בין מכון צמת למכון וייצמן (טור 557)

בס”ד

“אתה תשלח את הבן שלך למכון וייצמן ואני למכון שמשון, ונראה מי יגיע ראשון.”

(סלים וראזה על בנו יקירו נשרק’ה, במערכון הכדורסל של הגששים.

בתקווה גדולה ומעוררת חמלה לראות את השלימזל הזה מכהן כבוד כ-PIVOT).

בטור 121 חגגתי מציאת שיר מופלא שאותו חיפשתי שנים רבות. השיר עוסק בבזבוז יכולותיהם של אנשים כמו איינשטיין, שפינוזה ואחד העם, שיכלו להיות שמשים מופלאים בבית כנסת, להכין קוגל ולחתוך הרינג (בזמן תפילת מוסף) ולעשות “מי שבירך” לעולים לתורה, ובמקום זה בזבזו את זמנם ויכולותיהם על שטויות כמו תורת היחסות, פילוסופיה וכדומה.

הערתי שם שלמשמע הדברים מתעוררת השאלה הבאה, שהיא שאלה רצינית:

השאלה שעולה כאן היא בעצם מה יותר חשוב: מכון צמת או מכון וייצמן? או בלשון הזהב של סלים וראזה לבנו נשרק’ה: אתה תשלח את בנך למכון צמת ואני למכון וייצמן ונראה מי יגיע ראשון. האם יותר חשוב לפתח את תורת היחסות או גלאי חמץ אוטומטי? מי יותר נאמן ויותר תורם ליהדות: איינשטיין או שמש בית הכנסת? מה אתם אומרים על זה? אני בהחלט חושב שאלו שאלות ששווה לתת עליהן את הדעת. יש בטענות הללו משהו, אלא שזו רק האמת החלקית. אבל כאמור כאן לא המקום לבירור כבד מדיי, ונשאיר זאת לפעם אחרת.

לפני כחצי שנה יעקב דרש ממני לפרוע את השטר, כלומר לדון בשאלה שהותרתי כאן פתוחה. מה באמת חשוב יותר, מכון וייצמן או מכון צמת? איינשטיין או השמש בבית הכנסת? איינשטיין והפיזיקה כמובן משמשים כאן רק כמשל. אפשר לדבר גם על סופר, משורר, או אמן מתחום אחר, שיוצרים יצירות מופת, וכמובן גם מי שתורם בתחומי דעת, טכנולוגיה ומדע אחרים. בטור הזה אנסה לטפל בשאלה ההיא, והוא נכתב כהמשך לטור ההוא.

כמה רמות דיון

אקדים שניתן לחלק כאן בין כמה רמות של עיסוק בקודש. אין מצווה להיות שמש, אם כי זהו עיסוק בצרכי ציבור ויש לו ערך תורני. יש ממש עיסוק במצוות, כמו הקמת חברת מצוות נדירות (הסעות של קבוצות צדיקים לקיום מצוות פדיון פטר חמור ועריפתו). אלו מצוות שאין עלינו חובה (קיומיות או חיוביות מותנות). לחלופין, מה לגבי עיסוק במצוות חיוביות (הקמת המקדש, הפצת הנחת תפילין לציבור הרחב), שזוהי כבר חובה הלכתית. או אולי קיום וקידום שיעורי תורה לילדי ישראל. האם זה עדיף על פיתוח תורת היחסות, קוונטים, פסיכולוגיה, אבולוציה וכדומה?

כרגע אתעלם מההבדלים הללו ואשאל באופן כללי: מה באמת עדיף מנקודת מבט תורנית? אני חושב שמנקודת מבט הלכתית אין שאלה. ברור שכל אלו בכל הרמות עדיפים. אבל יש תחושה שזה לא ממצה את הדיון, כי במבט רחב יותר קשה מאד לקבל פסיקה גורפת וטוטלית כזאת. משהו כאן לא באמת “עושה שכל” (make sense). בהמשך אעלה כמה הרהורים בעניין, אם כי נימוק חותך ומוחץ לאינטואיציה שלי אין לי. אשמח לקרוא בטוקבקים הערות וטיעונים נוספים, בעד ונגד.

ניסוח ראשון: מה יותר חשוב לאנושות?

