מבט על מעמדם ההלכתי של עולי אתיופיה (טור 171)

בס”ד

לפני יום הכיפורים האחרון התעוררה הסערה התורנית סביב ה”גזענות” של רבה של קרית גת, הרב הבלין, שפסל יוצאי אתיופיה מעבודה סביב הכנת אוכל בקייטרינג שבהשגחתו בטענה שאינם יהודים. זה מצטרף כמובן לסערת יקבי ברקן  (ראה טור 152) מלפני כמה חודשים (שכפי שהבנתי בסופו של דבר לא קרה איתה כלום. הכלבים נובחים והשיירה עוברת).

מעבר לנימת דבריו של הרב הבלין (כפי ששמעתי אותם ברדיו) שבאמת היתה גסה, איני רואה שום דבר גזעני באמירה שלו. אם הוא סבור שהם לא יהודים אז כך עליו לנהוג ולדבר. מה גזעני בזה?! מדובר בעובדות (הלכתיות). ניתן כמובן לדרוש שהרבנות תיישם את פסיקת הרב עובדיה שהכיר בהם כיהודים ללא גיור (אמנם כמה מגדולי הפוסקים חלקו עליו: הרב אלישיב, ר”מ פיינשטיין, הציץ אליעזר ועוד), או אפילו לטעון שהרב עובדיה צודק בזה, אבל מדוע זה נקשר (שוב) לגזענות?

דיברו על כך שלא נותנים כבוד להלכה ולקייסים שלהם, ונוהגים כלפיהם בפטרונות. אבל אם לדעתו זו ההלכה מה הוא יכול לעשות? עלו טענות שלעולים מאירופה או אפילו מהמזרח לא היו עושים זאת, ולכן יש ביסוד הדברים תשתית גזענית. אבל אלו דברים חסרי שחר. אם היתה קהילה במזרח או באירופה שהיה חשש משמעותי ביחס ליהדותם, שההלכה שלהם שונה לגמרי משלנו בנקודות מהותיות, היו אומרים כלפיהם אותו דבר. וכי לא אמרו דברים דומים כלפי עולי ברית המועצות? (וגם אז כמובן התקוממו כנגד הרב פרץ, למרות שהיה ברור שהוא לגמרי צודק.) טיעונים רגשניים כמו הם מסרו את נפשם על יהדותם, או מי אתה שתקבע מיהו יהודי ומי לא, ושאר הבלים, נשמעו גם אז תחת כל עץ רענן. זה מזכיר לי תמיד את דברי האיוולת של הנשיא הרצוג בעקבות נאום השפנים של הרב שך, שהסביר לנו בטוב טעם שידיהם של הקיבוצניקים מגוידות מעבודה ועמל בכיבוש האדמה והארץ והם משרתים במיטב היחידות בצה”ל, אז איך אפשר לומר שהם לא יהודים?! לפי השולחן ערוך של הפתטיים, הקריטריון למיהו יהודי הוא מי שידיו מגוידות ומוסר את נפשו בצבא. אני כבר רואה את הפגנת הדרוזים הבאה בכיכר מלכי העירייה…

אבל כאן לא ארחיב עוד בעניין הגזענות. שבעתי כבר מהשטויות האמוציונליות הללו. ברצוני לעמוד כאן על נקודה אחרת, שחשבתי עליה כבר מזמן וכעת התחדדה לי יותר. לצורך הדיון אניח את הגישה של הרב הבלין שעל פי ההלכה שבידינו עולי אתיופיה אינם יהודים והם חייבים גיור, ואנסה לבחון את המצב שנוצר.

