור המוסרי בעינו עומד כמו ביהודי).

כעת נעבור לבחון בקצרה את הנקודות שעלו בהמשך הפולמוס. לאור הויכוחים על הטור הקודם אקדים שוב ואומר שאני ניזון מהציטוטים במאמרי הדיווח. לא בדקתי את הדברים במקורם, ולכן גם אם אביע עמדה ביקורתית, אין לראות בדבריי ביקורת על הרב קרים ותפיסותיו אלא על העמדות שהושמו בפיו. הוא עצמו, עם כל הכבוד, לא חשוב לדיון העקרוני. אני חייב להוסיף ולומר שגם אם הוא עצמו לא אמר זאת או אמר זאת קצת אחרת, ברור שהעמדות הללו משקפות תפיסה רווחת אצל רוב הרבנים, כל אחד בגוונים שלו.

היחס להומוסקסואליות: מהי מחלה?

הרב קרים התייחס להומוסקסואליות כמחלה. אמנם הכותרת הזאת שנתפסת כדחייה וגינוי לא מתפשרים לא ממש משקפת את רוח דבריו, שהרי הוא דיבר על החובה לקרבם ולהקל עליהם. ועדיין הדברים עוררו ביקורת חריפה, שכן אנשים רואים בעצם ההגדרה הזאת פגיעה בציבור הלהטב”י, וגם בציבור הדתי כך.

בראיון מפורט שערכו איתי באתר “כמוך” (אתר של הומואים דתיים), עמדתי על בהרחבה על כמה נקודות שנוגעות לדיון הזה, כאן רצוני להתמקד רק בשאלת ה”מחלה”. הסברתי שם שהגדרת מצב כלשהו כמחלה אינה עניין רפואי או פסיכיאטרי, וממילא אינה עניין למומחים (ראה גם כאן). מדוע שפעת היא מחלה? האם בגלל שיש לה מקור אורגני כלשהו? יש לא מעט דברים שיש להם מקור אורגני והם לא מחלה. לדוגמה, צבע עיניים כלשהו. האם בגלל שזה חריג? יש גובה חריג של בני אדם שהוא יותר חריג משפעת ועדיין אינו מוגדר כמחלה. הגדרת שפעת כמחלה היא מפני שהיא מפריעה למי שיש לו אותה והוא רוצה להיפטר ממנה. הדברים אמורים ביתר שאת כלפי מחלות נפש. גם שם סימפטום כלשהו הוא מחלה בגלל שהוא מפריע למי שסובל ממנו.

לפעמים זו מחלה בגלל שזה מפריע לסביבה ולא לאדם עצמו. למשל קלפטומניה, גם אם מי שלוקה בה לא מוטרד מכך החברה תגדיר זאת כמחלה, כי היא לא מוכנה לסבול גניבות. יתר על כן, גם סרטן הוא מחלה רק בגלל שמי שלוקה בו לא רוצה למות. למי שרוצה למות זו לא מחלה.

נמצאנו למדים שההגדרה של מצב כלשהו כמחלה היא הגדרה נורמטיבית, אישית או חברתית. אם הסימפטומים מפריעים לאדם או לחברה הוא או היא מגדירים זאת כמחלה. ואם לא – אז לא. אין למושג מחלה משמעות מדעית אובייקטיבית.

היחס להומוסקסואליות: האם מדובר בשאלה מקצועית-מדעית?

בשנות השבעים של המאה הקודמת אגודת הפסיכיאטרים באמריקה הוציאה את ההומוסקסואליות מספר התסמינים שלה, ה-DSM. בעולם הפסיכיאטריה ספר זה קובע את הסטנדרט למחלות נפש. מה שבתוכו הוא מחלה ומה שלא – לא. אבל זו כמובן הגדרה לגמרי שרירותית. הרי האגודה הנ”ל לא הוציאה את ההומוסקסואליות מהספר בגלל תגליות מדעיות חדשות, אלא בגלל הנורמה החברתית שהחלה לראות בזה משהו לא מזיק ולא אסור.

