מהי פילוסופיה: על אושר ומשמעות (טור 159)

בס”ד

לשלוש נכדותיי, אוריה, סופי והדר, שמחקו עבורי את הדילמה בין אושר למשמעות

בארבעת הטורים האחרונים ניסיתי להגדיר מהי פילוסופיה והתייחסתי לביקורת של רון אהרוני על התחום המוזר הזה. חשבתי להקדיש את הטור הבא לביקורת יותר מייצגת ופחות רצינית, שהוזכרה בתחילת טור 157 (הביקורת של ביל ניי על הפילוסופיה מזווית מדעית. ראה כאן). הזכרתי שעל הביקורת הזאת נכתב מאמר של אוליביה גולדהיל שמתייחסת לרוב טענותיו, תחת השם המאלף: Why are so many smart people such idiots about philosophy? (היא מביאה בתחילת דבריה שם כמה אנשי מדע נודעים ששותפים לסוג הזה של הביקורת.) יש לא מעט מה להעיר על דבריה וכמובן גם על דבריו, אבל בסופו של דבר חשבתי שאחרי הדיון שערכתי כאן בטורים האחרונים כל זה כבר נראה מיותר.

אמנם הביקורות הרבות על הפילוסופיה, גם אם הן חוטאות בהכללה, מעידות על בעייתיות של התחום הזה. אז אחרי שהגנתי עליה בחירוף נפש והסברתי את מהותה, חשבתי שמן הראוי בשלב זה ליטול טקסט שיכול להדגים את הבעיות ומדוע נוצרות הביקורות הללו, וקצת לנתח אותו מנקודת המבט הזאת.

כבר כאן אוסיף שהטור הבא יסיים את הסדרה, ואני מאד ממליץ גם למי שדילג על הנוכחי לקרוא את הבא (יש שם קצת עבודה אבל הוא משאיר הרבה חומר למחשבה).

שורש הרע

בגלל שפילוסופיה אינה מדע אלא כפי שראינו התבוננות אינטואיטיבית במציאות, רבים רואים בה הזיות סובייקטיביות, ואחרים מערבבים אותה עם פסיכולוגיה. אהרוני מניח שאין שום דבר מעבר לשתי האפשרויות הללו (ראינו שלדעתו פילוסופיה היא או הזיות כושלות או פסיכולוגיה של החשיבה), ולכן מסיק שאין חיה כזאת פילוסופיה. אבל כפי שטענתי הוא טועה בהנחתו וממילא גם במסקנתו.

אמנם הביקורות הללו לא צמחו בחלל ריק. יש לא מעט טקסטים פילוסופיים שבאמת לוקים בכשלים הללו. חלקם עוסקים בפסיכולוגיה ומציגים אותה כפילוסופיה (בעניין זה כדאי לראות את ביקורתי על האקזיסטנציאליזם בטור 140). חלק אחר, כמו הפילוסופיה הקונטיננטלית של הדורות האחרונים, למיטב הערכתי עוסקת בעיקר בהזיות. אלו טקסטים שעיקרם הוא מטחנת מילים ומושגים שבדרך כלל לא מוגדרים היטב, בלי לומר הרבה (פה ושם תוכלו למצוא גם שם קורט של פסיכולוגיה).

כדי להדגים זאת רציתי לבחור טקסט שלא מגבב מושגים וטוחן מילים, אלא משהו שלכאורה טוען טענות ענייניות ואפילו משכנעות, ועושה זאת באופן בהיר יחסית. ובכל זאת טקסט שדרכו אוכל להראות כמה מהר ניתן לגלוש לאחד משני הכיוונים הבעייתיים הנ”ל, וגם להסביר מהי הדרך להימנע מכך. זהו בעצם תרגול על ארבע ההרצאות האחרונות.

המאמר

בחרתי במאמר שנשלח אליי מזמן על ידי אורן, ששאל לדעתי עליו. מדובר בראיון בכתב העת ליידי גלובס (שלמרות שמו המנמיך ציפיות ראיתי כבר כמה מאמרים טובים שהתפרסמו בו), שעורכת ורד רמון ריבלין עם שמעון אזולאי. אזולאי הוא מוסיקאי שעשה דוקטורט בפילוסופיה וכיום הוא איש סגל במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

אזולאי מכונה על ידי המראיינת “הרוקסטאר של הפילוסופיה” (טוב, בכל זאת זה ליידי גלובס), לא פחות. אני מקדים ואומר זאת כי באמת צריך להתגבר על לא מעט פוזות שאופפות את הדברים (גם מעבר לכינוי הרהבתני והמרתיע), כדי לנסות ובכל זאת לבחון את טיעוניו ואת משמעותם באופן ענייני. הטיעונים שלו הם אקטואליים ונוגעים בנקודות אנושיות ורלוונטיות מאד לרובנו, ולכן אני מניח שלא מעט קוראים עשויים להתחבר אליהם (אני מרשה לעצמי לשער שבכתב העת הזה לא היה נערך ראיון דומה עם קאנט, לייבניץ, או דקרט). אבל אולי דווקא בגלל זה שווה להתבונן קצת בדברים ולנסות לברור את הבר מהתבן.

