על ‘שקרים קדושים’ (טור 21)

בס”ד

היום (ד’) קיבלתי במייל שאלה ממכר ותיק:

ראשית, תודה על הכתיבה הבהירה והכנה.
נדב שנרב כתב (נדמה לי בראיון למקור ראשון) שיותר ויותר הוא מבין שהאורתודוקסיה והמודרנה הם צרות זו לזו, ומודרנאורתודוקס הוא צירוף מקביל לדב נמלים במובן שתפיסות המודרניות מכרסמות בתפיסה האורתודוקסית .שאלתי, האם בכתיבת ספר התאולוגיה, אותו אתה כותב, אתה לוקח בחשבון שיקולים של עמידות/איתנות התאולוגיה?
האם לדעתך כפי שה”תאולוגיה” החילונית מבוססת על פיקציות מועילות (אחריות ללא בחירה, הומניזם לקרוצי חומר וכו’) על תיאולוגיה דתית לעטוף את הליבה במקבילות המחשבתיות לסייג ומנהג?

עניתי לו שמכיון שהשאלה כה חשובה ועקרונית, ומכיון שהיא נוגעת לכלל החשיבה וההתנהלות הדתית כיום ובפרט לכתיבה החושפנית משהו (“כנה” במינוח שלו) שלי ולכן יש בה עניין ציבורי, אענה עליה בפוסט מיוחד. הרי הוא לפניכם.

על כנות, חושפנות ו’שקרים קדושים’

בפורום עצור כאן חושבים בו השתתפתי לפני שנים, נטבע המונח “שקרים קדושים”, שמשמעותו היא הסתרת האמת כדי למנוע מצוקות ותהיות תיאולוגיות וכדי להשיג תועלת רוחנית (לדעת המסתיר), חברתית, או פסיכולוגית. ראה מעט מזעיר למשל כאן וכאן, וראו גם אשכול מאלף על מונחי הפורום כאן. אפילו קיצור הוצע שם למונח הזה: שק”ק, ואני אאמץ אותו גם בדבריי כאן. בין היתר עלו שם הצעות לזיהוי אלמנטים שונים במסורת שלנו כשק”ק, למשל גן עדן וגיהינום, משיח וגאולה, השגחה פרטית, ניסים, יציאת מצרים, מלאכים ושדים, ואיך לא נזכיר כאן את אלוקים בכבודו ובעצמו, את מעמד הר סיני ומתן תורה, את עם ישראל (מי בכלל המציא אותו?! אין עם כזה) ועוד ועוד.

כפי שתיאר השואל כאן למעלה בצדק, הטכניקה של שק”ק לא משמשת רק במסורת הדתית היהודית, או רק אצל החרדים, ואפילו לא רק אצל דתות ודתיים בכלל. חברות רבות (יש שיאמרו כולן) משתמשות בטכניקה הזאת כדי להגן על עצמן. כך החברה המטריאליסטית ממשיכה לדבוק בצלם האדם (ואצל המהדרין: צלם אלוהים) ובהומניזם, כמו גם באחריות מוסרית, כשלשיטתם בעצם מדובר בדברי הבל. הנימוק הוא ברור. בלי זה, מה יהא עלינו? כיצד נשמור על המוסר ועל החברה מפני הרעיונות החדשים הללו (ויש שיאמרו, בטעות, מפני המידע המדעי החדש)?

דוגמה משעשעת במיוחד

על רקע זה מעניין במיוחד לראות את אוסף דברי ההבל והבורות המתנשאים כאן באתר אלכסון. אני פשוט לא יכול להתאפק מלצטט קטעים נבחרים מדברי ההבל המבחילים הללו:

[…] שאול סמילנסקי, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, נאבק בשאלה הזאת לאורך הקריירה שלו והגיע למסקנה כואבת: לא כדאי שאנשים יפנימו את האמת באשר לסוגיית הרצון החופשי.

סמילנסקי משוכנע שרצון חופשי אינו קיים במובן המסורתי, ושיהיה רע מאוד אם אנשים יבינו זאת. “תאר לך”, אמר לי, “שאני מתלבט אם עלי למלא את חובתי, כמו למשל לצנוח לשטח אויב, או לחילופין משהו בנלי יותר, כמו לדווח על חריגה כלשהי בעבודה ולסכן את משרתי. אם כולם יסכימו שאין רצון חופשי, אז אנשים יאמרו ‘מה שהוא לא עשה, לא הייתה לו ברירה – אי אפשר להאשים אותו’. לכן אני יודע שלא יגנו אותי אם אבחר באפשרות האנוכית”. בעיניו, מדובר בסכנה לחברה, ו”ככל שרבים יותר יאמצו את נקודת ההשקפה הדטרמיניסטית, המצב יילך ויחריף”.