מדע הפסיכיאטריה יכול לקבוע מה מקורו של המצב הזה (אורגני או לא, גנטי או לא וכו’), מה הדרכים לשנות אותו (טיפולי המרה), מה הסימפטומים שצפויים מהמצב ומהטיפולים השונים בו וכו’ וכו’. כל אלו שאלות מדעיות והדרך לענות עליהן היא באמצעות מחקר מדעי (רצוי לא מוטה אג’נדה). לגבי השאלה האם מדובר במחלה או לא, אין לפסיכיאטר שום ערך מוסף מעבר לכל הדיוט. כפי שראינו, זו הגדרה נורמטיבית ולא קלינית-רפואית. אני חייב לומר שעל אף ההסתייגות העקרונית שלי מהניהיליזם והרלטיביזם הפוסטמודרני, כאן צדק מישל פוקו שעמד על כך לראשונה בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה (ועל כך כבר אמרו רבותינו: גם שעון עומד מדייק פעמיים ביממה). למען השלימות עליי להוסיף שכפי שנאמר לי על ידי מומחים מהתחום גם בשאלות אלו, הגם שהן נגישות עקרונית למחקר מדעי (בניגוד לשאלה מהי מחלה), אין עדיין ממצאים מדעיים ברורים. זאת בניגוד לדברי התועמלנים מכל הצדדים, אבל זה כבר עניין אחר.

התגובות הפבלוביות

מכאן ברור שהתגובות הפבלוביות של התקשורת, הפוליטיקאים וארגוני הלהט”ב, נגד כל מי שמגדיר את ההומוסקסואליות כמחלה, אינן אלא מחאה ערכית. זה בסדר, כל עוד מבינים שזו משמעות הדבר ותו לא. מותר לכל אחד להחזיק בעמדה ערכית משלו ואף להילחם עליה. אבל הרושם שלי הוא שאף אחד (כפשוטו וכלשונו!) מהמגיבים, להטב”ים, רופאים, עיתונאים, פוליטיקאים, ואפילו פסיכולוגים ופסיכיאטרים, לא באמת מבין את זה. כולם בטוחים שמדובר בתפיסה רפואית פרימיטיבית ולא מעודכנת, ובזה הם כמובן טועים.

מצד שני, גם אמירה רבנית-תורנית שהומוסקסואליות היא מחלה אין בה מאומה מעבר לזה. זה רק אומר שיש איסור על הומוסקסואליות, כלומר החברה צריכה לראות בכך משהו פסול, ולכן נטייה לכיוון הזה מוגדרת כמחלה. דומני שגם רבנים ברוב המקרים לא מבינים את זה.

האם הומוסקסואליות היא נגד הטבע?

כל הדיבורים על כך שזה נגד הטבע (גם זה מצוטט בשם הרב קרים) הם שטויות כמובן. כדי לקבוע שזה נגד הטבע צריך מחקר שמראה מהו הטבע בעניין זה, אם בכלל מחקר יכול להראות זאת. אדם שיש לו נטייה כזאת זה הטבע שלו, אם כי אולי זה נגד הטבע שלי (כסטרייט). אז מה?! סה”כ על אף ההכחשות נראה שמדובר במצב די נפוץ. זה נגד הטבע באותו מובן שלהיות בעל גובה 1.90 מ’ הוא נגד הטבע. זה פשוט לא מאפיין כל אדם ואולי אפילו לא את רוב בני האדם. אז מה?! גם שתלי שיניים וקוצב לב הוא נגד הטבע. הטבע לא ברא לנו קוצבי לב ולא שתלי שיניים, האם זו סיבה לאסור זאת?

גם הטענה שמדובר על זוגיות שלא יכולה להביא לפרייה ורבייה אינה רלוונטית בימינו, שהרי כיום גם זוג הומוסקסואלי יכול לפרות ולרבות באמצעי סיוע שונים (זה כמו תפילה לגשם בימינו כשיש אפשרות להתפיל מי ים). ובכלל, האם חיים עם אישה שלא יכולה ללדת הם איסור? גם אם יש חובה להיפרד (ולא אכנס לזה כאן), ברור שאין איסור לאו להמשיך ולחיות איתה רק בגלל שזה נגד הטבע. יש כאן זיהוי מוזר וחסר בסיס בין הוראת התורה שמצויה כולה בספירה הנורמטיבית לבין המציאות הטבעית. זה שהתורה אוסרת משהו אין פירושו שהדבר לא טבעי. ההנחה בבסיס האמירה הזאת היא שאיסורי התורה בהכרח משקפים מציאות, ולא היא.