לפני שתמשיכו, אני מאד ממליץ שתקראו את הריאיון, או לפחות תרפרפו עליו. אחרת אני חושש שכמו שקרה לגבי החתול של אהרוני, גם כאן הביקורת עלולה להרוס לכם את הקריאה ולכן גם להיות פחות אפקטיבית. כאמור, בקריאה ראשונית אני מניח שלרבים מכם המאמר ייראה די מרשים ומעניין, וגם משכנע.

אני כבר אומר שהקריאה שלי את הריאיון תהיה קצת קטנונית, שכן אנחנו עוסקים כאן בתרגיל על ההרצאות הקודמות. לכן המטרה שלי היא לא לבחון את הדברים עצמם (שלרובם אני נוטה להסכים), אלא את הקטגוריה שאליה הם שייכים: האם זו פילוסופיה ובאיזה מובן. לצורך כך אעבור ואעיר על החלק הראשון של הריאיון, שכן די בו כדי להדגים את טענותיי.

הכותרת והמחבר

נתחיל עם הכותרת של הריאיון: “הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי: ‘החתירה לאושר מסוכנת’ “. אז קודם כל, המרואיין מוצג שם כפילוסוף. כבר הזכרתי שאם אדם שייך למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה זה בהחלט לא אומר שהוא פילוסוף. הוא אמור להיות חוקר פילוסופיה. אבל כמובן זה גם לא אומר שלא. למרות שזה די נדיר, חוקר פילוסופיה יכול להיות גם פילוסוף (זו לא זכות ששמורה רק לסנדלרים, או נהגי מוניות). אז בינתיים אין סיבה לא לקבל את הגדרתה של המראיינת.

לגבי תוכן הכותרת, ניתן לתהות לפחות בשני מישורים שקשורים ביניהם: 1. מה היא אומרת? 2. האם זאת אמירה פילוסופית?

לגבי משמעותה של האמירה הזאת, השאלה היא באיזה מובן החתירה לאושר מסוכנת? זה מסכן את החיים, או את החברה? האם זה מסוכן ערכית? זה מתקשר לשאלה השנייה, שכן אם מדובר באזהרה מפני תוצאה צפויה הרי יש כאן אמירה עובדתית, פסיכולוגית או רפואית, אבל בהחלט לא אמירה פילוסופית. אם הכוונה לאמירה פילוסופית – כי אז לא ברור לי באיזו סכנה מדובר? אפילו אם מדובר באזהרה מפני הידרדרות מוסרית, אנחנו נמצאים בתחום העובדתי. נניח שהחתירה לאושר מביאה לכך שאנשים לא יתחשבו בזולת ולא יסייעו לו. הטענה שלא לסייע או להתחשב בזולת זה לא מוסרי היא אכן טענה פילוסופית. אבל הטענה שהחתירה לאושר מביאה למצבים כאלה היא טענה שבעובדה. אם כן, בכל מקרה לא נראה שיש כאן אמירה פילוסופית אלא טענה עובדתית. אז למה יש ערך מוסף לאמירתו של פילוסוף ביחס לעובדות? מדוע לא יראיינו את רואה החשבון שגר בשכנותי, נהג המונית שלו, פסיכולוג כלשהו, או אולי מנכ”ל משרד הרווחה?

טוב, אלו תהיות ראשוניות למקרא הכותרת. כדי לבחון זאת טוב יותר כדאי גם לקרוא מה נאמר שם בפנים.

הפתיח

אזולאי אומר כפתיחה את הדברים הבאים:

לפעמים נוח לנו מדי. הנינוחות הזאת גורמת לזה שאנחנו לא עושים דברים שהם מספיק בעלי ערך. אנחנו מבזבזים זמן ואנרגיה על דברים שוליים. אתה צריך לאמן את עצמך להיות מודע למוות כדי לעשות יותר ויותר דברים משמעותיים.

שוב, האם מדובר בטענה פילוסופית? אני לא חושב. אכן יש כאן טענת עובדה (אולי טענה פסיכולוגית), שאם אתה לא רואה את הסוף מול עיניך אתה שאנן ולא מנצל את הזמן. לכן כדאי לאמן את עצמך להיות מודע למוות כדי לעשות יותר דברים משמעותיים. יפה.

