מבט על מצעדי יום ירושלים + מצעד שפוי אחד (טור 566)

בס”ד

מוקדש לאשתי היקרה דפנה,

שהתריעה על תופעות דומות בלוד.

טוב, אין ברירה כי יום ירושלים עוד מעט חולף. אז הרי לכם עוד טור אקטואלי קצר וצפוף.

שמעתי היום ראיון ברדיו עם ידידתי מנוער, יהודית אופנהיימר, מנכ”לית עמותת השמאל ‘עיר עמים’. יהודית היא בת אולפנת כפר פינס והייתה מדריכה איתי בסניף ‘בני עקיבא’ שהקמנו בכרכור. אין לי קשר עמה כבר שנים רבות, ושמעתי בראיון שכיום היא כבר התרחקה מתפיסות העולם הללו. היא דיברה שם על מצעד/ריקוד הדגלים, ותיארה אותו כאירוע פשיסטי מתמשך ודוחה. במקרה דומה הייתי דוחה את הדברים על הסף ותולה אותם ברגישות שמאלנית אופיינית, אבל למשמע דבריה אלו דווקא לא חשבתי כך, מסיבות שאפרט עוד מעט.

שלוש טראומות

בעקבות דבריה נזכרתי בטראומה שחוויתי בעצמי בריקוד דגלים כזה. במקביל נזכרתי היום באירועים טראומטיים נוספים שחוויתי לאורך תולדות חיי הלא כל כך קצרות, ובסך הכל נזכרתי בשלושה.

הראשון היה בלילה בהיר אחד באמצע שנות השבעים העליזות, ואני עוד תלמיד תיכון (במדרשיה). נענו בשיירת מכוניות ארוכה מאד בדרך להתנחל בנבי צלאח (לימים, נוה צוף). בראשנו היה לא אחר מאשר מאיר הר ציון האגדי עם כמה מחבריו מהבקעה, והם הובילו שיירה של מאות מכוניות אזרחיות בלילה על דרכי עפר בהרים בלי אורות, כשהמשטרה והצבא ממלאים את השטח במחסומים. לא יאומן אבל ממש כמו באגדות הצלחנו לנוע ללא אורות בלי שיתפסו אותנו לאורך קילומטרים רבים בשבילי עפר על הרי טרשים קרחים, עד שנפלנו על מחסום צבאי שהיה מאויש בכמה טירונים עולים חדשים עם המ”כ שלהם. ברגע שהתברר שהם לא מתכוונים לתת לנו לעבור, מאיר הר ציון וחבריו לא היססו לרגע, פשוט ירדו מהרכב העיפו אותם מהדרך הצידה והעבירו את כולנו דרך המחסום. כילד זה הותיר בי חותם טראומטי בל יימחה, איך אנחנו עושים זאת לחיילים שלנו. לימים חשבתי שאולי זה לא היה עד כדי כך נורא, אבל במבט שלי מאז זה בהחלט הותיר בי טראומה שאני זוכר היטב עד היום.

האירוע השני היה כמה שנים מאוחר יותר, עת הייתי תלמיד בישיבת הר עציון. בשבת ארגון באותה שנה נשלחתי לכהן פאר כשליח ההנהלה הארצית של בני עקיבא במושב אביבים על גבול לבנון (לא הרבה שנים אחרי הטבח בילדיהם). אותה שבת לא תמוש מזיכרוני. נתקלתי בנחשלות מטורפת שלא הכרתי כמוה ולא הייתי מאמין שניתן למצוא אותה בארץ הקודש במאה העשרים. הייתה שבת מייאשת ממש, כשלא ניתן היה לדבר עם אף אחד למעט כמה ילדים, כשמבחוץ צעירי המושב, בוגרי צבא עם תלמידי תיכון פשוט מנפצים באופן שיטתי את חלונות הסניף. שמעתי סיפורים מזעזעים על ההתנהלות השוטפת של בנות השירות הלאומי שם, מול הורים והחניכים, ונחרדתי ממש. ושוב, הייתי צעיר מאד ולא מאד הכרתי עולמות אחרים משלי (אם כי לאורך השנים הייתי פעיל בחברות שונות וביישובים שונים, כמו אור עקיבא, כרכור ועוד), ואולי הטראומה הייתה מופרזת (אם כי אני מעריך שלא מאד).

