למשמעותם של “רמזי אלול” או: אלול בליטא (טור 27)

בס”ד

היום אעיר משהו על אלול. כבוגר ישיבה ליטאית (בעצם ארבע. גם הגוש היא ישיבה ליטאית לעניין זה) וליטאי בנשמתו, הקונוטציה הראשונית שעולה בי למשמע המילה “אלול” היא הפלצות שמתוארת בתחילת מאמרו של ר”י מסלנט (כאן למטה). זוהי הזעקה שאמורה היתה לעורר בכל אחד מאיתנו את אימת הדין.

כידוע, ההגדרות של תנועות כמו הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, וכל שאר ה”אחדויות” הללו רק מלמדות שהדבר האחרון שיש שם הוא אחדות. או ש”לא יעלה על הדעת” נאמר רק על מה שכבר קרה בפועל (ואף פעם לא על משהו שלא עולה על הדעת). כך גם, אם נודה על האמת, הפלצות דנן לא ממש מתעוררת אצל אף אחד מאיתנו. החזרה כל הזמן על הפלצות הזאת רק מעידה על כך שאף אחד מאיתנו לא אחוז שום פלצות.

טוב, תאמרו שאולי מדובר בחולשה רוחנית, אבל אבותינו בליטא חשו את הפלצות על בשרם. אימת הדין ניכרה על פניהם הדוויות. אבל ברצוני להציע כאן אלטרנטיבה אפיקורסית: אולי לא? אולי אלול הוא זמן טוב וראוי לחשבון נפש שנתי, אבל הפלצות ואימת הדין לא ממש נמצאים בנו, ואולי גם לא צריכים להימצא. התמונה כאילו כל אחד עומד לדין על כל פרט ממעשיו (שהוא כבר מזמן לא זוכר), כנראה לא נשמעת לנו מאד משכנעת. אולי אפילו ילדותית משהו. צאו וראו את התחושה של אדם מישראל בראש השנה. אני לא רואה את האימה הגדולה. אז כולנו טיפשים? או קהים וכבויים רוחנית?

נשמע לי סביר יותר שכל מושגי ה”דין” ו”ימי הדין” הם מטפורות שבאו לומר לנו לעשות חשבון נפש, ולא תיאורים עובדתיים של מה שקורה בשמים או במקום אחר כלשהו. התפיסה כאילו מדובר בתיאור עובדתי מביאה אותנו לפלפולים שונים על מהות הדין ביום השני (שבמקור אינו אלא תקנה דרבנן משום ספיקא דיומא). אז חכמים מספרים לנו שנדונים בו על עוה”ב, או בין אדם למקום, על לא יודע מה. כך גם אנחנו תוהים ביחד עם הרמב”ם מדוע הרשע לא “מת מייד ברשעו”, ושאר דיונים ליטאיים על הדין ואימתו האיומה. אבל בינינו (אף אחד לא שומע), הרי אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בכל זה. זה לא מפריע לכולנו להמשיך ולהתפלפל על כך, במקום לעשות חשבון נפש, כמובן. וכמאמרם ז”ל (שם, שם): “הייאוש נעשה יותר נוח”. ובכלל, אצל הליטאים השמחה היא אכילת בשר ויין (או הלל מדין שמחה או ארבעת המינים מדין שמחה), ולא פשוט לשמוח כמו אצל החסידים הפרימיטיביים האלה. אז גם ימי הדין הם פלפולים על מהות הדין (זהו לימוד מדין דין במקום אימת הדין, כמו שארבעת המינים מדין שמחה הם במקום השמחה).

אולי זו כוונתו של חלפי (ראה כאן למטה), שמדבר על סתיו יהודי “בארץ אבותיו”. איה אותה ארץ (איפה אותה שמש)? דומני שמדובר בליטא (“פנים יהודיות מן הגולה”), ולא בארץ הקודש. חלפי בא משם ומתגעגע לשם (כן, יש גם ליטאים משוררים). ליטא היא ארץ אבותיו (אלא אם כוונתו כאן לאבות הקדומים של כולנו, או האבות המיתיים נוסח תאריך הלידה של עגנון). נראה שיש כאן געגועים גם לאווירת אלול שהיתה אי שם בליטא המיתולוגית (כולי האי ואולי), אבל כעת בארץ ישראל המפוכחת כבר חלפה ואיננה והיא חסרה לו. אלול מתקשר אצלו ל”פנים יהודיות מן הגולה”, כי כאן זה משהו אחר. הוי תמימות קדושה. כאמור, דומני שגם בגולה זה לא ממש היה כך, אבל מי יידע את דרכיה של הנוסטלגיה. לפחות כמודל להתגעגע אליו זה טוב.

אבל אנחנו חיים כאן, בארץ אבותינו הקדומים, ואולי הגיע העת להתנער מהדימויים הילדותיים של אותן פנים יהודיות מן הגולה. אלול וימים נוראים הם זמן לחשבון נפש, אבל לא ממש בטוח שכפות המאזניים כבר מוצבות שם למעלה, וששמש בית הדין כבר נכנס לסדר את הכסאות ולהניח את הפטיש על שולחנו של השופט, כאורח שנטה ללון.

