אברהם אבינו וכובעו: בשבח הנחת המבוקש

בס"ד

צהר – 2003

יישום חינוכי של לקחי הספר 'שתי עגלות וכדור פורח'

ה'הוכחה' הנפוצה ביותר בעולם הישיבות היא ההוכחה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, וזו לשונה:

  1. כתוב: 'וילך אברהם' (שם, שם).
  2. והרי ברור שיהודי כמו אברהם אבינו לא הלך ללא כובע.
  3. אם כן, כמו שאברהם אבינו מצא לנכון תמיד ללכת עם כובע, ברור שכל אחד מאיתנו, ההולכים בדרכיו של אבינו הזקן, צריך גם הוא ללכת עם כובע.

מ.ש.ל.

במאמר זה ניווכח לראות שהוכחה זו היא הוכחה לוגית תקפה למהדרין.

מבוא

פעמים לא מעטות ניגשו אליי נערים, בדרך כלל תלמידי ישיבות תיכוניות, עם שאלות, שביסודן הן דומות מאד, הנוגעות לדעתם ליסודות האמונה. מקובל לחשוב שכיום מטרידות את הנוער שאלות קיומיות, ופחות מטרידות אותו שאלות רציונליסטיות, כאלו שהטרידו אותנו בעבר. אולם זה כנראה לא לגמרי נכון. בני נוער רבים שאותם פגשתי מוטרדים, במידה זו או אחרת, משאלת ההוכחות לקיומו של אלוקים, או ביסוס האמונה בכלל. במובן הכללי ביותר אלו הם ספקות שנוגעות למושג האמת והאובייקטיביות שלו.

אני משער שגם ההתלבטויות הקיומיות הנפוצות, שמתעוררות כנראה בשלב מאוחר יותר (כשמבינים שלשום דבר אין הוכחה במובן האוטופי שהנער הצעיר מצפה לו), צומחות על קרקע הספק הרציונליסטי שנזרע בגיל הצעיר יותר.

תופעה זו כנראה רחבה למדיי. אם אני, כר"מ בישיבת הסדר מרוחקת שאין לו קשר ישיר לנערים בישיבות תיכוניות, פגשתי בה לא מעט פעמים, מסתבר שהרמי"ם והמורים במוסדות התיכוניים פוגשים זאת הרבה יותר.

רבים מהנערים שפנו אליי חשו שלא קיבלו מענה הולם ממחנכיהם, לפחות בנקודה זו. כמה וכמה מהם הרגישו שאלו שאלות ש'אסור לשאול'. כמה מהם קיבלו מענה מהמורים/רמי"ם שלהם, שהסבירו להם שאמונה היא 'מעל השכל', או ששאלותיהם הן 'תשובות' ולא שאלות, והן נובעות מיצר הרע ולא מרצון אמיתי לבירור, ועל כן הם לא יוכלו לעולם להגיע לתשובה של ממש.

ברור שמענים כאלו מגבירים אצלם את תחושת התסכול. מעבר לכך, בעקבות שיחה כזו ייתכן שנקודת הספק קונה שביתה של ממש בליבותיהם ('אין להם תשובות עבורי'). מעבר לכך, ברגע שאין מענה רציונלי, יש יותר מקום להכרעות אמוציונליות-קיומיות, שהן יותר סובייקטיביות במהותן, ובאמצעותן, כפי שכולנו רואים כיום, ניתן להגיע למסקנות שונות ומגוונות.

לאחר ההקדמה הזו, ככל שהדבר ייראה מפתיע, אטען שלעניות דעתי הרמי"ם הנ"ל ענו נכון לשאלות התלמידים, ובדרך כלל הם באמת צודקים. אולם דומני כי הם לא עשו כן באופן הנכון והמועיל. להלן אנסה להביא שיחה טיפוסית שניהלתי עם נער כזה (ממש לפני כמה ימים), ואולי יוכלו כמה מחנכים להפיק ממנה תועלת. בדומה לדברי הרמח"ל בהקדמתו לספר 'מסילת ישרים', אני מודע לכך שהדברים פשוטים, אולם בכל זאת למיטב תחושתי יכולה להיות תועלת רבה בחידודם והבהרתם.[1]

אני ממליץ לקורא המעוניין לא להתייאש בשלבים שנראים בנאליים, ולהמשיך הלאה. לא דילגתי על שלבים אלה, כדי להציג דיאלוג 'מן החיים'.

דיאלוג: על כובעים ואנשים

הרב, יש לי שאלה שאולי אסור לשאול.

אין שאלות כאלה. הכל תלוי במוטיבציה. אם יש נקודה שמציקה לך באמת, רגשית או שכלית, אתה מחוייב לברר אותה. כמובן, אם המוטיבציה היא קנטרנית בעלמא, זה משהו אחר. אליהו הנביא אומר: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו'. זוהי אמירה נועזת מאד, ולענ"ד היא אינה רטוריקה בלבד. אליהו אומר לנביאי הבעל ולעם שאדם צריך לבחור בדרכו וללכת אחריה באופן עקבי, ולא לשבת על הגדר. רבקה שחשה בבעיטות של הילד שבבטנה ליד בית מדרש וליד בתי עבודה זרה, הולכת לדרוש את השם. היא מקבלת מענה שאלו שני ילדים, ולא אחד, וזה נראה לה מענה מספק. שוב, עדיף שני אנשים עם עמוד שדרה מאחד שפוסח על שתי הסעיפים. אם כן, בהחלט מוטל עליך לברר את מה שמציק לך.

