מי רוצה מדינת הלכה? (טור 18)

בס”ד

טוב, הבנתי את הרמז. לאור מספר התגובות על הטור האחרון (רמז: אפס) לעומת שני קודמיו (רמז: כשני מיליון), אני מבין לאן נושבת הרוח. אז נחזור לשאלות אקטואליות יותר, אם כי אני ממש לא מבטיח להתמיד בזה.

על שאלות כן-לא ומדינת הלכה

אתמול נפגשנו כמה חברים ובין שניים מהם התפתח ויכוח לגבי דעותיו של רב כלשהו. משראו שהם חוזרים על עצמם ולא מתקדמים, שאל אחד מהם את חברו: יש לי שאלת כן-לא (yes-no question): האם אותו רב רוצה מדינת הלכה או לא? הוא דרש תשובה של כן או לא, וראה בה מדד שיכריע מיידית בוויכוח. שניהם ראו בהחזקה בעמדה כזאת האשמה כלפי אותו רב (חושך, אי מוסריות, אי רציונליות), ולכן היתה כאן שאלת בוחן לדעותיו ולאיום שנשקף ממנו.

הערתי לחבר שלי שבניגוד למה שהוא חושב לדעתי זו לא שאלת כן-לא. לא הספקתי להסביר ולהבהיר את דבריי באותה פגישה, אז במחילה מהקוראים אני מרשה לעצמי לעשות זאת כאן בקצרה.

אפוקליפסה עכשיו

השאלה של מדינת הלכה עולה מדי פעם, והיא נתפסת על ידי רבים (כולל אותי) כמאיימת מאד. אני אישית לא הייתי רוצה שיהיה כאן מה שרבים רואים כמדינת הלכה. ראו למשל את האפוקליפסה שמתוארת כאן, וחשבו האם הייתם רוצים בכינונו של מודל כזה? אבל האם זהו באמת התיאור הנכון של מדינת הלכה? או לפחות האם הוא תיאור הכרחי שלה?

דומני שיש כאן קואליציה לא קדושה בין אתר חופש הידוע בנאורותו ובחשיבתו הישרה והלא מגמתית בעליל, לבין כוחות החושך הדתיים הפונדמנטליסטיים שעליהם הוא מדבר. גם לוחמי החופש שחוששים ממדינת הלכה וגם הפונדמנטליסטים הדתיים ששואפים אליה מסכימים בדבר אחד: שזהו אכן המודל של מדינת ההלכה בה מדובר. הצד השווה לשניהם הוא שמה שנקרא דתיות והלכה מוגדר על ידי החשוכים ההם, והוויכוח הוא רק בשאלה האם זה רצוי או לא.

אבל עבדכם הנאמן, כדרכו, חולק על שני הצדדים. ההלכה והדת אינם כאלה, ולכן חבל להתכתש בשאלת יחסנו אליהם. אם זהו המודל למדינת הלכה אני עומד בראש המתנגדים. אם יקימו היום סנהדרין עם המועמדים העכשוויים לשבת בה (חשבו על אלו שייבחרו לרבנות הראשית) ויכוננו מדינת הלכה כזאת אני בורח לאוסטרליה. אם כי ברוך השם אני גם רואה סיכוי קלוש להקמת מדינת הלכה כזאת (כוונתי לסיכוי פחות מהסיכוי להקמת מדינת הלכה אמיתית לא זו האפוקליפטית). ישתבח שמו.

הרבדים השונים של השאלה

את השאלה האם רוצים מדינת הלכה ניתן לבחון ולפרש בכמה רבדים שונים, והתשובה לכל אחד מהם לא בהכרח תלויה בתשובות האחרות. לכן דומני שממש לא מדובר כאן בשאלת כן-לא.

לדוגמה, אפשר לפרש שמדובר על השאלה מה צריכה היות דמות המדינה האוטופית בהנחה שכל תושבי המדינה מחוייבים להלכה (ימות המשיח). ואולי השאלה דווקא תוהה כיצד אמורה להיראות המדינה בימינו, כשהמצב הוא כפי שהוא. אלו שתי שאלות שונות לגמרי, והתשובות להן בלתי תלויות זו בזו. ניתן לרצות מדינת הלכה באוטופיה אבל להבין שלא נכון (ולא רק לא אפשרי) לממש זאת היום. דומני שרוב הציבור הדתי, על רבניו, מחזיק בעמדה הזאת, אם כי חלקם אולי לא יודו בזה.

עוד ניתן לשאול מהי בכלל מדינת הלכה. האם מדינת הלכה היא ההלכה כפי שרואים אותה ברבנות הראשית ובבתי הדין שלה (האפוקליפסה הנ”ל), או שמא מדובר בהלכה נאורה, ליברלית ומעודכנת יותר? לשון אחר, האם ההלכה שעל פיה תתנהל המדינה תהיה השולחן ערוך ונושאי כליו, או שמא מדובר בתרגום עדכני יותר שמתאים גם למציאות ימינו? האם נשים יתמנו שם לתפקידים ציבוריים? מה יהיה היחס לגויים? כיצד ידונו על נזק בגרמא? האם יהיה חופש פולחן וחופש דעות? האם ידונו על פי חזקות אנכרוניסטיות כמו “טב למיתב טן דו”, כפי שעושים היום?