האירוע השלישי היה כשכבר הייתי אדם בוגר, ולכן איני חושב שהטראומה ההיא הייתה גם היא בגלל גילי הצעיר. באותה עת כיהנתי פאר כר”מ בישיבת ההסדר בירוחם (לפני כעשרים וחמש שנה), ונסעתי עם תלמידים ור”מים בישיבת ירוחם למצעד הדגלים ביום ירושלים. כילד יצא לי להשתתף בריקודים שיצאו מ’מרכז הרב’ אל הכותל לאורך כל הלילה, וזה זכור לי כאירוע מעייף למדיי אבל לא מאד מזיק. לאומנות קלה ועליזה לשובב את לב הנוער. לעומת זאת, מצעד הדגלים שאני מדבר עליו היה ממש מזעזע. אירוע פשיסטי מחריד, שבו האוויר היה טעון במתח פשיסטי. הדגלים שימשו שם להפגנת ריבונות אלימה, השירה והאווירה לא תנו מקום לפרשנויות. מאז לא הייתי שוב באירועים הללו, וכנראה שגם לא אהיה. אבל העדויות שאני שומע מדברות על הסלמה של הלאומנות המשתוללת שם, ולאור חוויותיי הנ”ל אני יכול לגמרי להאמין לזה.

אני לא חושב שניחנתי ברגישות יתר. אני גם לא איש שמאל, ואז הייתי כזה עוד פחות מהיום. אין לי שום בעיה עם הכיבוש (אם כי אני מוכן להתפשר לגביו אם תהיה בזה תועלת ביטחונית). אני לגמרי בעד להיכנס בערבים מתפרעים ובמחבלים בכוח רב כשצריך לעשות זאת וגם מתקומם כנגד ההכלה והסובלנות של הממשלה והצבא כלפי מעשים של ערבים ישראלים וכמובן גם של פלסטינאים מבחוץ (עזה ויו”ש). אבל בלי שום קשר לכל זה, וממש לא בגלל רגישות שמאלנית, אני יכול לומר שזו הייתה פשוט חוויה מחרידה. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפורים על מצעדים לאומניים במקומות אחרים שלא אזכיר אותם כדי לא להרגיז עוד יותר את קוראיי (למען האמת, גם אני אז הבחנתי במגמות מסוימות, כמו יאיר גולן). כתבתי כאן בעבר שיש לי תחושות דומות כשאני רואה דגל ישראל בבית כנסת, ובפרט כשרוקדים איתו שם באקסטזה. הלאומנות הזאת שמקדשת ענייני חולין ומשרבבת לתוכם אקסטזות דתיות דוחה ומדאיגה אותי מאד.

אני חוזר לדבריה של יהודית אופנהיימר. היא תיארה שם שירה של “יישרף לכם הכפר”, “מוחמד מת”, ושאר פנינים פואטיות, כשכל זה נעשה על ראשם של הערבים במחוזות שבהם הם חיים (ברובע המוסלמי) עם דגלי ישראל מונפים לנקר את עיניהם, תוך התעללות וגרימת נזק לחנויות ולקונים, דבר שהביא את המשטרה לימים לאסור פתיחת חנויות וכניסת ערבים לשטחי ה”ריקוד”. ושוב, אם לא הייתה לי את החוויה ההיא הייתי דוחה את התיאור הזה כהפרזה שמאלנית. אבל לאור האמור אני מעריך שזה לא המצב.

מה רע בזה?

תאמרו: מה רע בזה? אנשים מביעים את גאוותם הלאומית, ושהערבים שנפגעים מזה יאכלו את הכובע. הם רוצים להשמיד אותנו ואינם לויאליים למדינה, אז למה אני צריך להתנהג כלפיהם ברגישות. זו מדיניות הגשת הלחי השנייה שמתאימה לנוצרים. לנו יש מסורת אחרת.

כבר אמרתי לכם שאיני שמאלני. אני לגמרי מסכים לתיאור הזה של הערבים. אני לא מקבל את הטענות בשם התקינות הפוליטית שרוב הערבים רוצים בשלום ואינם מחבלים, ורק מחפשים חיים שלווים. ובטח לא את הטענות שמעשיהם מבוצעים בגללנו ובאשמתנו. לדעתי הטענות שהרוב רוצים חיים טובים ואינם מחבלים נכונות עובדתית, אבל לא רלוונטיות. כציבור הם כן רוצים להשמיד אותנו. כציבור רובם ככולם עוינים למדינה ולתושביה היהודים. למיטב הבנתי הזהות הלאומית (עאלק) שלהם בנויה בעיקר מהרצון הזה להשמידנו. חוץ מזה אין להם הרבה מאפיינים משותפים נוספים, ואין פלא שהזהות הזאת גובשה בעיקר אחרי שהגענו לכאן והצבנו בפניהם את האתגר המאחד הזה (להשמיד אותנו). אם כך, קל להבין מניין בא הצורך להפגין מולם את גאוותנו הלאומית ואת הכיבוש והריבונות (הלא קיימת) שלנו בירושלים. יתר על כן, לדעתי ההפגנות הללו נעשות מול הערבים אבל פונות בעיקר פנימה, כמחאה על היעדר הריבונות והמשילות הישראלית בירושלים.