מהו הבסיס לאמונה?

לא הבנתי את השאלה. לכל אחד יש בסיס משלו.

האם יש הוכחות עבורה?

עבור מה?

למשל, הוכחות לקיומו של אלוקים.[2]

מה בדבר ההוכחות 'מן התכנון' או 'מן המורכבות', כלומר מהעובדה שהעולם הוא מורכב ומתוכנן להפליא. האם זה לא מעיד על קיומו של בורא מאחוריו?

כן, זה ייתכן, ואולי אף סביר, אולם לא הכרחי. ייתכן שהעולם נוצר במקרה. אתה יודע, מפץ גדול, אבולוציה…

אם כן, השאלה היא למה אתה קורא 'הוכחה'?

לטיעון שיאלץ אותי בצורה מוחצת והכרחית להודות שיש אלוקים.

הגדרה זו עדיין לא מספקת. אני יכול לאלץ אותך לעשות כן בעינויים.

לא , אני מתכוין לאילוץ מחשבתי, אינטלקטואלי.

אילוץ כזה אינו אפשרי. אילוץ כזה יכול להיעשות רק באמצעות יסודות שכבר מצויים בתוכך. איך ניתן לשכנע מישהו להאמין במשהו שהוא לא מאמין בו? האם יש לך דוגמא למשהו שיש לו הוכחה במובן זה?

למשל, הגיאומטריה של המישור שאנו לומדים בלימודי התיכון. שם כל אחד צריך להודות שסכום הזוויות בכל משולש במישור הוא 180. הכל בנוי באופן מתמטי מדויק, ולכן משפטי הגיאומטריה הם דוגמא מופתית למשפטים הכרחיים ומוכחים.

ואם לא אקבל את הנחות היסוד של הגיאומטריה?

אי אפשר. הן בטוח נכונות.

מי אמר לך? אשאל אותך כעת שאלה דומה לזו ששאלת אותי, והפעם על הנחות היסוד של הגיאומטריה: מהו הבסיס לאמונה של כולנו באמיתותן של הנחות היסוד של הגיאומטריה?

אולי באמת אתה צודק. גם זה אינו אמת הכרחית. זו אמונה סובייקטיבית של כל בני האדם, אולי היא נובעת ממבנה מולד כלשהו בהכרתם…

מה דעתך שלך? מה היית חושב על מי שיבוא ויאמר לך ששני מקבילים נפגשים במקום כלשהו, או שבין שתי נקודות עובר יותר מישר אחד (או אולי אף לא אחד). האם באמת ובתמים אתה חושב שאלו שאלות פתוחות? נסה לבחון את דעתך בכנות.

לא, זה לא היה מתקבל על דעתי.

אם כן, מהו הבסיס לאמונתך הפנאטית באכסיומות של הגיאומטריה?

כנראה שאבתי אותן מהניסיון.

אולם שום ניסיון לא הלך עם קווים מקבילים עד אינסוף כדי לבחון האם הם לא נפגשים במקום כלשהו. אין גם שום ניסיון שמראה שאין יותר מקו ישר אחד שעובר בין שתי נקודות במישור (אמנם העובדה שקו אחד אכן עובר ביניהן, בהחלט כן נלמדת מן הניסיון).

בכל זאת, זה נראה מובן מאליו.

אם כן, בוא ונראה מה הדוגמא הזו אומרת על המושג 'הוכחה'. הוכחה היא הוצאת מסקנות מתוך אכסיומות (הנחות יסוד). מי שלא מקבל את האכסיומות, לא ייאלץ לקבל גם את המסקנה.

עד כאן זה ברור. רבים משתמשים בטיעון הזה כדי לערער על אמיתותן של הוכחות. אולם מטרתי כאן היא הפוכה: אני אשתמש בו כדי להבהיר את המושג הוכחה, ובכך דווקא לחזק אותו.

העוצמה של המושג הוכחה נובעת בדיוק מן העובדה שהוא לא מוסיף לי מאומה מעבר למה שמצוי בהנחות היסוד שלי. הוודאות שלי במסקנתן של הוכחות נובעת מכך שהן אינן אלא פירוט וניתוח של הנחות היסוד שאותן אני מקבל עוד לפני הדיון.

ניטול דוגמא להוכחה לוגית קלסית:

  1. הנחה כוללת: כל בני האדם הם בני תמותה.
  2. הנחה פרטית: סוקרטס הוא בן אדם.
  3. מסקנה (פרטית): סוקרטס הוא בן תמותה.

אם נתבונן בטיעון הזה נראה שהמסקנה שלו היתה חבויה כבר בהנחות עצמן. מי שיודע שכל בני האדם הם בני תמותה, יודע כבר במובלע שגם סוקרטס הוא בן תמותה. ההוכחה (במובנה הלוגי מתמטי) אינה אלא הבהרת מה שאני כבר יודע. היא לעולם לא תוכל להוסיף לי מאומה מעבר למה שאני כבר יודע (ושמצוי בהנחות). זוהי עוצמתה, שכן בדיוק בגלל זה היא בהכרח נכונה. אולם זו גם חולשתה. לא ניתן באמצעות הוכחה לוגית תקפה להגיע למסקנות חדשות, מעבר למה שידוע לנו כבר בתחילת התהליך. זה מה שקרוי אצל הפילוסופים 'ריקנותו של האנליטי'.

