חוק הלאום: משואה לתקומה (טור 161)

בס”ד

טוב, נחתנו ממרומי האולימפוס הפילוסופי, מהדברים החשובים באמת, וחזרנו לדשדש בזוטות, בטיט היוון הגועש והמרופש של האקטואליה (אני מקדים ומבקש סליחה משלושת המתמידים שליוו את הטורים האחרונים).

אז מה היה לנו שם? בזמן שעסקנו בהוכחות אונטולוגיות לקיומה של הפילוסופיה, התחוללה כאן לא פחות משואה (מפטפוטי השמאל ההיסטרי): חוק הלאום עבר בכנסת. אה, רגע, בעצם טעיתי, זה רגע מכונן בתולדות המדינה (מקשקושי ביבי ובנט הפתטיים). המדינה ממש גועשת ורועשת מהחוק האיום/נשגב הזה. מסביבנו המה הסער, וראשנו לא שח אף לרגע להתבונן על מה המהומה. העולם מתנודד בין שואה לתקומה, והללו מתפלספים להם שם על ההבדל בין כמתים לפרדיקטים. עלינו כנראה נאמרו דברי הרמב”ם (הל’ תשובה פ”ד ה”ב) שהפורשים מן ציבור, שבצרתם לא צר להם ובשמחתם לא רחב ליבם, דרכי התשובה ננעלות בפניהם. פויה!

החרדים לא שמעו על נפלאות האנדרסטייטמנט

אני לא יכול להימנע מהתייחסות מקדימה. הקרנבל הזה מזכיר לי את הפתיח לספרו של אמנון לוי, החרדים, שמאז שקראתי אותו אני לא מפסיק להיזכר בו. אז תרשו לי לשתף אתכם באחד המאפיינים הקולעים של החרדים שמופיעים שם:

חסידי חב”ד מכנים את הרב שך, יריבו הגדול של הרבי מלובביץ’, “אשמדאי” ו”שטן”. הרב שך מצדו קורא לחב”דניקים מומרים, אפיקורסים, כת ידועה, משיחי שקר. ביולי 1986, בישיבה של ועד הישיבות בארץ, אמר הרב שך הישיש, כי לו היה צעיר יותר היה מגייס את כולם למלחמה ברבי מלובביץ’ ובחסידיו. איך היה נלחם ביריבים הללו? הנה התשובה החרדית הקלאסית: באש, בחנית, בחרם, בנידוי ובשמתא. בפחות מזה אין די כדי לבטא את גודל המחאה.

בחברה החרדית אין מכירים את לשון ההמעטה, האנדרסטייטמנט, הספק. הרחוב החרדי הוא ארץ ההגזמות, מגזר ההקצנות, והאינטנסיביות של החיים ומהלכם העז באים לידי ביטוי לא רק בעניינים אידיאולוגיים וציבוריים, אלא גם בחיי היום יום. סכסוך טאבו בשכונת “שומרי אמונים” בירושלים הביא את התושבים להתנפל על ליבלה וייספיש, תושב השכונה, ולהרביץ לו מכות רצח. וייספיש, יהודי קשיש שעבר כמה חודשים לפני כן ניתוח לב, הובהל לבית החולים, שם נתפרו החתכים החמורים בגופו. בקרב החשודים בהכאת וייספיש היו שכנים ותיקים, שאחד מהם אפילו גר באותו בניין.