הרב משה פיינשטיין כתב בשתי תשובות שונות שהומוסקסואליות היא יצר הרע של אנשים רק מחמת האיסור אבל לא נטייה טבעית. הוא כנראה מניח שאם התורה אוסרת זה לא יכול להיות טבעי. אבל זו הנחה תמוהה ביותר, שהרי לפי זה גם קלפטומניה היא רק יצר הרע לא נטייה מוטבעת. ומה על סרטן? הרי יש חובה לשמור על החיים, אז כיצד ייתכן שהקב”ה והטבע שהוא ברא הולכים נגד הוראת התורה? האם גם סרטן הוא יצר הרע? אפילו אם המחקר לא הגיע למסקנות לגבי מקורה של הנטייה ההומוסקסואלית, לא נראה לי סביר לגזור את התשובה מפרשנות ספקולטיבית ולא מבוססת לעצם האיסור.

אבל מעבר לזה, דומני שעצם התיחום בין יצר לבין טבע הוא די שרירותי. היצר גם הוא חלק מהטבע הנפשי-פסיכולוגי שלנו. האם דיבור לשון הרע הוא יצר או טבע? דומני שזה חלק מהטבע הנפשי שלנו, וזה כמובן לא מצדיק ומתיר את הדבר. כפי שהזכרתי למעלה, עד היום אין מידע מדעי מבוסס לגבי השאלה האם הומוסקסואליות היא עניין אורגני או נפשי (בכל המצבים). סוף דבר, אמירות אלו של הרב פיישנטיין מאד בעייתיות אפילו ברמת הפשר והמשמעות שלהן, אבל גם ברמת ההסתמכות שלהן על המקורות.

האם הומוסוקסואליות היא לא מוסרית?

בה במידה לא הכרחי לראות בהומוסקסואליות משהו מתועב מוסרית. זה שהתורה אוסרת לא אומר בהכרח שמדובר באיסור מוסרי. כפי שטענתי בטור הקודם, אין קשר הכרחי בין איסורי התורה לבין המציאות או עקרונות מוסריים. אמנם נכון שספציפית לגבי ההומוסקסואליות התורה מתייחסת אליה כתועבה (הן בפרשת אחרי מות והן בפרשת קדושים), וזה לכאורה מלמד גם על שלילה מוסרית. אבל עלינו לזכור שהמילה הזאת מופיעה במקרא בכמה הקשרים שלא נראים מוסריים וניתן לפרש אותה בכמה מובנים (ראה נדרים נא ע”א). ובכלל, גם אם זה היה לא טבעי, האם כל מה שלא טבעי הוא בהכרח תועבה? מה עם שתלי שיניים או קוצבי לב? האם גם שימוש בהם הוא לא מוסרי?

נכון שאם הייתי צריך לגבש עמדה רק לפי פרשנות התורה אולי הייתי מסכים שמדובר בשלילה מוסרית. אבל יש לי שני טיעוני נגד שמאלצים אותי לחפש מוצא פרשני אחר: 1. אני לא רואה שום דבר בלתי מוסרי בעניין. לי זה נראה כמו טאבו פסיכולוגי אנכרוניסטי חסר משמעות מוסרית. כאמור בטור הקודם, המוסר אין בו משהו מופשט או לא נתפס. מוסרי הוא מה שנראה לנו מוסרי (ולכן התורה לא מפרטת כשהיא מצווה “ועשית הישר והטוב”). 2. גישתי העקרונית היא שהתורה מנתקת את ההלכה מהמוסר. גם כשהיא מצווה ציווי שיש לו נגיעה מוסרית, הציווי ההלכתי לא עוסק במישור המוסרי. בגלל שני הטיעונים הללו אני מעדיף לחפש פרשנות אלטרנטיבית למושג “תועבה” בהקשר ההומוסקסואלי.[1]

ערבוב בין המישור הנורמטיבי והקליני: רבנים ורופאים

בכל אופן, השאלה האם הומוסקסואליות היא מחלה או לא, היא שאלה נורמטיבית ולא קלינית, ואפילו הפשר של קביעה כזאת מפוקפק למדיי. לכן אין תועלת רבה באמירה שמדובר במחלה או שלא מדובר במחלה. אבל כמובן שגם אם יש אמירה כזאת היא לא מצדיקה את ההתלהמות האוטומטית שמתעוררת כלפיה. כל מיני עיתונאים ופוליטיקאים, בורים ובערים, מדברים בנחרצות כאילו מדובר בעובדות מדעיות ידועות לכל, בעוד שאין לזה שום בדל קשר למדע.