למעשה, אתה טוען שהנחת המבוקש היא הוכחה לוגית תקפה. מה עם אברהם והכובע? האם זו הוכחה תקפה?

בהחלט כן.

מה?…

אכן, זהי הוכחה לוגית תקפה. העובדה שהיא מניחה את המבוקש אינה מעוררת שום קושי מעבר לכל הוכחה לוגית אחרת. כפי שראינו, כל הוכחה מניחה את המבוקש. ללא הנחת המבוקש לא ניתן להגיע לוודאות של הוכחה. יותר מכך: הנחת המבוקש היא הקריטריון ללוגיות ולהכרחיות של ההוכחה.

אם כן, מה בכל זאת נראה מפוקפק בהוכחה של אברהם והכובע?

רק נקודה שולית. אברהם אבינו מיותר במהלך הטיעון. הוא אינו מוסיף מאומה. ניתן היה לבנות טיעון אחר שמגיע לאותה מסקנה, כך:

  1. כל יהודי שומר מסורת צריך ללכת עם כובע.
  2. אני יהודי שומר מסורת.
  3. לכן עליי ללכת עם כובע.

אברהם אבינו אינו מעלה ולא מוריד ביחס לתקפות הטיעון. זהו, לכל היותר, תעלול דמגוגי שנועד להגביר את מידת השכנוע של הטיעון. כאן זה כמובן גרוטסקי, אולם במקרים אחרים (בתעלולים מתוחכמים יותר) זה יכול לעבוד.

אולם כל זה אינו מוריד כי הוא זה מתקפותו של הטיעון. זהו טיעון תקף במובן הלוגי החמור, והמבנה שלו מקביל בדיוק לדוגמא הקנונית של טיעונים לוגיים שמובאת למעלה (לגבי סוקרטס). טיעון זה תקף בדיוק כמו הגיאומטריה של המישור, וכמו כל מערכת אכסיומטית-לוגית אחרת. הבעייה שאנו חשים בה היא רק העובדה שהוא מכיל שלב מיותר, וזה אינו פגם חשוב באמת בטיעון לוגי.

אם כן, הנחת המבוקש אינה פגם בטיעון לוגי. כפי שראינו, ניתן לומר יותר מכך: זוהי ההגדרה של טיעון לוגי. טיעון לוגי מוגדר כטיעון שמניח את המבוקש.

נקודה נוספת, שתהיה בעייתית רק בישיבות מודרניות (בישיבות הקלסיות בעייתיות זו לא רלוונטית) היא שאנו פשוט לא מקבלים את ההנחה הכוללת של הטיעון, הקובעת שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. אולם גם זה אינו פגם בטיעון אלא רק בסיס לחוסר הסכמה עם מסקנתו. תקפות לוגית של טיעון אינה תלויה באמיתותו של אף אחד ממרכיביו (לא ההנחות ולא המסקנה).

אם כן, הטיעון הלוגי אודות הכובע הוא טיעון תקף, שכן מסקנתו נגזרת מהנחותיו.

אם כך, לא ברור לי מדוע בכלל אנו צריכים את הלוגיקה. אם אנו יודעים את כל המסקנות כבר מראש, התהליך כולו מיותר.

זה לא נכון. לדוגמא, אין ילד בכיתה ח' שאינו מבין מעצמו ששני קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים, ושבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. ובכל זאת, אין אף ילד בכיתה ח' שיידע, בלי ללמוד גיאומטריה, שסכום הזוויות במשולש הוא 180. המשפט שסכום הזוויות במשולש הוא 180 בהחלט מצוי בתוך האכסיומות, שאם לא כן ההוכחה הגיאומטרית לא היתה תקפה (שכן במקרה זה היא לא היתה מניחה את המבוקש), אולם הוא חבוי בתוכן. לא תמיד אנו מודעים למה שמצוי בתוך הנחותינו, ולפעמים נדרש תחכום הגיוני רב כדי לחלץ זאת מתוכן.

אם כן, הלוגיקה בהחלט עוזרת לנו להבהיר את מה שאנו יודעים במובלע. זה אינו מיותר, שכן ללא הלוגיקה והמתמטיקה קשה לנו מאד לעשות זאת. לא תמיד הידיעות שלנו מחודדות ומובהרות לנו, ולא תמיד אנו מודעים להשלכותיהן ולמה שחבוי בתוכן. אולם בהחלט נכון שהלוגיקה לא יכולה להביא לידיעתנו את מה שלא היה מצוי בה זה מכבר.

טוב, אז הבנו מהי הוכחה. נחזור כעת לבעייה הראשונית: האם יש הוכחה שתאלץ כל אחד מאיתנו בהכרח להכיר בקיומו של אלוקים?

אכן, לאחר שהבנו את משמעותה ומהותה של הוכחה לוגית תקפה, נוכל לחזור ולדון בשאלת ההוכחות לקיומו של אלוקים.

לאור מה שלמדנו, ברור שהוכחה כזו, לכל היותר, רק תעזור למי שכבר מאמין להכיר בכך. היא תעזור לו לחדד את מה שכבר מצוי בתוכו, ולהבחין באמונה שמצויה בו זה מכבר. ברור שאם, באופן תיאורטי, ישנו מישהו שבאמת אינו מאמין (ולא רק אינו מודע לכך, כי זה חבוי אצלו עמוק מדי), לא נוכל להניע (='לאלץ אינטלקטואלית') אותו באמצעות הוכחה לוגית.