כמה טוב שיש מי שנאבק עבורנו (שנאמר “הוא את עוונותיהם ישא”). ממש פרומתיאי, לא? וכמה טוב שהידע המדעי המאיים הזה מצוי רק אצל אצילי נפש כמוהו שלא חשודים לעשות בו שימוש לרעה ח”ו. אבל אנחנו פשוטי העם שלא זכו לאור האורות של האמת המדעית (הכותב, ואולי גם סמילנסקי שפעם כבר שמעתי ממנו כמה דברי חכמה בעניין זה, מבינים בה בערך כמו שאני יודע לכתוב סינית), אנא יש לשמור על העולם מפנינו.[1]
הבה נמשיך:

לפי סמילנסקי, הדטרמיניזם לא חותר רק תחת מושג האשמה, אלא גם תחת מושג השבח. תארו לכם שאני מחליט כן לסכן את חיי ולצנוח לשטח אויב כדי לבצע משימה נועזת. לאחר מכן יאמרו שלא הייתה לי ברירה, שהישגיי אינם אלא תוצאה בלתי נמנעת, ולכן אינם ראויים לשבחים. וכפי שהחתירה תחת מושג האשמה מכשירה התנהגות בלתי מוסרית, החתירה תחת מושג השבח מבטלת את התמריץ לבצע מעשים טובים. הגיבורים שלנו לא יהיו מעוררי השראה כמקודם, טוען סמילנסקי, ההישגים שלנו לא יהיו ראויים לציון כמקודם, ובמהרה נידרדר לניוון מוסרי ולייאוש.

סמילנסקי תומך בגישה שהוא מכנה “אשלייתנות” (illusionism), האמונה שרצון חופשי הוא אשליה שהחברה חייבת לשמר. עלינו לכלוא את האמונה בדטרמיניזם, ואת העובדות המאששות אותה, במגדל השן. רק מתי מעט אמורים להעז “להישיר מבט אל האמת האפלה” השוכנת מאחורי כותלי המגדל. סמילנסקי אומר שהוא מבין שיש משהו קיצוני ואף נורא בגישה הזאת, אבל אם עלינו לבחור בין האמת לבין הטוב, הרי שעלינו להשליך את האמת לטובת החברה.

הבו גודל לאצולה האקדמית שחסדה לא קטן מתעוזתה. מביטה לאמת האפלה בעיניים, ולמרות ידיעותיה המוחלטות לגבי אמת המאיימת היא שומרת אותה בתוכה פנימה ולא מגלה אותה לרבים. היא נאבקת בה עבורנו, עם שבשדות. יתר על כן, אל לכם לחשוש. האמת הנוראה לא  תביא את אותם אצילי הרוח והמדע לאותן תוצאות נוראות, שהרי מדובר במלאכי שרת ולא בבני תמותה רגילים כמונו.
הכותב לא ממצמץ אפילו, וממשיך מייד וכותב:

טיעוניו של סמילנסקי עלולים להישמע מוזרים בתחילה, משום שהוא מאמין כי אין רצון חופשי: אם אנחנו לא באמת מחליטים שום דבר בכוחות עצמנו, למי אכפת אם המידע הזה יתפשט? אבל מידע חדש הוא קלט חושי כמו כל דבר אחר, והוא עשוי לשנות את התנהגותנו גם אם איננו מחוללים את השינוי הזה במודע. במונחי סיבה ותוצאה: גם אם האמונה ברצון החופשי לא נותנת לנו השראה לנהוג במוסריות, הרי שהיא נותנת לנו גירוי לעשות זאת.

לא מטרידה אותו ההתנשאות. בוודאי שלא הבורות (אין פלא, שהרי הבור הראשי כאן זה הוא עצמו). הדבר היחיד שמוזר בעיניו הוא שיש למישהו חשש מהתפשטות המידע.
נמשיך כעת לפנינים הבאות שזורקות קרן אור לנעשה במחשכי היכלי הידע והאצילות האקדמיים:

אשלייתנות היא עמדת מיעוט בקרב הפילוסופים, שרובם עדיין מקווה לפשר בין הטוב לבין האמת. אך היא משקפת בכל זאת גישה הגותית ותיקה. ניטשה אמר שהרצון החופשי הוא “תחבולה של תיאולוגים” המתירה לנו “לשפוט ולהעניש”. והוגים רבים האמינו, כמו סמילנסקי, שללא מוסדות השיפוט והענישה נידרדר לברבריות.