לאחר מכן הוא נשאל: “למה קשה להבין את רעיון המשמעות?”, ועונה:

מצד אחד זה הכוח שמניע בני אדם באמת. שאלת המשמעות נוגעת לשאלה: מהו הדבר שתהיי מוכנה להקריב ולוותר למענו. יש כאלה שיאמרו כסף, סקס, עוצמה. מצד שני, יש כאלה שיאמרו אושר – שזה האויב הכי גדול לחייו של אדם.

יש לנו כאן שאלה פסיכולוגית: מה מניע את האדם, כלומר למען מה הוא מוכן לשלם מחירים. והתשובה, שגם היא במישור הפסיכולוגי כנראה: כסף, סקס ועוצמה. אחרים אומרים שהאושר מניע אותנו (מה היחס בינו לבין כסף, סקס ועוצמה? לא ברור). אבל איך כל זה קשור למשמעות?

לתמיהתה של המראיינת, הוא מפרט מדוע האושר הוא האויב הגדול ומבהיר את המשפט הקודם:

אושר זה מושג מסוכן. אנשים חושבים שמה שמניע אותם זה אושר, ואת זה הם צריכים להשיג, והכי גרוע שכך הם מחנכים את ילדיהם. הרעיון הזה מביא לנזק חברתי ואישי אדיר. על בסיס מה אתה בונה משפחה, קהילה, עבודה? על בסיס משמעות. לפעמים מקומות עבודה נכשלים בזה. הדבר המרכזי שיניע את העובדים שלך זה אם תציע להם לשחק במשמעות, אחרת הם יעזבו אותך. מה שבאמת מניע אנשים וחברות שלמות זה משמעות. ראי את הפוליטיקה של הזהויות, מלחמת הזהויות שמוציאה היום מאנשים את המקום הכי אגרסיבי ואלים. זה מה שקורה כשאתה נוגע לאנשים במשמעות.

כאן כבר מתבהרת הטענה: אנשים חושבים שמה שמניע אותם הוא האושר (כנראה השילוב של כסף, סקס ועוצמה. אמנם הביטוי למעלה “מצד שני” צל”ע) בעוד שהאמת היא שמה שמניע אותם הוא המשמעות. יש לו אפילו ראיה אמפירית: מקומות עבודה נכשלים בזה שהם חותרים לאושר. המקומות הללו היו מצליחים אם היו מציעים לעובדיהם משמעות. המשמעות היא משהו עמוק יותר, כפי שניתן לראות מהפוליטיקה של הזהויות.

האם הוא מכחיש את העובדה שאנשים פועלים בשביל כסף, סקס ועוצמה? שזה חשוב להם? נראה שהוא טוען שהם אמנם פועלים למען המטרות הללו, אך הם עושים טעות. למה? כי בסוף הם יתאכזבו. בסופו של דבר זה לא יספק אותם.

הדוגמה שהוא מביא היא מניהול של מקומות עבודה. טוב, שוב זו טענה בתורת הניהול: מקומות שישחקו במגרש של המשמעות יצליחו יותר מאלו שמשחקים במגרש האושר (כסף, סקס ועוצמה). את זה אפשר לבדוק אמפירית, ואכן יש לא מעט תורות ניהול שטוענות זאת. אבל היכן כאן הפילוסופיה?

כעת הוא מבהיר עוד:

לפי התפיסה הזו, אם אתה סובל – משהו פגום בחיים שלך, שזה אולי הדבר המרכזי שצריך לקעקע. צריך להבין שכל פעילות בעלת ערך כרוכה בסבל. אני השתחררתי מעולו של האושר, מהציווי הטוטאלי הזה.

אם אתה חי על אוטומט או חי חיים של מישהו אחר, זה הדבר הכי נורא. אתה יכול בזוגיות לחיות חיים אידיאליים, אבל אלה האידיאלים של בן הזוג שלך, לא שלך. כשאתה מגלה את זה – זה נורא ואיום.

אם מדובר בדיון פילוסופי ולא פסיכולוגי, היה עלינו להבין שזה “נורא ואיום” ערכית (ולא תחושתית). אבל אז הייתי מצפה לבדל נימוק כלשהו. מדבריו נראה יותר שכוונתו היא לטענה פסיכולוגית לגבי התחושות. כלומר שכוונתו לומר שמצבים כאלה מתגלים כמשהו “נורא ואיום” במובן של התחושה שלנו. אם כן, זו שוב אמירה פסיכולוגית (נכונה או לא. אפשר לבדוק אמפירית).

אגב, האם תחושת הנורא ואיום פירושו שאתה לא מאושר? אז מה הבעיה בזה, אם אושר אינו הדבר החשוב?! בעצם יש כאן ערבוב בין האושר והמשמעות, שכן טענתו היא שרק משמעות נותנת לנו אושר. אז זה לא עימות בין משמעות לאושר אלא בין מובנים שונים של אושר. שוב חזרנו למחוזות הפסיכולוגיה (טענת עובדה: מה נותן אושר לבני אדם, שיכולה וצריכה להיבחן אמפירית).

