מהי פילוסופיה? (טור 155)

בס”ד

מוקדש לבתי היקרה רבקה, לסיום השנה הראשונה בנטור

בטור הקודם הצגתי את המושג ערכים אסתטיים-אנושיים, והנגדתי בינם בין ערכי מוסר במובן החברתי (ערכים שמועילים לזולת). טענתי שהבחנה זו מצויה בין האסתטי לאתי, וטענתי שיש שם ערכים מחייבים ולא רק תחושות סובייקטיביות. במבט ראשוני נראה שהבחנה זו שייכת לתחום הפילוסופי, שכן היא אינה אמפירית. לא מדובר כאן בפסיכולוגיה מפני שזה לא תיאור של עובדות אלא קביעה נורמטיבית. אני לא טוען טענה תיאורית – שכך אנחנו מתייחסים לערכים הללו (רואים אותם כבני תוקף), אלא טוען טענה  נורמטיבית – שכך ראוי לנו לעשות.

אם היה כאן תיאור לא היה מקום רב לוויכוח. אנשים שטוענים אחרת פשוט מתייחסים אחרת, וזהו. אם יש וויכוח פירוש הדבר שמדובר בטענה אובייקטיבית שאמורה לחייב את כולנו (לפי מי שמקבל אותה). הוא הדין גם לגבי ערכי מוסר רגילים (במובן החברתי). יש שרואים בהם טענות תיאוריות על אופן החשיבה שלנו ולא טענות בעלות תוקף אובייקטיבי. לשיטתם, האיסור לרצוח אינו אלא טענה תיאורית שאנשים חשים דחייה מסוג כלשהו (שקרוי “איסור”) מרצח. אבל אז כמובן מדובר בענף של הפסיכולוגיה, והטענה הופכת להיות טריביאלית (כי ברור שזה נכון). לפי תפיסה זו, מי שכן רוצח הוא פשוט אחר (בנוי אחרת מרובנו). לעומת זאת, בתפיסה המוסרית האיסור לרצוח אינו טענה תיאורית אלא טענה נורמטיבית, ומכאן שמי שרוצח הוא לא בסדר. האתיקה עוסקת לא במה שיש (בעולם או בנו) אלא במה שראוי שיהיה.

כל זה עורר בי מחדש את הצורך לעסוק בשאלה מהי פילוסופיה, והיכן היא עומדת ביחס למדע אמפירי, לפסיכולוגיה, למתמטיקה, או לסתם ספקולציות מחשבתיות ומשחקי מחשבה בדיוניים. באחד מטורי ההמשך אגיע גם לחתול שאיננו שם, ספרו של רון אהרוני (כן כן, ישי, לא שכחתי), שעוסק בדיוק בנקודות הללו ומציע להן תשובה מפתיעה ומאתגרת.

תהיות ראשונות

אז מהי בכלל פילוסופיה? ראשית, עלינו למקם אותה. אנחנו יודעים שהמדע מחולק לתחומים שונים, כמו פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכו’ (לצורך הפשטות אני מתעלם ממה שמכונה מדעי הרוח). האם הפילוסופיה מקבילה לאחד הענפים הללו של המדע או למדע בכלל? דומני שלא סביר לראות בה ענף מדעי (כפי שאסביר בהמשך), ולכן היא כנראה מקבילה לרמה אחת מעל. בעצם הפילוסופיה מקבילה בהיררכיה למדע (ולא לתחום מדעי מסוים). וכמובן כמו שהמדע מחולק לתחומים שונים כך גם הפילוסופיה (מטפיסיקה, אתיקה, אסתטיקה, לוגיקה, אפיסטמולוגיה ועוד). כמובן שהטענה שפילוסופיה ומדע שייכים לאותה רמת אינטגרציה לא אומרת מאומה על ההבדל ביניהם ומהי הגדרתו של כל אחד מהם.

מדע בהגדרתו הפשוטה הוא אוסף תובנות על העולם שנצברות באמצעות תצפיות אמפיריות (וכמובן גם הכללות של התצפיות הללו). בתיאור הגס הזה ניתן לומר שתחומי המדע השונים נבדלים זה מזה בתוכנם אבל לא במתודה העקרונית שלהם. הפילוסופיה לא שייכת בכלל למדע שכן היא אינה תחום אמפירי. אבל האם היא טוענת טענות על העולם?

לכאורה נראה שמדובר באוסף ספקולציות מחשבתיות טהורות, כלומר תובנות שאינן טוענות משהו על העולם. למה? מפני שאם מדובר בטענות על העולם, אז יש שתי אפשרויות למקורן: אם זה מבוסס על תצפיות – מה בין זה לבין מדע?! זו הסקת מסקנות מתצפית. ואם זה נחצב מהמחשבה שלי ללא קשר לתצפית – מהי ההצדקה לקבל את זה כטענה על העולם? לכאורה זו ספקולציה גרידא. העובדה שאנחנו חושבים בצורה מסוימת לא מחייבת את העולם להתנהג כך. כפי שאמר מרק טוויין זצוקללה”ה, העולם לא חייב לך כלום, הוא היה כאן לפניך.