אם כן, לא כל בני המעמד השליט חושבים שאנחנו חיים באשליות ושצריך לשמור עלינו מפניהן, אבל זו דעה מבוססת ועתיקה כאחד. בכל אופן, כמה נאצלו מחשבות שליטינו שקוטנם עבה ממותנינו, ובראותם למרחוק הקימו לנו מוסדות שיפוט וענישה. לפחות הם יודעים את האמת ולא עושים בה שימוש לרעה, אלא להיפך מצילים אותנו מידי עצמנו (חברי הכנסת כולם מעורים היטב בממצאי מדעי המוח האחרונים, בערך כמו סמילנסקי והכותב).
אבל אל חשש, אתם יכולים לנשום לרווחה. ראו כמה רב חסדו של שליטנו האציל ורב החסד שלא תומך באמצעי שליטה אורווליאניים:

סמילנסקי אינו תומך באמצעי שליטה אורווליאניים. למרבה המזל, הוא טוען, איננו זקוקים להם. האמונה ברצון חופשי היא טבעית לנו. מדענים ופרשנים צריכים רק להפגין מעט ריסון במקום לספר לאנשים בששון ובשמחה כי יסודות חייהם אינם אלא אשליה. רוב המדענים “לא מבינים איזו השפעה עלולה להיות לרעיונות האלה”, אמר לי סמילנסקי. “מסוכן ורשלני לעודד דטרמיניזם”.

אין צורך לציין שאם רק היה בכך צורך, כי אז סמילנסקי כמובן היה נוקט כלפינו פשוטי העם ביד קשה יותר. ארכיפלג גולאג זה כאן. סולז’ניצין מי יגלה עפר מעיניך ומעיניו של עמיתך ג’ורג’ אורוול?! טוב, אבל בינתיים הוא לא רואה צורך בכך ב”ה. הכותב, שופרו של עולם האצולה המדעי (מישהו אמר משהו על “כנסיית המדע”?… ) למען פשוטי העם, רואה חובה לעצמו להביא פירורי מידע לידיעתנו, ולוקח את הסיכון שנעשה בו שימוש לרעה.

תשאלו, מה עושים כשיש כמה בורים שמעיזים להצביע על קשיים, ועל כך שאולי יש כאן שקר קדוש? על כך בסעיף הבא.

מה עושים כשהבורים מתקרבים לגילוי האמת (רחמנא ליצלן)?

כאשר עולות טענות של פשוטי העם שתוהים על כך שהמלך עירום, כלומר שיש כאן משהו לא סביר אולי רמז לשק”ק, הדובר מוקע ככופר בעיקר. נסו רק לומר שאין דבר כזה מוסר חילוני. מה שיתחולל אחר כך לא יהיה ויכוח, אלא לעג וביזוי והוקעה (על פטרנליזם, פרימיטיביות, חוסר עדכון מדעי ופילוסופי ועוד). כמעט כמו לומר שהומוסקסואליות היא מחלה או סטייה, או שלא נכון לאשר מצעד גאווה. השק”ק הוא כלי שרת רב עוצמה בידי הפוליטיקלי קורקט (=התקינות הפוליטית), הדתי, החילוני, הלאומי או האתיאיסטי. לית אתר פנוי מיניה. שימו לב שהמושג תקינות פוליטית עצמו אינו אלא מינוח אחר לשקר קדוש. משמעותו היא: מה שאתה אומר אמנם נכון, אבל פוליטית אסור לומר זאת. מה זה אם לא שקר קדוש?!

יתר על כן, גם מי שטורח להתמודד עניינית עם הטענות הללו ולהגן עניינית על הרעיונות המותקפים, לפעמים עורך מאמרים מלומדים עם טיעונים מפולפלים אפופי מינוח מתוחכם (וריק מתוכן), כדי לבסס את השק”ק. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר שאני מכיר היא התזה הקומפטיביליסטית (ש”מיישבת” בין דטרמיניזם לרצון חופשי), שכה רבים מהפילוסופים ואנשי המדע בזמננו מאמינים בה, ויערות גשם שלמים נכרתים רק כדי שיוכלו להדפיס מאמרים וספרים שמתפרסמים לגביה, על אף שמדובר בהבל אינטלקטואלי. כל אלו אינם אלא תרגום ויישום של טכניקת השק”ק לאוזניים אינטלקטואליות. ללמדך שטכניקת השק”ק לא פונה רק לאנשים פשוטים וחסרי השכלה. היא נפוצה בקרב שכבות רבות ומגוונות של החברה, כולל האינטלקטואלים (ובמקרים מסויימים עוד יותר אצלם). כפי שראינו היא גם לא מיוחדת לסוג מסויים של חברות. לוקים בה דתיים וחילוניים, מטריאליסטים ודואליסטים, ימין ושמאל (רק חול וחול) ועוד. חשבו היכן בעיקר נפוץ הביטוי תקינות פוליטית, ותיווכחו שלא מדובר בדלת העם או במעמדות הפחות משכילים. ממש לא.

