על סטייה, מומחיות וערכים – תגובה למאמרו של פרופ’ יורם יובל, “הם לא סוטים”, מוסף שבת פ’ עקב – טור המשך (טור 26)

בס”ד

בטור הקודם הגבתי על מאמרו של פרופ’ יורם יובל במוסף שבת של מקור ראשון פ’ עקב שנה זו (תשע”ו). כדאי לראות גם את הדיון שהתפתח בטוקבקים מתחת לפוסט שלי.

תגובתי לדברי פרופ’ יובל התפרסמה בנוסח מקוצר במוסף שבת פ’ ראה (ביחד עם עוד תגובות מעניינות שבהחלט כולן שוות קריאה[1]). הרי דבריי שנדפסו שם:

על סטייה, מומחיות וערכים

(תגובה למאמרו של פרופ’ יורם יובל, “הם לא סוטים”, מוסף שבת פ’ עקב)

מאמרו של פרופ’ יובל לוקה בערבוב חמור בין ערכים לעובדות. יש בנותן טעם לציין שהבחנה זו היתה נר לרגליו של סבו המנוח שמוזכר במאמר, וחבל שהוא מתעלם ממנה.

דבריו עומדים על שלושה אדנים: 1. מודל ליחסי רב ואיש מקצוע. 2. ההגדרה הפסיכיאטרית לסטייה מינית (חוסר יכולת לאהוב אדם שלם). 3. קביעות מדעיות: הומוסקסואליות אינה תוצאה של בחירה אלא של רקע אורגני, קשה מאד לשנות אותה ומסוכן לנסות. כבר כאן אומר בתמצית: 1. המודל שמציע יובל הוא שגוי (ראה מאמרי בצהר ז) וגם לא רלוונטי לדיון כאן. 2. ההגדרה הפסיכיאטרית גם היא אינה נוגעת לדיון. 3. השאלות המקצועיות הללו לא רלוונטיות לדיון. כעת אפרט.

פעם ישבתי בכולל בבני ברק וניגש אליי אברך ששאל האם זכוכית היא נוזל או מוצק. אמרתי לו שביחס להלכות שבת זכוכית היא מוצק, למרות שפיסיקאים נוהגים להגדיר אותה כנוזל לצרכיהם המקצועיים. והנמשל, אם הפסיכיאטריה מגדירה סטייה מינית כחוסר יכולת לאהוב אדם שלם – יבושם לה. אבל למה ההלכה או המוסר אמורות לאמץ את ההגדרה המקצועית ולהחיל אותה גם במישור הנורמטיבי? יתר על כן, הגדרות אינן ממצא אמפירי, ולכן לאיש המקצוע אין שום יתרון על ההדיוט ביחס אליהן. פסיכיאטרים יכולים וצריכים להגדיר את מושגיהם לצרכים מקצועיים, אך אין לזה דבר וחצי דבר עם השאלה הנורמטיבית. מישל פוקו כתב שהדיאגנוזה הפסיכיאטרית רווייה בהנחות ערכיות. למרות היותו אחד ממבשרי הפוסטמודרניות המאוסה בעיניי, בעניין זה הוא צדק. טוב, פעמיים ביממה גם שעון עומד מורה את השעה הנכונה.

הפסיכיאטר יכול לכל היותר לקבוע מה מקורותיה של ההומוסקסואליות. האם יש לה רקע גנטי, סביבתי, או אחר. הוא יכול לקבוע האם ניתן לטפל בה ובאלו דרכים, ומה ההשלכות של כל טיפול. כל אלו קביעות מקצועיות, ובהנחה שהידע המדעי קיים (והוא בוודאי לא מלא במקרה זה, דבר שלטעמי לא הודגש מספיק בדבריו של יובל), המומחה יכול לתת להן תשובות. אבל השאלה האם מדובר בסטייה וכיצד יש להתייחס אליה היא עניין של הגדרה נורמטיבית ולא של קביעה מקצועית (ראה במאמרי הנ”ל).