אם היה מדובר בהפגנה שחורתת את העניינים הללו על דגלה, הייתי שותק. אבל כל אלו מניעי עומק. על פני השטח המצעד הזה הוא השתוללות לאומנית דוחה. הבעיה שלי אינה רק הפגיעה בערבים (שבעיניי אינה נכונה טקטית וגם דוחה אנושית), אלא מה שזה עושה ומבטא לגבי נפשנו שלנו. השתוללות לאומנית היא עדריות מכוערת, בלי קשר לשאלה האם ובמי היא פוגעת. אני לא מוכן להשתייך לעדר משתולל, גם לא למען יצירת זהות וביטחון בצדקת הדרך. זו תהום אנושית שאיני מוכן לרדת אליה. ההשתוללות במצעדים פשיסטיים אחרים הייתה מגונה לא רק בגלל תוצאותיה. היא עצמה הייתה דוחה ובהמית. כשאתה רואה המון משתולל, בעיקר סביב רעיונות לאומניים, אתה פוגש את הרבדים הנמוכים ביותר שלנו כבני אדם, ולכן בלי שום קשר לשאלה מה ייצא מזה ובמי זה פוגע, מדובר באירוע בעייתי שלא מומלץ להשתתף בו ולהזדהות עמו.

השתוללויות נוסח לה פמילייה, גם אם ניתן להבין מניין הן באות ומה הן מבטאות, הן בהמיות מרוכזת וצרופה. לכן גם אם מזדהים עם התסכול שמביא אליהן, לא נכון לתת להן יד. יהודית תיארה בדבריה רבנים ומחנכים שצועדים עם חניכיהם ואף אחד מהם לא מעיר להם על השירים המכוערים ועל ההשתוללות הפשיסטית. זה לא מיוחד רק לאוכלוסיית החרד”ל, אם כי יש לה השפעה מדאיגה מאד במוסדות החינוך הדתיים. לזרם הזה מצטרפים גם חניכים ומחנכים שאינם חרד”לים. הלאומנות היא רעה חולה בעולם הציוני-דתי, שמקורה אולי טהור ומגמתה ברוכה, אבל הופעותיה מכוערות ובהמיות. התסכול של היעדר ריבונות לאורך אלפי שנים, התעללויות שספגנו מהגויים, ההתנכלויות הבלתי פוסקות של הערבים וכו’, מהווים אולי הסבר פסיכולוגי לתופעה, אבל ממש לא הצדקה אליה.

הגבול בין לאומנות דוחה ובהמית לבין גאווה לאומית עדינה יותר הוא דק מאד. לצערי בגלל הקושי לעשות את ההבחנה הזאת, מתייגים כל אמירה כמו אלו שלי כאן כשמאלנות ואנטי ציונות, ובעצם זה בדיוק מה שגורם לכך שהמצעד הזה הפך להיות מצעד של הציונות-הדתית ושאר הציבור מדיר רגליו ממנו. מצד הימין הדתי מוכנים לבלוע את הלאומנות המשתוללת הזאת כדי להשיג גאווה לאומית וזהות ציונית, ומצד השמאל (בעיקר החילוני) לא מוכנים לאמץ אפילו את הגאווה הלאומית ואת היחס הראוי למתפרעים ולערבים, כדי לחטוא בחטא ההפוך ולהגיע ללאומנות. חסר מאד הקוטב השפוי בין שני הקצוות הללו, שמוכן ליצור גאווה לאומית ופעולות נחרצות למימוש המשילות והריבונות, אבל לא הפגנות לאומניות דוחות ומכוערות בנוסח מצעד הדגלים.

הרחבת העניין

התופעה הזאת היא רקע למה שמתרחש מול עינינו בחודשים האחרונים, כאשר הרצון לייצר שלטון ימני-דתי-לאומי מביא את הצד הזה להשתוללות חסרת רסן וחסרת הצדקה בכל המישורים. כל המנהיגות הדתית והרבנית מוכנה לאכול את כל הצפרדעים, כמו ראש ממשלה ושרים מושחתים, העברת תקציבים חסרת רסן למטרות מזיקות, פעולות חקיקה כוחניות וחסרות הצדקה, כל זאת למען המטרות הנעלות של מסורת, יהדות (עאלק), ימין וביטחון וכו’ (שרובן גם לא מושגות כמובן). כך נוצר חילול השם ברמה שלא הייתה מאז בריאת העולם. כיום בעולם יהדות דתית היא שם נרדף לגזענות, שחיתות וכוחניות. שימו לב שמדובר בכל גווני הדתיות הממוסדת: חרדים וציונים דתיים, ליטאים, חסידים וספרדים. כל אלו מוכנים שהיהדות תהפוך שם נרדף לשחיתות וכוחניות ולכל רוע מוסרי, ובצדק רב.