כפי שעולה מדברי השואל, הטכניקה הזאת הופכת לפעמים לאידיאולוגית מודעת, ואנשים חשים מחוייבים לה. זו דרישה לדבר בשפה של שק”ק, כלומר של תקינות פוליטית. מי שלא משתמש בשק”ק או מנסה לחשוף את השק”קים ככאלה, נתפס ככופר, או לפחות כחריג, וחובת הראיה עליו. הרי יש לשמור על __ (המסורת, המוסר, החברה, המדע, התרבות, הלאום, השוויון, המגדר ועוד, מלא את החסר). כאן ברצוני לגעת קצת בטכניקה הפופולרית הזאת, ולדון בכמה היבטים שלה.

שק”קים לסוגיהם: למה שק”ק?

לכאורה על אף ההסתייגויות האנינות, אין מנוס משק”ק ומתקינות פוליטית. האם עדיף לתת לאנשים שנתפסו לא עלינו למטריאליזם לגיטימציה לנהוג באופן לא מוסרי? הם עלולים לרצוח את כולנו, לא? האם לתת לאנשים שנחשפים לבעיות בתורת האבולוציה להסתייג ולאבד אמון במדע? הם לא יילכו לרופא וימותו (או שיתנגדו למתן תקציבים למחקר ופיתוח מדעי). האם לתת לאנשים שנחשפים לבעיות בתיאולוגיה היהודית או הנוצרית או ההינדית, לנטוש את אמונתם ולאבד בכך את עולמם ואת עולמנו? אלו חששות רציניים (לפחות עבור מי שמאמין בערכים המותקפים הללו), לא?

כמובן שאם אני מגן באמצעות שק”ק על תזה לא נכונה בעיניי (כדי לשמר עמדות כוח וכדומה), לזה אין כל הצדקה. טיעון פרגמטי כמו זה שלמעלה יכול להצדיק עבורי שימוש בשק”ק רק במקום שבו התזה המותקפת היא אמיתית בעיניי. הסכנה שלה היא נתונה היא בגלל טעות של אחרים שאיני יכול לשכנע אותם בטעותם ולכן עליי לטפל בסכנה בטכניקה של שק”ק או תקינות פוליטית. במקום בו אין טיעונים יש שק”ק, וזו לא השמצה. יש מצבים שבהם ברור לי שאני צודק ואולי אפילו יש לי טיעונים טובים לטובת עמדתי, אבל הם לא נופלים על אוזניים קשובות ואני חושש מיישום מעשי של המסקנות המסוכנות והמוטעות.

במקרה שלנו השק”ק עושה משהו מעט שונה. עד כאן עסקנו במקרים שהתזה המותקפת שמאלצת אותנו להשתמש בשק”ק היא נכונה או במקרים שלא. אבל יש גם מצבים מורכבים יותר. לפעמים היא באמת מסופקת ואני חושש מהתוצאות של הספק הזה. לפעמים התהיות לגביה מאיימות מסיבות צדדיות על תזה נכונה אחרת. כך למשל בנדון דידן, שבו עולה הטענה שיש להגן על חלקים לא נכונים של המסורת שלנו (או לא לחשוף אותם לעין כל) כדי לשמר את שלימותה ואת האמון בה במלואה. זוהי שיטת עסקת החבילה, כלומר שאו שאתה מאמין או שאתה כופר. לכן יש להגן על חלקים לא מבוססים ולא הכרחיים של המסורת פן יאבד האמון גם בחלקים הנכונים. הרי עובדתית ודאי נכון שיש אנשים שמעת שהם נוכחים בכך שחלקים מהמסורת שלנו אינם אמינים ולא הכרחיים, מגיעים למסקנה שכל העסק מפוקפק ונוטשים אותו. הדרך לטפל בזה היא לשקֵ”ק.

שק”ק מן התורה מניין?

כדי לחזק את הדבר אביא כאן פסיקה של בעל מגן אברהם, על שו”ע או”ח סי’ קנו. הוא כותב שמותר לומר הלכה בשם אדם גדול כדי שיקבלו זאת ממנו. הרי לנו שקר קדוש לתועלת. אני חושב שאסור לפתוח בקבוקים בשבת, ובן השיח שלי לא חושב כך ועלול להגיע לחילול שבת (לדעתי). אני מספר לו שהרב פלוני גדול הדור אמר שפתיחת בקבוקים אסורה משום מכה בפטיש, למרות שזה לא היה ולא נברא ואף משל לא היה. על פי המג”א הדבר מותר, והרי לנו שק”ק מן התורה.