יש לשים לב לכך שאין כאן כל גריעותא, שכן כל הוכחה, בכל תחום שהוא, אינה חזקה יותר. ההוכחות לאמונה באלוקים אינן חלשות יותר מן ההוכחות הגיאומטריות. מי שהדבר מצוי בתוכו יוכל להשתמש בהן כדי לחדד לעצמו את האמונה, ומי שאיננו כזה, לא יוכל. בדיוק כמו בגיאומטריה.

אם כך, אחזור על שאלתי: האם ישנה דרך לעזור לי לחדד לעצמי את העובדה שאני כבר מאמין?

דומני שכן. אני מדגיש שזוהי דרך שנועדה לעזור לך עצמך לבחון האם אתה מאמין, ולא לשכנע אותך בקיומו של אלוקים. בדרך זו אתה תוכל לבחון את הנחותיך שלך, ולראות האם אתה מאמין. זה אינו עימות בינך לביני. אני אעזור לך לשאול את השאלות שיעזרו לך לבדוק את אמונותיך שלך. גם התייחסותך אמורה להיגזר מכך. תמיד תוכל לומר לי שאינך מקבל את הטיעון, ו'לנצח בויכוח'. אולם המטרה היא לבחון בכנות (כמו בדוגמת הגיאומטריה לעיל) במה אתה באמת מאמין, ולא לנצח או להפסיד בויכוח.

לדוגמא, יכול כל אחד לטעון שהוא אכן אינו מקבל את האכסיומות של הגיאומטריה, ו'לנצח בויכוח' על השאלה האם ישנה הוכחה לכך שסכום הזוויות במשולש הוא 180. לאדם כזה לא ניתן להוכיח את המשפט הגיאומטרי הנ"ל. אולם אם המטרה שלו היא לבחון במה הוא עצמו מאמין, ולא רק לנצח בויכוח, אזי עליו לבחון את אמונותיו שלו. עליו לפנות כלפי פנים, ולא להתווכח ולטעון טענות כמו 'אולי לא ואולי כן'. בבדיקה פנימית ברור שכל אחד מאיתנו מאמין באכסיומות הללו.

האם תוכל להדגים לי שאלות כאלו? שאלות שיוכלו לעזור לי לבחון את עמדותיי שלי.

בהחלט כן. אני אשתמש בטיפוס ההוכחה שהציג הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד טיילור (בספרו 'מטפיזיקה'), שם גם תודגם באופן חד ההבחנה בין שתי הגישות למושג ה'הוכחה' שפגשנו קודם.

אדם נוסע ברכבת לסקוטלנד. לאחר זמן הוא רואה על גבעה מחוץ לרכבת כתובת עשויה מאבנים: 'ברוכים הבאים לסקוטלנד'.

ההוכחה הקלסית (ההוכחה מן התכנון, או מן המורכבות) במצב כזה אומרת: לא ייתכן שמערכת כזו (מורכבת ותכליתית) נוצרה במקרה, ולכן ברור שיש מי שתכנן ובנה אותה.

כאן יבוא הספקן הצעיר ויאמר: מי אמר?! צורה כלשהי היתה צריכה להיווצר מכל האבנים. בכל העולם הצורות שנוצרו הן אקראיות, וכאן נוצרה צורה שנראית משמעותית. אולם בהחלט ייתכן שגם צורה זו נוצרה במקרה. תמיד ישנו סיכוי לכך שאבנים יסתדרו במהלך הזמן בצורה כלשהי. באופן עקרוני, כל הצורות (משמעותיות, ושאינן כאלו) הן שוות הסתברות.

על כך אפשר לענות: אמנם נכון. האפשרות הזו תיתכן. אולם היא לא סבירה. אם שתי האפשרויות אכן קיימות, כל אדם רציונלי היה מהמר על האפשרות של היווצרות מתוכננת.

כאן יכול מישהו נועז במיוחד לענות, אכן כן, אולם הנדון כאן הוא שאלת קיומו של אלוקים, שהיא עצמה אפשרות בלתי סבירה לחלוטין (לפחות על פי ניסיוני). לכן אני מעדיף את האפשרות שהעולם (כתובת האבנים) נוצר במקרה, על האפשרות הבלתי סבירה שישנו עצם בלתי מובן כזה שיצר אותה.

כאן מעלה טיילור את העוקץ המיוחד של ההוכחה שלו. למעשה, הוא הופך את כיוון ההתייחסות. במינוח שלמעלה היה עליו לשאול כעת את הספקן הצעיר, האם הוא באמת מאמין באפשרות הזו, או שהוא רק מצהיר עליה כאפשרות תיאורטית. יש לזכור שהמטרה שלו היא לבחון את עמדותיו שלו, ולא לנצח בויכוח. כפירה באכסיומות סבירות היא אפשרות שקיימת תמיד בפני עקשנים, כדי לדחות טיעוני נגד ולנצח בויכוחים.

אולם טיילור מתמודד עם טענה זו באופן אלגנטי הרבה יותר. הוא למעשה מקבל, לצורך הדיון, את האפשרות שכתובת האבנים אכן נוצרה במקרה. לא ניתן לשלול באופן קטגורי את האפשרות התיאורטית שהאבנים התגלגלו מיליארדי שנים, ויצרו כתובת כזו. אולם, הוא טוען, יש לשים לב לכך שכאשר אנו רואים כתובת כזו, פתוחות בפנינו אך ורק שתי אפשרויות:

  1. לקבל אותה כאמיתית, כלומר ככתובת שסודרה על ידי גורם אמין כלשהו, ולהתחיל להתכונן לירידה מהרכבת.
  2. להניח שהיא נוצרה במקרה. במקרה כזה אין כל סיבה להתכונן לירידה מהרכבת, ועלינו להמתין להודעה מוסמכת.