אפשר אולי להציע שהפילוסופיה היא תצפית פנימית עלינו עצמנו. זהו חקר אופני המחשבה שלנו. אבל אם זהו המצב אז בעצם מדובר בענף של הפסיכולוגיה, ושוב תחזור השאלה הקודמת: אם זה מבוסס על תצפיות – אז זהו מדע ולא פילוסופיה, ואם לא – אז שוב חזרנו למחוזות הספקולציה. חשוב להבין שגם אנחנו כסובייקטים יכולים להיחשב מושאי תצפית מדעית. מדעי המוח חוקרים את דרכי החשיבה שלנו, וכך גם ענפים של הפסיכולוגיה (כולל טעויות מחשבתיות, כמו בעבודותיהם של טברסקי וכהנמן)[1]. יתר על כן, ראינו למעלה שהאתיקה עוסקת במה שראוי שיהיה ולא במה שיש (בנו או בעולם). על מה זה מבוסס? האם יש בכלל תוקף לטיעונים וטענות מסוג כזה?

אם נשוב לדוגמה של ערכים אסתטיים שנדונה בטור הקודם, השאלה היא מה משמעותה ותוקפה של הקביעה שיש ערכים אסתטיים מחייבים? אם זו טענה על האופן בו אנחנו חושבים אז מדובר בפסיכולוגיה תיאורית. כפי שכבר הערתי, במצב כזה אין הרבה טעם להתווכח על כך. אם מישהו מצהיר שהוא לא חש כך, אז לא. זו כמובן לא טענה עובדתית על העולם שמחוצה לנו. לכן יש להבין את הטענה הזאת אחרת: אלו הם ערכים מחייבים, כלומר לא רק שכך אנחנו חשים אלא שכך ראוי לנהוג. אבל אז לכאורה מדובר בספקולציה מחשבתית. נראה שאנחנו פשוט ממציאים ספירה מושגית חדשה, טענות שהן נורמות ולא עובדות, ומשתעשעים לגבי תוכנה. אז על מה יש להתווכח כאן? האם כל זה הוא פשוט אי הבנה אחת גדולה?

יש שמגדירים את הפילוסופיה כבירור של המושגים שלנו. אבל אם זה אכן כך, גם אז הוויכוחים מאבדים לגמרי את משמעותם. אם יש ויכוח לגבי משמעותו של מושג כלשהו, ייכבדו הצדדים ויגדירו שני מונחים שונים בשפה לשני המושגים וייפרדו כידידים. על מה הוויכוח הסוער לכל הרוחות? אמנם נכון שבמקרים רבים הדיון הפילוסופי עמום ולעתים חסר פשר ומשמעות בגלל שלא נערך בירור מושגי כראוי. לכן ראוי להקדים לדיון הפילוסופי בירור של המושגים, לפני שנכנסים לטענות, לטיעונים ולהתנצחות. אבל לא נכון לזהות את הבירור המושגי עם הדיון הפילוסופי. הבירור המושגי הוא תנאי מקדים לדיון פילוסופי תקין וראוי.

מעבר לזה, עובדתית יש סוגיות רבות שלא עוסקות רק בבירור מושגים ובכל זאת נחשבות שייכות לפילוסופיה. יש טענות פילוסופיות ומשנות פילוסופיות שטוענות טענות שונות בתחומים שונים. גם הדוגמה של ערכים אסתטיים שבה פתחתי אינה רק בירור מושגי אלא טענה על קיומה של קטגוריה שמצויה בתווך בין האתי לאסתטי. טענתי שיש שם ערכים מחייבים, שהם תלויי הקשר ונסיבות ועוד כהנה וכהנה טענות שאינן רק הגדרות. לכן לא סביר לראות את הפילוסופיה כתחום שעוסק בעיקר בבירור מושגים (להלן אסביר מדוע בכל זאת יש תחושה שזה עיקר עניינה של הפילוסופיה).

הזבל הגודש את מדפי הפילוסופיה

לפני שאמשיך אציין  שלמיטב הבנתי העמימות הזאת היא שעומדת בבסיס ערימות הזבל הרעיוני שהפילוסופיה מלאה בהן. יש כל כך הרבה הבל שנכתב שם, וכל כך הרבה דפים גדושים במשחקי מילים חסרי משמעות וחסרי תוחלת, שמתאפשרים בעיקר בגלל העמימות הזאת. אנשים חשים שמדובר במשחקי מילים, ולכן כל אחד שמשחק במילים נחשב בעיני עצמו ובעיני אחרים כפילוסוף. יש תחומים שלמים בפילוסופיה שטוחנים מילים ולא אומרים מאומה. חלקם אינו אלא פסיכולוגיה (לפעמים בגרוש), וחלק אחר משחקי מילים. לדעתי רוב הפילוסופיה הקונטיננטלית של המאה האחרונה (ובעיקר בעידן הפוסטמודרני) היא כזאת. הזבל הזה מוציא שם רע לפילוסופיה כולה ומחזק את הרושם שמדובר במשחק חסר טעם.

