על סטייה, מומחיות וערכים – תגובה למאמרו של פרופ’ יורם יובל, “הם לא סוטים”, מוסף שבת פ’ עקב (טור 25)

בס”ד

על סטייה, מומחיות וערכים

תגובה למאמרו של פרופ’ יורם יובל, “הם לא סוטים”, מוסף שבת פ’ עקב

גירסה זו, שגם היא תמציתית, לא יכלה להתפרסם במוסף שבת כי היא ארוכה מדיי. אני מקווה שבשבוע הבא תתפרסם שם גירסה מקוצרת.

אקדים ואומר שגם אני לא אהבתי את הטון של רב לוינשטיין לגבי הומוסקסואליות. אוסיף עוד שגם לדעתי יש לא מעט רבנים ואנשים אחרים שמגלים יחס לא נכון לתופעה ולאנשים. גם אני לא רואה בהומוסקסואליות (בוודאי לא הנטייה, אבל אפילו אם היא מתממשת בפועל) בעייה מוסרית אלא הלכתית. כלומר המסקנות של יורם יובל די קרובות לעמדותיי, אבל דווקא בגלל זה מצאתי לי חובה לעמוד על כמה טעויות בסיסיות וחמורות בטיעוניו. מדובר בשגיאות בסיסיות שחוזרות שוב ושוב בדיונים על הומוסקסואליות, אבל לא רק בהם. נכשלים בהן הדיוטות וגם מומחים, ודומני שיורם יובל במאמרו הדגים עד כמה אנשי מקצוע גם הם לא חסינים בפניהן. היסודית שבהן היא מה שניתן אולי לכנות “כשל המומחיות”. בתחילת דבריי אנסה להסביר אותו, ולאחר מכן אוסיף עוד כמה הערות צדדיות על דבריו.

יובל מתחיל את מאמרו בתיאור קצר של היחס בין הרב למומחה. במאמר שהקדשתי לעניין (מומחיותו של פוסק ההלכה כמעריך מציאות, צהר ז, תשסא,  עמ’ 21), הרחבתי את היריעה ותיארתי מודל כללי לגבי הקשר בין מומחיות להכרעה ערכית. בניתי אותו בהנחה שמדובר בקשר בין איש מקצוע שמכיר ומבין את הידע המקצועי בתחום מסויים, שלצידו פועל מה שכיניתי “מכריע ערכי”. זה יכול להיות רב, מחוקק, שופט, איש מוסר, קאדי, או כל אחד אחר (כולל האדם עצמו. כל אחד קובע לעצמו מיהו המכריע הערכי מבחינתו). הגישה הנפוצה, שיובל תיאר אותה בתחילת דבריו, רואה כאן מבנה דו-קומתי: המומחה מספק את העובדות והרב קובע את היחס הנורמטיבי אליהן. כך למשל, המומחה לתעבורה אומר האם נסיעה בכביש היא מסוכנת ואז יבוא הרב או המחוקק/שופט/שוטר ויאמר שזה אסור (בגלל “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, או בגלל שהחוק אוסר נסיעה מסוכנת ומסכנת). דוגמה אחרת, המומחה אומר האם העובר בשלב מסויים הוא אדם או לא, ואז בא המכריע הערכי ויקבע האם מותר להפיל אותו בנסיבות הללו.

אך כפי שהראיתי שם, זהו מודל פשטני שלא מתאים כמעט לשום הכרעה נורמטיבית ריאלית. הסברתי שלמעשה הקשר הוא תלת-קומתי. ראשית, המומחה התעבורתי לא יכול לקבוע שנסיעה בכביש היא מסוכנת. הוא יכול לכל היותר לתת גרף סיכונים (מהם הסיכונים במהירות הנתונה בכביש הנתון). זוהי קומה א’. בקומה ב’ בא המכריע הערכי ואומר מאיזו רמת סיכון זה נחשב “מסוכן”. שימו לב שהוא מתערב בשלב הלכאורה “עובדתי” (ולא רק בשלב שאחרי הקביעה שמדובר במהירות מסוכנת). רק אחרי הקביעה הזאת ניתן לומר שמהירות 90 קמ”ש בכביש זה היא מסוכנת. רק כעת מגיעה קומה ג’, שבה המכריע הערכי קובע מה היחס הנורמטיבי למצב הזה, כלומר אלו קביעות נורמטיביות חלות עליו (האם בנסיבות הנתונות מותר או אסור לנסוע במהירות שמוגדרת “מסוכנת”).

המודל הזה נכון גם ביחס לשאלות אחרות. לדוגמה מעמדם של רופאים ביחס להפלות. לא פעם יצא לי לדבר עם רופאים שלא הבינו מדוע ההחלטה האם להפיל עובר לא מסורה רק לרופא, ומה בכלל עושה שם הרב. מה הוא מבין ברפואה ובעוברים? זוהי אותה אי הבנה עצמה. הרופא יכול לקבוע אילו פונקציות יש לעובר בכל שלב (זה הגרף). כעת בא המכריע הערכי וקובע איזה מכלול פונקציות מגדיר אדם. לרופא אין את הכלים לעשות זאת, שכן לא מדובר בשאלה קלינית אלא ערכית. רק בקומה ג’ ניתן להחליט האם ההפלה מותרת או אסורה. זו כמובן הכרעה ערכית שודאי לא מסורה לאיש המקצוע אלא למכריע הערכי.