הנטייה לסערה ולריגוש באה לידי ביטוי גם בדברים אחרים, לפעמים אפילו טריוויאליים. למשל, במודעות בעיתונות החרדית הנקיטה בלשון ההגזמה, גם בעניינים פשוטים יחסית, היא אופיינית. כאשר חסרים ל”מרכז לתלמודי התורה ברחבי הארץ” מורים ועובדי הוראה, הוא מפרסם מודעה בזו הלשון: “הצלה! ילדי ישראל זקוקים לך. בוא והצל בעוד מועד את ילדי ישראל משמד רוחני!”, ומתחת לכותרת המרשימה והדרמטית הזו מסתתרת מודעת “דרושים” פשוטה: “למרכז לתלמודי תורה ברחבי הארץ דרושים בדחיפות פועלים מנוסים, בעלי יזמה ומרץ ובעלי ניסיון בתחומים הבאים: ניהול מוסדות, עובדי הוראה בכל הגילים (טרום חובה, חובה וכיתות א – ח), בעלי רכב להסעת תלמידים ולמשימות נוספות”. המודעות לבקשת העזרה והתמיכה מכריזות על אסונות כבדים, על אלמנות, יתומים, רעבים ונדכאים, והכול בלשון קורעת לב ופותחת כיס: “יושבת לה אלמנה שבורה ורצוצה, כאשר אין לה אפשרות למלא את התחייבותה לנישואי בנה החתן ובתה הכלה” … או: “אביון אמיתי. בן תורה מבני ברק, מטופל בחמישה ילדים ובאישה חולנית, ועל אף מאמציו הרבים אינו מסוגל לספק את צורכי ביתו המרובים, שכן גם הוא ידוע חולי” … צריך להבליט את הכאב, ואפילו את הדלות, כדי להגיע לתוצאות מרשימות. גם במודעות אבל מתבטאת התופעה הזו במלואה. ביטויי האבלות, הזעזוע והכאב מודגשים בלי סוף. ביולי 1987, כאשר מת הרב יעקב יצחק רודרמן מארה”ב, התנהלה תחרות סמויה בין המתאבלים על מציאת ביטויים שייטיבו לבטא את עצמת האבל. ב”המודיע ” פורסמו בין היתר מודעות האבל הבאות: “תורה תורה חגרי שק. נדהמים ומזועזעים מפטירתו של הגאון האדיר, משיירי כנסת הגדולה וממקימי עולה של תורה בדורנו, אשר העמיד תלמידים לאלפים” … או: “שר וגדול נפל בישראל … וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה”. או: “ניצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש. על השמועה כי באה ונמס כל לב, כי נשבה ארון הקודש” … או: “ציון במר תבכה וירושלים תיתן קולה … גדולה האבדה ואין לנו תמורה”.[1] הביטויים הללו כוונו לאיש שחי בארה”ב, ושרוב כותבי העיתון וקוראיו לא ראו אותו בעיניהם מימיהם. הוא נחשב לאחד מגדולי התורה, אך לא היה קרוב קרבה אישית אף לאחד מהם.

אפשר להתפלפל על חלק מהדוגמאות שלו, אבל התיאור בכללותו קולע. על כל דבר שקורה כותבים “אבן מקיר תזעק”. כל צרה היא שואה, וכל ישועה היא נס ופלא. כל שטות (או דבר נכון) היא כפירה בעיקר, וכל חומרא שאין לה בסיס היא זלילת טריפות חמורות לתיאבון ולהכעיס. כל הפגנה היא “מעמד קידוש ה’ אדיר” וכמובן “איש בל ייעדר”. צריכת בשר בכשרות רבנות זו זלילת שרצים, ופורץ גדר יישכנו נחש.

וגם אנחנו לא

אז הנה, זה לא רק החרדים. אנחנו כולנו שם. חוק הלאום האינפנטילי, התפל וחסר המשמעות, שמכיל תכנים בנאליים למדיי ולא ישנה מאומה בשום תחום עלי אדמות, שאפשר להתווכח על משהו קטן ממה שיש בו ועל משהו קטן שחסר בו, הפך אצל אלו לשואה גזענית וחורבן הציונות והמדינה (אפוקליפסה עכשיו), ואצל הללו לישועה ורגע מכונן בתולדות הציונות, ביאת המשיח ממש.

קולו של מוטה קרמניצר (כבר מזמן הבנתי שזה לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, אני חייב לומר), מצפונה של המדינה, נשבר ובוכה לעיני כל ישראל (או קול ישראל) על הרס המדינה שלו. “אני מתבייש שכך מגדירים את זהותה של המדינה שלי”, הוא אומר בראיון המצוטט כל כך. זוהיר בהלול מתפטר מהכנסת בשידור חי (כשהספינה טובעת). הדרוזים מוחים על היותם אזרחים סוג ב. אחרים מדברים על גזענות מחפירה, הרס הדמוקרטיה (רגע, היא לא נהרסה כבר? הרי רק בשנה האחרונה היו כמה עשרות שואות שהרסו אותה), לאומנות ופשיזם ועוד ועוד. מאידך, הימין צוהל ושמח: חזון הדורות התגשם. הרגע המכונן לו חיכינו אלפיים שנה כבר כאן. החוק הזה כנראה רכוב על חמור לבן (אשכנזי בעל ארבע רגליים: ביבי את בנט), אחרת קשה לי להבין מדוע החבר’ה הללו רואים בו את המשיח.

