מעגל הקסמים של העגלה המלאה והריקה (טור 165)

בס”ד

כבר מזה זמן מתנהל קמפיין אגרסיבי לטובת הלהט”בים, שמנסה להטיל מורא ופחד על כל מי שחושב להביע עמדה “לא תקנית”. הטרור הזה מופעל בצורה מאד דורסנית על ידי עיתונאים רבים (כמעט כל הבכירים) בתקשורת הכללית (להבדיל מתקשורת דתית ומגזרית), וגורמים נוספים. כל מי שמעז להביע עמדה אחרת ננזף במחאות חריפות ובאלימות, מכונה בכינויי גנאי (הומופוב וחשוך), וכמובן יוצאים נגדו בהצהרות “מדעיות” שחלקן חסרות כיסוי (יש לזכור שהטרור נמצא גם בשדה האקדמי והמחקרי. גם שם, ובעיקר במדעי החרטא, יש דברים שאסור לומר, גם אם מדובר בעובדות). הטרור הזה מוביל למצב שבו אנשים ממש פוחדים להביע עמדה שנראית לקובעי הבון טון התקשורתי “לא תקנית”. אין פלא שרשות הרבים נראית כמו יישום החוק למלחמה בהומופובים ועוזריהם.

אני, דווקא כמי שתומך במתן זכויות שוות ללהט”בים (וכתבתי זאת לא פעם), מתקומם נגד מסע הציד הטרוריסטי הזה. סתימת פיות, גם אם מדובר בעמדה חשוכה או כזאת שסתם לא נראית לי או לך, היא מתכון לאלימות ולחושך, ובדרך כלל גם לא עוזרת לעניין. במישור המעשי, היא בעיקר מעוררת נוגדנים, והריאקציה נגדה צפויה להיות חזקה. דוגמה לדבר היא הקיצוניות הלאומנית שמבצבצת מדי פעם בחברה אצלנו (וגם בעולם, ע”ע פוטין, טראמפ, אורבן ועוד), שלהערכתי היא בעיקר פרי ההילולים של הטרור השמאלני האוניברסליסטי. אנשים מדוכאים שנדרשים לא לבטא עמדות ולחשוב “תקני”, כאלה שמשתיקים אותם כל הזמן ומסבירים להם שעמדתם (לה שותפים לא מעט אנשים, ולפעמים זה ממש הרוב) אינה לגיטימית, מתפרצים במחאה שלוקחת אותם דווקא לכיוון קוטב ה”אסור” בצורה קיצונית. כך, למרבה האירוניה, המלחמה נגד “לה פמיליה” היא שבונה אותה. נוצרת אצל אנשים רבים תחושה שיש דברים שאסור לחשוב ובוודאי לומר, גם אם חלקם באמת בעייתיים וכמובן מצרפים אליהם גם דברים לגיטימיים ולגמרי תמימים. מכיון שהמחשבות הללו קיימות אצל רבים, נוצרת ריאקציה שמובילה להתבטאויות חריפות. המלחמה כנראה לא באמת עוזרת למגר את התופעות הללו, ואולי אף מזיקה לכך.

כבר כתבתי כאן בעבר (ראה טור 6) שאני מתנגד גם לחוק שאוסר הכחשת שואה. כל עוד אדם מביע עמדה מנומקת, תהא אשר תהא, יש לו רשות וחובה להביע אותה. הדברים צריכים להיבחן לגופם, ואין לי שום עניין שאיזה גוף פטרנליסטי (עיתון, בית משפט, שר החינוך או הכנסת) יבחנו אותם עבורי ויחליטו מה עליי לחשוב ומה לא. מבחינתי, רק אני אמור להחליט אם היתה שואה או לא. וכדי להחליט אני צריך לשמוע את הדעות והטיעונים לכל הצדדים באופן פתוח.