כמובן שלא תמיד קל להבחין מתי מדובר באי הבנה שלך כקורא ומתי מדובר בנונסנס של ממש.[2] אני מציע שכשאתם קוראים טקסט כזה תנסו להגדיר את המושגים ולנסח במסודר את הטענות, לבנות את הטיעון ולזהות את המסקנה. לאחר מכן נסו לחשוב מהי האלטרנטיבה, כלומר מה חידשה לכם המסקנה (נפקא מינות) לעומת אפשרויות אחרות. במקרים רבים תגלו שלמרות שבמבט ראשוני זה נראה מאד עמוק בעצם מדובר במשחקי מילים גרידא.[3] בדוק ומנוסה.

להשלמת התמונה יש לציין שגם בצדו השני של המתרס, הפילוסופיה האנגלו-אמריקאית שהיא יותר אנליטית באופייה, יש סוג של ריק, אמנם הפוך. מרוב הקפדה על דיוק והגדרת מושגים לפעמים נותרים במישור ההגדרות הריקות ומתמקדים בהבחנות מושגיות בלי להרשות לעצמנו לטעון טענות. אבל שם לפחות נערך בירור מושגי ורעיוני כדבעי, ולכן בדרך כלל אלו בהחלט דברים בעלי ערך.

מהי מתמטיקה?

ברקע הדברים עומדת גם המתמטיקה. שם העניין לכאורה ברור יותר, שכן על פניו נראה שהמתמטיקה היא באמת שעשוע מחשבתי גרידא. אנחנו מגדירים מושגים, מניחים הנחות (אקסיומות) לגביהם, ורואים מה ניתן לגזור מההנחות וההגדרות הללו. תחום פורה במתמטיקה הוא אוסף הגדרות והנחות שיכול להנביע הרבה משפטים לא טריביאליים (כלומר טענות מעניינות שניתן להוכיח אותן מההנחות הללו). אין לזה ולמדע אמפירי מאומה. העובדה שהשעשועים הללו הם שימושיים במדעים שונים היא עובדה מרתקת, אבל לא בהכרח אומרת משהו על המתמטיקה.

משמעות הדבר היא שמתמטיקה היא סוג של שפה. זוהי שפה שפיתחנו, שבמסגרתה קל יותר לטפל בתחומים כמו פיסיקה או כימיה וקל לדייק ולהימנע מטעויות במחשבה. אבל השפה כשלעצמה אינה אלא קונסטרוקציה מחשבתית ולכן אין לגביה נכון ולא נכון, וגם לא רלוונטי להתווכח במסגרתה. במתמטיקה אין וויכוחים. מה שמוכח מוכח ומה שלא לא. אם יש טעות בהוכחה, כולם צריכים להודות שאכן אין כאן הוכחה. זו פשוט אשלייה שיצאנו ממנו ולא ויכוח. כל אחד יכול כמובן לבחור אקסיומות אחרות מאלו שאני בחרתי ולהוכיח על בסיסן משפטים אחרים, אבל זה לא וויכוח.

בתפיסה הפשוטה המתמטיקה גם לא באמת טוענת משהו על העולם.[4] אם ניטול את הגיאומטריה, היא אמנם מוכיחה שסכום הזוויות במשולש הוא 180, אבל זו לא טענה על העולם. זו טענה מתמטית על מערכת אקסיומות שנקראת הגיאומטריה האוקלידית של המישור. אם מאמצים את ההנחות שלה ניתן להוכיח את המשפט שבכל משולש סכום הזוויות הוא 180. השאלה האם בעולם הפיסיקלי שלנו זה מתקיים היא שאלה בפיסיקה. אם אכן האקסיומות האוקלידיות מתקיימות בעולם, או אז ניתן להסיק שגם סכום הזוויות בכל המשולשים כאן הוא 180. אבל זו טענה מתחום המדע האמפירי (עליו לבדוק האם ההנחות אכן מתקיימות). גם אם יתברר שההנחות הללו לא נכונות בעולם שלנו (כפי באמת מראה תורת היחסות הכללית) עדיין הגיאומטריה עומדת במקומה. היא נותרת תורה מתמטית מושלמת, אלא שאין ליישם אותה על המציאות שלנו (במינוח מתמטי: המציאות שלנו אינה מודל לגיאומטריה האוקלידית).

קל לראות את הדברים בלוגיקה. הלוגיקה עוסקת בקשרים בין טענות ובהיסקים. אבל בטהרתה מדובר בתחום צורני לגמרי, כלומר הוא עוסק ביחסים בין צורות טהורות. השאלה מה תוכנן של הצורות הללו לא חשובה ללוגיקן ותקפותה של הלוגיקה הצורנית לא תלויה בה. הלוגיקה אומרת שאם כל X הוא Y ו-a הוא X, אז בהכרח a הוא Y. הטיעון הזה הוא תקף, ללא תלות בשאלה מה נציב במקום X, Y ו-a. זה יהפוך למשפט על העולם שלנו אם נציב במקום X, a ו-Y מושגים שאכן יש ביניהם את הקשרים הללו. למשל X – בן אדם, Y בעל חיים, a סוקרטס.

