על חולשת הרצון – הפתרון (טור 173)

בס”ד

בטור הקודם תיארתי את הבעיה המכונה “חולשת הרצון”. יסודה בשלוש הטענות שהוצגו בפוסט הקודם: 1. האדם רוצה לעשות את מה שנכון בעיניו במכלול השיקולים (ערכים, אינטרסים, הנאה וכו’). 2. בהיעדר אילוצים חיצוניים שכופים אותו, מה שאדם רוצה הוא עושה. 3. יש פעולות של רצון חלש. בתחילת הודעתו של פיל (עם קצת תיקונים למען הדיוק) מוגדרת חולשת הרצון כך: מצב שבו אדם מבצע פעולה שהוא עצמו חושב אותה “לא נכונה” (לאור כל השיקולים מכל הסוגים), ובו בזמן הוא לא אנוס לעשות זאת (כלומר הוא אשם בכך שעשה זאת).

שלוש הטענות הללו לא מתיישבות זו עם זו, ולכן יש הרואים בזה ראיה לכך שלאדם אין רצון חופשי או לפחות שאין חולשת רצון. כפי שכתבתי, אני לא מקבל זאת, שכן יש לנו אינטואיציה ברורה שיש לנו כישלונות. הסברתי שלדעתי מדובר בפרדוקס, ולכן הוא דורש פתרון. הפתרון אמור להשאיר על מכונן את שלוש הטענות ולהראות שאין ביניהן סתירה, או להסביר מי מהן לא נכונה על פי השכל הישר. הערתי שהדטרמיניסט כמובן לא מוטרד מהבעיה, אבל אני מציג אותה במסגרת התמונה הליברטריאנית (שדוגלת בחופש הרצון) שאני מזדהה איתה. לא אכנס כאן לדיון האם אכן יש לנו רצון חופשי או לא, יען כי זה לא המקום לכך.

עצרתי עם הצגת הבעיה כדי לתת לכם לחשוב עליה ולחפש פתרון. כדאי להתרגל לחשיבה מסודרת ושיטתית כשמציעים פתרון לבעיה כזאת. כל פתרון צריך להגדיר את המושגים הטעונים הגדרה, וכמובן להסביר היכן בדיוק הוא  חולק על אחת מהטענות או טוען שאין סתירה ביניהן.

בטוקבקים עלו כמה הצעות, וחלקן, אם הבנתי נכון, התקרבו לפתרון שאציע כאן לבחינתכם. אבל את רובן ככולן לא הבנתי, ולדעתי הייתה חסרה שם השיטתיות והבהירות עליה דיברתי. אני אתחיל בהן, ובסוף אשוב אליהן.

בחינת הפתרונות שהוצעו

היו הצעות (רוני ואילון) שפירקו את ההתנהלות שלנו לתהליכים מרובי שלבים. לא הבנתי כיצד זה פותר את הבעיה, שהרי בכל שלב בתהליך יש לי בחירה ואני מחליט על מה שאני עושה. אם כן, על כל שלב לחוד אני מציב את השאלה שלי. המציעים לא הבהירו על איזו מהטענות הם באים לחלוק ולמה.

דוד הציע את הפתרון הבא (שכבר שמעתי יותר מפעם אחת): ההנחה ביסוד הקושי היא שהמצב של רצייה במשהו הוא בינארי, או שאני רוצה או שלא. לעומת זאת, טענתו של דוד היא שיש לנו עוצמות שונות של רצייה, ורצון חלש יוצר כישלון. הכישלון הוא ביטוי למצב שלא רצינו מספיק בערך הנכון.

על כך עניתי לו שאני אמנם לגמרי מסכים לעצם הטענה שיש לנו רמות רצייה שונות, אבל לדעתי אין כאן פתרון לבעיה. אזכיר שהמעשה ה”נכון” לעניין זה הוגדר כמה שאני רוצה בשורה התחתונה אחרי לקיחת כל השיקולים בחשבון. אז אם רציתי לעזור לזולת בעוצמה 3 אבל את ההנאה שבעצלות רציתי בעוצמה 5 (ולכן בסופו של דבר לא עזרתי לו), אזי עשיתי בדיוק את מה שרציתי לאור מכלול השיקולים. כלומר גם במצב כזה עשיתי את הדבר ה”נכון” לפי ההגדרה שהצעתי. אם כן, אין כאן הסבר לתחושת הכישלון שאני חש.