זהו בדיוק המצב גם ביחס לשאלת ההומוסקסואליות. המושג סטייה זוקק הגדרה. יובל הציע במאמרו הגדרה לסטייה מינית כחוסר יכולת לאהוב אדם שלם (יש לי השגות על ההגדרה הזאת ועל העקביות הלקויה שלה, ולא אכנס אליהן כאן). אבל בה במידה יכולתי להגדיר סטייה כמי שאהבתו לא מסורה לאיש בוגר מהמגדר האחר, או כמי שיש לו מצבי רוח כאלה או אחרים. הגדרות אינן ממצא אמפירי, ולכן לאיש המקצוע אין שום יתרון על ההדיוט ביחס אליהן. מדוע זה משנה לי איך מוהר”ר פרויד זצ”ל הגדיר סטייה? פסיכיאטרים יכולים וצריכים כמובן להגדיר את מושגיהם לצרכים מקצועיים כאלה או אחרים, וזה בסדר גמור. אבל מה לזה ולשאלה הערכית? זה מזכיר לי שפעם ישבתי ולמדתי בכולל חזון איש בבני ברק, וניגש אליי אברך (שידע שאני פיסיקאי) ושאל אותי האם זכוכית היא נוזל או מוצק. אמרתי לו שביחס להלכות שבת (האם יש לה דין לח או יבש) זכוכית היא מוצק, למרות שהפיסיקאים נוהגים להגדיר אותה כנוזל לצרכים המסויימים שלהם (יש לה מבנה גבישי לא מסודר). והנמשל הוא שאם הפסיכיאטריה מגדירה סטייה מינית כחוסר יכולת לאהוב אדם שלם אין לי הקטן שום בעייה עם זה. הבעייה שלי מתחילה כשפסיכיאטר חושב שההלכה או המוסר אמורים לאמץ את ההגדרה המקצועית שלו ולהחיל אותה גם במישור הנורמטיבי. בהקשר שלנו השאלה האם הומוסקסואליות היא סטייה היא שאלה נורמטיבית וערכית נטו, ולא שאלה מקצועית. מה לזה ולשאלת היחס בין איש המקצוע לרב? וכי הפסיכיאטריה מספקת לנו כאן מידע מדעי? היא מספקת לנו הגדרה ותו לא. למה אני כרב אמור לאמץ את ההגדרה המקובלת בפסיכיאטריה? וכי יש כאן ממצא מדעי כלשהו? מישל פוקו כבר עמד על כך שהדיאגנוזה הפסיכיאטרית רווייה בהנחות ערכיות ואידיאולוגיות. למרות הספקנות הנושבת מכתביו ולמרות היותו אחד ממבשרי הפוסטמודרניות שכל כך מאוסה בעיניי, אני תמיד מזכיר לעצמי שפעמיים ביום גם שעון עומד מורה את השעה הנכונה. בעניין זה הוא לגמרי צדק.

אם נשוב אלינו, הפסיכיאטר יכול לכל היותר לקבוע מה מקורותיה של ההומוסקסואליות. האם יש לה רקע גנטי, סביבתי, או אחר. הוא יכול לקבוע האם ניתן לטפל בה ובאלו דרכים, ומה ההשלכות של טיפול כזה או אחר. כל אלו קביעות מקצועיות, ובהנחה שהידע המדעי קיים (והוא בוודאי לא מלא במקרה זה, דבר שלטעמי לא הודגש מספיק בדבריו של יובל שלהערכתי בנקודות מסויימות נקט עמדות והציג אותן כעובדות), איש המקצוע, או המומחה, יכול לתת לנו תשובות לכל השאלות הללו. זוהי שאלה מקומה א’. אבל השאלה האם מדובר בסטייה (שאלה מקומה ב’) היא עניין של הגדרה ולא של קביעה מקצועית (כמו מהו “אדם” ומהו “מסוכן”). ובוודאי השאלה כיצד יש להתייחס אליה (אלו נורמות חלות על המצב) אינה מסורה לפסיכיאטר (שהרי זו שאלה מקומה ג’). אין לפסיכיאטר ולו בדל יתרון על פני ההדיוט ביחס לשאלות מקומה ב’ וג’. עד כאן “כשל המומחיות” בקצרה. כעת עוד כמה הערות קטנות.

1. על אף שבעוונותיי אני מומחה קטן מאד בפסיכיאטריה, אני מפקפק בהסבר שהציע יובל לשינוי ביחסה של הפסיכיאטריה להומוסקסואליות. הוא תלה זאת בהבנה מעמיקה יותר של גורמיה והאפשרות לשנות אותה. לדעתי מעבר לכל זה בראש ובראשונה מדובר בשינוי ערכי ולא מדעי. החברה החליטה שהתופעה אינה מכוערת ושלילית מבחינה מוסרית ולכן היא כבר לא מחשיבה אותה כסטייה. הפסיכיאטריה כאן נגררה אחרי התרבות והערכים החברתיים, ולא ההיפך. ההיתלות החוזרת ונשנית בפסיכיאטריה בכל וויכוח כזה משקפת את אותו כשל שתיארתי כאן.

