האם הזכות להיות כאן תלויה באמונה, או בהיסטוריה?

יש הטוענים שכל זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל נובעת מן התורה ומהאמונה באלוקים — ולכן רק אדם מאמין, המקבל את סמכות התנ״ך, יכול לטעון לזכות מוסרית להיות בארץ. לעומתם, עולה השאלה: האם גם ליהודי חילוני או אתאיסט יש זכות מוסרית ואומית להיות כאן, גם ללא קשר לאמונה דתית?
 
האם ניתן לטעון שזכותו של היהודי על הארץ נובעת מהיותו חלק מהעם היהודי — עם שההיסטוריה מלמדת כי הייתה לו אחיזה ממשית בארץ הזו — ובפרט לאחר שיצא ממשרפות אושוויץ וחיפש מקום שיוכל להבטיח את קיומו באופן הבטוח והמיטבי ביותר?
 
בנוסף, יש לציין שכיבוש הארץ על־ידי היהודים הקדמונים לפני אלפי שנים אינו יכול להיחשב לכיבוש לא מוסרי במונחים של ימינו, שכן באותה תקופה כיבושים והתפשטות טריטוריאלית היו חלק טבעי ובלתי־נמנע מסדר העולם. לא היו אז אמות מידה מוסריות מודרניות של זכויות אדם או ריבונות עמים, ולכן אין לשפוט את מעשי העבר באמות המידה של ההווה.
 
יתרה מכך — גם אם אומות העולם הכירו בזכות העם היהודי לשוב לארצו מתוך אמונה בתנ״ך או בהבטחה אלוקית — הרי שזו אמונתם שלהם, לא בהכרח שלי. העובדה שהם ראו בזכות התנ״כית בסיס לתמיכה בהקמת המדינה אינה מחייבת אותי להאמין בכך; די בכך שהם, על פי אמונתם, ראו בכך צודק כדי שההכרה המדינית תינתן בפועל.
 
לפיכך, השאלה המרכזית היא: האם עצם ההיסטוריה, הסבל, וההשתייכות הלאומית־תרבותית של העם היהודי אינם מספיקים כדי להעניק גם ליהודי שאינו מאמין בתורה זכות מוסרית ולגיטימית לחיות בארץ ישראל — מתוך זהות לאומית, אנושית והיסטורית, ולאו דווקא דתית?