מנגד עומד הקוטב השני (שמכונה כאן ‘שמאל’, על לא עוול בכפו) שכדי להתנגד להתנהלות הבהמית וחסרת הרסן של הקואליציה מתנגד גם ליהדות ולמסורת (כל דבר הוא הדתה, וכל פעולה של הממשלה היא הרת אסון). הם מנסים להחזיק שוב בדגל ישראל כי הם מבינים שעד עכשיו הם שפכו את התינוק עם המים, וזו כבר התחלה טובה של התנהלות שפויה. אבל בינתיים ברוב המקרים שוב ושוב שני הצדדים מתפשרים עם התנהלויות בעייתיות מאד רק כדי לא להיכנס למורכבויות.

אבל החיים אינם גויאבה. הם כן מורכבים. ניתן להחזיק בערך של לאומיות בלי לאומנות. ולאידך גיסא, אפשר להתנגד לכפייה דתית בלי להתנגד ליהדות ובלי לראות בכל צעד לגיטימי כפייה, הדתה והדרה (כבר נמאס לי לשמוע את ההטפות הריקות והדמגוגיות שגורמות שוב ושוב לזילות של המושגים הללו). בטור הקודם עמדתי על כך שכמעט כל סוגיה בחיינו היא מורכבת, ועלינו להתרגל להתייחס אליה כך. ניתן להחזיק בכל עמדה מנומקת, ואין צורך לשם כך לשעבד את כל הטיעונים והדיונים למטרה הנכספת. אפשר להתנהל באופן הגיוני ובכל זאת להחזיק בשורה התחתונה הנכונה (בעינינו).

מצעד השפויים

יועז הנדל דיבר באותה תכנית לפני יהודית אופנהיימר. במונחיי שלי, ניתן לומר שהוא עמד בדבריו על כך שיום ירושלים עצמו סובל מהקיטוב שתיארתי כאן. הוא התמקד ברוב הדתי ואני מוסיף כאן את הרובד הלאומני (אני מניח שגם הוא מסכים לזה, אלא שלא נוח לו לדבר על כך בגלוי). אלו שמשתתפים במצעד הדגלים כיום הם רק אלו ששייכים לקוטב הלאומני והדתי המשתולל. האחרים מדירים רגליהם מירושלים וממצעדיה, שכן אלו קיבלו נופך בעייתי מאד. וכך נוצר קיטוב מיותר סביב נושא שהיה יכול להיות בקונצנזוס.

לשבחו אני חייב לומר שליועז הנדל יש לא מעט יוזמות בכיוונים המבורכים והשפויים הללו: הוא הקים ארגון ימני שמשגיח על התנהגותם המוסרית של חיילי צה”ל במחסומים, הוא ארגן הפגנות מימין נגד הרפורמה הקיצונית אבל בעד רפורמה הגיונית ועוד. באמת אדם חיובי שפועל בכיוונים הנכונים ונגד הדיכוטומיות המטומטמות שנוצרו אצלנו, כנראה בעידודם של בעלי עניין (כאילו שהמוסר או ההתנגדות לרפורמה שייכים לשמאלנים וחילוניים). יישר כוחו.

לענייננו, הנדל הודיע שהוא מארגן מצעד יום ירושלים כמו שהיה בעבר הרחוק (ראו דיווח כאן). מדובר באירוע לאו דווקא דתי, בלי הפרדה בין נשים לגברים, והייתי מוסיף את מה שהוא לא אמר, שזה אמור להיות אירוע שבו יחושו בנוח גם אנשים שלא חשים נוח עם ההשתוללות הלאומנית אבל כן עם גאווה לאומית ועם קשר לירושלים. אירוע שהמוקד שלו לא יהיה השתוללות והתעללות ודקירות בעין של כל הסובב, אלא הבעת שמחה על שחרור העיר. הוא יוצא הערב מחניית גן הפעמון בשעה 17:45.

גילוי נאות: אני לא חושב שאשתתף במצעד הזה, שכן טקסים, ובפרט טקסים לאומיים, לא עושים לי את זה. זה נראה לי ענין לילדים ואיני אוהב משהו שמריח מעדריות (לאומיות איכשהו בדרך כלל מריחה מזה). אני גם לא אוהב את הפתטיות שיש בטקסים ואת הדיבורים החגיגיים על ירושלים שלא נשכח לעולם ולנצח לא תחולק וכו’ וכו’. אבל אין לי מאומה נגד זה במישור העקרוני. מי שזה מדבר אליו (אף אחד לא מושלם), בטח כאלה ששוקלים להצטרף למצעד האיוולת של ההשתוללות הלאומנית, מוזמנים להצטרף ליועז הנדל. אף ידי תיכון עמו. מרחוק…