כך גם לגבי האלגברה והאריתמטיקה. לדוגמה טלו את המשפט 3+3=6. ננסה כעת ליישם אותו על המציאות הפיסיקלית. לדוגמה, ניטול גוף ונפעיל עליו כוח בעוצמה 3 צפונה ועוד כוח בעוצמה 3 מערבה. לכאורה הכוח הכללי (השקול) שפועל על הגוף הוא 6, שהרי זו התוצאה האריתמטית. אבל כל מי שלמד  מכניקה יודע שזה לא נכון. הכוח השקול שפועל על הגוף הוא 18√ (לכיוון צפון-מערב). האם הפרכנו כאן את הטענה האריתמטית 3+3=6? בהחלט לא. הפרכנו את הטענה בפיסיקה שהוספת כוחות מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. האריתמטיקה נותרת בעינה, נכונה כשהיתה. היא לא טוענת מאומה על המציאות ולא נבחנת מתוך המציאות.

האם הפילוסופיה היא ענף של המתמטיקה או קשורה אליה בדרך כלשהי? תחושתי היא שיש קשר ביניהן, אך אגיע לזה מאוחר יותר. בינתיים נראה שהתשובה שלילית. המתמטיקה היא שפה שלא טוענת מאומה על העולם, ואילו הפילוסופיה, כפי שראינו למעלה, טוענת גם טוענת.

מבט אמפירי

כדי להתקדם לקראת הגדרה של הפילוסופיה הבה ננקוט בדרך המדעית-אמפירית, כלומר נתבונן על מה שמשוייך באופן מסורתי לפילוסופיה וננסה לאפיין אותו. התחומים המרכזיים של הפילוסופיה המסורתית הם מטפיסיקה, אתיקה ואסתטיקה. בנוסף לשלושת התחומים הללו, ישנן גם הלוגיקה והאפיסטמולוגיה שעוסקות יותר בנו, ובעיקר בשאלות כיצד אנחנו מכירים את העולם ומנתחים אותו. לכן אתמקד בינתיים בשלושת התחומים הראשונים.

מה שמשותף לשלושת התחומים הללו הוא שהם לא נגישים לכלי התצפית של המדע האמפירי. אי אפשר לגלות מטפיסיקה עם מיקרוסקופ, אמפרמטר, או מאיץ חלקיקים. אתיקה ואסתטיקה בוודאי שלא נגישים למיכשור ולתצפית מדעית (אם מבינים שאתיקה ואסתטיקה אינם תחומים תיאוריים, כלומר שהם לא עוסקים במה שיש אלא במה שראוי להיות, כפי שהסברתי למעלה). אז כיצד ניתן לטעון טענות בתחומים הללו?

רבים באמת מסיקים מכאן שהטענות בשלושת התחומים הללו הן או חסרות פשר (פסאודו משפטים, בלשונו של קארנאפ והפוזיטיביזם הלוגי) או מתארות משהו סובייקטיבי וחסר תוקף. הפוזיטיביסטים הלוגיים התייחסו למטפיסיקה כאוסף של טענות שלא טוענות מאומה. משחקי מילים חסרי פשר שלא אומרים כלום. המוטיבציה לגישה המוזרה והמופרכת הזאת היא הקושי שתיארתי כאן. בגלל שאין לנו דרך אמפירית לגשת לבירור הטענות הללו, ועקב ההנחה (שמאפיינת את הפוזיטיביזם הלוגי) שאישוש ואמתיות הם כמעט מונחים נרדפים, המסקנה היא שלמשפטים הללו אין פשר. אבל האמת היא שיש להם פשר, אלא שאין דרך לאשש אותם (לפחות לא אמפירית. ראה להלן). יש פשר לטענה שיש אלוקים או שיש שדים ומלאכים ונשמות וכו’. השאלה איך אפשר לדעת זאת היא שאלה טובה, אבל אחרת. במטפיסיקה מדובר על אובייקטים בעולם, אלא שהם לא נגישים לכלי התצפית. אפשר כמובן לטעון שהאובייקטים הללו לא באמת קיימים (בגלל שאין לנו אינדיקציה אמפירית לכך), אבל לא סביר לטעון שמדובר בטענות חסרות משמעות.

אבל לגבי האתיקה והאסתטיקה המצב חמור עוד יותר. שם נראה לכאורה שאין בכלל במה לצפות. זו לא בעיה טכנית של היעדר מכשירי מדידה מתאימים כמו במטפיסיקה (כלים שיכולים לחזות באלוקים, או בנשמות או שדים), אלא של האובייקטים הנצפים עצמם. במה בדיוק עלינו לצפות כדי לקבוע שאסור לרצוח או שתמונה כלשהי היא יפה? הכשל הנטורליסטי קובע שאין עובדה כלשהי שידיעתה מנביעה את הקביעות הנורמטיביות הללו. אין פלא אפוא שכאן מתרחבות השורות. ביחס לאתיקה ולאסתטיקה מצטרפים אל הפוזיטיביסטים גם הרלטיביסטים (הדוגלים ביחסיות). לטענתם מדובר בטענות תיאוריות ולא נורמטיביות (הם כלל לא מכירים בקיומה של הקטגוריה הנורמטיבית). לא לגמרי ברור האם לדעתם הטענות הללו חסרות פשר, אבל בוודאי חסרות תוקף. אם מפרשים את הטענות כטוענות משהו בר תוקף על העולם או אז נראה להם שהן בהכרח חסרות פשר (כי לדעתם אין דבר כזה נורמות. זהו סוג של תחושה אשלייתית שאין לה תוקף ממשי). כמובן שאם מדובר בתיאורים (של דרך החשיבה וההתייחסות שלנו) – אז כמובן גם פוזיטיביסט יוכל לקבל זאת.