סובלנות ופלורליזם

במאמרי על הסובלנות הסברתי את ההבדל בינה לבין פלורליזם. הפלורליזם זו תפיסה שלפיה יש ריבוי אמיתות, ובמסגרת מחשבתית כזאת אין מקום לסובלנות. אם השני צודק כמוני למה שאכפה עליו את תפיסותיי?! זה שאיני כופה עליו לא נובע מסובלנות אלא הוא פועל יוצא מתבקש של תפיסתי הפילוסופית. סובלנות היא לעולם התייחסות מכילה כלפי עמדה שלדעתי היא שגויה. הסברתי שם שהגמרא בעירובין יג שמתארת את דברי הבת קול שיצאה לגבי מחלוקות בית שמאי ובית הלל: “אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן”, ביטאה עמדה סובלנית ולא פלורליסטית. יש אמת הלכתית, והיא כבית הלל. אבל דברי בית שמאי גם הם דברי אלוהים חיים במובן הזה שהם ראויים ליחס סובלני. הם פעלו לפי מיטב הבנתם (המוטעית), ועליי לכבד זאת. לא רק שמותר להם לעשות זאת אלא שהם חייבים לעשות זאת (יש חובה לפעול ולפסוק באופן אוטונומי), ולכן עליי לאפשר להם זאת.

השלכה לסוגיית האתיופים

יהדות אתיופיה הגיעה לשם עוד בימי בית ראשון, הרבה לפני התפתחות התורה שבעל פה. לכן ההלכה שהשתמרה אצלם היא הלכה קדומה בלי רבות מההתפתחויות המאוחרות שכולנו כל כך רגילים אליהן. לכאורה מבחינתנו מדובר בקהילה שנוהגת על פי ההלכה, אבל הפסיקות שלהם שונות מאלו שלנו. מה עלינו לעשות במצב כזה? רק לצורך הדיון חשבו על מצב (ככל הידוע לי, זה לא המצב אצל עולי אתיופיה) שהיהדות אצלם נקבעת על פי האבא ולא האימא (כך כנראה היה גם אצלנו בעבר). גם הגיור שלהם ודיני הנישואין יוצרים ספיקות גדולים האם התערבו בהם גויים (יש טענות שגנטית אין להם דמיון ליהודים אחרים, בעוד שבקהילות אחרות הדמיון הוא מובהק למדיי). מה כל זה אומר מבחינתנו?

חשוב להבין שיש כאן שתי שאלות: 1. האם להכיר בהם כיהודים. 2. האם להינשא להם. מדובר בשאלות שונות. ביחס לשאלה הראשונה נראה שניתן להכיר בהם כיהודים שכן הם מקיימים את ההלכה כפי שהיתה מקובלת אצלם, כמו כל קהילה שמנהגיה ההלכתיים שונים. העובדה שאצלנו פוסקים אחרת לא מחייבת אותם. הם לא היו שותפים לפיתוח ההלכתי של תורה שבעל פה ולכן אינם מחוייבים לו. זה כמו שתי קהילות שנוהגות על פי פסיקות שונות, וברור שהאחת לא תפסול את האחרת. נכון שכאן המרחק גדול יותר, שכן הם לא נוהגים על פי שיטות שנדחו מההלכה אלא בצורה שכלל לא מוכרת כשיטה הלכתית אצלנו, ועדיין אם מתחשבים בתהליך ההיסטורי אין הבדל מהותי בין המצבים. הם פועלים על פי המסורת שהתגבשה אצלם, בדיוק כמונו. אבל זה לא בהכרח אומר שאני (אם אני סובר כרב הבלין) אנשא להם, שהרי לשיטתי הם גויים.

אם כן, יש ממש בטענה שעלתה על הזלזול ואי ההכרה בקייסים. הקייסים הם הפוסקים שלהם והולכים על פי ההלכה שהיתה קיימת שם, ולכן לכאורה היה עלינו להכיר בהם כקהילה שמנהגיה ההלכתיים (הכוונה לאו דווקא למנהג, אלא פסיקה) שונים. במובן הזה היחס אליהם אכן שונה מהיחס לקהילות אחרות, ואולי יש כאן ביטוי לגזענות. נכון שאין פירוש הדבר להכיר בהם כיהודים ולהינשא להם, אבל כן להכיר בהם כיהודים לגיטימיים לשיטתם.

