לשיר דמעות בקול שופר (טור 169)

בס”ד

לזכרה של שיר מונזון ז”ל

כעת חזרתי מלווייתה של שיר מונזון ז”ל, ואני עדיין נסער. על כן אבקש סליחה ממעלתכם על ההשתפכות. שיר היתה בחורה בת עשרים, מ”כית בגדוד חילוץ והצלה, שנהרגה בעת שירותה בצבא. בתו של חבר נעורים שלי (מהישיבה והצבא), יוסי מונזון, ואשתו תמי משכונת ילדותי. פגשתי את שיר פעם אחת בשיעור בביתי (היא באה עם אביה), ועוד פעם בתוך קבוצה גדולה יותר בשיעור שנתתי במדרשת “באר” בה היא למדה (שהייתי שותף להקמתה בירוחם).

לא הכרתי אותה מקרוב, אך לפי התרשמותי שיר היתה ברוכת כישרונות, בעלת מידות ומזג נפלאים, מנהיגה נעימת הליכות, אהובה ומוערכת מאד על כל סביבתה. הלוויה הייתה המונית וכל העיניים דמעו. כשעמדתי בשורה עם תום הלוויה חיפשתי מילות נחמה, או בכלל, לומר להוריה ולעצמי, אבל לא ממש מצאתי. מה אפשר לומר להורים ואחים ומשפחה ששכלה בת, ובפרט בגיל כזה?! אחרי לא מעט אפשרויות שהעליתי לעצמי בכיוונים שונים – נאלמתי דום.

קשה היה לי לא לחשוב כל הזמן על מילות הנחמה ששומעים במקרים כאלה. ארשה לעצמי לא להתייחס ל”קידוש השם” במוות כזה ושאר פראזות ריקות. יש המדברים על ההיעלם וחוסר היכולת להבין את פעולותיו של הקב”ה, בבחינת “דודי ירד לגנו ללקוט שושנים”. אומרים לנו שמוות בגיל צעיר מעיד על כך שמדובר באישיות מיוחדת, בבחינת “בקרוביי אקדש”. זה אולי נכון (ואולי לא. אני מתרשם שבמקרה הזה כן), אבל בכל זאת קשה לי להזדהות גם עם האמירות הללו, שכן לתפיסתי לא הקב”ה לוקט את השושנים הללו אלא טבעו של עולם (=חוקי הטבע והחלטות של בני אדם). לכן לא סביר בעיניי שיש מאפיין מובנה לכל אלו שנפטרים מהעולם צעירים. נכון, זה מעצבן ומאכזב. הייתי מאד רוצה שיהיה היגיון כלשהו באירועים הללו, אבל אף אחד לא הבטיח לנו גן של ורדים. לא תמיד התקוות והמאוויים שלנו, ואפילו ההיגיון שלנו, מתממשים.[1] היינו רוצים שלכל פרט בחיינו תהיה משמעות. שהכל יהיה חלק ממהלך גדול ומתוכנן. אבל לא בהכרח זה כך.[2]

עוד נקודה מתסכלת היא מה אירוע כזה אומר על ערך החיים? אם אני טועה וזה בכל זאת מעשה ידיו של הקב”ה, מדוע הוא עושה זאת? הורגלנו להתייחס לחיים כמשהו נשגב ונעלה שאין לו מחיר. בהלכה חיי אדם הם ערך עליון שאין לפגוע בו (למעט מקרים חריגים ביותר). אז מה יכול להצדיק נטילת חיים כזאת? נראה לכאורה שהקב”ה מתייחס אלינו כסוג של נמלים. לוקח אחד ומשאיר אחרים מכל מיני שיקולים נסתרים כדי שכל העסק הזה בכללותו ימשיך להתנהל כמו שצריך. אמנם ביחס אליו נראה שאין הבדל גדול בינינו לבין נמלים, ובכל זאת הייתי רוצה להאמין שהיחס שלנו לחיי אדם לא מנותק מערכם האמיתי. אני רוצה להאמין שערך החיים אינו רק הוראה אינסטרומנטלית שלו אלינו אלא שבאמת לחיי אדם יש משמעות וערך סגוליים.

אבל גם אם הקב”ה משאיר את הדבר לטבעו של עולם, כפי שאני חושב, התמונה שנוצרת כאן לא פחות בעייתית. אחד הולך ואחרים באים והיקום משחק ומתעתע בנו, ובסך הכל העולם ממשיך להתגלגל איתנו או בלעדינו. נראה שהתמונה הזאת לא משקפת יחס הולם יותר של הקב”ה אלינו.

אומרים שהקב”ה לא עובד אצלנו, וזה נכון. הוא גם לא עובד אצל ההיגיון שלנו והשאיפות שלנו. אבל אומרים לנו גם שהוא פועל צדק, גם אם קשה לראות את הדבר בפועל. בזה אני מאד נוטה להאמין, אבל קשה להסביר כך את המוות עצמו (אם אכן זו לא פעולה שלו). אז היכן בכל זאת יכול להתחולל הצדק הזה? אולי בתיקון לטרגדיה הזאת שייעשה אי שם למעלה. בעוונותיי אני גם לא יודע לומר מה צפוי לשיר מכאן והלאה אי שם למעלה. אני רק יכול לקוות שיהיה שם תיקון כלשהו לבור שנפער כאן למטה.