ובכל זאת ניתן להצביע על כמה בעיות בשק”ק, ואולי אחלק אותן לשני סוגים: בעיות נורמטיביות ובעיות טקטיות-עובדתיות.

הבעיה הנורמטיבית בשק”ק

במישור הנורמטיבי, חשוב לזכור שיש ערך לאמת כשלעצמה. השק”ק הוא בעייתי מעצם היותו שקר, גם אם הוא שקר מועיל. השימוש בשק”ק חייב להיות סוג של דיעבד. יתר על כן, חובת הראיה היא על מי שרוצה לעשות בו שימוש ולא על מי שמקפיד על אמירת אמת. על כך אמרו רבותינו: הדורש לשק”ק ירחיק עדותו (שם, שם).

ועוד במישור הנורמטיבי, יש ערך שאדם יגבש את עמדתו באופן ישר  ובעצמו. כשאני משקֵ”ק לו, אני מונע ממנו את האפשרות לבדוק את הדברים ולגבש עמדה. מי שמני להשתלט על מוחם של אחרים? לא רק במובן המוסרי אלא אולי גם במובן שיש חשש שאני לא החכם והצודק היחיד והאולטימטיבי כאן בסביבה. בשק”ק יש משום היבריס מופרז. קצת ענווה, ובעצם מודעות עצמית, יביאו אותנו לחשוש שמא האמת שעליה באנו להגן באמצעות השק”ק אינה כה ברורה ונכונה. חשוב לבדוק אותה ביושר כדי לגבש עמדה לגביה.

יתר על כן, אולי אדם שמאמץ את המסורת בגלל שק”ק הוא לא באמת מאמין. הרי אמונתו מבוססת על טעות (כמשל הפיל הידוע במו”נ לרמב”ם), והיא כעין מקח טעות. אדעתא דהכי (אם היה יודע את האמת) לא היה מאמין. אז מה הרווחנו מהשימוש בשק”ק?

הבעיה הטקטית-עובדתית בשק”ק

כדי להבין את הבעייה במישור הטקטי-עובדתי, אפתח בהמלצה לקורא ללכת לבדוק אותי. אולי אני נתלה במג”א למרות שהוא לא באמת אמר זאת?[2] וגם אם תמצאו זאת מודפס שחור על גבי לבן, כדאי לבדוק דפוסים ישנים כי אולי המדפיס הכניס את הדברים לשם וטעמיו עמו. וגם אם לא מצאתם, לכו תדעו, אולי המג”א בכלל הביא גמרא שלא קיימת? ואולי בגמרא עצמה הדברים מובאים בלי שום בסיס?[3]

אתם מבינים את הבעייה? השק”ק נותן תועלת טקטית מקומית, אבל לטווח הארוך, האסטרטגי, מחיריו כבדים. אנחנו גורמים לאבדן האמון במסורת. אם מתברר לנו שיש חלקים במסורת שמבוססים על שק”ק, אין לנו דרך לדעת מה בכל זאת אמיתי בכל העניין הזה, אם בכלל? גישת עסקת החבילה כרוכה במחירים כבדים. מי שמוותר עליה מוותר על כל העסקה. לעומת זאת, אם מוכנים לוותר על חלק מהעסקה, ייתכן שאלו שיאבדו אמון בחלקים מסויימים יישארו מחוייבים לשאר (שבעצם הוא אולי החלק האמיתי מתוך המערכת כולה).

הוסף לכך את הכפר הגלובלי שבתוכו אנחנו חיים, שמקשה מאד על ההסתרה. ספר לאנשים שק”ק כלשהו, באותו ערב הם כבר מוצאים באינטרנט את טיעוני וטועני הנגד, עם מקורות מבוססים, ומבינים שאי אפשר לתת בך ובדבריך אמון. מעתה והלאה הם לא יאזינו גם לטיעונים טובים ונכונים שלך. משמעות הדבר היא שהמתודה של המג”א היא כחרב פיפיות, או בומרנג. מטרתה לוודא שיקשיבו לך ויקבלו את דבריך, אבל בטווח הארוך היא עלולה להשיג את ההיפך הגמור. זוהי הבעיה הטקטית בשק”קים. ההצדקה לשק”ק, אם היא בכלל קיימת, נעוצה בכך שהוא מגן על אמינות המסורת (או הלאום, או המוסר, או המדע…), אבל עובדתית הוא לא בהכרח עושה את זה. לכן השיקול הטקטי הוא מאד חשוב. אם אנחנו משלמים על התועלת הטקטית של השק”ק במטבע אסטרטגי, חשוב לשקול האם נכון להשתמש בו.