עוד שתי הערות:

א. כמומחה קטן בפסיכיאטריה, אני מפקפק בהסבר שהציע יובל לשינוי ביחסה של הפסיכיאטריה להומוסקסואליות. להערכתי, מדובר בעיקר בשינוי ערכי ולא מדעי-עובדתי. חלק ניכר מהחברה בימינו סבור שהתופעה אינה שלילית מבחינה מוסרית (גם אני הקטן מסכים לכך) ולכן לא רואה אותה כסטייה. הפסיכיאטריה כאן נגררת אחרי הערכים החברתיים, ולא להיפך. חשבו על קלפטומניה. הבה נניח לצורך הדיון שיש לה מקורות גנטיים ושהיא לא ניתנת לשינוי (המרה). האם פירוש הדבר שקלפטומניה אינה סטייה? אסור ומזיק לגנוב, ולכן סביר להגדיר קלפטומן כסוטה. זאת למרות שגם שם נטייה לגניבה אין פירושה שהאדם גונב בפועל (כמו שיובל הסביר לגבי ההומוסקסואליות), וגם שם לא ניתן לטפל בה ויש לה מקורות גנטיים או אורגניים (לפי הנחתי לצורך הדיון). ההבדל בין קלפטומניה להומוסקסואליות הוא שרוב הפסיכיאטרים בימינו סבורים שמותר ולא מזיק להיות הומוסקסואל, בעוד שגניבה אסורה ומזיקה בעיניהם. הרי לנו שמדובר בערכים ולא בעובדות.

ב. יובל כותב ש”כל איש דתי משכיל” יודע שבמחלקת טיפול נמרץ יכול לשכב אדם מת לחלוטין שליבו פועם. דומני שאני אדם די משכיל (וגם די דתי), ואני ממש לא יודע את זה. יתר על כן, גם הוא עצמו לא יודע את זה. אין לזה שום קשר להשכלה (אם כי לדת אולי כן), יען כי הגדרת מוות וחיים היא נורמטיבית ולא קלינית. הרופא יכול לקבוע, אם בכלל, אלו פונקציות קיימות במצב כזה, ומה הסיכוי לחזור ממנו לחיים תקינים. אבל הוא לא יכול לקבוע האם אדם כזה הוא חי או מת, ובוודאי לא האם הוא יכול לתרום איברים (מה שלדעתי האישית מותר ואף חובה עליו אפילו אם הוא נחשב אדם חי. ראו מאמרי בתחומין כט). כל אלו הן שאלות ערכיות ולא עובדתיות. רופאים שונים שממאנים לקבל זאת מהווים אינדיקציה נוספת לכך שערבוב בין ערכים לעובדות מופיע לא רק אצל הדיוטות.

על כך הגיב פרופ’ יובל באתר המוסף תגובה כללית לכולנו. תגובה ספציפית לדבריי (וגם לד”ר עזגד גולד) הוא העלה באתר שלו וזו לשונו:

לכבוד הרב ד”ר מיכאל אברהם

המכון הגבוה לתורה

אוניברסיטת בר אילן

כבוד הרב שלום וברכה,

ראשית, דע לך שהחתום מטה מעריך מאוד אותך ואת עבודתך. אינני מצוי בעולם התורה במידה המאפשרת לי להעריך את עבודתך התורנית וההלכתית, אבל הנוירוביולוגיה ומעט הפילוסופיה שאני מבין הספיקו לי כדי ליהנות עד מאוד מספרך “מדעי החופש”, שהוא לדעתי מלאכת מחשבת מקורית ויפה, ותרומה גדולה לתחום.

לעומת ההנאה שלי מספרך, ברור למדי מתגובתך שלא רווית נחת ממאמרי “הם לא סוטים”. לכן אני שמח על מקצה השיפורים שלקחתי לעצמי כאן, על מנת לנסות לשכנע אותך בצדקת דברי, ואם לא לשכנע, הרי לפחות להתחיל לבנות גשר בין ההר שלך להר שלי. בוא נתחיל בדברים שבהם אני מסכים איתך:

אני מסכים איתך פעמיים (ולא פעמיים ביום) לגבי מישל פוקו. הן לגבי הפוסטמודרניות, שגם אני סבור שהיא מלל ריק, והן לגבי קביעתו על הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית, שבה לצערי הוא צודק מאוד. אבל אני סבור, ואינני בטוח שכאן אתה מסכים איתי, שלא ייתכן אחרת: נגזר על הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית, מעצם טבעה, שלא תצליח להתנתק מהנחות ערכיות, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. ולכן מה שיכול להרשות לעצמו הפילוסוף – להפריד הפרדה חדה בין ערכים לעובדות, הפסיכיאטר אינו יכול להרשות לעצמו. ובייחוד הוא אינו יכול להשלות את עצמו ואת הציבור שקיימת – או יכולה להתקיים – הפרדה מלאה כזאת בתחומו. עוד אחזור לזה.