השאלה מה זה אומר לגבי הכנת אוכל על ידם? האם מבחינתי אין לתת הכשר לאוכל כזה? אני לא חושב. כל עוד מדובר בקהילה שנוהגת כדין לשיטתה אין סיבה להטיל עליה סנקציות. הרחבת האיסור של בישולי גויים משום חתנות גם למקרה כזה (שהרי אין להינשא להם) היא הרחבה לא הכרחית ולא סבירה לדעתי.

מה עושים עם דעות חולקות?

מניין יוצא החילוק שתיארתי כאן למעלה? המשנה ביבמות יג ע”ב מספרת:

אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.

ב”ה וב”ש לא נמנעו לשאת נשים אלה מאלה, למרות המחלוקות ולמרות החשש שבני הצרה שנתייבמה כשיטת ב”ש הם ממזרים. ובאופן רחב יותר, אדם נושא אישה שמבחינתו (והוא מבחינתה) עושה עבירה דאורייתא, ולא חושש. זה כמובן לא בגלל שב”ה הסכימו שב”ש צודקים כמוהם, שהרי הם חלקו עליהם. אם לא היתה מחלוקת לא היתה כאן רבותא. הרבותא היא שעשו זאת למרות המחלוקת. לכאורה עולה מכאן שאם אדם עשה כשיטתו ויש לו על מי לסמוך אני לא צריך לחשוש לשיטתי.

אמנם מתברר ששם זה לא באמת המקרה. רש”י על המשנה שם מסביר:

לא נמנעו כו’ – אף על פי שבני הצרה שנתייבמו כב”ש ממזרים [הם לב”ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ”ה לא נמנעו ב”ה מלישא נשים מב”ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים.

מקור הדברים בגמרא שם יד סוע”א-ע”ב שדנה בזה ארוכות ומסיקה שהיו מודיעים אחד לשני ביושר מה בעייתי לפי שיטתו, וכך איפשרו לו להיזהר. אם כן, הם אמנם נשאו נשים אחד מהשני, אבל זה רק בגלל שהיה ברור להם שהאחד לא יכשיל את השני אלא יזהיר אותו. לכן אין כאן שום היתר לב”ה לשאת אישה שהיא ממזרת לפי ב”ש או לעבור איסור רק בגלל שב”ש סבורים שזה בסדר או להיפך.

בסוף אותו מאמר הבאתי את דברי הריטב”א בסוכה י ע”ב שקבע לאור הגמרא שם שאין איסור להכשיל אדם במעשה שלשיטתי הוא עבירה ולשיטתו אינו עבירה. אמנם הוא מוסיף שצריך להודיע לו ולהזהירו שיש כאן עבירה לשיטתו (בהתאם למה שראינו ברש”י ובגמרא יבמות שם). זהו ביטוי לכך שאני מכיר בזכותו וחובתו לקבל החלטות לשיטתו, הגם שלדעתי הוא טועה. אבל האם אני עצמי אשב בסוכה שלשיטתי היא פסולה רק בגלל שלשיטתו היא כשרה? כשאני אתארח אצלו לא אשב בסוכה כזאת. את זה לא מצאנו, והעולה מסוגיית יבמות הוא שלא. כמו שאני מכבד אותו עליו לכבד אותי.

מסקנות

המסקנה היא שאם אנחנו נוקטים שעולי אתיופיה אינם יהודים (לא כדעת הרב עובדיה), אזי עדיין יש מקום להכיר ביהדותם במובן המצומצם שתיארתי. זו שיטתם, וגם מבחינתי כך עליהם לנהוג. למה שיתחייבו להלכה כפי שהיא מקובלת אצלי? וכי יש דרישה מספרדי שינהג כהלכה אשכנזית? אמנם בה בעת אין שום היתר להינשא להם, שהרי לשיטתנו הם גויים (לפי הנחתי בדיון כאן). גם לנו יש חובה לנהוג כהבנתנו בדיוק כמו להם.