האם דבריו של אזולאי הם פילוסופיה?

בשלב זה הגיעה העת של המראיינת להציג את אזולאי:

הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי, 47, שעוסק בחקר המשמעות באוניברסיטה העברית, ואף כתב את הספר ‘קץ האושר’, מנפץ בראיון ל’ליידי גלובס’ שורה של אקסיומות ושוחט פרות קדושות שעומדות בבסיס תפיסות מבוצרות. הוא מנתח כיצד התרבות העכשווית טורפת את הקלפים.

הוא עוסק בחקר (פילוסופי כנראה) של המשמעות. עד כאן ראינו שהוא הציג כמה קביעות פסיכולוגיות שניתנות לבחינה אמפירית די פשוטה. יתר על כן, יש לי חשד לא מבוסס שהמחקר שהוא עושה על המשמעות נעשה בכורסה ולא בשטח על ידי בחינה אמפירית של ממש (אולי היזקקות לתוצאות של מחקרי שטח שעשו אחרים).

טוב, תאמרו שזו מהותה של הפילוסופיה, לא? הרי אני עצמי טענתי שהיא אמורה להתבצע על ידי תצפיות אינטואיטיביות ולא חושיות-מדעיות. הבעיה היא שמדובר במחקר לגבי שאלות פסיכולוגיות מובהקות, ולכן כאן מחקרי כורסה הם לא כלי ממש מומלץ. כשאפשר לבדוק דברים אמפירית ובמקום זה עושים מחקרי כורסה, זה בין היתר מה שמוציא שם רע לפילוסופיה, ובצדק. זה דומה למדע האריסטוטלי שבמחקר כורסה הגיע למסקנה מרחיקת הלכת שעצמים נופלים לקרקע במהירות שפרופורציונית למסה שלהם (וכבר הערתי שלא צריך מאיץ חלקיקים כדי לבחון את זה אמפירית ולהיווכח שזו שטות). אבל כבר עברו מאז כמה אלפי שנים, וכבר למדנו כמה דברים מאז על חשיבותן של תצפיות במדע. תצפיות אינטואיטיביות, שהן מהותו של הדיון הפילוסופי, מיועדות לחקר של מושגים ונושאים שלא נגישים למחקר מדעי-תצפיתי רגיל, ולא להחליף את המחקר המדעי בספקולציות שנשלפות מהשרוול.

אז מה כן יכול להיחשב טענה פילוסופית ביחס לאושר או משמעות?

למשל הטענה שראוי לחיות למען המשמעות ולא למען האושר. זו טענה על ערכים, ולכן אין דרך לבחון אותה אמפירית. היא כמובן גם לא תלויה בעובדות, פסיכולוגיות או אחרות (כגון האם זה יעשה אותך מאושר או שתחוש “נורא ואיום”).

הרי לנו עוד קטע פסיכולוגי:

האדם הוא יצור שמה שמניע אותו זה רעיונות ואידיאות לגבי מה זה כסף, מה זו אהבה, מה זה צדק. הרעיונות האלה מגיעים מהרבה מקומות: מפרסומות, מהוליווד, ממערכת החינוך – הרעיונות הם אלה שמעצבים אותך, אלא שהרבה פעמים הם מטופשים, מקולקלים. לא פעם, אם אתה לא מבין למה לא הולך לך – אתה הרי עושה הכול נכון – הסיבה לזה היא שה’ווייז’ שלך דפוק.

טוב, זה מעניין, אבל עדיין בתחום הפסיכולוגיה של ההמונים. אפשר לנסות לבדוק זאת אמפירית (למשל לבדוק האם מי שלא חווה את הוליווד חי אחרת). לרגע ניתן לקבל תחושה שכוונתו לומר שאלו “רעיונות מקולקלים” במובן הערכי, ואז באמת עסקינן בפילוסופיה. אבל מיד אחר כך הוא מסביר שיש תוצאות (“שלא הולך לך”). אולי יש ברקע דבריו הנחה פילוסופית שמה שערכי גם מצליח ומעניק אושר, ולהיפך? זו טענה מעניינת, אבל גם לגביה הייתי שמח לנימוק כלשהו. בעצם קודם כל הייתי מצפה מפילוסוף שהיא תנוסח ותונח על השולחן.

הגדרת תפקיד הפילוסוף

בשלב זה אזולאי עובר להגדרת תפקידו של הפילוסוף. זה קטע מרכזי שכן הוא יכול לשפוך אור על טענותיו ומשמעותן הפילוסופית:

כפילוסוף מה העבודה שלי? התפקיד שלי לרפא רעיונות, להציע תיקון של מושגים ורעיונות. ייחודה של הפילוסופיה ביכולתה לנפץ מרחב אחד ולייצר מרחב אחר במקומו.