תיאורטית, ישנה גם אפשרות שלישית:

  1. להניח שהכתובת נוצרה במקרה, ובכל זאת להתכונן לירידה מהרכבת.

אפשרות זו היא כמובן תיאורטית בלבד. מי שמניח שהכתובת נוצרה במקרה, לא יכול להסיק ממנה מאומה. במצב כזה תהיה זו שטות גמורה להתחיל לארוז את החפצים. אין לאותו אדם כל אינדיקציה לכך שהוא אכן מצוי בשערי סקוטלנד.

יש לשים לב לכך שאין כאן טענה כנגד הסבירות של ההנחה שהכתובת נוצרה במקרה. אנו מוכנים לקבל את הטענה הזו. אולם ברור שמי שמניח כך, יצטרך לנהוג באופן עקבי עם הנחותיו. כלומר הטענה היא הפוכה: אם הוא מתחיל לארוז את חפציו, אות הוא שהוא מניח שהכתובת לא נוצרה במקרה אלא בכוונת מכוון.

הנמשל, על פי טיילור, הוא החושים שלנו. ניטול, כדוגמא, את חוש הראייה. מערכת הראייה שלנו היא מערכת מורכבת להפליא. היא תלויה בדיוק של פרמטרים רבים, שתלויים זה בזה. גם כאן נוצרות שתי אפשרויות:

  1. להניח שמערכת זו נוצרה בכוונת מכוון, ולכן היא מאפשרת לנו להכיר את העולם באופן שתואם למציאות עצמה.
  2. להניח שהמערכת נוצרה באופן מקרי, בתהליך אקראי. במקרה כזה ברור שאין לנו כל יסוד להניח שהראיה משקפת באופן כלשהו את המציאות. מדוע להניח שקרה מקרה בלתי סביר שכזה?

אולם, עובדה היא שכל בני האדם מניחים שמערכת הראייה אכן משקפת נכונה את העולם עצמו. במונחי הדוגמא הנ"ל, הם מתכוננים לירידה מהרכבת. אולם אם כך, זה עצמו מעיד שהם מאמינים בכך שמערכת הראיה (או כתובת האבנים) לא נוצרה במקרה.

יש לשים לב לכך שהטענה כאן אינה אומרת שהמורכבות של מערכת הראייה מעידה על מתכנן או יוצר, ושלא סביר שהיא נוצרה במקרה. עקרונית, ייתכן שהיא נוצרה במקרה. מוקד הטיעון הוא שלנו אין כל דרך לדעת זאת. אם אכן מישהו מניח היווצרות אקראית של מערכת הראיה, שזו עמדה לגיטימית בדיון כאן, אין לו כל הצדקה להמשיך ולתת אמון במערכת זו.

מזווית אחרת: עקרונית, ייתכן שהיווצרות מקרית תשמור על התאמה בין התמונה בהכרתנו לבין העולם עצמו, אולם לשם כך עלינו לדעת שאכן נוצרה התאמה כזו. כאן אין לנו אינדיקציה אחרת פרט למה שעינינו מורות לנו. אולם זה עצמו מה שמוטל כאן בספק. אם היה מגיע אליהו הנביא ואומר שעינינו אכן משקפות את המציאות, אין בכך בעייה. אולם הוא לא אמר לנו זאת מעולם. אנו מניחים זאת כמובן מאליו. אם כן, נוכחנו לדעת שחבויה בנו אמונה סמויה שישנו גורם שיצר את המערכת הזו, מתוך התאמה לעולם עצמו. הדבר מקביל בדיוק לנוסע ברכבת, בדוגמא של טיילור.[3]

[כדאי לקורא לעצור כאן רגע, ולוודא שהוא מבין היטב את מוקד הטיעון. רבים ששמעו זאת ממני, גילו לאחר מכן כמה אי-הבנות יסודיות של הטיעון הזה. הוא בהחלט אינו שקול לטיעון מן המורכבות או מן התכנון (שמבוסס על ההנחה שדבר מורכב לא נוצר במקרה). זו נקודה עדינה ומבלבלת.]

בטיעון זה לא הוכחנו מאומה למי שלא מאמין. רק עזרנו לאדם שאמונתו היתה מובלעת, לשאול את עצמו את השאלות שיכוונו אותו. עליו לשאול את עצמו (ולא ליצור מצב בו אנחנו שואלים אותו) האם אתה נותן אמון במערכת הראייה שלך? ומה בדבר מערכות החושים האחרות? ומה עם הנחות היסוד ההגיוניות-שכליות (שני קווים מקבילים לא נפגשים…)?

כאן יכול הספקן לענות שהוא אכן אינו נותן אמון. במצב כזה הוא אכן ניצח בויכוח (כמובן, אין כוונתי שהוא הוכיח שאין אלוקים, אלא רק לכך שלא הוכיחו לו שהוא ישנו). במצב כזה אכן לא הוכח מאומה. זהו שיקוף של העובדה שלא ניתן להוכיח את קיומו של אלוקים למי שבאמת אינו מאמין בו. אולם אם בהתבוננות כלפי פנים הוא יהיה ישר עם עצמו, הוא ימצא בתוך נפשו את התפיסה הפשוטה שמי שיכפור במראה העיניים ובהנחות היסוד המקובלות דורש אשפוז (פיזי או נפשי).