ניתן לראות זאת במדרש אגדה של חז”ל. כאשר הקב”ה מצווה את אדם וחוה לא לאכול מעץ הדעת, חוה מוסרת את הדברים לנחש ואומרת שאלוהים אסר לגעת בעץ. חז”ל שמו לב לעניין (ראה רש”י פ”ג פסוק ג), והבינו בפסוקים שהנחש דחף אותה לעץ וכשלא קרה לה כלום הוא הראה לה שלא הבינה נכון את הצו האלוהי. בסופו של דבר זה הביא אותה לאכול מהעץ בניגוד לצו. היא חשבה להוסיף על הצו כדי להגן עליו (=שק”ק), אבל ברגע שהתוספת לא עמדה במבחן היא איבדה את המחוייבות לצו כולו. ההוספה גרמה לחיסרון, או בלשון חז”ל “יתר כנטול”. תוספות של שק”ק שבאות להגן על כל המסורת שלנו כעסקת חבילה, עמידות פחות במבחן אמינות הגיוני ובמבחן המקורות (בגלל החלקים הפחות אמינים), וכשהן נופלות אנשים מאבדים כבומרנג את המחוייבות לכל המערכת. לכן חשוב לנכש את החלקים הפחות סבירים ופחות אמינים, ולהתמקד באמונה ובהגנה על השאר. ולא מדובר על טקטיקה של הגנה בלבד, אלא גם על האמת שבה מאמינים.

רק אעיר שבתקופות קדומות יותר השימוש בשק”ק כנראה היה קל יותר טקטית, שכן הידע לא היה מבוזר ולא היה נגיש לכל אחד כפי שהוא כיום. אבל בימינו הטכניקה של שק”ק נעשית בעייתית גם ברמה הטקטית.

כך גם בשאלת החומרות ההלכתיות והנוהג הנפסד של פוסקים לא להבחין בין הלכה להנהגות טובות, בין החובה והאסור לרצוי. כשבאים אנשים ושואלים שאלות בנושאים טעונים, כמו לגבי מניינים שוויוניים, מעמד האישה וכו’, נוח לפוסקים רבים להשתמש בשק”ק, ולומר פשוט: אסור! גם במקרים שהאמת היא שאין איסור הלכתי, או שמדובר במנהג לא  מחייב. אם הדבר לא ראוי בעיני הפוסק קל לו יותר לומר בפשטות שאסור. בפרט אם הוא מעריך שאם הוא יאמר את האמת שזה לא ראוי אולי לא ישמעו לו, ולכן הוא מעדיף לשק”ק. אבל התוצאה היא שגם אם בטווח הקצר זה לפעמים מועיל, בטווח הארוך אנשים מאבדים את האמון בפוסקים, ולא מקבלים מהם גם הוראות שבאמת אסורות הלכתית.

לכן כיום דומני שאסור לענות לשואלים באופן כזה. יש לומר את האמת לאמיתה, מה אסור ומה מותר, ואפשר כמובן להוסיף מה ראוי ומה לא ראוי לדעת הנשאל. זה גם אמיתי יותר וגם נכון יותר אסטרטגית (גם אם לא טקטית). אמנם נכון שבמסורת שלנו חכמים עשו שימוש פעמים רבות בהסתרה הלכתית כזאת (כמו הלכה ואין מורין כן)[4], אבל כאמור המצב השתנה, וגם כאן יש להתאים את ההתייחסות למציאות. הרחבות חזית מהסוגים שתיארתי כאן בדרך כלל מזיקות בימינו.

שק”ק שלא מדעת

אני חייב להוסיף ולציין שרבים שמשתמשים בשק”קים עושים זאת לא מתוך מודעות. הם מקבלים את המסורת כפי שהיא ומעבירים אותה הלאה. הם לא מעיזים לבדוק מה ממנה אמין והאם צריך לעשות סינון כלשהו, וכך מציגים את הכל כאמת אלוקית צרופה. לפעמים משתמשים בלשונות ביטול (מי אנחנו כנגד גדולי רבותינו שקטנם עבה ממותנינו), כהצדקה לכך שאין לבדוק את המסורת, כלומר שמדובר בעסקת חבילה. כך מועברים השק”קים הלאה מתוך אמון מלא וכן של המוסרים שמדובר באמת צרופה שירדה אלינו ישירות מסיני. זהו שק”ק שלא מדעת.