מאיר מימון הציע להבחין בין מה שאדם חושב שנכון לבין מה שהוא מפנים (או עוצמת ההפנמה). אני לא בטוח שהבנתי את ההצעה, אבל על פניה היא נראתה לי כמו הצעתו של דוד (עוצמות שונות של רצייה נקראות כאן עוצמות שונות של הפנמה). השאלה למה דוד מתכוון בדברו על מידת ההפנמה, כלומר עד כמה האדם מפנים את מה שהוא רוצה בשכל. אם הוא אנוס להפנמה לא מלאה – הוא לא נכשל, ואם לא – אז מה הביא אותו להחליט כפי שהחליט. טעות? שוב זה לא כישלון. ואם היצרים שלו שיבשו את קבלת ההחלטות, אז שוב אשאל האם הוא אנוס (זה לא כישלון) או לא (אז למה הוא עשה זאת?). בפרשנות מעט שונה אולי כוונתו הייתה למה שאכתוב בהמשך.

פיל כתב:

כעת נתבונן באירוע כזה שבו אדם בוחר שלא להתגבר על יצרו ולבצע פעולה שאינה נכונה בעיניו.
ניתן לטעון שההרגשה שמעשהו שגוי מוצדקת. נכון, הנחנו שהייתה לו אפשרות להתגבר על יצריו באמצעות בחירה חופשית, אבל מאחר שבחר שלא לעשות זאת הסיבתיות הרגילה הכתיבה לו לפעול כפי שפעל ובמובן זה הוא אנוס ויש מקום להרגשה החמוצה שמלווה אירועים שבהם אדם נאלץ על ידי יצרו לפעול בניגוד לערכיו, מצפונו, או אפילו בניגוד ליצרים אחרים שלו.

אבל כיוון שאחרי הכל הייתה לו אפשרות לפעול אחרת (באמצעות הבחירה החופשית) הרי שיש גם הצדקה לתחושה שהוא אשם במצב שנוצר.

כפי שכתבתי לו, לא לגמרי הבנתי את כוונתו. אחרי שאפרט את הצעתי ניתן לחזור לכאן ולראות אם גם הוא התכוון אליה (אני חושב שכן).

גם נדב (בהודעתו הסופית) כתב דברים שבסופו של חשבון נראים לי דומים:

אולי החרטה אינה על בחירתי הרעה כי היא באמת נבעה משיקולי המלאים באותה עת. אלא על מי שאני שהוביל אותי לבחור בה. ובעצם על מה שקדם לחטא.

לדוגמא כשאדם כועס בפתאומיות ואין לו שליטה על כך, אמנם הוא אנוס באותה עת אבל היה עליו לעבוד קודם לכן על מידה זו.

כפי שכתבתי לו, לא הבנתי לגמרי את כוונתו. על פניו נראה שהוא מדבר על אדם שמכניס את עצמו לאונס. הוא לא עובד על מידותיו ולכן נשאר במצב שבו הוא אנוס לחטוא. לפי הצעתו, תחושת הכישלון היא על השלב הראשוני שבו האדם החליט לא לעבוד על המידות ולא על העבירה עצמה.

גם הפתרון הזה לא חף מבעיות: ראשית, אדם שמכניס את עצמו לאונס עדיין אנוס בסוף (גם בהלכה הוא מוגדר לפי כמה וכמה פוסקים כאנוס)[1]. שנית, ניתן להסיג את השאלה צעד אחד אחורה: כשהוא החליט לא לעבוד על מידותיו, האם הוא היה כפוי לכך או לא? אם כן – זה לא כישלון. ואם לא – אז מדוע באמת הוא עשה זאת?!