באופן לא מפתיע, בזמן האחרון יש יותר ויותר קולות של אנשים שהחליטו להפסיק להיכנע לטרור הליברלי הזה, וטוב שכך. נכתבים טיעונים מנומקים בנושא (ראה מאמרו של ניר מנוסי בהשילוח, הפוסט של בצלאל סמוטריץ בדף הפייסבוק שלו ועוד), ורובם ככולם עוסקים לא רק בו עצמו אלא גם, ולפעמים בעיקר, באלימות של השיח ובהשתקת חלק מהדעות בו. הטיעונים הללו, מנומקים ועדינים ככל שיהיו, סובלים כמובן גם הם מניסיונות השתקה, אבל זה מוביל אותי לנקודה משיקה אחרת שרציתי להעיר עליה.

“מכתב הרבניות”

לפני כשבוע התפרסם בעיתונות המגזרית גילוי דעת, שזכה לכינוי “מכתב הרבניות”, שעסק במאבק הלהט”בי, וזו לשון קודשן:

מדובר כאן על אמירות מתונות להפליא, כמעט טריביאליות: יש איסור הלכתי, חשוב להתחשב ולהכיל, יש מודל משפחתי מומלץ מבחינת ההלכה, ובעיקר בעיניי הסאב טקסט של גילוי הדעת הזה אינו האיסור אלא מחאה נגד ההשתקה וקריאה לשיח חופשי. זו תגובת נגד מוצדקת ומינורית להפליא להשתקה ולאלימות שנוקט הצד ה”ליברלי”.

באופן פרדוקסלי אך לא מפתיע, התעוררו מיד כל מיני ביקורות ומחאות על כך שנשות אקדמיה מתבטאות בנושאים טעונים ושנויים במחלוקת (ובפרט כשהן מבטאות עמדות כה “חשוכות”), וכמובן גם תחושות העלבון ודרישות ההתנצלות הצפויות לא איחרו להגיע. בתוך מערכות האוניברסיטה (בר אילן) הועלו דרישות לא להשתמש בשיוך המוסדי כשחותמים על גילויי דעת כאלה (בדרך כלל אנשי אקדמיה חותמים על גילויי דעת עם התואר ו/או התפקיד).

למה זה פרדוקסלי? מפני שגילוי הדעת הזה מתריע על השתקה ופגיעה בחופש השיח, והמבקרים שלו שמאשימים אותו בהשתקת השיח (הומופוביה), בעצם בעצמם מנסים להשתיק את הקולות הללו ובכך מוכיחים את צדקת הכרוז. כל זה נעשה כמובן בשם הסובלנות וההכלה, חופש הביטוי וערכי הדיון החופשי וההקשבה (לעצמנו). חברות מוסד אקדמי קוראות לשיח חופשי, וזוכות לביקורת על כך שמנסה לכלוא את השיח בחזרה לכבלי התקינות הפוליטית. זה מזכיר לי את ההערה המשעשעת שהסתובבה ברשת על תגובתו של ביבי לטענות משפחת החייל אורון שאול שגופתו מוחזקת אצל החמאס. הם טענו שביבי האשים אותם בשקרנות, והוא טען נגדם שלא היה ולא נברא (כלומר שהם שקרנים). ודוק היטב.

על האסימטריה בחופש השיח

מוסדות אקדמיים והעומדים בראשם מביעים עמדות בנושאים שונים שעל הפרק, בפרט בנושאים ערכיים. כך למשל ביחס לחוק הפונדקאות. יש גופים פרטיים רבים שיצאו בהודעות רשמיות נגד החוק והאפלייה הגלומה בו. לגבי גופים פרטיים, ניחא. יעשה כל אחד מה שהוא חושב. אבל היו שם גם גופים ציבוריים, ובפרט אוניברסיטאות, שיצאו גם הן נגד האפלייה כלפי להט”בים שגלומה בחוק הזה. ההודעות הללו יצאו מטעם ראשי האוניברסיטאות בשם האוניברסיטה, למרות שאני מניח שהם לא עשו משאל בין אנשי הסגל האם הדברים הללו הם על דעתם. למה? מפני שאלו אמירות בכיוון ה”תקין פוליטית”. במקרה כזה היה ברור להם שאוניברסיטאות יכולות להביע עמדה חד משמעית ונחרצת בשם האוניברסיטה עצמה (ובמשתמע בשם כל חברי הסגל האקדמי שלה). לעומת זאת, גילוי דעת שקורא לחופש של השיח ומביע עמדות הלכתיות סטנדרטיות לגמרי שיוצא מטעם נשים פרטיות שרק מציינות את שיוכן המוסדי אבל לא מדברות בשם המוסד עצמו, זה לא לגיטימי. למה? כי זה הצד ה”לא תקין” ו”לא חוקי” בשיח שחובה להשתיקו.