רמת הצווחות משמאל מתאימה למשרפות אושוויץ והצהלות מימין לניצחון של מכבי תל אביב על צאסק”א (זה שהביא לראשונה הוכחה תקפה שיש אלוהים). טוב שהחוק הזה עבר בתשעת הימים, אחרת בנט היה כבר קובע את יום ההצבעה בכנסת כיום טוב עם נוסח תפילה מיוחד, וכל אחד יידרש לברך את חברו באיזו ברכה מביכה כמו: “מועדים לשמחה לגאולה השלימה” (משהו כזה מופיע בסידור רינת ישראל ליום העצמאות). אולי זו גם הסיבה לכך שדב חנין זועבי כבר קורעים בגדיהם ומכריזים על יום הנכבה/נכסה/נכפה או חפלה/בפלה, או אם נותרה עדיין פנויה איזו מילה אחרת עם נכ וה’ (הם יודעים שאלו תשעת הימים?).

מסקנה ראשונית

מתברר שסדנא דארעא חד הוא. כנראה אין באמת אנשי אנדרסטייטמנט (לפחות אצלנו. בבריטניה כנראה יש כאלה). כל מי שדן במשהו שחשוב לו, נוטה לראות בו חזות הכל, ולהתייחס לאמירות כלפיו במונחים של שואה וחורבן או גאולה שלימה. מתברר שההבדל בין חרדים לאחרים הוא רק בשאלה כמה דברים חשובים לך ומה הם. אצל חרדים יש המון ולכן האבנים מהקיר לא מפסיקות לזעוק, ואצל אחרים יש קצת פחות (עגלה ריקה, כבר אמרנו?!), לכן השואה התורנית מתחוללת רק כל יומיים שלושה. זה הכל.

נוסח החוק

על מה הזעקה? על מה אבדה ארץ (הדמוקרטיה), ומדוע שחקו השמים (הגאולה)? מה יש שם בחוק המשמים והמיותר הזה שמוציא מכולם את המירע.

טוב, אז קודם כל כדי שישי לא יכעס עלינו בשם מדעי החרתא, בואו נלך לראות את נוסח החוק. אגב, אם תסתכלו עליו בדברי הכנסת, תוכלו באותו מחיר לראות בהמשך הקובץ גם את ההסתייגויות האינטליגנטיות של הנבחרים שלכם, וכל התוספות הפואטיות שהם מציעים להוסיף לאפוס המקראי הנשגב הזה.[2] אני בטוח שאחר כך תצטרפו אליי לקריאה קדושה להעלות את שכר חברי הכנסת.

אז הנה החוק בכבודו ובעצמו, קראו ותחי נפשכם:

אז מה יש לנו כאן?

מעבר לקביעות פורמליות, בנאליות וחסרות כל חשיבות, יש בחוק הזה את החידושים הבאים:

כבר בסעיף 1 יש את הקביעה הגזענית שבמדינת ישראל ניתן לממש זכויות לאומיות רק ליהודים. פויה. אני מקווה שהפלסטינאים יקפידו על החוק, וכשיממשו את זכויותיהם ישנו את שם המדינה לפלסטין (או שיעשו זאת בגרמא).

בסעיף 4 אנחנו מוצאים קביעה של מעמד מיוחד לשפה הערבית, ועל כך יצאו מחאות נזעמות כמובן (שהרי היא מופלית לרעה מול העברית, למרות שהחוק קובע בפירוש שלא ישתנה מאומה לרעה לעומת המצב הקודם). אני מחכה למחאת עולי אתיופיה, טוגו ורוסיה, על כך שלשפות מדינות המוצא שלהם לא ניתן אצלנו אפילו מעמד מיוחד. יכולנו לכנס כאן את כל מדינות האו”ם ולהעניק לכולן מעמד של שפה רשמית. פויה.

בסעיף 5 קיבוץ הגלויות ליהודים בלבד. זהו כמובן שחזור של חוק השבות (בלי התייחסות למיהו יהודי כמובן, אחרת היה עלול להיות כאן חידוש כלשהו). באמת פסגה גזענית. עד עכשיו עוד ניתן היה לחיות עם חוק השבות, אבל חוק הלאום הוא באמת קש ששובר את גב האומה.