ביטוי לגישה זו מצוי בערבוב בין שיקולים ענייניים לתיוגים וכינויים. כשעולה טיעון חריג כלשהו שנראה מנוגד למסורת, ובעיקר כשאין לנשאלים תשובות טובות לגביו, הם עוברים לדון בשאלה האם זו “כפירה” או לא. התיוג משמש תחליף לדיון הענייני. ושוב, במקרים רבים הדברים נעשים בתום לב, ולא כתעלול דמגוגי. אדם חושב באמת ובתמים שאם מדובר בכפירה זה כשלעצמו מהווה טיעון נגדי ראוי, שהרי כיצד אנחנו הקטנים יכולים לבקר את הקב”ה בכבודו ובעצמו. יש כאן התעלמות כמובן מזה שרוב מה שהגיע אלינו לא יצא מידי הקב”ה, אלא הוא תוצר של פרשנות וסברות של חכמים לאורך הדורות. חכמינו היו אנשים בשר ודם ויכלו לטעות, ולכן עצם העובדה שיש רבי עקיבא, רב אשי, רמב”ם, כוזרי, או רשב”א נגדי, אינה טענה כשלעצמה (יש להבחין בין הלכה למחשבה בעניין זה, אבל לא אכנס לזה כאן). בעצם, שימוש בכינויים כמו “כופר” או “רפורמי” וכדומה, הוא סוג של שק”ק שלא מדעת (ולפעמים כן מדעת). גם הוא ביטוי להרחבת החזית המזיקה שתוארה למעלה.

מסקנות

המסקנה המתבקשת היא שבאופן עקרוני המדיניות הנכונה כיום היא להתמודד באופן אמיץ עם שאלות ולא להשתמש בשק”ק. ייתכן שבמקרים מאד קיצוניים יש הצדקה לשימוש בשק”ק, אבל יש לשקול זאת בזהירות רבה. חובת הראיה היא על מי שכן רוצה לעשות בהם שימוש.

תחושתי, ודומני שכך גם אצל רבים אחרים, שהמערכת שהועברה אלינו במסורת מכילה יותר מדיי שק”קים. וגם אם פעם זה היה מוצדק ומועיל, כיום זה כבר לא מוצדק. בראש ובראשונה אני רואה לעצמי חובה לדעת את האמת, ועקרונית חובה עליי גם לומר אותה. לפעמים ניתן לשקול בשלב השני, אחרי שהגענו לאמת, האם כדאי לומר אותה. אבל בוודאי לא לכפוף את האמת לשיקולים טקטיים. יתר על כן, גם במישור השני אני כמעט לא רואה מקרה שבו זו התנהלות מוצדקת, מוסרית ועובדתית. אני לא מוכן לספר לאנשים שיש גן עדן אם אני חושב שאין, רק בגלל שאחרת הם לא יקיימו מצוות. הן בגלל ערך האמת והן בגלל המחירים האסטרטגיים, כפי שהסברתי למעלה. אבל בראש ובראשונה כלפי עצמי, התחושה היא שעליי לעשות בירור ישר של האמונות שלי. לדעת במה אני מאמין, ולא לפחד מנטישת כמה עיקרי אמונה (עם או בלי מרכאות).

לפעמים מאשימים אותי בכך שאני כופר או רפורמי. הכינויים הללו לא ממש מרשימים אותי, משתי סיבות עיקריות: 1. ברוב המקרים דומני שזה לא נכון. 2. גם אם זה נכון, שמות לא אמורים לקבוע מהות. לכל היותר אני אכן כופר או רפורמי. אז מה?

אם נשוב לדברי השואל, גם אם אורתודוקסיה מודרנית היא כמו דב נמלים, השאלה מה זה אומר: האם עליי לוותר על האורתודוקסיה או על המודרניות? דומני שאדם צריך לשאוף לעשות את מה שנכון בעיניו. אם התוצאה יוצאת מודרנית ולא אורתודקסית, או אורתודוקסית ולא מודרנית, אז זה מה שיוצא. לא נכון להניח את המשבצת בה אני נמצא (אורתודוקס-מודרני, רפורמי, או אחר), ומזה לגזור את המסקנות שלי. עליי להסיק את המסקנות שלי, ואחר כך שיחליט מי שרוצה לאיזו משבצת להכניס אותי. אין שום קדושה במונחים הללו, ובוודאי שהם לא מהווים טיעון לגופו של עניין. לעומת זאת, בהחלט יש ערך באמת עצמה. על כך כבר כתבו כמה מרבותינו (ראה חוו”י סי’ ט וסי’ רי, ועוד הרבה מקורות שהובאו שם):

כתב ראש הפילסופים היוני אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר.