גם ביחס להצעה זו, תחושתי היא שכוונתו הייתה למה שאכתוב מיד.

מודל המתווה הטופוגרפי

בספרי מדעי החופש (וגם במאמר כאן באתר) תיארתי את תהליך הבחירה של האדם דרך משל של התנהלות בתוך מתווה טופוגרפי שכולל גאיות והרים, עמקים וגבעות, אוכפים וכדומה. כדורון או זרם מים שהיה מתנהל בשטח כזה היה נע לפי התכתיבים של המתווה. הוא היה מתגלגל לכיוונים הנמוכים יותר (מינימום אנרגיה פוטנציאלית) ונמנע מעלייה לאזורים גבוהים. ככל שהעמק נמוך יותר הוא קורא לו יותר, וככל שהמתלול של הר תלול וגבוה יותר הוא מפעיל עליו כוח חזק יותר שמונע ממנו לעלות. השטח היה מכתיב לגמרי את מסלול ההתקדמות והתנועה שלו. לעומת זאת, אדם שנע בשטח כזה חש את אותם לחצים (כוחות) דוחפים או בולמים, שכן גופו הוא עצם פיזי בדיוק כמו הכדורון והמים. אבל בניגוד להם, האדם יכול להחליט להתגבר על הכוח המתנגד ולטפס על ההר, או להימנע מלהידרדר לעמק. הוא יכול גם להחליט ללכת עם הכוח ולא להתנגד לו.

כעת חשבו על הלחצים שפועלים על האדם מכל מיני מקורות (סביבה, גנטיקה, חינוך, יצרים, אינטרסים, ערכים ועוד) כמתווה טופוגרפי כזה. יש כיוונים שאליהם מאד נוח לו ללכת, ואלו מבחינתנו יהיו עמקים (כיווני ירידה). ויש כיוונים אחרים שאליהם קשה לו להתקדם, ואלו יהיו הרים (כיווני עליה). התלילות והגובה יקבעו את הקושי או הדחף ללכת בכיוון המדובר. על הר תלול קשה לטפס ועל גבעה גם קשה אבל פחות. וכך לגבי עמקים וגאיות בתלילויות שונות. חשוב להבין שבמודל הזה הקושי לא עומד בפרופורציה ישרה לטוב ולרע. יש כיוונים רעים שקל לנו מאד ללכת אליהם (יש עמק בכיוון שלהם) ויש כיוונים רעים שקשה לנו (זהו הר). וכך גם לגבי הכיוונים הטובים. אין זהות בין קושי (עלייה, הר) לבין טוב ובין קלות (ירידה, עמק) לבין רע. יש לאדם דחפים לעשות טוב ולא רק לעשות רע (נעים לנו להיות אדם טוב ולא נעים להיות רע), ולכן יש עמקים שדוחפים אותנו להידרדר ולעשות טוב, והרים שמונעים מאיתנו לעשות רע.

הבחירה של האדם במודל הזה מצויה בהחלטה שהוא מקבל האם ללכת עם התוואי או נגדו. ושוב, גם החלטה ללכת עם התוואי היא בחירה. לכן אם אומרים לי שהאדם בוחר, זה עוד לא אומר האם הוא יעלה להר או יתדרדר לעמק, והאם יעשה טוב או רע. אבל אם אדם לא בוחר אז ברור שהוא יתדרדר לעמק, שכן במצב כזה הוא פועל בדיוק כמו הכדורון. לכן יש בעצם שלושה מצבי פעולה של האדם: א. בחירה ללכת עם המתווה. ב. בחירה ללכת נגד המתווה. ג. חוסר בחירה (וזה תמיד עם המתווה). ושוב, אין לכל זה קשר הכרחי לטוב ורע. אדם יכול לעשות טוב בלי בחירה ורע עם בחירה. הטוב יכול להיות עמק או הר, וכך גם הרע.