הנחת היסוד

הקוראים שמכירים אותי כבר יודעים לאן הדברים הולכים. יש הנחה כלשהי בבסיס המבוכה שתיארתי, והיא שכל דבר שלא נצבר באמצעים תצפיתיים-מדעיים אינו מידע על העולם אלא משחק מחשבה או עניין סובייקטיבי. ההנחה היא שלא ניתן לטעון טענות על העולם בלי תצפית חושית, כלומר אמפיריציזם בוטה.

בכמה מספריי אני טוען שהנחה זו שגויה (בשתי עגלות ובשאר הקוורטט, ובפרט ראה אמת ולא יציב מפרק 14 והלאה). טענתי היא שיש לנו יכולת להגיע לאמתות כלשהן על העולם ללא תצפית והכרה חושית. בלשונו של הרמב”ם בתחילת מורה הנבוכים, יש לנו יכולת לצפות בעולם ב”עיני השכל” (כלומר בלי חושים) או במינוח של הוסרל “לצפות באידיאות” (=ראייה אידיתית, שכמובן לא נעשית באמצעות העיניים). לפני שאסביר כיצד זה נוגע להגדרת הפילוסופיה, עליי להבהיר יותר את הדברים.

האינטואיציה כחשיבה הכרתית

המונח של הרמב”ם “עיני השכל” מצמיד שני מושגים שלקוחים מעולמות שונים: השכל שייך לחשיבה והעיניים להכרה (תצפית). מה פירוש הביטוי “עיני השכל”? כוונת הרמב”ם לומר שהשכל שלנו אינו עוסק רק בחשיבה אלא יש בו גם חלק מכיר. יש לנו סוג של כישרון שניתן לקרוא לו “חשיבה הכרתית”. אנחנו נוכחים לדעת שמשהו הוא נכון בלי תצפית חושית, אבל עדיין זו לא חשיבה טהורה (כי חשיבה טהורה מתבצעת בתוכנו פנימה ולכן אין סיבה להניח שמסקנותיה מתאימות למה שקורה בעולם עצמו), אלא סוג אחר של הכרה. הכרה לא חושית. זה גם מה שהוסרל כינה “צפייה באידיאות”. אנחנו מתבוננים באידיאות, אבל זה סוג של התבוננות (לא חושית) ולא חשיבה טהורה.

בספרי שם הסברתי שזוהי התשובה היחידה האפשרית לחידת הסינתטי-אפריורי של קאנט. קאנט תהה גם לגבי המדע כיצד ניתן להאמין לחוקי הטבע כשהם מתקבלים מהכללה על בסיס התצפיות. הרי התצפיות שבהן חזינו הן אוסף של עובדות ספציפיות. החוק הכללי שהגענו אליו הוא תוצר של הכללה שנעשית בכלים חשיבתיים שלנו. מי לידינו יתקע שהחשיבה שלנו קולעת למה שקורה בעולם? למה להניח שחוק הטבע הוא נכון? הסברתי שם שבכל תולדות הפילוסופיה לא ניתנה תשובה טובה לשאלה היסודית הזאת (ראה סקירה בספרו של הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, פרק ט). הדרך היחידה לבסס את תוקפם של חוקי הטבע היא ההנחה הסינתטית, שמקבלת את קיומו של אגף בשכל שלנו שמבצע חשיבה הכרתית. אנחנו פשוט “רואים” (בעיני השכל) את התיאוריה הכללית דרך העובדות הספציפיות. זו לא חשיבה אלא הכרה.

טענתי שם שזה מה שאנחנו מכנים בדרך כלל אינטואיציה. אינטואיציה היא כלי שמאפשר לנו להגיע למסקנות באופן ישיר, בקפיצה מחשבתית, בלי לעבור הליכים של חשיבה מסודרת ושיטתית. לראות פתרון כלשהו לבעיה בלי לעשות את החישוב, או לקבל השראה איך כדאי לגשת לפתרון בעיה מדעית או אחרת. אנשים נוטים לחשוב שהאינטואיציה היא כלי חשיבתי, שכן היא לא מבוססת על תצפית חושית. אבל בדיוק בגלל זה יש נטייה לראות בה משהו סובייקטיבי ולא כלי בר תוקף להכרת העולם. אחרים טוענים שהאינטואיציה אינה אלא מכלול התובנות שצברנו בכלים תצפיתיים בעבר, אלא שאנחנו משתמשים בהם בלי להיזקק להם ישירות. הם כבר הוטמעו בתוכנו ומשמשים אותנו כחלק מה”חשיבה” שלנו (כשבעצם זו לא באמת חשיבה אלא תוצאה של תצפית). טענתי כאן שיש באינטואיציה גם חלק שמכיר את העולם בהווה באמצעים לא חושיים.