המונח הלכה אינו חד משמעי. מעבר לויכוחים ההלכתיים שיש כמעט לגבי כל הלכה והלכה, ומעבר לוויכוח לגבי שיטות פסיקה, יש ויכוח הרבה יותר יסודי לגבי האפשרות לעדכן את ההלכה ולהתאימה לעידן שלנו (גם לימות המשיח, לא רק בגלל שיש בחברה הישראלית גם חילוניים). השאלה היסודית היא מה יחסנו למקורות ההלכה. האם עלינו ליישם אותם כלשונם וכפשוטם, או שמא ניתן ו/או צריך להתאימם למציאות ימינו? לשון אחר: מהי רפורמה, והאם היא בהכרח גרועה?

הדבר כמובן תלוי גם בשאלה מי יהיו מנהיגיה הרוחניים (האייאתוללות) של אותה מדינת הלכה. האם זה יהיה הבד”צ ירושלים? הרב קנייבסקי? הרב שמואל אויערבאך (מנהיג הפלג הליטאי הקנאי)? הרב שלום כהן (זה העמלקי מש”ס)? הרב טאו? הרבי מסאטמאר או מחב”ד (שלא מת כידוע)? מועצת רבני החרד”ל? ואולי הרבנים הראשיים שלנו? האם יש בכלל אופציה אחרת? ואולי המנהיגים בכלל לא יהיו רבנים?…

שלישית, גם אם מדובר במדינת הלכה שאמורה להתנהל בחברה שלנו כיום, האם המדינה הזאת תכפה את אורחותיה על כלל האזרחים, או שמא היא תתנהל על פי ההלכה אבל תהיה אוטונומיה לאדם  הפרטי לנהוג כפי שהוא מבין? גם אם לא אוהבים את שני המודלים, לפחות לצורך הדיון עלינו להודות שיש הבדל ביניהם.

רביעית, האם המדינה הזאת תהיה מלוכנית או דמוקרטית? מהו המודל השלטוני שבו מדובר? האם סנהדרין שודאי תעמוד בראש המדינה הזאת תכפה את פסקיה על כולנו, או שהיא תכפה רק באותם היבטים שחשוב ליצור אחידות למען המרקם החברתי והתנהלות בריאה של החברה? מי יישב בסנהדרין הזאת, הרשימה דלעיל או שמא הרכב סביר קצת יותר? האם המודל השלטוני יתנהל כמו שמופיע בדרשות הר”ן שמדבר על שני מרכיבים שפועלים במקביל: החילוני (משפט המלך) והדתי (סנהדרין), שלפחות בתחומים מסויימים לכל אחד יש מערכת חוקים משלו, או שמא מדובר בדיקטטורה חד ראשית וחד קוטבית?

בנוסף, ניתן לתהות האם אותו חבר שלי שאל מה אותו רב חש והיה רוצה באמת ביחס למדינת הלכה, או שהוא שאל מה אותו רב חושב שנכון מבחינה אידיאולוגית-דתית? ההבחנה הזאת חשובה, מפני שאם השאלה נוגעת למידת הסיכון שנשקפת ממנו (מסוכן או לא) או למידת החכמה שלו (הגיוני/רציונלי או לא), אז האידיאולוגיה היא מדד חשוב מאד. אבל אם המגמה היא לשפוט את מוסריותו של אותו רב (רשע או צדיק), אז לא פחות חשוב לשאול עם מה הוא עצמו מזדהה, מעבר למה שהוא כפוי לחשוב על פי תפיסותיו הדתיות. תפיסה דתית לפעמים כופה את עצמה על התחושות הטבעיות (אף שזה אמור לקרות הרבה פחות ממה שחושבים ואומרים בדרך כלל).

בקיצור, אם יש משהו שניתן לומר בוודאות על הסוגיא של מדינת הלכה זה שממש לא מדובר בשאלת כן-לא.

האם רב יכול שלא לרצות מדינת הלכה?

קשה להימנע מהשאלה האם רב יכול בכלל שלא לרצות מדינת הלכה? הרי מדובר היה ברב, וככזה לכאורה אך צפוי ומתבקש שהוא ירצה מדינת הלכה. וכי יש רב שאינו רוצה בזה? לכן הביקורת הזאת דומה לביקורות על רב שאומר שהומוסקסואליות היא אסורה (או מחלה), או רב שאומר שיש לסרב פקודה אם היא סותרת את ההלכה? ראו על כך בטור הקודם.

אבל לאור הניתוח דלעיל, נראה שכאן המצב הוא שונה. עלינו לבחון כל אחת מהשאלות שמסתתרות תחת הכותרת הזאת, ואז ניווכח שלא בהכרח התשובה לכולן נגזרת מעצם היותו של אותו אדם רב.

