philosophy
Isn't David Hume's conception of the principle of causality, and the doubt he casts on the ability to reach the conclusion that our senses lead us to, that everything is the result of a cause and effect, itself a form of empiricism? Hume also came to cast this doubt from his observation of the world. Isn't that so?
There is a daily assumption that what is not empirical is not acceptable. This itself is of course not an empirical assumption.
Arriving at doubt from observing the world is completely consistent with his method. If you observed and didn't see something, you doubt it. What's inconsistent here?
הרב, לעיתים נדמה שהצגת את "האינטואיציה" כאילו היא מקשה אחת: אם אנו נאלצים להסתמך עליה במישור אחד (למשל לוגיקה או אינדוקציה יומיומית), הרי שחייבים לקבל אותה גם במישורים אחרים (כמו מטפיזיקה, אלוהים או סיבתיות קוסמית). אבל אולי יש הבדל מהותי בין סוגי אינטואיציות שונים?
נראה שאינטואיציות בסיסיות – כמו שהשמש תזרח מחר, או שהרצפה תחזיק אותי כשאעמוד עליה – הן חלק מהמבנה הקיומי-חווייתי שלנו, כמעט בלתי־נמנעות, ולכן קשה לערער עליהן. לעומת זאת, אינטואיציות מטפיזיות – למשל שהעולם חייב להיות לו סיבה ראשונה – אינן נובעות מהתנסות יומיומית אלא מהפשטה מרוחקת, ואף חשופות מאד להטיות פסיכולוגיות כמו נטייה טלאולוגית או bias קוגניטיבי.
אם כך, למה לא לטעון שיש ספקטרום של אינטואיציות, ולא הכל נכנס לאותה קטגוריה מחייבת? כלומר: נוכל לקבל את האינטואיציות הבלתי־נמנעות שמבנות את עצם יכולת החשיבה והחיים שלנו, אך לדחות או לפחות להשהות את האינטואיציות הרחוקות והספקולטיביות יותר, שאינן באמת הכרחיות לקיומנו.
במילים אחרות: למה לקבל את התמונה הדיכוטומית של "סקפטיות מוחלטת או קבלה של כל אינטואיציה באשר היא", ולא להציע עמדה ביניים, שכמו אמפיריציזם משוכלל – מקבלת את המינימום ההכרחי אך לא מעבר לכך?
Leave a Reply
Please login or Register to submit your answer