אותי מעניין מה מהדהד בראש של האנשים לגבי מה זה אושר. אושר נתפס כהיעדר מוחלט של סבל, קושי ומאמץ. התפיסה הזו מונעת התמודדות. תראי את דור ה-Y, תראי איזה נזק קרה פה. דור שלם חונך על ידי דור שרצה את טובת ילדיו תחת הרעיון של אושר אושר אושר. יצרו פה דור שלא מוכן להתאמץ וידחה מעליו כל סבל וקושי.

הם מתקבלים לעבודה ואחרי שבועיים הם עוזבים, כי פתאום הם מגלים שצריך לעבוד. במשך 20-30 שנה עטפו אותם במעטפת של ‘העיקר זה האושר שלי’. אם שנייה עצוב לך משהו פה פגום, עד כדי כך שגרמו לביטול ערך המציאות. ילד בא מבית הספר עצוב, וההורה שואל: ‘למה’. הוא עונה: ‘נכשלתי במבחן’, וההורה מנסה לעודד אותו: ‘לא נורא נשמה, זה לא כל כך חשוב’. הוא מבטל את ערך המבחן כדי להציל את העולם הרגשי של הילד.

המציאות מציבה כישלונות וקשיים והוא מסלק אותם כדי למנוע קושי. מבחנים? לא חשוב, אתגרים? לא חשוב. אם זה כך, אז לא אתאמץ בפעם הבאה. בסופו של דבר זה מזיק להתמודדות העתידית שלי.

כאן עברנו מתחום הפסיכולוגיה לקואצ’ינג (פסיכולוגיה שימושית, או פסאודו אקזיסטנציאליזם). אם תרדוף אחרי אושר לא תשיג אותו, לא תצליח בחיים, ואז גם תרגיש אכזבה ותסכול. אם לא תתמודד עם קשיים לא תצליח. שוב, נראה לי די נכון, אבל איפה כאן הפילוסופיה?

אכזבה ושברה

בשלב כלשהו הוא מציג את אכזבתו מהפילוסופים:

שאלת המשמעות עולה כשיש קריסה של משמעות, כשאין משמעות. היית מצפה שבהגות זו תהיה השאלה שהכי יתעסקו בה, אבל העולם הפילוסופי כמעט לא מתעסק בזה, ובעיניי זו כמעט בגידה. הוא התנתק מהאתגרים של החברה, הוא נטש את עולם הרעיונות לטובת כוחות מטופשים כמו ניו אייג’ ותעשיית האושר

למה זו שאלה שההגות צריכה לעסוק בה? לפחות בהגדרות שלו זו שאלה בפסיכולוגיה. השאלה האם ראוי לחיות חיים של משמעות זו שאלה בפילוסופיה. אבל השאלה מה קורה כשחיים בלי משמעות ואיך מצליחים להתאמן לחיי משמעות הן שאלות מדעיות.

אבל כל זה לא יכול להיות מנותק מההגדרה למשמעות. אז נעבור כעת לזה.

מהי משמעות?

אזולאי מציע את הגדרתו למשמעות:

בשבילי משמעות קשורה בעקבות. בשביל להיכנס למשחק של משמעות צריך לעשות, לבצע. לפעמים אנחנו לא מבצעים, כי אנחנו פוחדים, כי יש ממד של אי ודאות ואני מונע את זה מעצמי. לא, אני לא אלך ואעמוד על במה, לא אאפה עוגה, כי אולי יגידו שהיא לא טעימה, לא אעזוב את העבודה. בגלל הפחד מזה שהעקבות לא יצליחו לשגשג. משמעות, כשם שהיא מבטיחה, היא משתקת, כי מה יהיה אם לא תצליח? אם הכתבה שכתבת תזכה ללגלוג או גרוע מזה – להתעלמות.

משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך. משמעות זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות, לעקבות שלי יש סיכוי להדהד בעולם אחרי מותי. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם…

אדם מוכן למות למען העקבות שלו הרבה יותר מאשר למען עצמו. תשאלי כל הורה סביר אם יעדיף שיקרה לו משהו ולא לילדיו. פרויד, שסבל נורא לפני מותו וצרך אופיום, העדיף לא לקחת אותו כדי לא לפגוע בעבודה שלו. כך גם ספורטאים, הם מוכנים לסבול כל כך הרבה למען רישום עקבותיהם בהיסטוריה. אולימפיאדה זה לא משחק של ספורט, זה משחק של משמעות. מיליארדים צופים במשחק של משמעות. המטרה שלי להציל את הדור הבא, לחנך ילדים למשמעות ולהתאמן במשמעות.