אינטואיציה לגבי מושגים ועקרונות

אבל במה אנחנו מתבוננים באמצעות עיני השכל? למה לא להסתכל על זה בעיניים? ראשית, אנחנו מתבוננים כך בחוקי הטבע. כאמור, אנחנו רואים את ההכללה דרך העובדות הפרטיות (את חוק הגרביטציה דרך תופעות ספציפיות של עצמים שנופלים לארץ או מסלולי כוכבים, גאות ושפל וכדומה). אבל מעבר לזה אני טוען שם שהכושר האנושי הזה הוא שמאפשר לנו לדבר על מטפיסיקה, אתיקה ואסתטיקה. אנחנו מתבוננים בממדים הלא גשמיים של המציאות, אלו שאינם נגישים לחושים שלנו, ולכן משתמשים בכלי ההכרה השכליים.

לפי הצעה זו, כשאנחנו אומרים שאסור לרצוח כוונתנו לומר שצפינו באידיאת הטוּב או בערכים, ו”ראינו” שיש איסור לרצוח.[5] זו תוצאה של תצפית, גם אם לא חושית. הוא הדין כשאנחנו אומרים שיצירת אמנות כלשהי היא מרשימה, חשובה, בעלת ערך אסתטי או אמנותי גבוה, כוונתנו לומר שעשינו השוואה מול אידיאת האמנות (היופי?) והתוצאה היא שיש ליצירה הזאת ערך אמנותי גבוה. וכך גם לגבי המטפיסיקה: אנחנו צופים במציאות ורואים שיש עקרון סיבתיות, שיש חוקים קבועים, שיש אלוקים, שיש לנו נשמה וכדומה.

אם כן, אוסף הכלים שמכונה אינטואיציה נצרך גם בתחום המדעי (כי בלעדיו אין תוקף להכללות שלנו, כלומר לחוקי הטבע), אבל הוא הבסיס לתוקפן של טענות מטפיסיות, אתיות ואסתטיות. אמנם יש הבדל בין ההכללות המדעיות לבין המטפיסיקה, האתיקה והאסתטיקה. בתחום המדעי אנחנו יכולים להעמיד את המסקנה שלנו למבחן אמפירי (מבחן הפרכה), בעוד שבתחומים האחרים לא. שם ניתן לכל היותר לבחון קוהרנטיות פנימית של הרעיונות והאינטואיציות שלנו, כלומר לבחון את המסקנה מול אינטואיציות אחרות שיש לנו. ובכל זאת, אם יש לנו אמון באינטואיציה, אזי גם אם לא ניתן לבדוק אמפירית את מסקנותיה, אין זה אומר שיש לדחותן על הסף. לכל היותר כדאי להיות זהיר ולנסות לבחון אותן שוב ושוב (לעומת אינטואיציות נוספות).

חשוב להבין שהאלטרנטיבה היא שהכל יחסי או חסר משמעות. מי שלא מקבל את הטענה לגבי האינטואיציה ככלי מכיר, לא יוכל להכיר בתוקפן של כל סוגי הטענות הללו (חוקי הטבע, האתיקה, האסתטיקה והמטפיסיקה). אין אופציית ביניים. לכן כל אחד מאתנו צריך להחליט היכן הוא עומד. בספרי שם (ובעוד מקומות, כמו כאן) הבאתי גם ראיה אמפירית-סטטיסטית לכוחה של האינטואיציה ככלי מכיר ובעצם לתוקפן של מסקנותיה. אבל בלי להיזקק לכך, כל אחד צריך להבין שאם הוא מכיר בתוקפם של חוקי הטבע ושל הנורמות המוסריות הוא בעצם מניח במובלע את התפיסה שתוארה כאן. כעת נראה שגם הגדרת הפילוסופיה, שהיא הנושא שלנו כאן, תלויה בשאלה זו.

אז מהי פילוסופיה?

הצעתי היא שהמדע עוסק בתובנות שנגזרות מתצפיות חושיות על המציאות והפילוסופיה היא תובנות שנגזרות מתצפיות לא חושיות על המציאות. המדע עוסק בבירור של המציאות הפיסית שנגישה לחושים, ולכן כלי העבודה העיקרי שלו הוא התצפית המדעית באמצעות החושים וכלי המדידה. בנוסף לכך יש את הניתוח וההכללה כמובן, שהם החלק הסובייקטיבי-חשיבתי של ההליך המדעי (שעושה שימוש גם באינטואיציה), אבל כאמור את המסקנות המדעיות שהגענו אליהן ניתן להעמיד למבחן אמפירי. לעומת זאת, הפילוסופיה עוסקת בחלקים של המציאות שלא נגישים לחושים (כמו מטפיזיקה, אתיקה ואסתטיקה). לכן על כורחנו היא נזקקת לאינטואיציה. ניתן לומר שהגדרת הפילוסופיה היא איסוף ממצאים באמצעות תצפיות לא חושיות על המציאות (וגם עלינו עצמנו כמובן). כשאני מתבונן באידיאת המוסר ורואה שאסור לרצוח, צברתי כאן ממצא לא מדעי (בתחום האתיקה) באמצעות אינטואיציה (בעיני השכל). חלק מהפילוסופיה עוסק בבירור כלי התצפית הללו עצמם (הלוגיקה והאפיסטמולוגיה), הן תצפית בעובדות והן באידיאות. גם ניתוח של האינטואיציה עצמה, ועצם האבחנה שיש לנו כושר כזה (והטענה שהוא תקף, ולא אשלייה סובייקטיבית בעלמא) שייכים כמובן לתחום הפילוסופיה.