מתוך כך עולה שאדם שפועל בתוך מתווה כזה צריך לקבל שתי החלטות: להחליט אם הוא בוחר (אדם) או מוסר את עצמו לידי המתווה ונפעל על ידו (כמו כדורון). בהנחה שהוא החליט להיות בוחר, עליו להחליט במה לבחור (לאיזה כיוון ללכת – טוב ורע, לרדת או לעלות). אלו שני מישורים של בחירה שעל האדם לפעול בהם: האם לבחור ובמה לבחור.

נפש בהמית ואלוהית

בעל התניא בפרק ט עוסק בבחירתו של האדם בין רע לטוב.[2] המודל המקובל שעליו גדלנו הוא מאבק בין יצר טוב ליצר רע. אבל זה מודל טיפשי וילדותי, שכן הוא מציג אדם טוב כמי שיצרו הטוב חזק יותר מהיצר הרע, ולהיפך. אין במודל הזה מקום לבחירה של האדם עצמו. יש שני כוחות שנאבקים זה מול זה ומי שמנצח קובע את טיבו של האדם. הטוב והרוע בתמונה הזאת נראים כמו נתונים מולדים.

בעל התניא לעומת זאת מדבר על מאבק בין נפש בהמית לנפש אלוהית:

והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם וכתיב כי הדם הוא הנפש ולכן כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האברים וגם עולה להמוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם…

אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג’ לבושיה הנ”ל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם ח”ו…

אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזה”ק:

הנפש הבהמית שוכנת בלב ומשם מתפשטת לכל הגוף (כלומר לכל חלקי הנפש, כולל המוח). הנפש האלוהית שוכנת במוח ומשם מתפשטת לכל הגוף (כולל הלב). בסוף התהליך שתי הנפשות שוכנות בכל הממד הנפשי שלנו, וההבדל ביניהן הוא רק במיקומו של השורש. בהתנהלות של נפש אלוהית המוח מושך את הלב, ובהתנהלות של נפש בהמית הלב מושך את המוח. צריך להבין שזה לא מאבק בין אדם חכם (מוח) לאדם טיפש (רגש ויצרים). לשני הטיפוסים יש שכל, רגש ויצרים, ושניהם משתמשים בכולם. ההבדל הוא רק בשאלה מיהו הקטר ומיהם הקרונות שמובלים אחריו.

מכאן הוא מסיק שהמאבק בין שתי הנפשות הוא על “כל הקופה”, כלומר כל אחת רוצה שליטה מלאה על כל האדם. זהו לשיטתו המאבק היסודי של האדם, ולא כמו במודל המקובל שמדבר על מאבק בין שני היצרים. מה ההבדל? המאבק בין הנפשות הוא בשאלה האם המוח הוא הקטר ששולט על האדם או הלב שולט ומוביל אותו. אדם של נפש בהמית מונע על ידי היצרים (והרגשות, ואכ”מ), והם רותמים לטובתם גם את השכל (כמו שהוא כותב: משם זה מתפשט לשכל). לעומת זאת, אדם של נפש אלוקית פועל הפוך. מבחינתו השכל הוא המוביל והוא מושך אחריו ורותם לטובתו גם את הרגשות והיצרים (משם זה מתפשט ללב).

בניסוח פשוט יותר, המאבק הוא האם להיות מנהיג או מונהג. האם לתת לרגשות וליצרים (המתווה הטופוגרפי שבתוכו אני פועל) להוביל אותי, או לקבל את ההחלטות שלי בעצמי בשכל גם נגד לחצי המתווה (היצרים והרגשות). בטרמינולוגיה שהוצגה למעלה, ניתן לומר שההחלטה כאן היא האם להיות אדם או כדורון.

הערך בשני מישורי הבחירה

מה הקשר בין המאבק של שתי הנפשות למאבק בין טוב לרע? כדי לוודא שאתה עושה טוב עליך להיות בוחר. לא בגלל שאם לא תבחר בהכרח תעשה רע (הזכרתי שיש לנו גם משיכה טבעית לעשות טוב), אלא בגלל שאז אין לך שליטה (המתווה “מחליט” במקומך). אבל מעבר לזה, הבחירה אינה רק אמצעי לוודא עשיית טוב. יש לה ערך לעצמה. יש ערך שהאדם יהיה בוחר, ולאחר מכן שגם יבחר בטוב. יש ערך לכל אחד משני מישורי הבחירה שתוארו למעלה.