אפשר כמובן לשאול מה יותר חשוב לאנושות? בשאלה הזאת, נראה שגלאי חמץ אוטומטי, או אפילו הקמת ארגון צדקה, ודאי פחות חשובים לאנושות מאשר גילוי מדעי משמעותי או אפילו יצירת אמנות חשובה (אם כי על זה אני מניח שיהיה מי שיתווכח). למה באמת זה כך? גלאי חמץ מונע אותנו מאיסור, ורבים יאמרו שאין בזה שום תועלת לחברה או לאנשים אחרים, ולכן ברור שזה עניין פורמלי ולכן פחות חשוב. אבל אני דוחה זאת על הסף. ברור שאיסור חמץ הוא משמעותי אחרת לא היינו נאסרים בו. יש תועלת רוחנית כלשהי בהישמרות ממנו. אם כן, גלאי חמץ שמונע מאתנו איסורי חמץ זה עניין בעל משמעות חשובה ויש בו גם תועלת לעולם ו/או לעצמנו.

ניתן לטעון שיש חשיבות לידע התיאורטי כשלעצמו. לפחות להבנתי זהו ערך חשוב מאד. אבל מעבר לערך של הידע עצמו, יש כאן תרומה ישירה או עקיפה לריפוי ולעזרה לאנשים רבים, ואלו ודאי תרומות עצומות לעולם, קצת יותר מחיתוך הרינג או אפילו עיסוק במצווה ממש. ניתן כמובן לטעון שגם תיקון הנצח שבהוד מהווה תרומה לעולם, והיא חשובה יותר מתרומות שנראות לנו גדולות ממנה. אולי, אבל אני בספק רב.

יש לזכור שגם לגבי מדע ישנן גישות שעיקר הערך שבו הוא תרומתו לאנושות, כלומר הטכנולוגיה שנבנית על בסיסו. אבל אנשי מדע ופילוסופים בדרך כלל רואים במחקר וצבירת ידע ערך לעצמו. זה לא רק ‘מכשיר מצווה’ למען קידום הטכנולוגיה והתועלת המעשית לאנושות, אלא עצם ההחזקה בידע והחשיבה הם ערך חשוב מאד. אין צורך לומר שברמב”ם יש מקורות רבים לכיוון הזה. אצלו ניתן להתרשם שהידע והלימוד הם הערך האמתי והמהותי, והעזרה לאנשים (מוסר וטכנולוגיה) הם רק תשתית כדי שתהיה לנו חברה מתוקנת ואנשים במצב תקין כך שכולנו, או לפחות מי מאתנו שמתאים לזה, יוכל ללמוד ולהחכים.

ניסוח שני: מה יותר חשוב ליהדות?

גם אם נקבל את ההנחה שתרומתו של איינשטיין לאנושות משמעותית יותר, אבל זו אינה תרומה ליהדות אלא תרומה לאנושות. לכן אפשר לשאול מה משני אלו תורם יותר ליהדות?

אפשר לטעון שהתרומה של תורת היחסות היא גם ליהדות ולא רק לעולם. גם מפני שיש ערך יהודי-דתי לידיעת העולם והקב”ה (כאמור, הרמב”ם עומד על כך בכמה מקומות, אם במקרה מישהו מכם צריך מקור לזה), וגם מפני שההשלכות של תורת היחסות לריפוי ושיפור מצב של אנשים לא פחות חשובות מאשר הצלת אנשים במעשה (מטביעה בנהר) או מצדקה שמשפרת את חייו של העני. במובן הזה יש כאן צדקה בקנה מידה אחר לגמרי. בהסתכלות הזאת מדובר כאן ממש בקיום מצווה.

גם אם מדובר בתרומה לאנושות ובערך אוניברסלי, זה לא אומר שהתורה אדישה אליו. זה לא נכלל בהלכה אבל בהחלט מהווה ערך גם לפי התורה. יהודי הוא קודם כל אדם (או לפחות צריך להיות), ואחר כך גם יהודי. המחויבויות של כל בני האדם חלות גם עליו, מעבר למחויבויות הפרטיקולריות שלו. זו משמעותה של הגמרא בסנהדרין נט: “ליכא מידעם שלבן נוח אסור ולישראל מותר”. זה כמובן מוחלק במידה רבה את ההבדל בין שני הניסוחים: השאלה לגבי הערך התורני ולגבי הערך האוניברסלי נראות כבר דומות מאד אם לא זהות.

עדיין יש מקום לתהות גם אם מקבלים שלערכים אוניברסליים יש ערך תורני, האם עדיין אין מקום להעדיף את הערך הפרטיקולרי על פני האוניברסלי? כעין הכלל המשפטי המכונה “לקס ספציאליס” (העדפת הספציפי). לכך אגיע מאוחר יותר (בדיון על היחס בין הבסיסי לחשוב).

ניסוח שלישי: מה יותר חשוב לי?