אחר כך ניסיתי לעבור להתייחסות סטואית. הקושי הוא שנערה בת עשרים לא באמת הספיקה ליצור ולהשפיע כפי שיכלה לעשות. היא רק בגרה ובשלה, ורק כעת יכלה באמת למצות את עצמה ולהתחיל לפעול בעולם באמת. לא מספיק הכרתי אותה כדי לומר בביטחון שהרושם שהותירה יישאר וישפיע כאן למטה, ואני מאמין ומקווה שכן. אבל ללא ספק חיים ארוכים יותר היו מאפשרים לה לעשות יותר. על כך ניסיתי לומר לעצמי שכל אדם הולך לעולמו בשלב כלשהו, ובסך הכל חיינו די קצרים. האם יש הבדל ממשי בין עשרים שנה למאה שנה? במבט של נצח זה הרי לא ממש משנה. זה כמובן לא מנחם את מי שנותר בלעדיה, אבל אולי במבט סטואי כזה יש משום נחמה כלשהי.

האם לרגשות הללו יש משקל כשבאים לעצב השקפת עולם? כליטווק תחושתי היא שלא. אבל התיחום שאני רגיל אליו בין רגשות לבין הגיגים, בין שיקולים הגיוניים לתגובות אמוציונליות, קצת מיטשטש במצבים כאלה. די ברור לי שיש כאן גם משהו מעבר לרגשות. יש כאן קושי של ממש, ואני לא ממש יודע מה לעשות אתו.

בקיצור, לא מצאתי מילים משום סוג שהוא, ולא נותר לי אלא לאחוז בפלך השתיקה, בבחינת “וידם אהרן”. בטורים על השירה (107–113) ניסיתי להראות ששירה אמורה לבטא משהו שלא ניתן לבטאו בפרוזה. המסר בשיר עובר גם דרך המבנה והצורה ולא רק דרך המשמעות הליטרלית של המילים עצמן. אז אולי במקום המילים שנאלמו להן, חשבתי ללכת בדרכו של ויטגנשטיין: על מה שאין לדבר עליו על אודותיו יש לשיר.

בלוויה השמיעו את “אסור לקטוף את פרחי הגן“, וסיפרו שהשיר הזה היה אהוב עליה מאד. זה הלך אתי עד הקבר, אבל בדרך חזרה החל להתנגן אצלי שוב ושוב בראש שירו של אריק איינשטיין (מילים: אילן גולדהירש, מנגינה: ברי סחרוף) קשה לכתוב דמעות. זה כנראה רק פזמון ולא ממש שיר של משורר, אבל יש בו איכויות ליריות. איני יודע אם יש בו פואטיקה נשגבת (תמי היא חוקרת ספרות, ולי הקטן קשה לי למדוד זאת), אבל הוא מאד קלע לתחושות שלי באותם רגעים.

רוחות קרות הביתה נכנסות
אמת מרה טופחת על פנינו
ובאוויר שתיקה קשה מנשוא
וערפל בזויות עינינו.

כל כך קשה לכתוב דמעות
קשה לשאת את הדממה
כל כך קשה לשיר דמעות
ומי יתננו נחמה.וצל גדול יושב ממש מולך
ענן שחור עוטף את הרקיע
וטלטלה אוחזת את כולך
אתה הולך, הולך ולא מגיע.

שרק נמצא כוחות להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להיאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת.

כל כך קשה…

לקישון יש פיליטון שבו הוא מתאר את חיבוטיו כשאינו יכול לכתוב פיליטון. המוצא שלו היה כמובן לכתוב על זה גופא, וכך באמת נוצר הפיליטון ההוא. גם אני הקטן כותב כאן על כך שאין לי מילים ואין מה לומר. מכאן אך טבעי היה להגיע לשירו של גולדהירש, שכנראה ניסה ולא הצליח לכתוב או לשיר דמעות, אז הוא בחר לכתוב שיר על אי ההצלחה הזאת.

במסגרת הליריות המלנכולית שניחתה עליי, ולרגל הימים הנוראים המתקרבים, חשבתי שכל זה מתקשר לראש השנה ולתקיעת שופר. במאמר שבו עסקתי במשמעותה של מצוות תקיעת שופר, ניסיתי להראות שבראש השנה יש שני ממדים: תרועה וזיכרון תרועה. ובראש השנה שחל בשבת עושים רק את זיכרון התרועה בלי התרועה עצמה (וזאת גם לשיטת הבבלי שביטול התקיעה הוא רק גזירה דרבנן). הפרק המסיים של המאמר הוא הרחבה של הגישה הוויטגנשטיינית הנ”ל, ולכן אביא אותו כלשונו.

אז אולי כשאין מילים, ואין אפשרות לכתוב את הדמעות ולא לשיר אותן, מה שנותר הוא לתקוע בשופר. או רק לזכור את השופר ולשתוק…

שתהיה שנה טובה לכולנו

[1] לעתים זה שעיקרון כלשהו נשמע לנו הגיוני זו דווקא סיבה לתהות האם הוא נכון. אם הוא הגיוני ומתבקש אז בהחלט אפשרי שאנשים יצרו אותו כמזור לאכזבה ופתח לתקווה וניחומים.

[2] בטור 159 הבחנתי בין שני סוגי משמעות: הסובייקטיבית שאנחנו בונים לעצמנו (פסיכולוגיה, דיסוננס קוגניטיבי) והאובייקטיבית (פילוסופיה).