אגב, גם “משירי ארץ אהבתי” של לאה גולדברג, שלכאורה היא אחת מהפסגות של מה שמכונה “שירי ארץ ישראל”, מדברת בעצם על ליטא מכורתה. כנראה יוצאי ליטא נטו להתגעגע למה שקרה שם (או מה שדמיינו שקרה שם). אמנם הליטאים ידועים כעם מפוכח (אני פוגש איזה הונגרי ליטאי אחד בראי כל בוקר), וספק בעיניי עד כמה הם חיו שם את “רמזי אלול” אחרת. טוב, שם זה היה אלול (זה עם הפלצות, זוכרים?), ואצלנו אלו “רמזי אלול”.

                                                                                    כתיבה וחתימה טובה לכולנו.

סתיו יהודי

מילים: אברהם חלפי
לחן: יוני רכטר

סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כסא אדון עולם.

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן.

אור ישראל, איגרת יד

מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית”ש, איש לפי ערכו.

אכן מושכל הראשון אשר להאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו ית”ש תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. אשר רק התורה והמע”ט המה התריס מהפורענות ר”ל. ונהפוך היתה, שינוי המעשה לטובה התראה בכפלים בהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקדש – לפי ערכו – מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה לפי ערכו.

סיבת התחלפות הלזה שונות הנה, גשמיות ורוחניות. קוטב סיבת הגשמיות הוא מההרגל השולט על כל הן לטוב כו’ וכיוצא. סיבת הרוחניות פשוטה היא כי האדם בחטאו ממשיך עליו רוח הטומאה המעכר רוחו ומבלבל שכלו כמאמר חז”ל “אין אדם עובר עבירה אלא א”כ נכנסה בו רוח שטות”, היינו נגד דרכי השכל.

ומי שעסק מעט בלימוד המוסרי ראה בחוש כי סיבת הרוחני עומדת לפניו לשטן לטמטם לבו נגד תהלוכות השכל, לפי יודעו אמונתו כנ”ל. ובודאי גם דרכי התבל והיפוכה שולטת בדבר. ולזאת עתה לבד סיבת הגשמיות היא ההתדמות, אשר האדם העיקר הוא רק כקוף לעשות כמעשה אחרים במלבושים וכיוצא.

בזאת כאשר ספו תמו גדולי היראים אשר חרדתם מאימת המשפט התראה על פניהם ועשתה רושם בלב הסרים אחריהם, אם אין שורש מאין יבואו עלין. אכן סיבת הרוחניות היא סיבה העקרית לפי הראות אשר חרדת האלול כמעט נכבתה ר”ל.

אכן כאשר נפשיט מעלינו לפי שעה מלבושים הנגאלות ונלבוש מחלצות נראה בעליל כי יש לפחד ולרתות עתה כ”א לפי ערכו בכפלי כפלי כפלים מאת אשר לפנים.

ובכלל – מה לעשות? הפרטים רבים המה איש לפי מצבו ותכונתו. אכן בכלל נודע אם כי הנסיון יורנו להיות עובד ה’ ית”ש גם במדרגה נשאה בלי לימוד המוסרי. אכן ההתהפכות מרע לטוב בלי מוסרי (אם מוסר שמימי כו’ המשברת לבו של אדם והופכתו לטוב אם היסוד הוא לימוד המוסרי) היא כמו בקשת הראיה בלי עין ושמיעה בלי אוזן.

ולזאת כתבו הפוסקים אשר בימים הנוראים הללו עת ההכנה לבא אל המשפט בר”ה וביותר ההכנה על יוהכ”פ אשר אין די באר העסק הגדול לפני האדם להכין את עצמו לפני בואו. כי אי אפשר לתאר את גודל ההבדל להנצל מפורענות גדולות ר”ל בעולם האמיתי כאשר יגדיל אצלו בחי’ יוהכ”פ מעט גבוה יותר במדרגת התשובה יקבע כ”א עת ללמוד בספרי היראים.

אכן מה לעשות לכותל ברזל המפסיק – היא רוח הטומאה המלפפת ומעכרת רוח האדם לבלי תעשינה ידיו תושיה לתת פרי מלימוד המוסר להטיב דרכי האדם לקרבו לעבודתו ית”ש – אחת היא – אשר גם הניסיון יורנו – היא לשפוך את הלב אל ה’ ית”ש בעשרה, אל מרכז הלזה לקוב חור קטן בכותל הברזל הלזה, דבר קטן ונקלה הוא ופריו רב.

וכאשר אנכי כעת איש נודד ממקומו אין בידי להשיג לזה יו”ד בזאת הנני להזכיר את כבודכם ולזרזכם בעת אשר מצוי לכם ועודכם בידכם שבת דף קנ”א להתאסף בעשרה כנ”ל ואולי אבנה גם אנכי בתפילתי ביחיד בל”נ אשר היא לפני הרבה נגד כו’ ולא הסכנתי מעודי בזה ביחידות אבל מה לפני לעשות כעת ידידכם ישראל מוצש”ק.