אני מסכים גם עם הניתוח החד שלך את שאלת מעמדו ההלכתי של האיש השוכב בטיפול נמרץ כשמוחו חדל ולא ישוב לפעול, ואילו ליבו פועם, ואף למדתי משהו חדש מן הדברים שכתבת בראשי פרקים בנושא בתגובתך. זאת ועוד: אני שמח שהמסקנה הסופית שלך – שחובה לתרום את איבריו של האיש הזה – זהה לשלי. אני מקווה שתמשיך לנצל את מעמדך והשפעתך בקרב בני תורה על מנת לשנות את היחס הנבער – ואף הכופר בעיקר – של חלק מקברניטי היהדות החרדית והדתית-לאומית לנושא.

אבל מה שאתה יכול לעשות בנושא האבחנה בין “חי” ל”מת”, אינך יכול, לדעתי, לעשות בנושא האבחנה בין “סוטה” ל”לא סוטה”. אסביר את דברי: ראשית, בניגוד למה שאתה כותב, הרופא ועוד איך קובע אם אדם חי או מת. אני יודע זאת מכלי ראשון. כשעבדתי במחלקה הפנימית כרופא מתמחה, חלק עצוב של תפקידי היה לקבוע, עם אור ראשון, את מותם של החולים שהלכו לעולמם במשך הלילה. אני עדיין זוכר, עד היום, את הפנים הרבות שכיסיתי בסדין לקראת הגעתו של פועל הבית, שבא לקחת אותם אל תחילת דרכם האחרונה.

ואף על פי כן אני מכיר בכך שאתה צודק כשאתה אומר שהקביעה ההלכתית של מיהו “חי” ומיהו “מת” יכולה להיות שונה מן הקביעה הרפואית, והיא אינה סרה למרותה. אבל המסקנה המשתמעת מתגובתך, שההגדרה הפסיכיאטרית של סטייה וההגדרה הדתית (ובוודאי ההגדרה החברתית-דתית) של סטייה גם הן אינן קשורות זו לזו, אינה משקפת לדעתי את המציאות.

בוא ניקח את הקלפטומניה, אותה הבאת כמקרה מבחן. קלפטומניה אינה סטייה. היא הפרעה נפשית. המונח סטייה שמור בפסיכיאטריה, כמו בלשון הרחוב, להתנהגות חריגה, שלא לומר דוחה, בהקשר מיני. אני מקווה שאינך מנסה להשתמש בהגדרה המתמטית, והנייטרלית מבחינה ערכית, של סטייה מן הנורמה (ע”ע סטיית תקן), על מנת להכשיר את השרץ של היחס הערכי הנורא של היהדות החרדית הממוסדת להומוסקסואליות.

הפסיכיאטריה עוסקת לא רק ב”התנהגות” אלא בתופעות סובייקטיביות; כפי שכתבת, ואני שמח שכאן אתה מסכים איתי, הקלפטומן לא צריך לגנוב בפועל כדי להיות קלפטומן, וההומוסקסואל לא צריך לשכב משכב זכר כדי להיות הומו. אבל כאן נגמרת האנלוגיה בין המשל לנמשל. הקלפטומן מזיק ופוגע באחרים בהתנהגותו, ולכן התנהגותו פסולה (לא סוטה), ומותר לחברה להתגונן מפניה. זאת ועוד: אם יגנוב דברי ערך, ההפרעה הנפשית שלו עלולה לא לעמוד לו בבית המשפט, והיא תובא בחשבון רק בשלב הטיעונים לעונש. אני חושב שגם אתה וגם אני מסכימים שהומוסקסואלים אינם פושעים, ואם הם אינם שוכבים משכב זכר – לא ברור לי במה הם נבדלים מכל הגברים היהודים האחרים, המתמודדים גם הם עם איסורי התורה על ביטוי המיניות שלהם.