אז מה כן?

אני מניח שמדבריי עד כאן ניתן כבר להבין היכן אני עומד ביחס לשאלות אלו. אם אכן מדובר בהלכה כפי שהיא נתפסת כיום ובמנהיגות הדתית המובילה שקיימת היום, אני רואה את מדינת ההלכה כאיום קיומי על המדינה ולא פחות מזה על היהדות. אני אלחם בכל כוחי נגד יישום של מדינה כזאת גם במצב האוטופי שכל האזרחים כבר מחוייבים להלכה (ואולי עוד יותר במצב כזה). אם מדובר על האייאתוללות הקיימות שיאיישו את המוסד ההלכתי העליון שתהיה לו (רחמנא ליצלן) סמכות כפייה וחקיקה, כי אז עדיף יהיה לי לברוח לאיזה בית עבודה זרה פרוע וטוב ולחיות שם. אגב, אם אני קצת מכיר אותו ואת דעותיו זה כנראה עדיף גם בעיני הקב”ה בכבודו ובעצמו. כך לפחות אני מקווה בשבילו.

לפני שמקימים מדינת הלכה דרושה תשתית בשני מישורים שקשורים זה לזה. ראשית, כינון חשיבה הלכתית עדכנית ומודרנית, שכוללת ארגז כלים פרשני יצירתי, והגדרה מחדש של המחוייבות ההלכתית והיחס למקורות ההלכה. בקיצור, רפורמה עכשיו. שנית, בניית קאדר של אישים שיודעים ומוכנים להשתמש בארגז הכלים הזה וליישם אותו במציאות ימינו. כל עוד שני אלו לא קיימים אני מאד מקווה וגם מעריך (לשמחתי) שלא תהיה כאן מדינת הלכה.

הערה לסיום

למען היושר אני חייב לציין שחלק מגישתם של הפוסקים ומאופייה האנכרוניסטי של ההלכה בימינו נובע מכך שאין לה משמעות ממשית בחיים הציבוריים שלנו. רבי יצחק הוטנר דיבר פעם על הרבנות הראשית, ואמר שיש שני סוגי מהפיכות בעולם: המודל הרוסי שתופסים את הצאר ועורפים את ראשו, והמודל הבריטי ששמים את המלך בכלוב של זהב עם המון כסף וכבוד ואפס סמכויות. הוא סיים ואמר שהרבנות הראשית היא מהפיכה במודל הבריטי (וראו כמה נזק היא מצליחה לעשות אפילו מתוך הכלוב).

אם היו נותנים לבעלי ההלכה, אפילו אלו העכשוויים, את הסמכות, וכמובן גם מטילים עליהם את האחריות לניהול המדינה והחברה בישראל של ימינו, אני מניח שאפילו החשוכים ביותר ביניהם היו עושים זאת באופן שונה מהאופן שבו הם מתבטאים היום. קל להתבטא מהכורסא כשאין עליך אחריות (כמוני) וכשיש מי שמנהל את העניינים ומוציא את הערמונים מהאש עבורך. סמכות מטבעה מולידה אחריות. גם המסגרת החילונית שבתי הדין והרבנות פועלים בתוכה מפעילה איום שמאלץ אותם להתקפד בשמרנות בעייתית. פעולה חופשית שלהם עם סמכות ואחריות, היא אמנם מפחידה, אבל אני רוצה להניח שבמצב כזה מדיניותם וגישתם ישתפרו מאד (ועל כך נאמר: ייתי ולא אחמיניה).

היעדר הסמכות הוא אחד הגורמים העיקריים לאיבון וחוסר הרלוונטיות של ההלכה. אם כל מסורבות הגט היו מצייתות לבתי הדין ונשארות בעגינותן – אני מניח (ומקווה) שהיחס אליהן היה שונה. לחלופין אם המדינה לא היתה נותנת לבתי הדין לנקוט בגישה שמרנית ובעייתית כזאת גם אז הם היו שוקלים את דרכם. כך או כך הם היו מחפשים ביתר שאת פתרונות יצירתיים להתיר נשים כאלה מעגינותן. כך גם אם כל האזרחים היו שומרי שבת – אני מניח שהטאבו על שירות דתיים במשטרה או במשרד החוץ ועל אפשרותם של מוסדות אלה לפעול בשבת באופנים שמתבקשים ממציאות ימינו היה מתבטל גם הוא, ולא בהכרח באמצעות שימוש במפסקי גרמא של מכון צמת. היום כולנו סומכים על החילוניים שיעשו זאת עבורנו. האם מישהו באמת חושב שיש אופציה לחיות במדינה שבה המשטרה לא פועלת בשבת (גם כשלא מדובר בפיקוח נפש)? אז מה היינו עושים אם לא היו גויים של שבת שעושים זאת עבורנו? (ראה על כך בדבריי כאן). ניתן כמובן להמשיך לתחומים רבים נוספים כמו ריבית והיתר עסקא ועוד ועוד, אבל דומני שהנקודה ברורה דיה.