אז מה עושים? נדמה לי שלמרות שהדברים נשמעים לא תקינים פוליטית, הכדור מוטל לפתחם של עולי אתיופיה. הם צריכים להבין שהם היו מנותקים משאר העם במשך תקופה ארוכה מאד ובינתיים ההלכה התפתחה הלאה. כעת אנחנו במצב שאיננו יכולים להכיל אותם באופן מלא. אם הם רוצים הכרה מלאה ביהדותם עליהם להתגייר לפי ההלכה שלנו. אם לא – הם זכאים כמובן לדרוש יחס מכבד למנהגיהם ולהלכה שלהם, אבל בה במידה עליהם לכבד את ההלכה שבידינו. מה עוד שאנחנו הרוב כאן (ולכן לא סביר לדרוש מאיתנו לוותר ולהתגייר ליהדות אתיופית. מעבר לזה, אני חושב שלשיטתם מוסכם שאנחנו יהודים). המוצא הסביר והמתבקש הוא שהם יתגיירו ואז ניתן יהיה לראות בהם יהודים לכל דבר ועניין וגם להינשא עמהם. עם כל הכבוד לעלבון ולכבודם העדתי, גם אנחנו עדה וגם אותנו יש לכבד. לפעמים גם לרוב יש זכויות.

אגב, לגבי הגיור שלהם, יש לי התלבטות. לא ברור לי האם במסגרת הגיור עליהם לקבל על עצמם את ההלכה שלנו או לקבל על עצמם את ההלכה, ולו בפרשנותם שלהם. אני נוטה לחשוב שקבלת מצוות בפרשנות שלהם תוכל להפוך אותם ליהודים כשרים גם לשיטתנו. אמנם אם הם ימשיכו לנהוג באופן שמשליך על מעמדם ההלכתי כיהודים (מבחינת גיור או נישואי תערובת) שוב תתעורר בעייה להינשא להם כמובן. אבל בזה יש עוד להאריך.

על פטרונות ולוחמי צדק “מקצועיים”

אני מעריך שזה בדיוק מה שהיה קורה לו הדברים היו מסורים לעולי אתיופיה עצמם. אם היו אומרים להם שעלייתם לארץ מותנית בגיור (ורצוי לעשות זאת בעודם שם), אני מניח שכולם היו מסכימים לזה (אמנם בעיקר בגלל שלא היתה להם ברירה) והכל היה בא על מקומו בשלום.

זהו מצב טיפוסי מאד, שבו קבוצה חזקה כלשהי משתלטת על תודעה של קבוצה חלשה יותר (מוחלשת?) ומבהירה להם שדופקים אותם וממריצה אותם לעמוד על זכויותיהם. כך הוא לגבי אנשי השמאל והערבים. טלו את ההיסטריה נגד טרנספר או נגד חילופי שטחים, שהם פתרונות הגיוניים ומתבקשים למצבנו. השמירה על הזכויות הללו מביאה לסכסוך דמים מתמשך שגובה קרבנות רבים בנפש ללא פתרון באופק. כך גם לגבי הזעקה שלהם נגד אלימות בטיפול בהפרות סדר, שמביאה כמובן ליותר נפגעים משני הצדדים (ע”ע אינתיפדה) ועוד ועוד. כך הוא גם במקרה של מאבק הפמיניסטיות לטובת מעמד הנשים החרדיות (שלא מבינות עד כמה מצבן קשה, אז מסבירים להן)[1] ואולי גם המאבק נגד הזנות (בחלק מהמקרים), נגד תרומה וסחר באיברים ותרומת זרע והפריות ופונדקאות ועוד. יש להאריך בכל אחד מהמקרים הללו, וכמובן שהתמונה אינה פשוטה. אבל היא לא פשוטה לשום כיוון.