בסעיף 6 נקבע הקשר לעם היהודי בתפוצות, שהוא פועל יוצא טריוויאלי של הגדרת המדינה כיהודית, וכמובן קיים גם היום. פויה.

בסעיף 7 מחוייבות להתיישבות יהודית ברחבי הארץ. זהו החידוש העיקרי בחוק, אף שהוא כמובן לא ישנה מאומה לעומת מה שקורה היום. בטח לא ביו”ש, אבל גם לא בתוך הארץ. גם עד עכשיו היתה מחויבות כזאת אלא שלא היה תקציב או כוח או סתם לא בא להם. באשר להתיישבות ערבית, גם עד עכשיו לא היתה, וגם מעכשיו יהיו עתירות לבג”ץ שיאכפו זאת על הממשלה, עם או בלי חוק הלאום והעליהום. אם הקואליציה כל כך חפצה בקידום ההתיישבות מי עוצר אותה לעשות כעת מעשים בהקשר זה? יש חוק כלשהו שלא מאפשר להם? האם אחרי החוק משהו ישתנה? קדחת. אבל עדיף לחוקק ולהצהיר מאשר לעשות.

בסעיף 8 נחקק על לוח הנצח מעמדו של הלוח העברי שאף אחד לא שמע עליו ולא יודע מקיומו ובוודאי לא יודע לומר מה התאריך היום, וזה כמובן גם לא ישתנה (אלא אולי לרעה בגלל הריאקציה לחוק). אין צורך לומר שזה גם לא ישים בעליל, שכן תאריכים אמורים להיות מובנים גם לבני תמותה שלא למדו בחיידר ואולי אפילו כאלה שלהוותם כלל אינם מבני ברית ר”ל. אפשר כמובן לנסות לשלוח לבנק שלך או לידידיך באום אל פאחם מכתבים עם תאריך עברי, בסך הכל זה לא באמת שונה ממכתב שבראשו מתנוסס התאריך: יום 漫长的一个月 לשנת הדרקון, בהקסגון הששה עשר לשושלת מינג.

סעיפים 9-10 בנאליים. הם רק ממחזרים את הקיים.

וכמובן סעיף 11, הקשיחות הנוראה שלפיה לא יוכלו לשנות את בירת ישראל הנצחית לנצח נצחים ואת הגוון של מגן דוד על הדגל אלא בהחלטת רוב (כאילו שבלי החוק המצב היה שונה).

ולא פחות חשוב: מה אין?

עד כאן מה שיש. ומה אין? בעיקר דבר אחד: השוויון לכל אזרחי ישראל ללא קשר ללאומיות, דת, מגדר, גזע ונטייה מינית גובה, משקל, צבע עור, מקום מגורים, סוג הרכב, מספר הזהות, שם האב, מקום לימודים אחרון, שנת לידה ותכונות אופי. כל זה מופיע במגילת העצמאות, אבל קרמניצר מקונן על כך שזה לא הוכנס לחוק הלאום. למה זה צריך להיכנס כשזה כבר מעוגן בחוקי יסוד אחרים ובכל התקדימים? כי אחרת לא יהיה לו על מה ליילל ברדיו. ולמה ארבעת רגלי החמור דנן מיאנו להכניס את הסעיף הבנאלי וההגיוני הזה ששניהם בין כה וכה תומכים בו לחוק? סתם, כי לא בא להם (פשיסטים). ובעצם, אם זה היה נכנס במה יוכלו להתגאות? היכן יהיה כאן הרגע המכונן? לאן יילך החמור?

לעצם הבעייתיות

בעצם החוק לא מחדש מאומה, למעט מעמד מועדף לשפה הערבית (=גזענות. כנראה כלפי הרוסים), ולמעט הדאגה לעלייה יהודית (שכבר היה קודם מכוח חוק השבות) לקשר לתפוצות והתיישבות היהודית ברחבי הארץ (מה שהיה קיים גם כך ברמת ההצהרה ולא ברמת המעשה, וגם היה מחויב מכוח זהותה היהודית של המדינה שהיתה קיימת עוד קודם), ולמעט השמטת השוויון שבין כה וכה יש לו מעמד של חוק יסוד עוד הרבה לפני גרוטסקת הלאום. באמת הישג ראוי לשמו.