שמא תאמרו שהדבר מאפיין רק הדיוטות, או שמא גם רבנים (שכמובן ידועים כפרימטיביים),ראו את ההתלהמות של רופאים רבים, כולל הבכירים ביותר שבהם, כלפי דבריו של ד”ר סודי נמיר על כך שהומוסקסואליות היא מחלה. הוא הושעה מהלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית אחרי שאמר שמדובר במחלה, וקראו ליטול ממנו את הרישיון לעסוק ברפואה בגלל היצמדות לגישות רפואיות פרימיטיביות ולא מעודכנות. הנה ציטוט לדוגמה של יו”ר ההסתדרות הרפואית (!) ליאוניד אדלמן:

ימים ספורים לאחר מכן הגישו 14 רופאים בכירים תלונה חריפה למשרד הבריאות, בדרישה להדיח את נמיר מהלשכה לאתיקה – צעד חסר תקדים בתולדות ההסתדרות הרפואית. התלונה נמצאת עדיין בבירור, אולם יו”ר ההסתדרות הרפואית, ד”ר ליאוניד אידלמן, אמר ל”ישראל היום” כי אם העובדות נכונות, יפעל לכך שנמיר לא יהיה חבר בלשכה לאתיקה.

“העמדה שלי בעניין הזה ברורה מאוד: צריך להפריד בין הזכות של כל אחד להתבטא לבין רופא שמחזיק בעמדות שאינן נכונות רפואית ואבד עליהן הכלח. זכותו לא לדעת שהרפואה התקדמה, אבל הוא לא יכול להציג זאת בתור רופא כמידע אמין ומבוסס. הוא גם לא יכול לקחת חלק בקביעת הנורמות האתיות של הרפואה ושל הרופאים בישראל. זו יצירת מצג שווא, שכך רופאים חושבים ושהדבר מייצג את הקהילה הרפואית ואת מדע הרפואה”.

שימו לב שהשוטה הזה הוא יו”ר ההסתדרות הרפואית בישראל, והוא מדבר כאחרון ההדיוטות. אין לו שמץ הבנה בתחום שבו הוא עצמו מתמחה ועליו הוא מופקד. והוא וחבריו אמורים לקבוע מי יישב בועדת האתיקה ולקבל החלטות רפואיות ואתיות עבור כולנו. זה מצב די מדהים בעיניי, שמשקף שוב את איכותו של “הדיון הציבורי” שלנו (עליה כבר עמדתי בטור הקודם ובאחרים).

המסקנה היא שהערבוב בין נורמות לעובדות לא מאפיין רק רבנים או עיתונאים. כולם מכל הכיוונים לוקים בזה, ובאותה רמת נחרצות והיזקקות למקורות מידע אלוהיים ונשגבים שלא נגישים להדיוטות כמוני.

שריפת “הברית החדשה”: על הצביעות

גם כאן מדובר בהלכה נכונה. לכן הטענה בדבר אנכרוניזם שעולה כל העת (וכי סוקלים היום מחללי שבת? לכן גם אף אחד לא ישרוף ספרים) לא באמת נותנת מענה לקושי. הרי ההלכה באמת מחייבת זאת! אז העובדה שאנחנו לא מעזים ולא יכולים לעשות זאת בימינו לא אומרת שהגישה העקרונית של היהדות היא מוסרית או סובלנית. זו זריית חול בעיני הציבור. ואחר כך מתפלאים שכשנחשפת הגישה ההלכתית האמיתית (כשההגנות המתחמקות נכשלות) מתעוררת ביקורת. הרי מבחינת רוב הרבנים והתפיסות המקובלות מדובר בפחד ולא בעקרונות מוסר וסובלנות. האם היינו רוצים שבראש הרבנות הצבאית יעמוד אדם שזה מה שהוא באמת חושב ורק לא מבצע זאת מתוך חששות פרקטיים?