אני חוזר לנושא חוסר היכולת להפריד הפרדה מוחלטת בין ערכים לעובדות בפסיכיאטריה. הנוצרי הקתולי מאמין באמונה שלמה שלחם הקודש שהוא קיבל ואכל במהלך המיסה הפך בפיו לבשרו האמיתי של המשיח. זוהי מחשבת שווא לכל דבר ועניין, והיא מוחרגת מן ההגדרה של פסיכוזה בגלל נורמה חברתית וערכית – מאות מיליונים של אנשים מאמינים בה. זוהי דוגמה טריוויאלית, אבל הפסיכיאטריה, כאשר היא באה להגדיר, לאבחן ולטפל בתופעות סובייקטיביות, מגששת עמוק באפלה לגבי הבסיס הביולוגי-עובדתי לתופעות הללו.

הייתי שמח להיות מסוגל להעמיד את המקצוע שלי על אותם אדנים שהפיסיקה עומדת עליהם, אבל זה לא יקרה בימי חיי, ושמא לעולם לא. כפי שידוע לך טוב ממני, שאלת יסוד פילוסופית המונחת בבסיס נושא זה, שלדעתי אין לה, נכון להיום, תשובה מניחה את הדעת, היא שאלת הסיבתיות הפסיכו-פיסית: האם היא חד-כיוונית או דו-כיוונית או שמא אינה חלה כלל על הסוגיה? סבי שאותו הזכרת עסק, כמוך, בשאלת הסיבתיות הפסיכו-פיסית, ואף גרס שאין ולא ייתכן לה פתרון (איגנורבימוס — איננו יודעים ולעולם לא נדע). מבלי להתיימר ומבלי לנסות להיכנס כאן לעבי הקורה, אני מצדד דווקא בדעתו של תלמידו, פרופ’ יוסף נוימן, שחשב שהיום אין לה פתרון, אולם מחר הוא ייתכן (איגנורמוס — איננו יודעים, אולם ייתכן שפעם נדע).

לסיום, אני רוצה לחזור מגבהי הפילוסופיה אל עולמם החשוך של ההומוסקסואלים הדתיים. כתבתי את מאמרי בעקבות דבריו של עמיתך הרב לוינשטיין, שהדירו את האנשים הטובים האלה וציערו אותם. בסופו של יום השאלה המעשית שמעניינת אותי, ואליה לא מצאתי התייחסות ישירה ועניינית בתגובתך (ואני מקווה להתייחסות כזאת), היא האם יש דרך לתת להומוסקסואלים דתיים לחיות ולהקים משפחות בקהילות הציונות הדתית. ברגע שמדובר באנשים שאינם שוכבים משכב זכר, זוהי לעניות דעתי שאלה חברתית יותר משהיא הלכתית. כאן, לדעתי, ראוי שאתה, אני, וכל קוראינו נזכור את אמרתו של עמיתך למקצוע, אלברט איינשטיין: “קל יותר לבקע אטום מאשר לבקע דעה קדומה”.

שלך,

יורם יובל

והרי תגובתי כאן לדבריו:

פרופ’ יובל היקר שלום רב.

ראשית לכבוד לי שנהנית מספרי ואף הבעת כאן את הערכתך. בהחלט הדבר לא קל בעיניי.

אכן, לא הסכמתי עם דבריך במאמר, אם כי לא אוכל לומר שלא נהניתי. כדרכך, הדברים כתובים היטב ובצורה בהירה ויפה. ועדיין, כאמור, גם לאחר “מקצה השיפורים” (כלשונך), איני מסכים להם, ואנסה להסביר כאן למה.

אם אנחנו מסכימים לגבי פוקו (כוונתי לנקודה השנייה), כי אז הגענו למסקנה משותפת ראשונה שהפסיכיאטריה רווייה בהנחות ערכיות ומבוססת במידה רבה עליהן. יש בה גם ממד עובדתי כמובן, אבל השורה התחתונה כמעט תמיד כרוכה בשאלות ערכיות ותרבותיות.