מהו ליברליזם?

אבל הבעיה שלי אינה רק האסימטריה המעצבנת הזאת, אלא מה שהיא משקפת. בעיניי הסתירה הזאת אינה מניפולציה אלא ביטוי לתפיסה תמימה וכנה של הליברלים. הסאב טקסט הוא שליברליזם אינו עמדה אלא תשתית לשיח על עמדות. לכן כאן האוניברסיטה יכולה ואף חייבת לצאת ולהביע עמדה רשמית מטעמה. לעומת זאת, עמדה שמרנית, מסורתית, דתית, אף שגם היא מדברת בעדינות על שיח חופשי, זה לא לגיטימי גם אם זה לא נעשה בשם האוניברסיטה. כי זאת עמדה, אג’נדה, ולזה אין מקום במסגרת האוניברסיטה. זה עניינם של אנשים פרטיים. יותר מכך, זה אפילו סותר את עמדתה של האוניברסיטה, ולכן נדרשים אפילו להסתיר את השיוך המוסדי.

בעצם יש כאן ריקוד על שתי חתונות סותרות. אהרון ברק כתב ואמר לא פעם שהוא אינו צד בוויכוחים הציבוריים. הוא רק דואג להסדיר את האפשרות לנהל אותם. אבל רוב מתנגדיו סברו שהוא בהחלט צד בוויכוח, והם טענו זאת כלפיו שוב ושוב (ללא הצלחה). אני דווקא האמנתי בכנותו, והתרשמתי שהוא באמת ובתמים היה משוכנע שהוא מהאו”ם. כשיש ויכוח על הליברליזם עצמו אנשים כמו ברק ממש לא מצליחים להבין את זה. בעיניהם זהו ויכוח בין הוואקום לבין עמדה עם אג’נדה (זוכרים את רות גביזון שלא התקבלה לבית המשפט העליון כי אהרון ברק טען שיש לה אג’נדה). כשיש ויכוח על ליברליזם, הצד הליברלי חש בכנות שהוא בכלל לא מייצג צד. זו לא אג’נדה אלא התשתית הקונצנזואלית ההכרחית של השיח. זו לא עמדה ספציפית בתוכו, אלא התשתית המוסכמת שעל גביה חייב השיח להתנהל.

כך חיים גנז (פרופ’ למשפטים באוני’ תל אביב וממקימי “שלום עכשיו”) בהקדמה לספרו ציות וסירוב (ההקדמה נכתבה בעקבות רצח רבין) מסביר בטוב טעם ודעת מדוע סרבנות מימין אינה לגיטימית וסרבנות משמאל כן. אחת מטענותיו היתה שסרבנות משמאל היא למען ערכים אוניברסליים ואילו סרבנות מימין היא עמדה ספציפית של קבוצה מסוימת.

עגלה ריקה או מלאה?

בעצם משמעותה של ההנחה הזאת היא שליברליזם הוא עגלה ריקה. הליברליזם הוא תשתית מושגית וחברתית “שקופה” ומוסכמת שמאפשרת שיח ציבורי וויכוח על ערכים. ומהם הערכים עצמם? למרבה האירוניה, אצל הליברל שמקבל את ההנחה הזאת נראה שאין כאלה. יש אצלו ערכים ליברליים, אבל לפי ההנחה שתיארתי אלו הם עקרונות שקופים ומוסכמים ולא באמת ערכים. מבחינתו זו כמעט לוגיקה מובנת מאליה שאין מה לדון לגביה. הליברליות לא עומדת לדיון, כמו שחוקי האריתמטיקה או הלוגיקה לא עומדים לדיון. הם תנאי לשיח. לכל היותר יש לאנשים ולקבוצות צרכים ואינטרסים, או מאוויים אישיים וטעם אישי, אבל לא ערכים במובן המקובל.