יכול לבוא אדם ולומר אבל מה לעשות זה צו התורה. וכי יכול רב לומר משהו בניגוד להלכה ולתורה? אם אכן אנחנו סבורים כך, מה שנותר לנו הוא להתחמק באמירות שקריות למחצה מסוג זה (זה מה שכל המתגוננים, עד האחרון, עושים כעת בשיח הציבורי). אבל אם אכן זהו המצב מה לנו כי נלין על כך שאנשים מגלים סוף סוף קצת אינטליגנציה (גם זה קורה לפעמים) ולא קונים את הלוקשים הללו?! מה שעוד יותר מכעיס בעיניי הוא התלונות והביקורת הצדקנית החוזרת ונשנית של רבנים, מורי היסטוריה ויהודים בכלל, על שריפת התלמוד ושריפת ספרים בכלל (במקום שבו שורפים ספרים…). תראו איזה רשעים ולא סובלניים הגויים הללו! ממש רודפי יהדות אנטישמיים. כמה גדלו דברי חכמינו “הלכה, בידוע שעשיו שונא ליעקב”. היש לכם צביעות גדולה מזו?! אנחנו דורשים כלפינו יחס שאיננו מוכנים לתת לאחרים. אנחנו חושבים שיש לשרוף את הספרים שלהם  אבל אל מעזים לעשות זאת. הם כן עשו זאת, ואנחנו מבקרים אותם על כך שהם דבקים בעקרונותיהם באופן פחות פחדני מאיתנו. יתר על כן, לא חסרו מקרים של שריפות והחרמות ספרים הדדיות ואיסורי קריאה בתוך העולם היהודי. אצלנו שריפת והחרמת ספרים היא יסוד מוסד.

כדי לטעון טענה מהותית יותר, יש לבחון את עצם החובה לשרוף את ספרי “הברית החדשה”, גם כשידינו כן תקיפה והמימוש יהיה אפשרי. האם רבנים מוכנים לומר משהו גם על מצב כזה? דומני שרובם לא. לכן האמירות על אי אפשרות ואי רצון ליישום בימינו הן אמירות מטרתן העיקרית היא התחמקות מהתמודדות אמיתית. ההאשמה מוצדקת לגמרי.

אני אישית סבור שהדין הזה בטל ומבוטל גם במצב שידינו תהיה תקיפה. הוא נאמר לתקופה שבה התמודדות נכונה עם עבודה זרה היתה בדרך הזאת, וכשעבודה זרה היתה יצר ולא תפיסה אלטרנטיבית. אבל כיום לא זה המצב, ולכן יש להתמודד בדרך של שכנוע והסברה ולא בדרך של שריפת ספרים. אני מניח שלא רבים יסכימו לדבריי, אבל דבר אחד ברור: רק מי שמוכן לעמוד מאחורי “רפורמיות” כזאת יכול להיישיר עיניו כלפי הביקורת על הרב קרים וההלכה. אחרת הוא סתם מתחמק בטענות שווא.

כבר הזכירו כאן שהרב הצבאי הראשי אמור לחלק ספרי קוראן לחיילים מוסלמים וברית חדשה לנוצרים. הוא אחראי על כלל שירותי הדת לחיילים. האם הוא יהיה מוכן לתת את ידו לאיסור הזה? או שמא הוא יעשה זאת בשינוי (יתן להם את הספר ביד שמאל) או בגרמא?

סירוב פקודה

טוב, כאן כבר באמת מדובר באיוולת, ובאופן לא מפתיע ההגנות הדתיות בדיון הציבורי כאן דווקא כן נגעו בטיעונים הרלוונטיים. הרי אין לצפות שרב לא יורה על סירוב במקרה שפקודה סותרת את ההלכה (כמו פקודה לחלל שבת סתם). כאן דווקא החילונים הם שנמצאים בהכחשה לא ישרה כשהם מעלים שוב ושוב את הטענה שפקודות הצבא מחייבות לא לאלץ חייל לעבור על ההלכה. הם עושים כאן בדיוק כמו שהרבנים עשו בדיון הקודם. הרי השאלה עוסקת במקרה שיש סתירה ולא במקרה שאין. מה שהרב קרים אמר (אם אמר) הוא שכשיש סתירה, אם ישנה, ההלכה גוברת. זה פשוט וברור ואין חולק על כך. אז מה הבעייה? וכי חייל חילוני או מוסלמי שפקודות הצבא פוגעות באופן עמוק בערכיו – לא יסרב פקודה?! וכי פשיסטים אנחנו, שהאדם הפרטי הוא עבד לערכי הכלל ואין לו עמוד שידרה משל עצמו? אדרבה, יש לחנך את האנשים לסרב פקודה במצבים שבהם לדעתם נחצה קו אדום, ויהא זה מימין או משמאל, מהצד הדתי, החילוני, או הנוצרי.