זוהי כנראה הסיבה לתחושה הרווחת שעיקר עניינה של הפילוסופיה הוא בירור מושגי. אנחנו אכן מלבנים תובנות פנימיות שלנו, אבל זה לא באמת בירור מושגי בלבד, אלא איסוף ממצאים באמצעות האינטואיציה והתבוננות בעצמנו כדי להבין את משמעותם ולהבחין בין הדומים. בגלל שאין שימוש בחושים נראה לאנשים שמדובר בהתבוננות פנימה וניתוח מושגים גרידא, ולא היא. מדובר בתצפית לא חושית על העולם.

לכן גם קל מאד להתבלבל ולהגיע למסקנות עגומות ביחס לחוסר התוחלת והסובייקטיביות של התחום הזה, בפרט מסייעים לכך כל יצרני הזבל הרעיוני שהוזכר למעלה. אבל אם מאמצים את התמונה הסינתטית שהוצגה כאן, עולה שאין שום צורך והצדקה לזלזל בתובנות שלנו ובאמונה שלפילוסופיה יש ערך ושהיא לא רק טוחנת מים. הטקסטים חסרי הערך שגודשים את הפילוסופיה לא רק מסייעים לטעות הזאת אלא בעצמם מבוססים עליה.

המסקנה היא שההכרה באינטואיציה ככלי הכרה היא לא רק תנאי לתקפותם של חוקי המדע, האתיקה והאסתטיקה, אלא זהו גם תנאי להגדרת התחום של פילוסופיה. כפי שראינו כאן, בלי להניח את זה אין הגדרה סבירה למושג פילוסופיה ולעיסוק הפילוסופי, ואנחנו נותרים עם טענות מדעיות או משחקי חשיבה חסרי משמעות.

ועוד הערה טכנית. פילוסופיה אינה שם נרדף לאינטואיציה. ברור שקביעה אינטואיטיבית כשלעצמה אינה ראויה לשם פילוסופיה, בדיוק כמו שתצפית מדעית ספציפית אינה מדע. מדע הוא ניתוח והכללה של תצפיות ספציפיות, משהו שמוסיף על התצפית הקונקרטית עצמה ומגיע לתובנה כללית (חוק טבע). התצפיות הן חומר הגלם של המדע. הוא הדין לגבי העיון הפילוסופי. התובנות האינטואיטיביות הן חומר הגלם של הפילוסופיה. אבל רק עיון שמעמיק ומוסיף ניתוח, השוואות, הבחנות ומשמעויות עומק לתובנות הללו ויוצר מהן תיאוריה כללית ראוי לשם פילוסופיה. בלי העיבוד והניתוח אין זו פילוסופיה של ממש, שכן צריכה להיות מורכבות כלשהי כדי שנוכל לראות טקסט או דיון כלשהם כעיסוק עיוני.

בחזרה למתמטיקה

למעלה הזכרתי שלדעתי יש קשר בין מתמטיקה לפילוסופיה, והבטחתי להסביר זאת. כדי לעשות זאת אקדים את דילמת האפלטוניזם בפילוסופיה של המתמטיקה. בניגוד לתפיסה שתוארה למעלה, לפיה הפילוסופיה לא טוענת טענות על העולם אלא בונה קונסטרוקציות מחשבתיות (שפות), יש הטוענים שהמתמטיקה כן מתארת את העולם. אבל לא בהכרח מדובר בעולם שלנו, אלא בעולמות אפלטוניים כלשהם. גם אם העולם שלנו אינו אוקלידי, יש אידיאה אפלטונית של עולם אוקלידי, ולעולם ההוא יש תכונות שמתוארות על ידי הגיאומטריה האוקלידית. התובנות שלנו (בעיקר האקסיומות וההגדרות) שאובות מתצפית אידיאית על העולם האפלטוני ההוא. זוהי התפיסה האפלטונית (או הפלאטוניזם) של המתמטיקה.

אני אישית בהחלט נוטה לדעה הפלאטוניסטית. לא אוכל כאן להרחיב בעניין (ראה למשל כאן וכאן וקצת בטור 108), ורק אומר שהעובדה שתגלית מתמטית מתקבלת ומובנת בעולם כולו מראה שלא מדובר בהמצאה תלושה. התחושה היא שהמגלה עלה על משהו שגם אני הייתי אמור לעלות עליו. שיש שם משהו טבעי והגיוני, אובייקטיבי במובן כלשהו. בניסוח אחר, יש כאן תהליך של גילוי ולא של המצאה. גם ההתאמה של המתמטיקה למה שקורה בעולם והתאמתה לשימושים בפיסיקה מצביעה על כך שמדובר במשהו שקשור לניסיון שלנו.