כדי לחדד זאת, חשבו על קלפטומניה. אין לי מושג מה מקורותיה וכיצד ואם ניתן לטפל בה (זו שאלה מקצועית, מקומה א’). אך הבה נניח לצורך הדיון שיש לה מקורות גנטיים, ורק לצורך הדיון נניח גם שהיא לא ניתנת לשינוי (המרה). האם פירוש הדבר בהכרח שקלפטומניה אינה סטייה? אולי נוסיף ונאמר שלפי הגדרתו של מאן דהו הגנב אוהב את רכושו אהבה שלימה, ולכן הוא לא סוטה? אסור לגנוב, ולכן בהחלט סביר להגדיר קלפטומן כסוטה. זאת למרות שגם שם נטייה לגניבה אין פירושה שהאדם גונב בפועל (כמו שיובל הסביר לגבי ההומוסקסואליות), וגם שם לא ניתן לטפל בה ויש לה מקורות גנטיים או אורגניים (לפי הנחתי לצורך הדיון). עדיין אין לאיש המקצוע מאומה מה לומר בנושא הזה. יתר על כן, אני מהמר שגם אם אכן כל זה יתברר לפסיכיאטריה באופן ברור ומוצק היחס לקלפטומנים לא ישתנה. אז למה הומוסקסואליות היא שונה? ההבדל היחיד שאני רואה בין המקרים הוא שלדעתו, כמו רוב עמיתיו הפסיכיאטרים בימינו, מותר ולא מזיק להיות הומוסקסואל, אבל גניבה עדיין אסורה ומזיקה. הרי לנו שהכל עניין של ערכים ולא של ממצאים עובדתיים ומדעיים.

הערה נוספת נוגעת לזלזול שהשתקף מדבריו (המנומסים מאד בניסוחם) של יובל. דומני שאין רב בישראל שלא מכיר את הדברים האלמנטריים שתוארו במאמר (מעבר לפרטים המקצועיים, שאינם רלוונטיים לדיון). כולם יודעים את המודל ליחס בין רב למומחה (מה שלדעתי יובל עצמו לא באמת מבין לגמרי, כפי שהסברתי למעלה). כולם (כולל הפוסקים החרדים) גם מתחשבים במומחים ברמה זו או אחרת. כולם יודעים שיש הבדל בין נטייה לבין מימושה. כולם יודעים שרק המעשה אסור ולא הנטייה, בין אם אפשר לשנות אותה ובין אם לאו. וכולם יודעים שקשה מאד עד בלתי אפשרי לטפל בנטייה הזאת (למרות שחלקם חושבים שכן צריך וכדאי לנסות לטפל ושיש סיכוי סביר להצלחה). ועדיין יש מהם שמתייחסים לזה כסטייה, שכן הם מגדירים את המושג סטייה אחרת מהמקובל בפסיכיאטריה בת ימינו, וזאת בעיקר מפני שהם רואים את ההומוסקסואליות אחרת במישור הערכי-נורמטיבי. טיעוניו של יובל אינם רלוונטיים לעניין זה.

והערה אחרונה על נקודה צדדית שעלתה בדבריו של יובל, שגם היא נוגעת לכשל המומחיות. אקדים שגם לגביה אני שותף למסקנה, אבל חולק לגמרי על ההנחות וההיסק שמוביל אליה. הוא מדבר על כך ש”כל איש דתי משכיל” יודע שבמחלקת טיפול נמרץ יכול לשכב אדם מת לחלוטין שליבו פועם במשך שעות וימים. אז זהו שלא. דומני שאני אדם די משכיל (וגם די דתי), ואני ממש לא יודע את זה. יתר על כן, זה גם לא קשור להשכלה שלי, מפני שהגדרת מוות וחיים היא נורמטיבית ולא קלינית (שאלה מקומה ב’). זה לא מידע עובדתי אלא עמדה ערכית. הרופא יכול לקבוע, אם בכלל, מה גרם לזה, אלו פונקציות קיימות אצל אדם במצב כזה, וגם מה הסיכוי שלו לחזור לחיים תקינים (שאלות מקומה א’). הא ותו לא. הוא לא יכול לקבוע האם אדם כזה הוא חי או מת. ובוודאי לא האם הוא יכול לתרום איברים (מה שלדעתי האישית מותר ואף חובה אפילו אם הוא נחשב אדם חי. ראו מאמרי בתחומין כט. אבל הדיון שלי כאן הוא בטיעוניו של יובל). כל השאר הוא ערכים ולא עובדות. נכון שכמה וכמה רופאים (חלקם בכירים מאד) ששוחחתי איתם לא מבינים זאת (או ממאנים לקבל זאת), ותוהים מה לרב בוועדות תרומת איברים (כמו גם בוועדות הפלות). הוא אשר אמרתי, כשל המומחיות מופיע גם אצל אנשי מקצוע בכירים טובים…