אני נזכר בביקורו של נשיא הפיליפינים דוטרטה בארץ, שעורר גל מחאות והפגנות נגד מכירת נשק ישראלי לפיליפינים עקב הפרת זכויות אדם. מתברר שלא מעט מהפיליפינים שגרים כאן וגם שם מאד אוהבים אותו. הוא אמנם לא מקפיד על קלה כבחמורה ביחסו לזכויות אדם, אבל הוא יצא למלחמת חורמה בנגע הסמים שהיה מכת מדינה שם, והוריד אותו באחוזים דרמטיים (משהו כמו 80%). איני יודע אם זה מוצדק, אבל ברור לי שבנגע סמים כזה לא לוחמים עם בג”ץ ובצלם. שוב, ייתכן שדווקא הדאגה לזכויות דופקת את המצב.

המסקנה היא שבמקרים רבים אלו שדואגים לכבודו של המיעוט החלש בעצם מסבכים אותו ואת כולנו עוד יותר. באותם מקרים, התרשמותי היא שהדבר האחרון שמטריד את אותם “לוחמים” הוא הדאגה לחלש. זוהי בעיקר מלחמה נגד החזק (או נגד חוזק באשר הוא), ופירור המרקם החברתי באשר הוא לטובת הוואקום האוניברסלי-פוסטמודרני. ושיילכו התוצאות לעזאזל.

אני חייב לחדד שבמקרים שבהם המלחמה הזאת מוצדקת (ויש מקרים כאלה), לא הייתי שולל אותה גם אם לא היו לה הישגים. יש ערך במלחמה למען עניין צודק, בפרט אם יש סיכוי להתקדמות בטווח הרחוק (גם על חשבון הטווח הקרוב). הבעיה עם הלוחמים והמקופחים ה”מקצועיים” היא שהם לא באמת טורחים להבחין בין מלחמות צודקות ולא צודקות. אם יש אוכלוסייה חזקה וחלשה הם תמיד לצד החלשים (מידבקים במידותיו של הקב”ה ש”מבקש את נרדף”). גם אם החלש לא צודק, וגם אם הוא והמלחמה לטובתו מסבכים אותו ואותנו כולנו, להם זה לא ממש חשוב. מבחינתם החלשים הם רק אמצעי למלחמה האידיאולוגית נגד אידיאולוגיות ונגד עמדות באשר הן (למעט העמדה האולטימטיבית האחת והיחידה: שאין מקום לעמדות בכלל).

כך היה גם בלחימה למען לקיחת דם מעולי אתיופיה (שוב גזענות כמובן), שהביאה ללקיחת דם פיקטיבית וזריקת כל המנות מחשש לכך שהן נגועות. וכשזה התגלה התעוררה כמובן שערורייה על זה גופא. לא תצאו ראש מהלוחמים המקצועיים הללו, יען כי הם מתפרנסים מהמלחמות הללו. כך גם המלחמה נגד בדיקת אזרחים ערבים בנמלי התעופה, שרוצה להביא לבדיקה של כל מי שעובר שם בין אם צריך ובין אם לאו (או אי בדיקה של כולם, ושיישרף העולם). אני נזכר במחאה שהתעוררה אחרי אירועי ה-9.11, כשהאמריקאים בדקו וחקרו בקפידה תושבים מוסלמים (מעניין למה דווקא הם. סתם שונאים מוסלמים…), עד שהתעוררה מהומה על סטריאוטיפיזציה, גזענות ואפלייה, וזה נפסק.

מסקנה

כשרואים יחס מפלה אין זה תמיד ביטוי לאפלייה ולגזענות. לפעמים יש לכך סיבות אמיתיות, ואז ה”מופלה” צריך להבין שעליו לשתף פעולה בגלל שיש סיבות מוצדקות ליחס הזה כלפיו. ההתקוממות שלו והסיוע שהוא מקבל מאבירי הפוסטמודרנה, רק מסבכים אותו ואותנו.