אני נוטה לקבל את הצעתו שמשמעות היא משהו שמעבר לך. אמנם הוא מפרש זאת כחיים שבהם אתה מותיר חותם בעולם, סוג של הנצחה של עצמך. גם לזה אני מסכים, אבל זה לא ממצה את הטענה שמשמעות היא “משהו שמעבר לך” (בכך אדון בהמשך).

בכל אופן, גם כשדנים במשמעותו של המושג משמעות צריך להבהיר האם זו הגדרה של מושג בשימושו המקובל (מילון), הצעה ליישום כדי להגיע לתחושת משמעות (קואצ’ינג), או התוויית ערך כלשהו (כך ראוי לחיות), שאז באמת מדובר בפילוסופיה?

אם זו התוויית ערך, השאלה על מה היא מבוססת? למה ראוי לחיות כך? אפשר כמובן לטעון שאין אפשרות לבסס ערכים (בעקבות לייבוביץ). למה יש ערך לחיים? ככה. למה יש ערך לעזור לזולת? ככה. מעשים יכולים להיות מסווגים כטובים או רעים בהינתן מערכת ערכים. אבל הערכים עצמם לא יכולים לקבל הסבר על בסיס משהו שמחוצה להם (אחרת המשהו ההוא היה הערך ומה שכינינו כאן ערכים הוא רק נגזרות שלו). אבל אם כך, אז אולי ניתן להתייחס לקביעות כאלה כקביעות פילוסופיות, אבל זה לא דיון בעל ערך מוסף כלשהו. באותה מידה הקביעה שאסור לרצוח שייכת לפילוסופיה, אבל כל עוד לא עשית איתה משהו אינטליגנטי קשה לראות בזה דיון פילוסופי בעל ערך.

אז מה פילוסוף בכל זאת יכול לחדש בתחום זה?

אני לא בטוח שכל כך הרבה, אבל בכל זאת יש לו מקום גם כאן. ראשית, עליו לדון בשאלה מהי המשמעות ולא לדבר על משמעות. דיון בשאלה מה ראוי לעשות ומדוע הוא דיון פילוסופי. דיון בהשלכות, בקשרים לערכים ורעיונות אחרים וכדומה, גם הוא יהיה דיון פילוסופי. גם הדיון בשאלה מהי משמעות במובנה הפילוסופי (להבדיל מהפסיכולוגי), אם בכלל יש כזה, הוא דיון פילוסופי. את כל זה אזולאי לא עושה כאן, ולכן דבריו לא קשורים בשום צורה שאני מבחין בה לפילוסופיה.

נדמה לי שהדבר היסודי ביותר בחקר פילוסופי של המשמעות הוא ההבחנה בין משמעות במובנה הפילוסופי למשמעות במובן פסיכולוגי. ויקטור פראנקל (שכמובן היה פסיכולוג), בספרו האדם מחפש משמעות, מציע את המשמעות כמוקד פסיכולוגי. יש שראו בו מייסד של אסכולה וינאית פסיכולוגית חדשה, אחרי האסכולות של פרויד ואדלר שתלו את המנוע האנושי במין (פסיכואנליזה) ובכבוד (או אינדיבידואליות), הוא מציע לתלות את המנוע האנושי היסודי במשמעות. אצלו זוהי כמובן טענה בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה. אמנם נכון שבניסוח כללי כל כך היא לא ניתנת לבחינה אמפירית, וכדי לעשות זאת יש לצקת בה תוכן קונקרטי יותר, אבל עדיין המיון הנכון של טענותיו של פראנקל הוא תחת פסיכולוגיה ולא תחת פילוסופיה. פראנקל מציע לנו דרך לחיות חיים מאושרים ומסופקים יותר ולא חיים נכונים יותר במובן אובייקטיבי כלשהו. זו טענת עובדה פסיכולוגית ולא טענה פילוסופית. אז מהי משמעות במובנה הפילוסופי? יש בכלל מובן כזה?

משמעות סובייקטיבית ואובייקטיבית

דומני שהעיקרון היסודי בו יש לדון בדיון פילוסופי על משמעות, הוא בשאלת הקשר למה שמחוצה לך (שהוזכרה למעלה). אצל ויקטור פראנקל הטענה היא שאדם צריך למצוא לעצמו משמעות ככלי פסיכולוגי. אם הדבר ממלא את האדם ונותן טעם לחייו זוהי משמעות. אין צורך שהטעם הזה יהיה מעוגן במשהו שמחוצה לו. אדם יוצר את המשמעות לחייו במו ידיו, וכל אחד והמשמעות שלו. אחד מסופק מאימון בריצת מרתון, אחר בהקמת גמ”חים, ושלישי בהצטיינות מדעית כלשהי. כל אלו הן משמעויות שאדם יוצר עבור עצמו, והיא נבחנת במונחי התחושות והסיפוק שלו.

