הבנת דברי הרמב"ם בפיהמ"ש על סנהדרין
הרמב”ם בהלכות סנהדרין פ”ז מ”ג כותב “וכבר ידעת שהעדים הם שהורגים בידיהם איזה מיתה שתהיה, לפי שאותו הדבר אצלם ברור כיון שראוהו בחושיהם, ואצלינו אינו אלא ספור, לפי שאין לנו ידיעה אלא במה ששמענו מהם, ולפיכך צוה ה׳ שיהיו העדים עצמם ממונים על הדבר. וזה דבר נפלא”. לא הבנתי למה הרמב”ם מדגיש כאן שזה נפלא, דבר שהוא לא עושה בדרך כלל. אם לרב יש רעיון בהבנת הדברים אשמח לדעת.
תודה