מעצם העובדה שהסכמת שזהו המצב, איני רואה כיצד אתה טוען שהיחסים בין רב לפסיכיאטר כפופים למודל של היחסים בין איש מקצוע לרב. גם אם הפסיכיאטריה לא רואה זאת כסטייה, עדיין גם אתה מסכים שזו טענה ערכית. אז מדוע הרב צריך לקבל זאת כקביעה מקצועית? הוא כמובן יכול להחליט שהוא מקבל, אבל זו החלטה הלכתית שלו ואין לה ולא כלום עם סמכויות מקצועיות. באשר למודל של רב מול איש מקצוע, כבר הפנית אותך בתגובתי הראשונה למאמר שהקדשתי לעניין בצהר ז.

לאחר מכן הוספת גם שאין מנוס מכך (שהפסיכיאטריה תערבב ערכים עם עובדות). אמנם איני איש מקצוע אבל בכל זאת אהין לומר שאיני מסכים לזה. תקן אותי אם אני טועה, אבל הפסיכיאטריה יכולה היתה להתמקד בעובדות (במובן הרחב, כלומר כולל תיאוריות שמסבירות אותן, כמו במדעי הטבע), ותו לא. לדוגמה, היא יכולה היתה להסתפק בקביעות מה מקורה של ההומוסקסואליות (מבחינתי זה כולל גם ספקולציות פסיכואנליטיות פרועות כרצונך, כל עוד מדובר בתיאוריות שמנסות להסביר את התופעה עצמה בלי מטען ערכי), כיצד היא מתפתחת (כנ”ל), היכן היא נפוצה, האם וכיצד ניתן לשנות זאת, ומה המחיר של כל צורת שינוי (או “המרה” לא עלינו) כזאת וכדומה. אלו שאלות שעוסקות בעובדות ובפרשנותן, ולכן הן שאלות מדעיות ומקצועיות לגיטימיות. דומני ששאלות אלו כולן אינן טעונות במטען ערכי כלשהו. לעומת זאת, את השאלה האם מדובר בסטייה או לא, עליה להשאיר לחברה ולכל אדם בתוכה לקבוע.

כמובן שאם אתה הופך גם את המושג “סטייה” לעובדתי, כמו חריגה מהנורמה הסטטיסטית (“הגדרה מתמטית נייטרלית”, בלשונך) אז הפסיכיאטריה יכולה לקבוע זאת מקצועית, אבל כבר הסכמת בדבריך כאן שלא על כך מדובר. מאידך, אתה חוזר כאן ומתקן את שימושי במונח סטייה, ולדעתי בכך אתה שב ומנסה להכתיב הגדרה פסיכיאטרית לשימוש יומיומי. בשימוש המקובל במחוזותינו סטייה היא נטייה חזקה (מולדת?) לפעולה עבריינית (כמו דוגמת הקלפטומניה שעליה הסכמנו, מלבד המינוח “סטייה” לגביה). כך או אחרת, מדובר בהגדרה, ולכן הרב לוינשטיין ואנוכי הקטן (שרחוק מאד מהשקפותיו ברוב הדברים) מסכימים שאין מקום לנטילת סמכות מקצועית לגביה. מה תוכנו הקונקרטי של המושג, והאם הוא כולל את ההומוסקסואליות, אני אישית נוטה לחשוב שלא (כי לדעתי סטייה היא נטייה לפעילות לא מוסרית, ולא נטייה לפעילות עבריינית במובן הדתי). דומני שתפיסתו של הרב לוינשטיין היא שכן (כי לדעתו נטייה לפעילות עבריינית במובן הדתי גם היא סטייה, כנראה מפני שהוא מזהה את ההלכה עם המוסר, מה שאני דוחה בתוקף ומצטרף בכך לסבך המנוח).