יש כאן אבסורד מובנה, שכן התשתית הליברלית אמורה לאפשר שיח על ערכים, אבל אין ערכים מעבר לה עצמה. בטור 116 תיארתי כנס שבו השתתפתי שעורר את הבעיה מזווית מעט שונה, וניסה לדחוף לכיוון של פוסט-ליברליזם, שמכיר בכך שהליברליזם אינו ריק. הסברתי שם שאין אפשרות כזאת: או שמאמצים את הליברליזם הריק או שלא מדובר בליברליזם.

מדבריי כאן עולה שהליברליזם הוא בעצם עגלה ריקה. עניינו הוא לאפשר לאנשים לחיות ולא לומר להם כיצד לחיות. לכן הוא עובר במהירות ולעתים מבלי משים מערכים לצרכים ואינטרסים. כך נוצר השיח הפוסטמודרני שמחליף ערכים באינטרסים ומזימות. מהתפיסה הזאת צומחת התחושה שהליברליזם אינו לדיון. כביכול יש כאן אוסף דוגמות דתיות שמעמדן הוא מעל לכל ויכוח (כמו חוקי הלוגיקה או עקרונות הדת בעיני מאמיניה).

אבל כשתאמר לאנשים הללו שעגלתם הליברלית ריקה הם מאד ייעלבו. מה פירוש?! יש להם מילוי אלטרנטיבי. במקום הערכים הדתיים יש להם ערכים ליברליים ונאורים (וגם “יהודיים” כמובן). הם באותו מעמד כמוני (היהודי המאמין). יש עגלה מלאה דתית ועגלה מלאה ליברלית-חילונית. צריך להבין שקשה לאדם להודות שהוא עגלה ריקה. בוויכוח הוא לעולם לא יציג את עמדותיו כוואקום אלא כמילוי אלטרנטיבי.

אבל אז אני חוזר ותוהה, אם זהו המצב אז למה הם מניחים שהליברליזם הוא תשתית הוויכוח ולא צד מסוים בו? הרי מי שמביע עמדה אחרת הוא בר פלוגתא שלי, והוויכוח על הליברליזם הוא ויכוח ערכי לגיטימי ככל ויכוח אחר. אבל לא, מי שמתנגד לליברליזם (בפרט בפרשנותו התקינה פוליטית) הוא לא לגיטימי (הומופוב חשוך) כי הוא שובר את מסגרת השיח. אז הליברליזם הוא מסגרת השיח או שהוא עמדה ערכית בתוכו? העגלה הליברלית מלאה או ריקה? לפוסט-ליברלים הפתרונים.

עמדותיה של אוניברסיטה

זוהי הסיבה לכך שמוסדות אקדמיים מרשים לעצמם להביע עמדה מוסדית בנושאים שנויים במחלוקת. הם לא תופסים את זה כעמדה מוסדית בעד או נגד צד בדיון. הם לא צד. הם מהאו”ם, בדיוק כמו אהרון ברק. לכן גם כל ויכוח על מעמד ההומואים נתפס כוויכוח בין בני אור לבני חושך, בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה איראנית. זה לא דיון על צביונה של הדמוקרטיה אלא בשאלה האם בכלל תהיה כאן דמוקרטיה.