גם אם מישהו עד כדי כך מנותק שהוא חושב שיש איזה סעיף כאן שישנה משהו עלי אדמות (פרט למספר המנדטים של הליכוד, מרצ, הערבים והבית היהודי), מכאן ועד שואה ותקומה המרחק רב, לא? אז יש לנו כאן שתי שאלות עיקריות:

• למה היה כל כך חשוב לסיטרא דקדושה לחוקק את החוק התפל הזה: לקבע את הגוון של המגן דוד על הדגל? את המנון המדינה? לעורר ריב עם כל העולם ואשתו? אכן רגע מכונן.
• ולמה היה חשוב לסיטרא אחרא (=הצד השני) למחות בצווחות של קרבנות המשרפות באושוויץ נגד החוק הסתמי הזה שלא משנה כלום: כדי לשנות את גוון המגן דוד? לריב על השוויון (סתם בלי סיבה כמובן)? להתנגד להתיישבות יהודית או לעודד ערבית (על אף שגם זה לא ישנה מאומה)? סתם בשביל לריב (ולתת לצד השני לממש את התועלת היחידה שניתן להפיק מהחוק הזה: מנדטים)? אכן שואה, גזענות והרס המדינה.

ואולי עוד שאלה חשובה:

• מי אחראי לכל הטמטום הזה?

כשל ההצהרתיות

כבר כתבתי ואמרתי כמה פעמים שמי שאשם בכפייה דתית הוא אך ורק החילונים. אם זה היה מספיק חשוב להם והפוליטיקאים היו יודעים שיאבדו מנדטים אם ייכנעו לתכתיבים הדתיים והחרדיים הם לא היו עושים זאת. אבל הם יודעים שזה לא יקרה. למה? כי החילונים מעדיפים לתת להם לכפות, ואז ליילל על הכפייה ולהאשים בה את הדתיים. הם מעדיפים קודם לבחור את הרבנים הראשיים הכי חשוכים, ואז להתלונן על כפייה דתית וחוסר נאורות. הליכוד, תנועה ליברלית בעליל, מוליכה את המהלכים הללו, ואין מבוחריה פוצה פה ומצפצף.

מתברר שגם בהקשר של חוק הלאום ודומיו הבעיה היא אנחנו. אוסף האווילים שמסתובבים בכנסת ומייצגים אותנו, הם אכן מייצגים נאמנים שלנו. אם הם מרוויחים מנדטים מהרגע המכונן או הרס הציונות הזה, אז מי שמטומטם כאן הוא אנחנו, כלומר אלו שמשלמים להם משכורת ונותנים להם את המנדטים.

הכשל היסודי שיש כאן הוא כשל שלנו ולא שלהם. אני אכנה אותו כאן כשל ההצהרתיות.

ממש חשוב לנו, ולכן גם לנציגינו, להצהיר את אמיתות היסוד שלנו בקול רם ובוטה, פן מישהו יפספס ניואנס כלשהו מהן. גם אם זה יזיק ישירות למימושן, ובעצם בעיקר כשזה יזיק, כי אז אנחנו פטורים מלעשות משהו. יצאנו ידי חובה באמירה ציבורית, בהצהרה, שהרי אלו חשובות הרבה יותר. למה צריך גם לעשות משהו?

לכן היה כל כך חשוב לחנן פורת לחוקק את חוק “לא תעמוד על דם רעך”, כי הוא הכניס פסוק מהתורה כאות (מתה) לספר החוקים. וכמובן גם אלו שרבו אתו על החוק הזה, היה מאד חשוב להם שלא ייכנס פסוק לשם (ראו בדיון בוועדות הכנסת על החוק). אף אחד לא חלם שיש בישראל בעיה מיוחדת בעזרה לאדם שנמצא במצוקה, ועוד פחות חשבו שהחוק הזה ישנה משהו במצב הזה. המטרה של כל הצדדים היתה להילחם בעד או נגד הפסוק. ההצהרה. הא ותו לא. את אף אחד לא עניין שם מה המצב במדינה והאם החוק הזה ישפר אותו או ישנה אותו במשהו.