חשוב להבין כאן נקודה מהותית, שמאפיינת את הספקנים באשר הם. בדרך כלל כל אדם נותן אמון בחושיו, ובהנחות היסוד השכליות הרווחות. גם הספקן בדרך כלל אינו שונה משאר בני האדם בעניין זה. המצב הספקני נוצר כאשר הוא מנסה לתת לעצמו דין וחשבון על הטעמים לאמון זה.

ואמנם אין לנו כל טעמים הגיוניים מובחנים לכך. מנין לנו שהחושים אכן משקפים נכונה את העולם? מנין לנו שהנחות היסוד ההגיוניות שלנו תואמות למציאות כשלעצמה? בפילוסופיה המודרנית נשפכו ימים של דיו, ללא כל הצלחה, בכדי לענות על שאלות יסוד אלו (ראה סקירה מקיפה בספרו של הוגו ברגמן 'מבוא לתורת ההכרה' בפרק ט'. ולעומת זאת את המבוא לספרו 'הוגי הדור'). התחכום בגישתו של טיילור הוא שהוא כלל לא מחפש תשובה לשאלות אלו. הוא מניח את האמון הזה, ומחפש את ההנחות שמונחות במובלע בבסיסו. הוא פונה כלפי פנים, ולא כלפי חוץ.

כאמור, טיעון זה אינו נותן מענה לשאלות בלתי פתורות אלו. דומני שאין כל מענה הגיוני לכך. אולם דבר אחד עולה מהטיעון הזה בבירור: אם אנו אכן נותנים אמון (מוצדק או לא מוצדק) במערכות הללו, אנו אנשים מאמינים (במובן כלשהו).

אם כן, טיעון זה לא יכול להוכיח לאף אחד שיש אלוקים. הוא רק יכול לעזור לו לגלות את האמונה הזו שמצויה כבר בלבו. למיטב הבנתי, אמונה זו מצויה בלבו של כל אחד, ועל כן בחינה כנה אמורה להניב את הפירות הראויים. תפקידנו הוא לגרום לבחינה כנה ואמיתית (ולמנוע בכל מחיר את המצב של ויכוח בינינו לבין הנער הספקן, שבו השאלה היא מי ינצח).

סיכום: בחזרה למבוא

כאן אנו חוזרים לתשובותיהם של המחנכים שתיארתי למעלה. מתברר שהתשובות שלהם אכן נכונות. בדרך כלל ישנה אצל הנער אמונה, אולם הוא מאלץ את עצמו להטיל בה ספק, שכן אין לו ביסוס לוגי עבורה. הנער (כמו מבוגרים רבים בזמננו) משוכנע שכדי להיות רציונלי עליו ללכת אחרי הוכחות שכליות, ולזנוח 'תחושות בטן' סובייקטיביות, על אף שאלו, כאמור, קיימות גם אצלו כמו אצל כל אחד.

המחנכים הללו צודקים גם בטענתם שהוא אכן לא יכול למצוא את מה שהוא מחפש. גם בזה ששאלותיו הן 'תשובות', לפחות במובן מסויים. יותר מכך, באמת 'אסור לשאול' את השאלות הללו. כפי שראינו, זה לא איסור דתי, אלא איסור לוגי. אין להן 'תשובה' (במובן הנאיבי של המונח הזה) במישור הלוגי, וכך גם לא לאף שאלה אחרת (כולל שאלות במתמטיקה). את ההבחנה הזו עלינו להבהיר היטב לבן שיחנו הספקן.

כפי שראינו, לשם כך יש להסב את תשומת ליבו לכך שהמונח 'ביסוס לוגי' אינו מובן לו בצורה מלאה. במונחים המקובלים, הברירות הטבעית שיש לכל אחד היא הביסוס הלוגי הגבוה ביותר האפשרי. גם הגיאומטריה מבוססת על אותה תחושת וודאות ('אוידנציה', במינוח קרטזיאני). האמונה באלוקים ניתנת לביסוס לא פחות מאשר משפטי הגיאומטריה (כמובן, למי שבאופן מובלע כבר מאמין בה).

גם כאן אין לנו כל מניעה להניח את המבוקש. האם רק בגיאומטריה מותר לעשות כן? 'תחושות הבטן' שמלוות אותו, הן אשר מבססות את האמון שלו בגיאומטריה. האם גם בזה הוא מטיל ספק אמיתי? כנראה שאלו לא תחושות בטן, אלא תחושות שיש להן התאמה למציאות. אלו כלים להכרה ולהבנה של המציאות. זוהי אינטואיציה שכלית, ולא רגש סובייקטיבי. התאמה זו עצמה, בין האינטואיציה לבין העולם, מהווה את ה'הוכחה' לקיומו של גורם מתאם. אנו יכולים להשתמש בקיומו של מנגנון ההוכחה עצמו כהוכחה.

זוהי הדגמה לחשיבותו ומשמעותו של המהפך בדיונים מסוג זה, כשפונים מהכיוון של הוכחה 'מאלצת' על בסיס אכסיומות (במינוח בספרי: 'הוכחה פילוסופית'), לכיוון של בירור פנימי של אמונות שחבויות כבר באכסיומות (בספרי: 'הוכחה תיאולוגית'). אנו לא מאלצים אף אחד, אלא רק עוזרים לו להבין את עצמו. אנו לא מקדמים אינטרס שלנו, אלא עוזרים לו במגמות שלו עצמו, להבין את מה שהוא עצמו מאמין בו.