גם אם נסיק שלהיות גבאי תורם יותר ליהדות מאשר להמציא את תורת היחסות, עדיין נותרת השאלה האם אני כיהודי אעדיף (ערכית, לא רק תועלתנית) להיות גבאי על פני פיזיקאי. לחלופין, אני כהורה או מחנך, אשלח את בני לכיוון של מחקר מדעי ולא של קורס גבאות: מבוא לחיתוך הרינג 1, ואחריו קורס חיתוך קוגעל למתקדמים.

למה באמת לא? ישנו כמובן החשש לקלקול, כלומר ישנם לא מעט אנשים שכשהם נחשפים לתחומים אקדמיים נפגמת מחויבותם הדתית ו/או אמונתם. קל יותר לשמר מחויבות דתית ואמונה בתוך בועה של חיים פשוטים, שמרניים, של שמש בבית הכנסת, חותך הרינג  מן השורה. בה במידה ניתן גם לדבר על קידוש השם בכך שיהודי הוא איש מדע חשוב או יוצר משמעותי (אפילו יותר מקידוש השם של חותכי ההרינג המדופלמים). אבל אלו עניינים צדדיים לגבי הנדון דידן. אני מנסה לבחון את הערך העצמי ולא את התוצרים הצדדיים של העיסוקים הללו.

אם מתעלמים מהשיקולים הצדדיים הללו, נראה לכאורה שהערך המהותי הוא העיסוק במצוות. העולם החילוני וחיי החול הם רק פלטפורמה למהות חיינו שנמצאת בספירה הדתית. איכשהו למדנו שלא מקבלים עולם הבא על גילוי תורת היחסות אבל על מצווה קטנה או גדולה – כן. מעבר לכך, טענתי לא פעם שלא סביר בעיניי שמטרת בריאת העולם והאנושות היא תרבות ומוסר. אלו רק אמצעים לחברה תקינה, אבל לא סביר שהם היו מטרת הבריאה, שכן אם לא היו בוראים חברה אנושית לא היינו צריכים שהיא תהיה תקינה. לכן סביר יותר שאמורה להיות מטרה אחרת לבריאה, וכנראה שאלו דווקא התורה והמצוות.

ובכל זאת, עם כל הכבוד לחינוך שקיבלנו, התחושה האינטואיטיבית שלי שזה מופרך. גם מפני שלידע כשלעצמו יש ערך עצמי (לא רק כאמצעי) חשוב, הן אוניברסלי והן יהודי, וגם מפני שיש הבדל חשוב שרבים מתעלמים ממנו בין השאלה מה יותר יסודי או בסיסי, לבין השאלה מה יותר חשוב. זה גם מחזיר אותנו לשאלה שהותרתי פתוחה למעלה, לגבי היחס בין ערך אוניברסלי לערך פרטיקולרי. על כך אפרט כעת.

בין הבסיסי לחשוב

יש מתח מובנה בין הבסיסי לחשוב. לא רק שהם לא בהכרח הולכים יחד, אלא לפעמים אלו ממש  ניגודים. מקור אחד לעיקרון הזה ניתן למצוא בדברי הרמב”ן על פרשת יתרו, כשהוא מפרש את מצוות השבת בעשרת הדברות. הוא כותב שם (שמות כ, ח):

ואמת הוא ג”כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה.

כלומר “זכור” זו מצוות עשה ו”שמור” זו מצוות לא תעשה. זכור זו אהבה ושמור זו יראה. הוא  כותב שבגלל זה מצוות עשה גדולה ממצוות לא תעשה, ולכן עשה דוחה לא תעשה. אבל המשפט הבא שלו מפתיע:

ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:

הוא קובע שהעונש על לאו חמור יותר מאשר על ביטול עשה, וזו עובדה פשוטה כמובן. אבל הוא טוען שזה “מפני זה”, כלומר מאותו טעם שנאמר למעלה. אבל למעלה הוא כתב שמצוות עשה חמורה יותר מאשר לאו, אז למה מסיבה זו עצמה העונש על עשה קל יותר?