טוב, בעצם דיון על הדמוקרטיה עצמה בכלל לא בא בחשבון. אתה יכול להקים מפלגה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל ואף אחד לא יצליח לפסול אותה. אבל אם תקים מפלגה שדוגלת ברעיונות לא דמוקרטיים (ושוב, אפילו בפרשנותם התקינה פוליטית) – אין לך סיכוי. אתה תיפסל מיד. זה לא דיון לגיטימי. זה מעורר כמובן את השאלה האם רוב הציבור לא יכול להחליט שהוא לא רוצה דמוקרטיה. למה לא? ואם זה כן דיון לגיטימי, איך בדיוק הוא יכול להתנהל אם השלטון ומערכת המשפט לא מאפשרים להקים מפלגה כזאת ולנהל שיח כזה?

רשעות או תמימות?

רבים סבורים שיש כאן רשעות, כלומר פעולה מזימתית ואינטרסנטית של הליברלים. הם משתמשים במסווה דמגוגי של כינויים ותיוגים, כשהם מבינים היטב שזה לא המצב. זו הדרך שלם לקדם את האג’נדה שלהם. אבל למיטב שיפוטי זה לא נכון. אלו פעולות תמימות. החבר’ה הללו באמת ובתמים בטוחים שהם לא צד, כלומר שהם מהאו”ם ואין להם אג’נדה. ברור להם שכל התנגדות למתן זכויות להומואים היא הומופוביה, וכל קריאה לשיח היא ניסיון השתלטות אלים והרס הדמוקרטיה. כשהם מדברים פעמיים ביום על האפוקליפסה של קץ הדמוקרטיה אני מאמין להם. הם באמת חושבים כך. זו טיבה של הטפה וחיים בבועה דתית פנאטית. קוראי “הארץ” וגרורותיו הם קבוצה דתית לא פחות סגורה ופנאטית מכל קבוצה דתית אחרת.

אגב, מצב כזה הוא הרבה יותר גרוע מאשר שיח דמגוגי ומרושע. אם אדם הוא רשע ומשתמש בתרגילים דמגוגיים, הוא מבין שנלחמים נגדו. גם קל לנו להילחם נגדו כי הוא רשע שעושה לנו תרגילים. אבל אם הוא תמים ובאמת משוכנע בכך שהוא לא צד, אזי הוא רואה את האחרים כאויביו וכאויבי האמת והשלום בכלל. ואז הוא כמובן לא מוכן להקשיב ולהתווכח, וכמובן בגלל שהוא תמים גם קשה לצאת נגדו בפעולות כוחניות. וזה שוב מחזיר אותנו לתסכול שתיארתי למעלה. התסכול הזה של בעלי העמדות הלאומיות והפחות ליברליות (או ליברליות בפרשנות לא תקינה פוליטית) מוביל באופן טבעי להקצנה. וזו בתורה כמובן חוזרת ומוכיחה לבני האור הליברליים שהם צדקו, כלומר שהאחרים הם בני חושך ויש להילחם נגדם ולסתום את פיותיהם, וחוזר חלילה.

שיח פתוח

כאן אני חוזר לתחילת דבריי. הדרך היחידה להתקדם ממצב כזה היא לנהל את השיח באופן לגמרי פתוח. לאפשר הבעת כל עמדה, והקמת כל מפלגה, ומינוי כל שופט. פגיעה בחופש הביטוי אפשרית רק במצב של סכנה ממשית. אין עמדה לא לגיטימית, וגם אם טענה שאינה עמדה (כלומר שהיא שקופה ונטולת אג’נדה). צריך להפסיק את השיח המטעה הזה. ניתן להיאבק על כל אלו במסגרת הדיון, אבל חשוב מאד לנהל אותו ולהבין מה כללי המשחק ומה הערכים שמתמודדים בתוך המגרש.

כפי שהסברתי למעלה, גם במישור המעשי-תכליתי זה נכון יותר. מה שקורה כיום הוא שהדיון בכלל לא יכול להתנהל. החשש מפני התוצאות של הדיון (לאומנות, אלימות, הומופוביה וכו’) מוביל לצעדים (סתימת פיות) שמוליכים ישירות לאותן תוצאות עצמן שהם באו למנוע. אז בשביל מה לנהל את המלחמה אם היא נכשלת? לא כדאי לנהל במקום זה דיון פתוח? זה לפחות עשוי לעזור להגיע למסקנה או להחלטה מוסכמת.