בניסוח אחר ניתן לומר שהמאבק בין היצר הטוב ליצר הרע מבטא את הבחירה באיזה כיוון ללכת (טוב או רע), ואילו המאבק בין הנפשות מבטא את ההחלטה האם בכלל להיות בוחר. זה מקביל לשני מישורי הבחירה שהוזכרו למעלה, ולכל אחד משניהם יש ערך. אביא כעת שתי דוגמאות לחדד את הנקודה הזאת ואת משמעותה.

אליהו במעמד הר הכרמל אומר לעם ולנביאי הבעל (מלכים א, יח, כא):

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה’ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:

בדרך כלל הפסוק הזה מתפרש כנזיפה רטורית. אליהו כביכול תובע מהם להיות עקביים וללכת עד הסוף עם דרכם, אבל הוא לא באמת מתכוון לדרוש מהם לעבוד לבעל. זו רק דרך רטורית לנזוף בהם. אני קורא את זה כפשוטו: עדיף לבחור בבעל מאשר לא לבחור בכלל. ברקע הדברים יש שלוש אופציות, לבחור בטוב, לבחור ברע, ולא לבחור בכלל. אליהו בעצם אומר לעם שעדיף לבחור ברע מאשר לא לבחור בכלל. כך לפחות במישור הבחירה הראשון (האם להיות בוחר, מנהיג ולא  מונהג) אתה פועל נכון. הכיוון שאותו בחרת (המישור השני) הוא שלילי, אבל לפחות אתה אדם בוחר (במישור הראשון).

תופעה דומה ניתן לראות בהלצה החרדית המקובלת על המדרש לגבי רבקה אמנו. כשרבקה בהריון עם התאומים שלה, הפסוק (בראשית כה, כב-כג) מספר:

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה’: וַיֹּאמֶר ה’ לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

רש”י שם מביא את מדרש חז”ל:

ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות:

היא רואה שיש ברחמה עובר בעל מזג דו קוטבי: הוא רוצה לצאת גם לבתי מדרשות וגם לבתי עבודה זרה.

רש”י ממשיך ומביא:

ותלך לדרוש – לבית מדרשו של שם:

לדרוש את ה’ – שיגיד לה מה תהא בסופה:

ואז מתברר לה שיש ברחמה לא עובר מבולבל אחד אלא תאומים, ורש”י מסביר:

ממעיך יפרדו – מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו:

מלאם יאמץ – לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים:

נאמר לה שיש ברחמה שניים, אחד צדיק ואחד רשע. וכידוע, מקשים על כך דורשי רשומות: מדוע המסר הזה מרגיע אותה? בהתחלה היא חשבה שיש לה עובר אחד שלא בחר כיוון רוחני ברור, וכעת מתברר שיש לה שניים שלכל אחד מהם יש כיוון ברור, אחד רשע והשני צדיק. האם זה מצב טוב יותר ממה שחשבה בהתחלה?

על פי אותה הלצה, המדרש בא ללמדנו שעדיף מצב של תאומים שבהם אחד צדיק והשני רשע על פני עובר אחד מיזרוחניק. ובשפה אחרת, יש יתרון למי שבוחר, גם אם הוא בוחר ברע, על פני מי שלא בוחר אלא פועל על פי הסביבה (בסביבה של בתי מדרש הוא הולך לכיוון ההוא, ובסביבה של בתי עבודה זרה הוא הולך אליהם). ממש כמו הפסיחה על שתי הסעיפים אצל אליהו הנביא, גם כאן רואים שעדיף להיות אדם שבוחר ברע מאשר כדורון שלא בוחר גם אם הוא מתגלגל במקרה לכיוון הטוב.