בעל שדי חמד מסביר זאת בכך שלגבי הקיום – העשה גבוה מהלאו, אבל לגבי הביטול – הלאו חמור מהעשה. לעבור על לאו זו עבירה חמורה יותר מאשר לבטל עשה, אבל לקיים עשה זה חשוב יותר מאשר להימנע מעבירת לאו. שימו לב, כעת מתברר שאין בדברי הרמב”ן הללו שום דבר מפתיע. זה אפילו מתבקש, שכן מדובר בשני צדדים של אותה מטבע. בגלל שהעשה גבוה יותר, השכר על קיומו גדול יותר מהשכר על הימנעות מעבירת לאו. אבל צידה השני של המטבע הוא שהעונש על ביטול עשה קל יותר מהעונש על עבירת לאו. ניתן לומר שהעשה חשוב יותר, אבל הלאו בסיסי יותר. לא לעבור על לאו זו דרישה בסיסית, ולכן מי שלא מקיים אותה מגיע לו עונש חמור יותר. אבל קיום עשה זו דרישה גבוהה יותר, ולכן מי שמקיים אותה מגיע לו שכר גדול יותר. ניתן לנסח זאת כך: לקיים עשה זו צדקות במדרגה גבוהה, אבל דווקא בגלל זה זו אינה דרישה בסיסית, ומי שלא עומד בה אינו עבריין חמור. לעבור על לאו זו רשעות גדולה ולכן הימנעות מכך אינה מעלה כה גדולה אלא דרישה בסיסית.

מאותה סיבה קיימת היררכיה גם בתוך הלאווין: ההימנעות מעבירות מאד חמורות פחות משמעותית מהימנעות מעבירות קלות. כך גם לגבי עבירות שקל להימנע מהן (אין לזה מחיר כבד) לעומת עבירות שקשה להימנע מהן. לעומת זאת, בעבירות שאדם דש בעקבו (כולם מזלזלים בהן ועוברים עליהן) ניתן לטעון שהעונש עליהן צריך להיות גדול יותר (ראו רש”י בתחילת פרשת עקב), אבל אפשר גם לומר שהעונש עליהן צריך להיות קל יותר (כי קשה להימנע מהן וגם חומרתן אולי לא גדולה).

יישום לנדון דידן

ניתן ליישם את העיקרון הזה לשאלות שלנו כאן בכמה צורות. ראשית, גם אם המצוות הן מטרת העולם, התשתית הבסיסית שנדרשת מכל באי עולם היא להיות בני אדם וליצור חברת חולין מתוקנת. לכן החולין והאוניברסלי הוא בסיסי יותר, הגם שהתורה והמצוות גבוהות יותר. קל יותר לומר זאת לגבי ערכי מוסר מול ערכים הלכתיים, אבל ידע מדעי או יצירתיות אמנותית לא נראים כמו משהו בסיסי יותר ממצוות. כאן כמובן צריך להבחין בין חיתוך הרינג לבין הקמת ארגוני צדקה או שיעורי תורה.

אבל במבט יהודי ניתן לומר שדווקא המצוות הן הפלטפורמה הבסיסית, ואילו מחקר מדעי ויצירה אמנותית הם קומה שנייה על גביה. עיסוק בהם מזכה בשכר גדול יותר, אבל הימנעות מהם אינה כה חמורה. זו לא דרישה בסיסית מכל אדם, ולכן היא גם לא נכנסת להלכה. מאידך, ברור שהערכים הללו רלוונטיים ומשותפים לכל באי עולם ולא דווקא ליהודים, בעוד שההלכה מיוחדת רק ליהודים. האם זה לא אומר שמדע ואמנות הם בסיסיים יותר ולכן פחות חשובים? אני לא בטוח, שכן ההנחה שלפיה המשימות של גויים פחות חשובות לא בהכרח נכונה לדעתי. הן אחרות, אבל לא בהכרח פחות חשובות. יש להם פחות משימות כמובן, אבל אין הכרח שהן פחות חשובות או יותר בסיסיות.

נוהגים לומר שהעולם הזה שלך הוא העולם הבא שלי. דאגה לצרכים חומריים של האחר היא ערך רוחני-דתי. אולי בדומה לזה ניתן לומר שהדאגה לכינון חברה תקינה, מוסרית ואינטלקטואלית, יש בה ערך עצמי, לא רק כמכשיר לתיקון החברה והאדם. גם אם מוסר ומדע הם פלטפורמה לחברה תקינה שיכולה לעסוק במצוות, העיסוק בפלטפורמה וקידומה, הוא ערך ולא רק אמצעי.

כך גם לגבי לימוד תורה מול הוראת הלכה. לכאורה לימוד תורה הוא אמצעי שמיועד לאפשר לי להורות הלכה. יש בזה מידה של אמת. זהו הערך של ללמוד על מנת לעשות, או לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, תלמוד שמביא לידי מעשה וכדומה. אבל די ברור שעצם הלימוד הוא בעל ערך, לא רק אינסטרומנטלי (הרחבתי בזה בטור 479 ועוד. שם הראיתי שלימוד תורה הוא דווקא לימוד לא אינסטרומנטלי).