הערה על מוסדות ציבוריים

ישנה איזו הנחה מוסכמת שמוסדות ציבוריים במדינה שלנו (ובמדינה דמוקרטית בכלל) הם חילוניים במהותם. אני אגב נוטה להסכים לה. אבל כאן חוזרת שוב השאלה של מילוי העגלה. אם חילוניות היא ואקום – כי אז בהחלט יש היגיון בטענה הזאת. אם יש חברה משוסעת בערכיה, סביר להעמיד את המסגרות השלטוניות והציבוריות שלה על המכנה המשותף הנמוך ביותר. הוואקום הוא מה שמוסכם, ומכאן והלאה בתוך המסגרת הזאת נתווכח. אבל משעה שהחילוני טוען שאינו עגלה ריקה אלא מלא במילוי אלטרנטיבי, המושג חילוניות נטען במטענים ספציפיים (ליברליים), או אז נשמטת העליונות המובנית של תפיסותיו. למה שהמדינה תהיה חילונית במובן “מלא” אם זה לא מכנה משותף לכלל האזרחים? החילוניות במובנה הזה כבר לא משותפת לכולנו, ולכן זה אינו מכנה  משותף סביר למימוש אלא מנגנון של עריצות הרוב.

ושוב חזרנו לשאלה האם הצד הליברלי הוא צד בוויכוח, כלומר האם השלטת תפיסותיו היא דרישה אלמנטרית שלא לוויכוח או שמדובר בעריצות הרוב? אוניברסיטה כמוסד ציבורי לא אמורה ליטול חלק בוויכוח ערכי ואידיאולוגי. אנשי הסגל כמובן כן, כמו כל אזרח אחר במדינה. אבל לא נכון להביע עמדה מוסדית בנושאים שבמחלוקת. זה נשמע בלתי סביר, וגם מתכון להעדפה של אנשים בעלי תפיסות מסוימות על פני אחרים (במנותק מהשיקולים האקדמיים). אז אם הזכויות להומואים זו שאלה שבוויכוח ערכי – האוניברסיטה לא אמורה להביע לגביה עמדה מוסדית. הבעת עמדה כזאת מעידה שהאוניברסיטה רואה את זה כדיון תשתיתי שלפחות בחשיבה הדמוקרטית לא אמור להיות תלוי בעמדות ערכיות. אתה כאדם פרטי יכול אולי לחשוב באופן כה חשוך, אבל אין אפשרות לנהל על זה ויכוח ציבורי לגיטימי במדינה דמוקרטית. זה חלק מהעגלה עצמה ולא מאופי המילוי שלה.

אבל המתנגדים סבורים שזה עצמו צד בוויכוח. זה חלק מהמילוי ולא מהעגלה, ולכן יש לנהל עליו ויכוח ביושר, כלומר שמוסדות ציבוריים יישארו בחוץ. האנשים שעובדים בהם יוכלו כמובן להביע עמדה כל אחד לפי הבנתו וגם לכתוב את שיוכם המוסדי (כל עוד אינם מדברים בשם המוסד). אני מסכים שהאוניברסיטה אמורה להיות מוסד חילוני במובן ה”רזה”, אבל יש כאן ניסיון לגרור אותה לחילוניות במובן ה”שמן” יותר, וזה בעיניי לא לגיטימי. כאמור, זה חלק  מאותה השתקה שאותה הם כביכול תוקפים ושמפניה כביכול הם מתגוננים.