[בסוגריים אוסיף שיש לתמונה הזאת השלכות מעשיות משמעותיות. אם ילד מחליט על דרכו ובוחר לא נכון (למשל עוזב את מחויבותו הדתית) יש בזה גם יתרון לעומת ילד שממשיך בכיוון הנכון אבל רק מתוך אינרציה. זהו סוג של כישלון, למרות שהוא כמובן יותר נוח להורים ולמחנכים.[3]]

הצעה לפתרון בעיית “חולשת הרצון”

נמצאנו למדים שכשאדם עומד בפני סיטואציה שדורשת בחירה עליו לקבל שתי החלטות: 1. האם לבחור או לא (להיות אדם או כדורון, נפש אלוהית או בהמית). 2. במה לבחור (באיזה כיוון ללכת: טוב ורע, עמק או הר). כעת אטען שהתמונה הזאת יכולה אולי לסייע לנו לפתור את הפרדוקס של “חולשת הרצון”.

כאשר אדם נכשל ברצון חלש, למשל כשהוא אוכל דבר משמין בעת שהוא בדיאטה או פועל באופן שלא מתאים למה ש”נכון” בעיניו, לא מדובר במצב שהוא בוחר בכיוון ה”לא נכון”, אלא באדם שכלל לא בחר. הוא מסר את עצמו לידי המתווה הטופוגרפי שיחליט עבורו, ולכן יצרו הביא אותו לאכול. במצב כזה הוא יכול לפעול באופן שנראה לו עצמו “לא נכון” ושהוא לא באמת רוצה אותו, שכן כשהוא מחליט לא לבחור הוא לא בהכרח יודע לאן המתווה ייקח אותו. הוא לא בחר לגזול או לאכול מאכל משמין, אלא בחר לעצום עיניים ולא לבחור. המתווה הוא שלקח אותו לכיוון ה”לא נכון”, ולא הוא החליט ישירות על כך.

יש בתמונה זו הסבר כיצד אדם מחד אחראי למעשיו (לא אנוס לפעול כפי שפעל), שהרי הוא החליט לשמוט את המושכות ולא לבחור (להתנהל בדרך של נפש בהמית, כמו כדורון), ועל כך הוא נתבע. ומאידך, הוא אכן עשה את המעשה למרות שלו עצמו הוא נראה “לא נכון” והוא לא באמת רוצה אותו. הסיבה היא שהוא לא החליט על המעשה הזה אלא המתווה “החליט” על כך במקומו. חולשת הרצון לא מצויה ברובד הבחירה השני, בהחלטה על המעשה עצמו (באיזה כיוון ללכת), אלא במישור הראשון, האם בכלל לבחור או להיות נפעל ופסיבי. לפי הצעתי כאן מתקיימת ההגדרה של פיל שהובאה למעלה: אדם שפועל מתוך חולשת רצון הוא אדם שעוצם עיניים ולכאורה לא רואה את מה שהוא עושה ולא מחליט על כך. אבל בכל זאת יש עליו אחריות כי הוא זה שקיבל החלטה לא להחליט ולהתמסר למתווה. אלו תוצאות הבחירה שלו והוא אחראי עליהן. לכן יש כאן כישלון ותחושת כישלון מוצדקת.

הקושי בפתרון הזה

עולה כאן כמובן קושי, שכן לכאורה אני רק מסיג את הבעיה צעד אחד אחורה. ניתן כעת לחזור על כל הניתוח של חולשת הרצון בקשר למישור הבחירה הראשון: האם זה שהוא החליט לא להחליט זה “נכון” בעיניו או לא? אם כן – שוב אין כאן כישלון. ואם לא – אז למה הוא עשה זאת? בגלל היצר? אז הוא אנוס ושוב אין כאן כישלון.