אם מאמצים את התפיסה הזאת, קל לראות מדוע המתמטיקה היא ענף של הפילוסופיה. גם המתמטיקה וגם הפילוסופיה הן תולדות של תצפית באידיאות. בעצם המתמטיקה היא החלק הפורמלי והמדויק של הפילוסופיה. אלו תובנות של הראייה האידיתית שלנו שאנחנו יכולים לנסח במדויק ולגזור לגביהן מסקנות בכלים פורמליים. המתמטיקה אינה אלא פילוסופיה פורמלית.[6]

השלכות מתודולוגיות

ראינו שהאינטואיציה היא כלי הכרתי. לסיום חשוב להוסיף שכדאי להשתמש בו בתבונה ובזהירות. מחד, זהו סוג של תצפית שאמנם לא ניתן לאישוש אמפירי ישיר, אבל עדיין טיעונים שנבנים עליו הם בהחלט מועילים ומלמדים, ולכן לא נכון לראות בו משהו סובייקטיבי. אך מאידך חשוב מאד להיזהר מאמון מופרז בו. האנליזה המושגית וההגיונית הן כלים חשובים לברר וללבן את האינטואיציות שלנו, והם נחוצים בכדי לברור את הבר מהתבן ולהוות בקרה על האינטואיציה (במקום הבקרה האמפירית שקיימת במדע).

למעלה הזכרתי את הפילוסופיה הקונטיננטלית שלוקה בעמימות מושגית ומשחקי מילים וטוענת טענות ספקולטיביות ולא  מבוססות (אם בכלל יש להן פשר), ולעומתה עמיתתה האנגלו-אמריקאית שהיא תקפה להפליא אך לוקה בריק אנליטי. הדרך המאוזנת ליצור פילוסופיה סבירה ומועילה היא להגדיר את המושגים כראוי, להציב אלטרנטיבות זו מול זו, לאתר השלכות, ואז לטעון טיעונים ולהגיע למסקנות. אחרי האנליזה המושגית לא צריך להירתע מלטעון טענות, וכמובן גם לכיוון ההפוך: אחרי שמחלצים תובנות שונות מהאינטואיציה שלנו צריך לעשות להן אנליזה מושגית שמבררת את הקוהרנטיות ואת המשמעות שלהן. רק שילוב של שתי אלו יכול לתת לנו פילוסופיה בעלת ערך, שמחד לא תהיה ריקה (תטען טענות) ומאידך גם תהיה זהירה (לא ספקולטיבית מדיי).

בטורים הבאים אמשיך את הדיון הזה.

[1] ראה על כך בטור 38.

[2] הנחת העבודה שלי היא שזהו נונסנס עד שלא יוכח אחרת.

[3] כעין זה ניתן לומר גם לגבי לימוד חסידות (ראה טורים 104–105, וגם בכל המהלך שמסתיים בטור 113) ולא מעט מקורות במחשבת ישראל.

[4] ראה בספרי אלוהים משחק בקוביות פרק רביעי.

[5] במחברת הרביעית ח”ג הסברתי מדוע אין כאן כשל נטורליסטי. כשל נטורליסטי הוא הסקת מסקנה נורמטיבית מעובדה פיסית. אבל עובדה אתית מנביעה ערך, נורמה, או הוראת התנהגות. אם עובדה פיסיקלית היא עובדה נייטרלית מבחינה ערכית, הרי שעובדה אתית היא “טעונה” במטען שמורה לי מה ראוי או לא ראוי לעשות. כך גם עובדה אסתטית טעונה במטען שיפוטי שמורה לי מה בעל ערך אסתטי או אמנותי ומה לא.

[6] יש, בעיקר בין הפילוסופים האנליטיים, כאלה הטוענים שכל פילוסופיה שלא ניתנת להצרנה לוגית-מתמטית לא אומרת מאומה. על אף חיבתי לפורמליזציה ועל אף היתרונות שלה (שתוארו למעלה) איני מסכים לכך. לכן ניסחתי כאן שיש חלק מהפילוסופיה שניתן להצרנה וזו המתמטיקה. כאן המקום להעיר שאמנם ההצרנה מאפשרת דיון מדויק, אבל חשוב להבין שזה מאד מטעה. הדרך מהטיעון הפילוסופי לצורתו הפורמלית (ההצרנה) בדרך כלל מחביאה הנחות לא טריביאליות, ומכיון שהן לא מופיעות בהצרנה עצמה יש לנו תחושה שהמסקנה היא הכרחית ואי אפשר לחלוק עליה. זה נכון ביחס לטיעון הפורמלי, אבל לגבי הבעיה הפילוסופית המקורית שהיא זו שהטרידה אותנו, לא בהכרח. כדאי לראות על כך את הדיון הקצר שערכתי בטור 108 על הטופולוגיה של צורות קמורות.