בשורה התחתונה, איני רואה שום סיבה בעולם לכך שאגודת הפסיכיאטרים האמריקאית או כל אגודה מקצועית אחרת תקבע עבור כולנו במה יש לטפל ובמה לא, ומהי סטייה ומה לא. את זה יש להשאיר לחברה, לכל אדם לעצמו, וכמובן גם לפסיכיאטר האישי שלו (להבדיל מהאגודה המקצועית שלהם). הוה אומר: החברה תחליט האם יש משהו שמזיק לזולת (קלפטומניה, פדופיליה וכדומה), ואז יש לטפל בו גם אם המטופל לא הביע רצון לזה (במקרים קיצוניים דיים). במקרים שאין נזק חברתי, האדם עצמו יחליט האם הוא זקוק/רוצה טיפול או לא. וכמובן הפסיכיאטר שאליו הוא פונה (ולא האגודה) יכול לומר שהוא לא מוכן לטפל בעניין זה בגלל ערכיו שלו. בכל מקרה, איני רואה מקום להחלטות קולקטיביות של אגודה מקצועית בנושאים כאלה.

דומני שהתמונה הזאת גם מבהירה מדוע לדעתי בהחלט יש ויש מנוס מהכנסת ממדים ערכיים לפסיכיאטריה. למיטב הבנתי במודל הזה אנחנו נמנעים מכך, ולכן לדעתי הפסיכיאטר בהחלט יכול להקפיד על ההבחנה בין ערכים לעובדות, בדיוק כמו הפיסיקאי או הפילוסוף. מכיון שאיני מומחה, אין לי ספק שיכולה ליפול טעות בדבריי אלו, ואשמח אם תתקן אותי.

הוא הדין לגבי מעמדו של אדם השוכב בטיפול נמרץ כשליבו פועם ומוחו חדל לפעול. המתנגדים לדעתי, שבעיניי טועים ומזיקים, אינם “נבערים”, כלשונך. הרי לא מדובר בעובדות או בידע כלשהו, ולכן אני מתנגד לשימוש במונח הזה לגביהם. לדעתי הם טועים ערכית ובגלל זה מזיקים. שוב חשובה לי מאד ההקפדה על ההבחנה בין ערכים לעובדות. בדיוק מסיבה זו לרופא אין שום ערך מוסף ביחס לשאלה זו.

העובדה אותה ציינת בדבריך כאן שבפועל מוסרים את הקביעה הזאת לרופאים אינה אלא האצלת סמכויות, ותו לא. זו לא קביעה מקצועית. אל תערבב שוב בין ערכים לעובדות. עובדתית מוסרים את ההחלטה על קביעת המוות לרופאים (כפי שתיארת לגבי עצמך בכובעך כרופא), אבל אין זה אומר שמדובר בהחלטה עובדתית-מקצועית. עושים זאת למען הנוחיות והיעילות בלבד, ובעצם זו האצלת סמכויות של המחוקק לרופא רק כדי לקצר ולייעל את התהליך (במאמרי הנ”ל בצהר הסברתי שהרופא לא יותר מוסמך ממני לקבוע זאת, אבל גם לא פחות. לכן יש היגיון לאחד את הסמכויות לתת לו את הסמכות לקבוע מוות, אף שמדובר בקביעה ערכית). ההחלטה מהן הפונקציות שיש לאותו אדם במצב כזה ומה סיכוייו לשוב לחיים היא החלטה מקצועית. ההחלטה האם במצב כזה הוא נחשב מת – היא החלטה ערכית טהורה. אין לה דבר וחצי דבר עם העובדות. בניגוד למה שכתבת, ההחלטה ההלכתית לגבי חיים ומוות לא “שונה מההחלטה הרפואית”. יען כי אין דבר כזה “החלטה רפואית” בעניין חיים או מוות. מדובר בהחלטה ערכית טהורה (כמתואר לעיל). אכן נכון שהחלטה משפטית יכולה להיות שונה מזו ההלכתית, שכן שתי אלו הן קטגוריות נורמטיביות (ולא עובדתיות) שונות.