אבל זו לא יכולה להיות משמעות במובנה הפילוסופי (שכן זו טענת עובדה). משמעות פילוסופית חייבת לכלול התייחסות למשהו אובייקטיבי מחוצה לי. אחרת, כאמור, מדובר בפסיכולוגיה. אלוהים, או יש טרנסצנדנטי אחר יכולים לתת משמעות לדברים, או לחיים של אדם. בעולם נטול יישים כאלה אין מקום למשמעות במובנה הפילוסופי. בעולם כזה המשמעות שייכת בהכרח לעולם הפסיכולוגי. במובן הפילוסופי שלה, המשמעות מתפקדת כמו ערך, שכן גם ביחס לערכים (כפי שהראיתי במחברת הרביעית ח”ג) אין אפשר שהם יתקיימו בלי מקור כלשהו מחוצה לנו. אחרת מדובר בפסיכולוגיה (מה אני חש) ולא באתיקה (מה ראוי ומה נכון).

אם כן, כדי שלחיינו תהיה משמעות, לא במובן הפסיכולוגי (כלומר שנרגיש שהם משמעותיים) אלא במובן הפילוסופי (שבאמת תהיה להם משמעות), צריך להיות קנה מידה חיצוני שמולו נמדדת המשמעות הזאת. אלוהים יכול להציב קנה מידה שנותן משמעות למי שחי בעולם שהוא ברא. האדם לא יכול לעשות זאת, כי “אדם בתוך עצמו הוא גר“. הוא לא יכול ליצור קנה מידה בלתי תלוי שימדוד אותו (ראה על כך בסדרה על חופש וחירות, בעיקר בטור 128).

השלכות להגדרתי לפילוסופיה

הדיון הקצר שערכתי כאן מחדד את הגדרתי לפילוסופיה כתצפית אינטואיטיבית. כדי שנוכל לדבר על משמעות במובנה הפילוסופי חייב להיות עוד משהו שם בחוץ שמגדיר אותה, ובו אנחנו עוסקים כשמדברים על משמעות. זהו ביטוי לכך שפילוסופיה היא סוג של תצפית החוצה ולא נבירה בתוכי. המשמעות במובנה הפסיכולוגי היא נבירה בתוכי, אבל כדי לעבור למישור הפילוסופי אנחנו חייבים לעסוק במשהו שמחוצה לנו, לערוך סוג של תצפית.

פראנקל הוא פסיכולוג ולא פילוסוף, כי הוא עוסק בנו ולא במשהו שמחוצה לנו. העיסוק הפסיכולוגי במשמעות יכול להיות או תצפית, למצוא בתוכנו תחושה מה יכול לתת לנו משמעות – ואז זה מדע, או להמציא משמעות ולשכנע את עצמנו לחוש שהיא ממלאת אותנו – ואז זו הזיה. אלו בדיוק שתי האפשרויות שמניח רון אהרוני, וכן מסיק שהפילוסופיה לא קיימת. כפי שהראיתי, האלטרנטיבה היא להבין שמדובר בתצפית לא חושית-מדעית על העולם.

לכן דבריו של אזולאי בריאיון לא יכולים להשתייך לספירה הפילוסופית. הוא לא מדבר על מהותה של משמעות, על תכניה, על מקורותיה (אלוהים), אלא בעצם נותן עצות של קואצ’ר שעוזר לנו למצוא משמעות פסיכולוגית לחיינו ולשפר אותם (לא במובן של אושר אלא במובן של משמעות, שגם היא בעצם סוג של אושר). לכן גם המדדים שלו הם מה אנחנו חשים כשאנחנו חיים ללא משמעות. זהו דיון פסיכולוגי, באחד משני מובניו שהוגדרו למעלה (הזיה או תצפית פנימית).

מבחינת אזולאי המשמעות היא סוג של יצר. האדם מחפש משמעות, ולכן כל עוד היצר הזה לא יסופק הוא יחוש רע. זוהי קביעה פסיכולוגית בעליל. ניתן לטעון כלפיו, שחיפוש המשמעות אינו אלא מקרה פרטי של נהייה אחרי אושר, אלא שלטענתו (העובדתית) האושר בא ממשמעות ולא מכסף או הנאות רגילות. אז מה ההבדל המהותי? אבל משמעות במובנה הפילוסופי, אם בכלל יש כזאת, קשורה לאמת ולא לסיפוק והנעה פסיכולוגית.