אני נוטה לחשוב שבכל זאת יש כאן פתרון לבעיה, שכן האדם באמת חשב שנכון לא לבחור ולכן החליט לא לבחור. זה מה שהיה “נכון” בעיניו באותו רגע, וכאן זה באמת לא כישלון. הוא העדיף את הנוחיות הרגעית על פני פעולה לפי השיקול ה”נכון”, ובעצם מבחינתו זה היה הדבר ה”נכון” לאחר כל השיקולים. ומכאן שההחלטה לא לבחור היא אכן החלטה רגילה (ולא חולשת רצון). אבל ההחלטה לאיזה כיוון ללכת היא החולשה, שכן כאן כלל לא הייתה החלטה. האדם עשה את המעשה X, אבל לא בגלל שחשב שהוא נכון, אלא כי המתווה לקחת אותו לשם. ובו בזמן הוא לא היה אנוס כשעשה זאת כי הוא עצמו בחר שלא לבחור (להתמסר למתווה). חולשת הרצון רלוונטית רק למישור השני, כאשר במישור הראשון האדם החליט להיות כדורון (נפש בהמית).

לאחר שאותו אדם עשה את המעשה הוא מתבונן על מה שקרה ומתחרט. כאן נולדת תחושת הכישלון וחולשת הרצון. הוא מתחרט על חוסר הבחירה שלו, כי הוא פתאום רואה לאן זה הביא אותו. מה הוא עשה בפועל בגלל המתווה שהוא התמסר אליו. הוא אכל מאכל משמין, פעל באופן לא מוסרי, או עשה עבירה הלכתית כזו או אחרת. תשאלו אז למה הוא עשה את זה אם זה לא נכון בעיניו? פשוט מפני שבעת ביצוע המעשה הוא בכלל לא עשה את השיקול לגבי המעשה עצמו. באותו רגע בכלל לא עמדה בפניו השאלה האם המעשה הזה נכון בעיניו או לא. הוא לא התלבט לגבי המעשה עצמו אלא רק לגבי השאלה האם באותו רגע להיות בוחר או לא.

בחזרה לשלוש הטענות

כדי לעמוד בדרישת השיטתיות שהצבתי בתחילת דבריי, עליי לשוב כעת לשלוש הטענות שהצגתי כאן למעלה ולבחון אותן לאור הצעתי כאן. כדי לבסס ולהסביר את הפתרון שלי עליי להראות שלפחות אחת מהן לא נכונה, או לחלופין שלאור הצעתי אין סתירה ביניהן.

אני יכול להציג את הצעתי כשוללת את טענה 1, כלומר שלא נכון שמה שנכון בעיני האדם זה מה שהוא רוצה לעשות. בתיאור שהצעתי, האדם יכול לחשוב ש”נכון” (מבחינת כלל השיקולים) לעשות דיאטה, ולו הוא היה בוחר זה מה שהוא היה עושה. אבל ברגע הרלוונטי הוא לא בחר. הוא אכל את המאכל המשמין בגלל המתווה, אף שזה נוגד את מה שנכון בעיניו.

אבל אני חושב שמדויק יותר לומר שלא רק שעשיית דיאטה היא הדבר ה”נכון” בעיניו, אלא זה גם מה שהוא רוצה לעשות. אלא שבעת המעשה עצמו הרצייה שלו לא רלוונטית, כי לא היא מכתיבה את פעולתו. כלומר הצעתי שוללת את טענה 2 (ולא את 1): לא נכון שמה שהאדם רוצה הוא עושה. זה נכון רק במצבים שבהם הוא בוחר במעשה, אבל כאן אני טוען שיש  מצבים שבהם האדם עושה משהו ולא בוחר בו.

אלא שעל כך עולה השאלה אז למה הוא אחראי למעשה זה אם הוא לא בחר בו? טענתי היא שהוא אחראי כי הוא בחר שלא לבחור. בעת שהחליט לא לבחור הוא לא ידע (או עצם עיניים) שזה יביא אותו לאכול עוגת קצפת, ולכן הוא לא באמת החליט לאכול אותה. אבל הוא החליט לא לבחור ולכן הוא אחראי לכל התוצאות מהחלטתו זו. ההחלטה הייתה לא לבחור, והאחריות שמוטלת עליו היא על כל מעשה שייעשה עקב החלטה זו (למרות שעל המעשים הללו עצמם הוא לא החליט באופן פרטני).