אנחנו אכן לגמרי מסכימים שבעלי נטייה הומוסקסואלית אינם פושעים. אבל אנחנו בהחלט לא מסכימים בכך שהומוסקסואלים (שמממשים מעשית את נטייתם) אינם עבריינים. אנחנו מסכימים שאין במעשיהם משום פשע, כלומר עבירה מוסרית (הזכרתי שיש במחנה הדתית שחושבים אחרת, אני לא נמנה עליהם), שכן הם לא פוגעים בזולת. אבל הלכתית ותורנית הם עבריינים, ולכן מנקודת מבט דתית והלכתית הם עבריינים באותו מובן של רוצח או גזלן (אלא שאלו גם פושעים מוסרית). מידת האשמה היא עניין אחר כמובן. כאן נכנסת מידת הבחירה והשליטה שיש להם ומידת המודעות לכך שמדובר באיסור (אדם חילוני לא רואה בכך מעשה פסול כמובן). בדיוק כמו קלפטומן מול גנב רגיל.

חשוב לי לציין שלגבי היחס להומוסקסואלים אני ליברלי אפילו יותר ממה שציפית ממני. מבחינתי גם מי שמממש את העניין באופן מעשי זכאי ליחס אנושי רגיל בקהילה (אלא אם הוא מנופף בזה ומטיף לזה, שזו הטפה לעבריינות לדעת ההלכה). אדם שהוא עבריין בתחומו האישי והפרטי הוא חבר לגיטימי בקהילה, בפרט אם הוא נמצא במצב שכל כך קשה להתמודד איתו. כתבתי על כך בעבר בהרחבה, ואתה מוזמן לראות למשל  כאן וגם כאן. תהית מדוע הדברים לא הופיעו בתגובתי בעיתון, זאת מפני שהערתי שם רק על הטיעונים שהעלית במאמרך ולא לגופו של עניין. אם תראה את תחילת תגובתי הארוכה יותר בטור הקודם שלי באתר, תוכל להיווכח שכתבתי בפירוש שאני מסכים לרוב מסקנותיך המעשיות. לצערי המערכת לא אפשרה לי להאריך בתגובה בעיתון. לכן עשיתי “מקצה שיפורים” בשני הטורים האחרונים כאן באתר ובדיון שהתפתח בעקבותיהם (בטוקבקים).

ואסיים במימרא שציטטת בשם “עמיתי למקצוע”, כלשונך (אני נבוך אפילו להזכיר את שמי בכפיפה אחת עם ענק מדעי כזה). אכן קשה לשנות או לבקע דעה קדומה. אבל השאלה הגדולה היא האם בנדון דידן אכן מדובר בדעה קדומה, או שמא בעמדה ערכית שונה (כל עמדה ערכית, כולל זו שלך וכמובן גם שלי, היא דעה קדומה במובן מסויים). הטאבו והיחס החברתי בחברה הדתית להומוסקסואליות (שלדעתי אין לה קשר לאיסור, שהרי איסורי מלאכה בשבת חמורים לא פחות ממנה ולא מקבלים יחס כזה) הם אכן דעה קדומה לדעתי (כי מניחים שם הנחות עובדתיות, ולא רק ערכיות, שאינן מבוססות). אבל עצם ראיית ההומוסקסואליות כאיסור אינה דעה קדומה אלא נורמה הלכתית (גם אם מצערת לדעתי). היחס לנורמות כאלה (כמו לכל נורמה שהיא) כמובן תלוי באמונות של כל אחד מאיתנו. לי אישית יש אמון בנותן התורה, שאם הוא אסר כנראה יש בזה משהו בעייתי (שבעוניי לא זכיתי להבחין בו). אני כופף דעתי בפני ציווייו. אבל מכיון שמדובר בשאלות של אמונה, לא הייתי רוצה שהפסיכיאטריה תקבע עמדות, ובוודאי לא עמדות נחרצות, לגביהן (בדיוק כמו לגבי מה שקורה ללחם הקודש בפיהם של בני דודנו הקתולים), והנה חזרנו שוב לאפשרות ולצורך לנתק את הפסיכיאטריה מערכים. ועל כך כבר אמרו רבותינו (שם, שם): תן לקיסר את אשר לקיסר…

בכבוד רב,

מיכי אברהם

[1] אני חייב לומר שביחד עם שני מאמריו של יואב שורק, זה שפורסם באותו מוסף שבועיים קודם וזה שפורסם באתר המוסף השבת (פ’ ראה), זהו הדיון האינטליגנטי והענייני ביותר שמוכר לי בעיתונות או בכלל בנושא הזה. לכבוד לי ליטול בו חלק.