בדוק ומנוסה.

[1] הדברים המובאים כאן הם אחד ממוקדי הטיעון בספרי 'שתי עגלות וכדור פורח', אלא ששם השלד הזה עמוס במעטפת 'כבדה', והוא פחות נגיש למי שמעוניין בנקודה זו בלבד. כמה מחנכים אמרו לי שסוגי הטיעון הללו עזרו להם מאד בבעיות חינוכיות, ולכן מצאתי לנכון לכתוב את המאמר הזה.

[2] מכיון שענייני כאן רק בהדגמה, לא אבחין בין אלוקים פילוסופי לאלוקים דתי. במאמר מוסגר אפנה את הקורא להארה 25 בספרי, שם אני עומד על הקשר בין שתי השאלות. ישנו קשר כזה, ואין כאן המקום.

[3] ניתן להעלות כמה הסתייגויות להוכחה זו, ואין כאן המקום לדון בכולן. כאן ברצוני רק להדגים את המתודה. למעשה, למיטב הבנתי ההוכחה היא תקפה. היא נבחנה בהרצאה מול סטודנטים שנה ג' לפילוסופיה באוני' ת"א, ונמצאה ללא פגם. ליתר פירוט והרחבה והכללה רבה, ראה בספרי 'שתי עגלות וכדור פורח' בכלל, ובעיקר בהארות 21 ו25-.

33 תגובות

  1. איתן
    שלום הרב.
    בקשר למאמר (המרתק אגב) "בשבח הנחת המבוקש" שמופיע גם בנספח א"מהי הוכחה" בספר "אלוהים משחק בקוביות " הרב חוזר על הטענה שעל אקסיומות תמיד אפשר לערער . הרב כותב " מה יקרה אם לא אקבל את הנחות היסוד של הגיאומטריה "?
    א. רציתי להבין טוב יותר איך ניתן לא לקבל את האקסיומות האלו..הן לא מוכחות מדעית ? אפשר באמת לוגית לטעון שקווים מקבילים יפגשו מתישהו ?
    והאם בעצם באופן סמוי (או לא ככ סמוי )הרב מנסה להגיד בין השורות שכמו שמגוחך ולא הגיוני ככ להגיד שיכול להיות שקווים מקבילים מתישהו יפגשו ,כך מגוחך לטעון שאין בורא לעולם ? (מעצם ההשוואה שהרב עורך בין 2 הדוגמאות)
    ב. איפה נכנס הפן האמוני פה ? הבנתי שהוכחה היא הנחת המבוקש. האם האמונה היא להאמין במבוקש,באקסיומה ? האם אפשר להתווכח על זה ולגרום לאנשים להאמין באקסיומה ?
    תודה רבה ושבת שלום .
    איתן.
    6 months ago

    מיכי
    שלום איתן.
    א. אקסיומות אף פעם לא מוכחות מדעית, ולו רק מפני שאין דבר כזה הוכחה מדעית. יש אישוש מדעי. האקסיומות נראות לנו מובנות מאליהן, אבל אין לנו הוכחה עבורן שאם לא כן לא היו אלה אקסיומות. לוגי תאפשר לטעון שמקבילים ייפגשו, וזה אפילו נטען בפועל בגיאומטריה לא אוקלידית. אלא שזה מתאר מרחב שונה מהמרחב שמוכר לנו. במרחב הישר אי אפשר לומר זאת.
    לגבי האמונה, אני לא בהכרח מתכוין להשוואה כמותית. מה שהתכוונתי לומר הוא שיש אמונות שאנחנו מקבלים כי הן נראות לנו סבירות, בלי כל הוכחה. כמו אקסיומות. לא כולן בהכרח באותה רמת תוקף. יש הנחות שאין לי הוכחה עבורן ונראות לי נכונות ברמה של 80% ויש שנראות לי נכונות ב-60%. ההשוואה בין אמונה לאקסיומות בגיאומטריה לא עוסקת ברמת הוודאות אלא רק באי הנחיצות להוכחה. מבחינת רמת הוודאות האקסיומות בגיאומטריה נראות לי אישית יותר חזקות.
    ב. אמונה היא הכושר שלנו להבחין באקסיומותו לדעת שהן נכונות בלי הוכחה. אפשר להתווכח על זה ואף לשכנע או להשתכנע, והכלי לעשות זאת הוא רטוריקה ולא לוגיקה. כתבתי על כך בספרי אמת ולא יציב.
    6 months ago