ניתן כמובן לטעון שאין משמעות במובנה הזה, ולכן אין מקום לדיון. אתאיסט או מטריאליסט כנראה יסבור כך. ואכן ראינו בטורים הקודמים שמטריאליסט חייב לקבל את הניתוח של אהרוני, ולכן מבחינתו באמת אין ספירה פילוסופית. כל דיון כזה הוא או תצפית מדעית-עובדתית או הזיה.

רפלקסיה

מה טיבו של הדיון הזה עצמו שערכתי כאן? נראה שגם הוא עצמו דיון פילוסופי. יש בו בירור של מושגים והבחנה בין מישורי דיון, והוא גם כרוך בתצפית אינטואיטיבית על המושגים הללו ועל היחס בין פילוסופיה לפסיכולוגיה. דיון על היחס בין שתי אלו הוא עצמו פילוסופיה.

מעבר לזה, יש מקום לעוד דיונים פילוסופיים בנושא המשמעות. אלא שאלו ייקחו אותנו למחוזות המטפיזיקה (אם יש או אין אלוהים ומה הוא דורש). אלו שמנסים ליצור פילוסופיה במקום שהיא איננה, כלומר או אתאיסטים או לפחות כאלה שמנסים להימנע משרבוב של אלוהים לדיון, בהכרח נופלים לפח שאותו הציג אהרוני.

סיכום

בסופו של דבר אני נוטה להסכים לרוב דבריו (גם זה, רק מכורסתי הנינוחה כמובן, ובלי יומרה לומר זאת כ”חוקר משמעות”, ואפילו בלי משכורת מהאוניברסיטה על “מחקריי” אלו). אם כן, ודאי תשאלו, למה כל זה בכלל חשוב? אם הדברים הם מעניינים ו/או אמתיים, מדוע זה משנה אם זו פסיכולוגיה או פילוסופיה? (וגם אם לא – אז תגיד שלא, וזהו.) ראשית, זו נפ”מ לקידושי אישה (בדיחה ישיבתית). מעבר לזה, יש כאן הדגמה חיה לביקורת של אהרוני על התחום הזה, וגם לדרך הנכונה להימלט ממנה. אמירות שנשמעות מאד עמוקות ויסודיות מתבררות כטענות עובדה שנגישות למחקר אמפירי או הזיה. אבל פילוסופיה אינה מדע אמפירי מהכורסה וגם לא הזיות. פילוסופיה אמורה להתמקד בתחומים שלא נגישים למדע ולתצפית המדעית, אבל לומר עליהם משהו בעל משמעות (לא הזיות ולא טענות טריוויאליות). לשם כך היא נזקקת לתצפית אינטואיטיבית על אותו חלק בעולם שרלוונטי לדיון הזה. הדיון שערכתי כאן חשוב כדי להבהיר היכן מקומה של חשיבה ותצפית אינטואיטיבית (פילוסופיה), לעומת מדע ותצפיות חושיות ולעומת הזיות, וגם להדגים מדוע וכיצד נוצר הבלבול הגדול סביב הנושא הזה.

אהרוני שחשב שאין שום דבר מעבר למה שנתפס בתצפית המדעית והחושית טוען שהתחום ריק, והוא צודק מבחינתו. אחרים שלכאורה עוסקים בפילוסופיה אבל במובלע בעצם שותפים לתפיסתו, מציגים טענות עצלניות (מהכורסה במקום מהשטח) בפסיכולוגיה שימושית, או הזיות גרידא, כאילו היו פילוסופיה עמוקה. אהרוני מבקר אותם, ובצדק גמור. האלטרנטיבה היחידה שמאפשרת להגדיר פילוסופיה ולהבין את תפקידה היא לאתר את אותם תחומים שלא נגישים לתצפית מדעית, ולנסות לומר עליהם משהו לא טריביאלי (רצוי שיהיה גם אינטליגנטי) באמצעות תצפית אינטואיטיבית.

ועוד הערה לסיום

חשבו מה נאמר בריאיון הזה שלא נאמר כל יום על ידי כל משגיח מצוי בישיבה מסוג ג (או בעצם משגיח מסוג א בישיבה מסוג א)? מאומה. כל יום תוכלו לשמוע מהמטיף התורן בישיבה או בבית הכנסת שצריך לסבול ולא להירתע מעבודה קשה, שלא נכון לרדוף אחרי ההנאות, ושאם כך תעשו או אז תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה (הן מבחינת הראוי הערכי-רוחני והן מבחינת המצוי הפסיכולוגי). אז למה אצל המשגיחים זה תמיד נשמע בנאלי, משעמם ורדוד, ואצל אזולאי משום מה הדברים נשמעים לרבים מאתנו עמוקים, מסעירים ומחודשים? אני באמת לא רואה הבדל מהותי, פרט לזה שהוא דוקטור. אה, וגם רוקסטאר…