גם בחוק המואזין זה היה בדיוק אותו דבר. חוק בסיסי ופשוט, ולכן כמובן גם מיותר. גם סביבו התנהל קרנבל דומה (פלא שהמדינה עוד קיימת אחרי השואה ההיא) מכל הצדדים. הרי גם לפניו היה חוק נגד מטרדי רעש וחוק שעות מנוחה וכו’, שאפשרו לכפות כל מה שנחוץ. זה כמובן לא נעשה בפועל, מסיבות של רדיפת שקט ועצלות. בדיוק מאותן סיבות עצמן שזה גם לא ייעשה אחרי שהחוק המיותר הזה עבר. חוק כזה קיים גם במדינות ערביות, אבל זה לא מפריע לאף אחד מהצועקים נגד הגזענות. אבל הצהרנו, צעקנו, ולכן זכינו במנדטים, כי נכנסנו בערבים הרשעים/היהודים הגזענים (מחק את המיותר, מימין או משמאל).

ומה על חוק יסודות המשפט, שהסביר לנו בטוב טעם שבכל מצב שיש לאקונה בחוק ולא ניתן למלאה על ידי אנלוגיה או משהו אחר (כלומר שום מצב ריאלי) יש להיזקק למקורות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל (מה זה בכלל: כתבי עמוס עוז? האמנה הקראית? החלטות הועידה הרפורמית השביעית? או אולי הגותו של סר ישעיה ברלין, או שפינוזה?). אבל מה זה משנה שיש כאן אות מתה, וגם היה ברור מראש שהיא תהיה כזאת? למה זה חשוב ששוטים בדרך כלל לא יודעים איך עושים את זה? מדוע זה משנה שהחוק הזה לא יכול לפעול כי הוא מכניס יסודות שמבוססים על חשיבה שונה לגמרי לתוך מערכת קיימת ומועד ליצור סתירות (כפי שטען בצדק אהרון ברק)? את ההצהרה העברנו, ושימותו הקנאים.

יש עוד המון חוקים כאלה, ולא אמנה אותם כאן כרוכל.[3] עניינם הוא ההצהרה, ההישגים המעשיים לא קיימים, ובמקרים רבים הם מביאים בעיקר נזק למטרותיו המוצהרות של החוק (אם כי לא למטרותיו האמיתיות: השגת מנדטים). זהו בדיוק המצב גם לגבי חוק הלאום. היתה לו מטרה אחת ואין בלתה: שהמילה “לאום” תופיע בספר החוקים, ושזה ייעשה על ידי “המחנה הלאומי” (=הדבילים מימין).

בכל המקרים הללו גם המוחים הנמרצים (=הדבילים משמאל) לוקים באותה תסמונת בדיוק. מחאתם חסרת שחר. בכל המקרים הללו מדובר בחוק בנאלי שאין בו פגם ממשי (וגם שום תועלת, כי הוא לא משנה כלום). אבל יש חובת מחאה (להוציא את התיבה לרחובה של עיר), אה ויש גם חובה לקושש כמה מנדטים ולעשות רעש. אחרת מי ישים לב שאתה שם?

לסיכום, מי צודק, הימין או השמאל? אתם כבר יודעים: אף אחד. עלינו לקבוע באופן לגמרי שוויוני (אני מקווה שזה עדיין מותר למרות שחוק הלאום השמיט את נושא השוויון) שכולנו אידיוטים באותה מידה. עסקים כרגיל…

אנלוגיה למחלוקת החרדית-ציונית

ראינו שבציבור ובעקבותיו גם בפוליטיקה ההצהרות מחליפות את המעשים. במקום לעשות, שזה די קשה בסה”כ, עדיף להצהיר. במקום להכניס את הלוח העברי מעבירים חוק הלוח העברי. במקום לקדם התיישבות מעבירים חוק שההתיישבות נורא חשובה וכן הלאה.

כבר הזכרתי שהימין עוד בימי ז’בוטינסקי ובגין, התמקד בהצהרות כשתנועת העבודה התמקדה במעשים. דומני שהמדיניות של ממשלת הימין עכשיו ממשיכה את ההדר הבית”רי באותו קו: דברו בהדר ובפאתוס (רגע מכונן והיסטורי) במקום לעשות. זה יותר נוח, מביא יותר מנדטים, ואפילו מרגיז את הסיטרא אחרא (=הקרן החדשה, האיחוד האירופי, הערבים, האגודה לזכויות האזרח, שוברים שתיקה, מרצ). מה רע?