השוואה להצעות הקודמות

ראשית, עליי לחדד שזה לא המכניזם של הכנסה לאונס שעלה בהצעתו של נדב שהובאה למעלה. מבחינתי כל זה נעשה ברגע ביצוע המעשה עצמו. טענתי אינה שברגע קודם הוא החליט לא לבחור ואחר כך נקלע לאונס, אלא אפשרי שממש כעת הוא מחליט לא לבחור, עוצם עיניים בפני ההשלכות ומוסר את עצמו בידי המתווה הטופוגרפי (התאוות והיצרים), וכך הוא מוצא את עצמו עושה משהו “לא נכון” בעיניו ושהוא לא רוצה בו. כפי שכתבתי, ייתכן שלזה גופא התכוון גם נדב אלא שלא לגמרי דייק בניסוח.

הניסוח של נדב שמפריד את ההחלטה לשני שלבים ניתן לתרגום דומה אך מעט שונה, שמציע גם הוא פתרון לקושי. הוא כתב שאותו אדם לא עבד על מידותיו ובגלל זה הוא נמצא כעת במצב שהעבירה כפויה עליו. הוא אשם כי לא עבד על מידותיו (כמו שאצלי הוא אחראי לכך שהחליט לא לבחור), אבל זה לא שהוא החליט פרטנית על המעשה הזה עצמו (בדיוק כמו אצלי). כך ייתכן מצב שאדם עושה דבר מה שהוא עצמו לא רוצה בו ואינו נכון בעיניו. ההבדל בין הצעתו לזו שלי הוא שלפי הצעתו כעת האדם הפועל הוא אנוס (ולא כדבריי שהוא פועל על טייס אוטומטי ומוסר עצמו לידי המתווה), ומה שאונס אותו הוא היצר. כעת עולה השאלה, אם הוא אנוס אז אין כאן כישלון. על כך הוא עונה שעבודת המידות בזמן שלפני העבירה הייתה יכולה להקטין את עוצמת היצר כך שכעת הוא יכול היה להתמודד עמו ולפעול “נכון”. לכן בעקיפין יש עליו אחריות למרות שהוא אנוס. בהצעתי האדם אינו אנוס אלא פועל אוטומטית (נותן למתווה לקחת אותו). בהצעתו של נדב האדם לא מסר את עצמו למתווה אלא נאנס על ידי יצריו. אלא שהייתה יכולה להיות לו אפשרות לנצח במאבק מול היצר אם היה עובד קודם על מידותיו. נדב דיבר על תהליך בן שני שלבים בזמנים שונים, ואצלי מדובר בתהליך אחד, שבו הכל קורה סימולטנית.

גם אלו שדיברו על פעולה מתמשכת אולי התכוונו בעקיפין למכניזם הזה. ואם תקראו כעת שוב את הניסוח של פיל, דומני שהצעתי ממש כתובה בדבריו.

כאמור, אני לא לגמרי בטוח שהפתרון הזה מספק ועונה על הקושי, אבל נטייתי היא לחשוב שכן. אשמח לשמוע את דעותיכם בעניין.

[1] ראה אנצי”ת ע’ ‘אונס (הכרח)’, סעיף יא (אונס ביום אחרון), וכן בטקסט סביב הערה 15 והלאה שם.

[2] עסקתי בזה באינטרמצו החסידי הראשון בספרי אנוש כחציר.

[3] ניתן להאריך כאן טובא. נראה שיש גם חשיבות לתוכן הבחירה ולא רק לעצם הבחירה. לכן השיפוט של אדם אמור להיזקק לשני המישורים גם יחד. מעבר לזה, אדם שנותר דתי מתוך אינרציה לפחות מגביר את הסיכויים שילדיו יגדלו בדרך נכונה, וכמובן גם לזה יש ערך.