מדרשת שדה בוקר כמוסד ציבורי

זה מזכיר לי סיפור שהתרחש לפני כחמש עשרה שנה כשגרתי בירוחם.[1] במדרשת שדה בוקר, שהיא שלוחה של אוניברסיטת בן גוריון, הוקם בית כנסת חדש בתרומה של פילנטרופ כלשהו (לא ברור לי למה). היו שם שני אנשים מסורתיים, והם יזמו שבכל יום תבוא לשם קבוצת אברכים מירוחם למנחה וערבית, יתפללו וייתנו שיעור. תושבי המדרשה נבהלו, הקימו עמותה ויצאו למאבק ציבורי נגד היוזמה הזאת. הם טענו: אנחנו מקום חילוני! עוד מעט יבואו החרדים, יסגרו לנו רחובות בשבת, יחזירו את בנינו ובנותינו בתשובה וכו’ וכו’. החבר’ה מירוחם ביקשו ממני ללכת ולדבר עם קבוצת תושבים מהמדרשה.

כשהגעתי לשם שאלתי אותם מה יקרה אם אני כאדם דתי אתמנה כמרצה לפיסיקה באוניברסיטת בן גוריון וארצה לבוא לגור במדרשה. התשובה כמובן היתה שאין שום בעיה, הכל לפי הקריטריונים (האקדמיים בעיקר). גיחכתי להנאתי, ובסופו של דבר הם הבינו היטב שאין לדבריהם שחר. הם לא יקבלו אותי לגור שם, ואם יהיה חשש שאבוא אז הם גם יפעלו שלא יקבלו אותי לאוניברסיטה בכלל. ואז שאלתי אותם באיזה מובן המדרשה היא מקום חילוני? הרי כל מי שעובד באוניברסיטה, ושם הרי זה נקבע לפי קריטריונים אקדמיים, יכול להחליט לבוא ולגור במדרשה. טענתי באוזניהם שהם תופסים את המדרשה והאוניברסיטה כמוסדות חילוניים, אבל זה לא נכון. אלו מוסדות ציבוריים, שכרגע רוב עובדיהם/יושביהם חילונים. אבל זה מצב מקרי (עאלק). אם לפי הקריטריונים ייווצר במקרה (עאלק) רוב מרצים דתיים, המקום אמור לקבל אופי דתי.

במינוח שהצגתי כאן, טענתי היתה שהאוניברסיטה והמדרשה הם אכן מוסדות חילוניים, אבל רק במובן הרזה. הם לא אמורים להתנהל לפי שום קנה מידה ערכי. ברגע שהחילוניות הופכת למערכת ערכית אלטרנטיבית, השימוש באופי החילוני שצריך להיות למוסדות ציבור הוא כסות להשתלטות כוחנית ודמגוגית ובעצם לעריצות הרוב. הם מסתירים אידיאולוגיה חילונית של עגלה מלאה בערכים אלטרנטיביים תחת אצטלה של עגלה ריקה. כאילו יש כאן רק תשתית בסיסית ומוסכמת לשיח ולחיים שלא שנויה במחלוקת, כשבעצם מדובר בהשלטת מערכת ערכים ספציפית.

מה למעשה?

אין ספק שההבחנה אינה חדה. קשה לשים קו חד בין חילוניות ודמוקרטיה רזה לבין עגלה אלטרנטיבית. אני גם לא חושב שאפשר באופן מעשי לנהל מדינה או מוסד בלי אג’נדה בכלל, כלומר באופן “רזה” טהור לגמרי. המכנה המשותף של כל הקבוצות באוכלוסייה הוא קבוצה ריקה. כללי השיח וההתנהלות קשורים לערכים (המילוי תלוי בעגלה עצמה). אבל ההיגיון שביסוד ההבחנה הזאת בכל זאת מאד חשוב, וכדאי לשים אליו לב. ועוד יותר חשוב לשים לב כשזורים לנו חול בעיניים (כאמור, בדרך כלל בתמימות) ומסבירים לנו שהליברליזם בעצם לא נתון לוויכוח כי הוא עגלה ריקה, ובו בזמן כשלא נוח מציגים אותו כעגלה מלאה אלטרנטיבית (ואולי קוראים לו פוסט-ליברליזם).

[1] סיפרתי עליו בספרי שתי עגלות בהקשר של ההבחנה בין סובלנות לפלורליזם. כאן אני עוסק בהיבט אחר.