כבר כתבתי כמה פעמים בעבר (למשל במאמרי בצהר על הדרך השלישית) שזה היה אחד ההבדלים הבולטים בין החרדים לציונות-הדתית. לציונות הדתית היה מאד חשוב שאל-על לא  תטוס בשבת, כי זו חברה של מדינת ישראל (אז היא היתה כזאת), אבל לא מעניין אותם אם אנשים ישמרו שבת. זה בסקלה קטנה מדיי ולא הצהרתית-ציבורית. מאד חשוב להם שיהיו חוקים דתיים, בשביל ההצהרה, אבל פחות חשוב להם שבפועל גם יקיימו את החוקים הללו (כלומר שאנשים לא יעברו על ההלכה). לכן  באופן מסורתי הציונות-הדתית עסקה בחקיקה והצהרות שניסו לשנות את פניה הציבוריות של המדינה (=חקיקה דתית) ואילו החרדים עסקו בהחזרה בתשובה של אנשים.

אגב, לשמחתי המצב הזה משתנה ומתאזן בשנים האחרונות. מאז שכתבתי את הדברים, החרדים עוסקים גם הם בהצהרות (חוקי כפייה, ולא רק הגנה על האינטרסים שלהם) והמיזרוחניקים התחילו להחזיר אנשים בתשובה ולהגן על האינטרסים. אז יש תקווה. אולי גם בפוליטיקה הכללית שלנו ישתנה משהו? אולי יתחילו פעם לדאוג להשתקת המואזינים במקום לחוקק את חוק המואזין, או לדאוג להתיישבות במקום לחוקק את חוק הלאום וכן הלאה.

אחרי הכתיבה שלחו לי ראיון עם סמדר שיר שחתמה על מחאת סופרים נגד חוק הלאום, ומגלה בורות מדהימה לגבי תוכן החוק. אין לה מושג על מה מדובר ומה הבעיה בחוק. הייתי חייב להכניס את הראיון לכאן, כי זה ממש מאלף.

איש ונבו לו על ארץ רבה

אתם יודעים מתי זה באמת יקרה? כשאנחנו נפסיק להיות אידיוטים ולשחק לידיהם. למשל, כשהרייטינג של ערוץ תקשורת שעוסק מעבר לדקה לקונית אחת בחוק הלאום יירד לאפס (וכולם יעברו לקרוא את הפוסטים שלי על ההוכחה האונטולוגית של גדל לקיומו של אלוהים), וכשמספרי המנדטים של הפוליטיקאים ההיסטריים מכל הצדדים (הן מצד השואה והן מצד התקומה) יירדו גם הם לאפס. או אז יהיה לנו רגע היסטורי מכונן שבו תינצל המדינה מחורבנה והדמוקרטיה תקום מהריסותיה. אז ינצחו המצוקים את האראלים (ולא להיפך) ולא יישבה יותר ארון הקודש. אז גם יימלא שחוק (במקום צחוק) פינו, ואבן מקיר תזעק. ואיש ונבו לו יכריז על ארץ רבה (A land of quarrel): עברנו משואה לתקומה…

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

[1] מזכיר לי את הבדיחה הירושלמית הידועה על קריין הלוויות הידוע (שכחתי את שמו) שפנו אליו פעם בבקשה להכריז על לוויה של “האישה החשובה” כלשהי. הוא מיד שאל: “אתם רוצים עם שוקו או בלי שוקו?” כשהכוונה כמובן לשקעה (בהגייה אשכנזית של הקמצים – שוקו). הללו אך אמרו לו “עם שוקו” (ושילמו כדרוש כמובן. יש תעריף לשוקו, כמו בכל קייטנה שמכבדת את עצמה), והרצים יצאו דחופים והכריזו ברחובה של עיר: “שקעה השמש בצהרים… הלווייתה של האישה החשובה…”.

[2] אגב, אם תרצו משהו קצת יותר שקול ומנומק, ראו באתר של האגודה לזכויות האזרח בישראל כאן שמסביר בטוב טעם ודעת מה בדיוק רע בחוק הזה, אם לא הצלחתם להבין לבד.

[3] אגב, להתרשמותי זה מאפיין בעיקר את הימין והדתיים. הם יודעים שאי אפשר לשנות באמת את השטח, לכן כדי להביא הישגים לבוחריהם השוטים (=אנחנו) הם מחוקקים חוקים פומפוזיים, שהם בעיקר אותיות מתות (חוק החזיר, חוק החמץ ועוד).