בשורה התחתונה, התחושה הכללית שלי היא שדי נמאס לי מלכתוב פוליטיקלי קורקט. נמאס לי שעליי לקבל מערכת שבאחוזים ניכרים ממנה אינני יכול להאמין. דומני שגם לאנשים אחרים נמאס לשמוע את זה, ואני משמש להם פה. הספר שאני כותב על התיאולוגיה בא לתת להם מענה ולהראות שאפשר להיות מאמין רציונלי, ולא צריך לבחור בין אמונה לרציונליות (האם להיות צדיק טיפש או רשע חכם). בדברים שאני כותב בשנים האחרונות (שמידרדרים יותר ויותר לכיוונים הרדיקליים) יש ניסיון לתת מענה לאלו שדווקא השק”קים זורקים אותם החוצה וגורמים להם לאבד אמון במערכת (ובתוכם אני). לאלו דווקא אמירת האמת, חריגה ככל שתהיה, תיתן מענה אמיתי ותשמר את המחוייבות הדתית שלהם. האחרים יכולים תמיד להמשיך לקרוא כהרגלם את הכתיבה המקובלת ולא להיות “כופרים” או “רפורמים” ר”ל.

הסבר הלכת המג”א

אני לא יכול שלא לסיים בהסבר שהצעתי לדברי המג”א שהובאו למעלה, שכן דומני שהוא ישלים את התמונה שתוארה כאן. ההנחה של אלו התמהים על דברי המג”א היא שכשמישהו שומע דברים בשם אדם גדול הוא חייב לקבל אותם כפי שהם גם אם אינו מסכים. באמת לפי הגישה הזאת קשה לקבל את ההלכה של המג”א (אם הוא באמת אמר אותה). אבל בדיוק בגלל זה דומני שההנחה שביסוד דבריו היא הפוכה. דווקא בגלל שאנשים לא אמורים לקבל את דבריו של האדם הגדול מותר לשק”ק להם. תאמרו, מה הטעם בשק”ק כזה אם הוא לא ישכנע את השומע לקבל את הדברים? אני מציע להסביר שמדובר במצב שבו אדם מרגיש שטיעוניו לא מקבלים יחס הולם. אנשים מזלזלים בדבריו ולא שוקלים אותם לגופם. כשהוא  יאמר את הדברים עם הנימוקים בשם אדם גדול, הם יזכו ליחס מכבד ולשיקול דעת ענייני. זה לא אומר שאנשים יקבלו אותם כפי שהם, אבל הם ישקלו אותם לגופם לפני שיגבשו עמדה לגביהם. לצורך כך, פוסק המג”א, מותר לשק”ק.

המסקנה מכאן היא  מפתיעה למדיי. ההיתר לשק”ק הוא רק במקום שהדברים נאמרים כדי להגביר את שיקול הדעת של אנשים, ולא כדי להוביל אותם למסקנה הנכונה. שימו לב להיפוך המושלם שעושה הפרשנות הזאת למסקנות שמשתמעות מהלכת המג”א. השק”ק במקורו בא למנוע שיקול דעת אוטונומי מהשומע, כדי שלא יסטה מהאמת (של המשמיע). אבל המסקנה מהפירוש שהצעתי כאן היא שאמנם אולי יש לפעמים היתר לשק”ק, אבל זה רק כשהמטרה היא דווקא להגביר את שיקול הדעת והאוטונומיה של השומע ולא כדי להפחית אותם.

[1] למען האמת איני יודע איך כותב המאמר מרשה לעצמו לכתוב חופשי ברשת את המידע הזה שהוא בבחינת הלכה ואין מורין כן. הוא מביא במו ידיו את העולם לתוהו ובוהו. ראה על כך בהערה להלן.

[2] יש הלצה ידועה של המגיד הירושלמי הידוע רבי שלום שבדרון, שאמר למאזיניו פעם שמקובלהו מהחזו”א שמותר לומר דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממנו, ומייד הוסיף וביקש מהם שלא ישאלו אותו אם החזו”א באמת אמר זאת.

[3] למען הקוראים בעלי הרגישות הלוגית, רק אעיר כאן שמדובר בלולאה. אם ההיתר לשק”ק הוא עצמו שק”ק, אז אין היתר כזה ואי אפשר ליישם אותו גם לגבי השק”ק עצמו. אבל זה לא הכרחי, שהרי מי שחושב בעצמו מסברתו שלו שיש היתר לשק”ק, יאמר שיש מקור להיתר כזה בשם אדם גדול או מקור מוסמך כדי שיקבלו זאת ממנו.

[4] הלכות שמשום מה נכתבו בפירוש בגמרא וברמב”ם, אף שאין מורין כן. מה שמראה על יחס אמביוולנטי לגישת השק”ק וההסתרה ההלכתית כבר אצל חז”ל והפוסקים. הם כנראה לא היו מוכנים לשק”ק לגמרי. בהערה למעלה כבר עמדתי על כך שגם הכותב של המאמר הנ”ל באתר אלכסון שייך לאלו שמגלים לנו פשוטי העם את השק”קים.