אין פלא שכאן עולה בדיון הציבור הטיעון הנכון, שהרי כאן קל מאד להגן על האמירה של הרב קרים. בעיית חוסר היושר קיימת בדיון בהקשרים האחרים נובעת מכך שהמגינים עזי הנפש בדיונים ההם לא באמת יכולים להגן על התפיסות שלהם מפני הביקורת. אז שם עוסקים בהתחמקויות בדרך של אנכרוניזם וכו’.

האופי הסנטימנטלי של הנשים

הרב קרים מצוטט כמי שמסביר את פסול הנשים לעדות בכך שישלהן אופי סנטימנטלי שלא מאפשר להן לעמוד בפני חקירה נגדית בבית דין וכו’. באופן מפתיע, גם כאן יש לי כמה דברים לומר לכל הצדדים. ראשית, ברור שיש מאפייני אופי נשיים שהם שונים מהמאפיינים הגבריים. מי שמכחיש את זה הוא או שוטה או דמגוג. מאידך, בה במידה ברור שאלו לא מאפיינים דטרמיניסטיים, כלומר שהם לא נכונים בשווה לכל גבר ולכל אישה. עוד ברור למדיי שבימינו כבר חלו שינויים במאפיינים הללו, לפחות במינונים שלהם.

רבנים רבים לא מוכנים לקבל שיש שינויים במציאות שיכולים להשפיע על דיני התורה. הם מניחים שמדובר בהבנה נצחית ונכונה בהכרח של המציאות. כך רבים מסרבים לקבל את השינוי של “חזקת טב למיתב טן דו” (שאישה מוכנה לחיות עם כל בן זוג, לא משנה מה מגרעותיו), על אף שאין בדל ספק שזה לא נכון היום (לפחות ברמת המינון). כדי להיווכח בזה, צריך פשוט לעשות סקר ולראות. זוהי דוֹגמה דתית שמבוססת על נצחיות התורה בלי להבחין בין נורמות לעובדות. התורה נותנת הוראות נורמטיביות, אבל לא מגלה לנו עובדות. את העובדות עלינו להבין מהמציאות שסביבנו בכלים שניחנו בהם, והעובדות גם יכולות להשתנות (ואולי גם הנורמות, ואכ”מ). התורה עצמה כלל לא עוסקת בעובדות. אלו בדרך כלל שאובות מהפרשנות של חז”ל לתורה. אבל אין שום סיבה בעולם להניח שהערכת מציאות של חז”ל חייבת להיות תקפה גם היום, לא לגבי פריעת חוב בתוך הזמן, וגם לא לגבי אופי האישה. חלק מהדברים בהחלט  יכולים להיות נכונים, אבל כוונתי כאן להיתכנות השינוי. כל דבר צריך להיבחן לגופו. אין בהערכות מציאות כאלה שום קדושה ואין סיבה להניח שהן נצחיות.

אבל מעבר לכל זה, עצם ההסבר שנשען על הסנטימנטליות של האישה הוא מגוחך בעיניי. איך ייתכן שהכללה כזאת (גם אם יש בה ממש ברמה הסטטיסטית) מצדיקה עיוותי דין נוראיים כתוצאה מפסילת נשים לעדות? אז שיחקרו את האישה בזהירות ובעדינות. האם ייתכן שהפתרון הוא לא לתת לה להעיד ולשחרר רוצחים או לא להוציא כסף מגזלנים כי אין לנו עדות על כך? לדעתי זה אבסורדי. שוב יש כאן הנחה שדיני התורה מבוססים על סיבות מוסריות או הגיוניות-טבעיות, ולא היא.