אזרחי ישראל הערבים צריכים להבין שגם אם רובם אזרחים תמימים ולא אלימים, אין מנוס מבדיקה שלהם כי הסיכון לפיגועים בא מתוכם וכמעט רק משם. הם צריכים לקבל שמדובר בקריטריונים סבירים והגיוניים ולא בגזענות (זה כמובן לא מצדיק יחס משפיל כפי ששומעים לעתים בתקשורת).

זהו גם המצב ביחס לעולי אתיופיה. צריך להסביר להם שמכבדים את תפיסותיהם ומסורתם, אבל עליהם לכבד גם את תפיסותינו ומסורתנו. המוצא הסביר היחיד הוא שיתגיירו, ולא יקרה להם שום אסון אם יעשו זאת. אם הם רוצים והם ייהנו מזה יותר – אז אולי נתגייר כולנו מחדש (הרב יואל בן נון הציע פעם גיורים המוניים עם טבילה בים).

שתי הערות לוגיות

1. נניח לצורך הדיון שגם ההלכה שנקבעה בסוגיית יבמות (שכל אחד ינהג כמנהגו ולא יתחשב במנהג האחר) בעצמה לא מקובלת עליהם. זה כמובן יוצר מצב פרדוקסלי. הרי הניתוח שלי כאן הוא רק לשיטתי כמי שמקבל את ההלכה התלמודית. אבל אם ההלכה שלהם גם בנושא הזה עצמו היא שונה, אז הניתוח הזה גופו גם הוא לא אמור להיות מקובל עליהם. למה שהם יתנהגו לפי מסקנת הסוגיא ביבמות? למה שיתגיירו אם הקביעה הזאת היא רק לפי ההלכה שלי?
2. הערה נוספת היא שתוקפה של ההלכה שלי הוא ברוב המקרים רק בגלל שקיבלתי אותה על עצמי, ולא בהכרח בגלל שלדעתי היא נכונה.[2] במצב כזה אנחנו בעצם חוזרים למצב של פלורליזם ולא של סובלנות, שכן לדעתי הם לא טועים. הם פשוט לא קיבלו על עצמם את התלמוד ולכן באמת אינם מחויבים לו.

ועדיין במצב כזה אין מוצא אחר. בסוף מאמרי על הסובלנות הראיתי שגם במצב של שתי עמדות צודקות (פלורליזם) כל אחד אמור לנהוג כדעתו והבנתו (הנרטיב שלו). ההבדל בין זה לבין סובלנות (כשאחד צודק והשני טועה) הוא רק ביחס שלי למה שאמור לעשות האחר. אני עצמי תמיד פועל וצריך לפעול לפי שיטתי.

לכן שתי הנקודות הללו לא משנות את התמונה העקרונית. התביעה מהם להתגייר היא עדיין המוצא הסביר וההגיוני ביותר, למרות שאם הנקודות הללו נכונות אז באמת איני יכול לבוא אליהם בתביעה בשם ההלכה (שלי) אלא רק בשם ההיגיון. בשורה התחתונה זהו מצבי ואלו תפיסותיי, והם צריכים להבין זאת גם אם אינם מסכימים עמי. אין כאן מוצא סביר אחר אם רוצים לא להישאר שני עמים נפרדים. והקשר בין זה לבין גזענות קיים רק במוחם הקודח של פטרוני ה”מוחלשים” המקצועיים…

[1] יש ביניהן כאלה שבאמת במצב קשה ואף מתנגדות לו. לאלו יש בהחלט טעם לסייע. אבל ה”סיוע” המקובל הוא פטרוני ומסביר לנשים החרדיות מה הן באמת היו רוצות (אילו היו מבינות).

[2] כמה פעמים בעבר הסברתי שזה מקור סמכותו של התלמוד.