תכנון תבוני דרך האבולוציה – זו טענה חסרת היגיון

הרעיון שאל מלמעלה “הדריך” את האבולוציה הוא גישה שמנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: ליהנות מההסברים המדעיים של האבולוציה ובמקביל לייחס להם משמעות מיסטית. אבל הגוף האנושי עצמו מפרק את הטענה הזאת מכל כיוון.
 
אם היה תכנון תבוני, איך ייתכן שנולדנו עם מערכת לידה מסוכנת כל כך?
למה הראש של התינוק כמעט גדול מדי לעבור בתעלת הלידה?
למה נשים סבלו במשך רוב ההיסטוריה מתמותת יולדות רק בגלל מבנה אגן שנאלץ להתאים להליכה זקופה?
ואיך זה שמערכת העצבים שלנו מלאה בעיקופים מגוחכים כמו עצב הווגוס שמסתובב מסביב לצוואר במקום ללכת ישר לגרון?
 
אבולוציה מסבירה את כל זה בצורה מושלמת:
זוהי פשרה בין מוח ענק לאגן צר, בין מבנה קדום של קוף לבין דרישה ליציבה זקופה.
אבולוציה לא מתכננת – היא מאלתרת. היא מתקנת טלאי על טלאי, תוך אילוצים, טעויות, ומבנים היסטוריים שלא ניתן “לעצב מחדש”.
 
תכנון תבוני, לעומת זאת, לא מסוגל להסביר למה המעצב בחר בפתרונות גרועים כשהיו אינספור פתרונות טובים יותר.
אין שום סיבה הנדסית, ביולוגית או מוסרית לייצר מערכת לידה שגורמת למוות, עמוד שדרה שמתפרק, עיניים בנויות הפוך, שיניים שלא מתאימות לגודל הלסת, או תינוק שנולד חסר אונים בצורה קיצונית.
 
האבולוציה מתיישבת עם המציאות.
התכנון התבוני מתיישב רק עם הרצון להגן על אמונה מראש.