אם אכן הסנטימנטליות היתה הסיבה לפסול אישה לעדות, הפתרון המתבקש היה לבחון בכל אישה כיצד לחקור אותה, ועד כמה עדותה נחוצה, ולקבל החלטות בכל מקרה לגופו. אגב, יש תחומים בהלכה שבהם ביטלו את הצורך בדרישה וחקירה (כמו דיני ממונות. ראה סנהדרין ג ע”א ועוד). ועוד, הרי כל זה נכון גם ביחס לגבר. אם יש גבר רגיש יש לחקור אותו בזהירות ועדינות בהתאם.

באופן כללי אומר שלקבוע מדיניות כללית לגבי מגזר שלם בגלל הכללה, זו גישה מאד בעייתית. כך לא נכון לדעתי לקבוע שנשים פטורות מתלמוד תורה כי דעתן קלה, או כי יש להן אופי כזה וכזה. כל אישה, כמו גם גבר, זכאית ליחס שמתאים לה ולא דרך הכללות. הוא הדין לגבי כשרות לעדות.

שוב על “הדיון הציבורי”

התמונה שעולה מכל הנושאים שרק נגעתי בהם כאן, היא שמה שמכונה אצלנו על לא עוול בכפו “דיון ציבורי”, מבוסס ברוב המקרים על שקר ורמייה, הטיות מגמתיות, התחמקויות לא ישרות, ומעל הכל סתם טיפשות, לוגיקה עקומה ואי הבנות. ניתן להתרשם שהדברים אמורים כלפי כל הצדדים ומכל הכיוונים, וכמעט בכל המקרים. קשה למצוא בשיח הציבורי שמתחולל כאן ולו טיעון אחד שבכלל מחזיק מים, שנוגע באופן ישר ואמיתי בנקודות שבדיון ומנתח אותן בצורה הגונה והגיונית. כמעט אין בנמצא דבר כזה במחוזותינו.

אפשר להתווכח על הנחות היסוד או על פער בלוגיקה של הטיעון, ועדיין זה יהיה בגדר דיון ענייני. אנשים יכולים לטעות או להניח הנחות לא מבוססות. כל זה בסדר גמור, כולנו בני אדם. אבל קרנבל האיוולת ומחול השוטים הפבלובי שמתחולל כאן כל הזמן, הגינויים, ההכללות, ההתחמקויות, ההשמצות, העיוותים, המגמתיות, הוצאת הדברים מההקשר, ההתנצלויות הלא רלוונטיות (דבריי הוצאו מהקשרם, אני מיצר שהם פורסמו) ובעיקר הטיפשות, לא ראוי כלל לכינוי דיון.

הבעיה העיקרית שאני רואה בכל זה לא נוגעת לדתיים ולא לחילוניים, לא לרדיפת דת ולא לדת בצבא. היא גם לא נוגעת לנימוסים והליכות ולרשעות (שקיימת כאן לא מעט). הבעייה העיקרית בעיניי היא חוסר האינטליגנציה שמשולב בפונדמנטליזם מטומטם (דתי וחילוני) שמאפשר את כל אלו. אם היה מתנהל דיון תרבותי, הגיוני ואינטליגנטי, ניתן היה להתווכח על כל הנושאים הללו ולהניח הנחות שונות ולבחון אותן לגופן, לפעמים להסכים ולפעמים להיפרד כידידים מתוך אי הסכמה. הבעיה היא שאי אפשר בכלל לדון, כי הכל נבחן דרך השורה התחתונה, הלנו אתה אם לצרינו. אף אחד לא מקשיב ולא מוכן ללמוד מאומה. לכל אחד יש מאה מילים או חצי דקה להביע את עמדתו המלומדת ולחטוף על הראש מהעיתונאי האוויל שמראיין אותו או מדווח עליו בצורה שערורייתית, וזהו. לפעמים גם אנשים אינטליגנטיים מוצאים עצמם נאלצים להיכנס לכתונת המשוגעים הזאת, ומוציאים מפיהם את דברי ההבל שחלקם הקטן תואר כאן, וחבל. על כך נאמר “אבי יסר אתכם בשוטים…”.

[1] כאמור, טיעון של אנכרוניזם לדעתי לא נותן מענה. לא סביר בעיניי להסביר שהתורה דיברה אל אנשים שחיו בחברה של אותה תקופה שאז זו באמת היתה תועבה, ובימינו המצב שונה. מהתורה אני מצפה לאמירה כללית ואובייקטיבית (במישור הנורמטיבי, לא העובדתי).