    איתן
    "אקסיומות אף פעם לא מוכחות מדעית, ולו רק מפני שאין דבר כזה הוכחה מדעית. יש אישוש מדעי. האקסיומות נראות לנו מובנות מאליהן, אבל אין לנו הוכחה עבורן שאם לא כן לא היו אלה אקסיומות. לוגי תאפשר לטעון שמקבילים ייפגשו, וזה אפילו נטען בפועל בגיאומטריה לא אוקלידית. אלא שזה מתאר מרחב שונה מהמרחב שמוכר לנו. במרחב הישר אי אפשר לומר זאת. " כך הרב השיב לי (לא ראיתי את זה פה לכן אני מצטט).
    סליחה שאולי אני חוזר על השאלה אבל אני עדיין לא מבין מספיק למה הרב מתכוון. מה הכוונה שאין דבר כזה הוכחה מדעית ויש אישוש מדעי ? למה הרב מחלק בין הוכחה לאקסיומה וטוען שאם האקסיומה הייתה מוכחת היא לא הייתה אקסיומה ? כביכול נראה הפוך,היא אקסיומה מפני שאין עליה עוררין ושהיא מוכחת ,לא ?
    אם במרחב הישר לא ניתן להגיד את זה , משמעות הדבר היא שזה מוכח ?
    אשמח לקבל דוגמא לאקסיומה בגיאומטריה שאפשר לערער עליה לוגית.(ואם נערער עליה-כל הנגזרות שלה-כמו קווים מקבילים, 180 מעלות במשולש , ג"כ לא יהיו נכונות,או לפחות לא בהכרח נכונות)
    יש לרב עוד דוגמאות (לא גיאומטריה ) לדברים שהם נראים לנו כמוכחים וברורים לחלוטין ,אבל אפשר לערער על היסוד שעליהם הם מושתתים ?
    הרב הביא את הדוגמא שכל בני האדם הם בני תמותה ,סוקרטס הוא בן אדם והמסקנה היא סוקרטס הוא בן תמותה . ניתן באמת לערער על העובדה שבני אדם הם בני תמותה ?
    תודה רבה.!
    6 months ago

    מיכי
    האם יש לך הוכחה לכך שבין שתי נקודות עובר רק ישר אחד? זה מובן מאליו, אבל לא מוכח. אתה לא רואה הבדל בין מובן מאליו למוכח?
    הנה הדוגמה: בין שתי נקודות עוברים כמה קווים ישרים. יש גיאומטריות עקביות לגמרי שלא מניחות את זה.
    דוגמאות נוספות: עקרון הסיבתיות (שלכל דבר יש סיבה). שבני האדם כום בני תמותה. למה אי אפשר לערער על זה? זה נראה נכון, אבל כאן זה רחוק מלהיות וודאי כמו האקסיומה בגיאומטריה. אליהו הנביא למשל עלה לשמים ולא מת. וכך גם חנוך.
    6 months ago

  2. יהלי שפי
    צר לי על הבלבול של הרב בין אקסיומות לבין היקשים לוגיים. הדוגמאות כוללות הנחה אקסיומטית ולכן לא נדרשים מעבר לה היקשים לוגיים. די בדוגמה הבסיסית של היקש לוגי: אם A שווה ל-B וכן B שווה ל- C אזי A שווה ל-C, כדי להדגים היקש שאין בו הנחה אקסיומטית.
    ולאיתן. אם לא תקבל את הכל האקסיומות של גיאומטרית המישור תוכל לקבל גיאומטריה של מרחבים עקומים בהם לא מתקיימות חלק מן האקסיומות. גיאומטריה זו פותחה על ידי מתמטיקאים לפני שנים רבות ושימשה את איינשטיין בתאור הכוחות הפועלים ביקום (שהוא מרחב עקום).
    5 months ago

    מיכי
    שלום יהלי.
    עכשיו הצלחת לבלבל אותי באמת (כי דומני שבדבריי אין שום בלבול, ואולי זה גופא הבלבול שלי). לכן אשמח אם תבהיר יותר את מקור הצער שלך (=מה שמיצר לך), ואולי אוכל להקל עליך בצורה כלשהי. קשה לראות אדם שרוי בצער ולהישאר בחוסר מעש.

    לעומת זאת, דומני שבדבריך חל בלבול מושגי. עליך להבחין בין הטיעון הבא, שהוא היסק לוגי:
    הנחה א: A=B
    הנחה ב: B=C
    מסקנה: A=C
    לבין טענה (ולא טיעון) שאינה היסק בשום צורה: אם A=B וגם B=C אז A=C.
    כאן אין הנחות וגם לא מסקנה אלא רק גרירה לוגית של הסיפא (ה"אז") מהרישא (ה"אם").
    הטיעון הראשון מסיק מסקנות משתי הנחות, ובמקרה זה מדובר בטיעון תקף. לעומת זאת, הטענה לא מסיקה מאומה ממאומה (יען כי זוהי טענה ולא טיעון), אמנם מדובר בטאוטולוגיה (ערך האמת שלה הוא "אמיתית" תמיד).

    בקיצור, אין היסק שאינו מבוסס על הנחות. היסק מעצם היותו כזה הוא גזירה של מסקנה מהנחות. לכן בעוניי כי רב לא הבנתי את דבריך.
    שתי עמימויות מושגיות שהתעוררו אצלי למקרא דבריך, ואולי בהן נעוץ חוסר ההבנה שלי:
    א. אתה משתמש במונח "היקש". האם כוונתך להיסק (=טיעון) או לטענה? אני מניח שלהיסק, אבל אז איני רואה כיצד ניתן לדבר על היסק בלי הנחות.
    דקרט ניסה לעשות תעלול כזה בקוגיטו שלו, ואנסלם בראיה האונטולוגית. אבל מקובל לחשוב שאין היסק בלי הנחות.
    ב. ואולי לא הבנתי מהי המשמעות של הביטוי "הנחה אקסיומטית" בו השתמשת. לחלופין, אולי תוכל לבאר לי מהי "הנחה לא אקסיומטית"?
    5 months ago

    מיכי
    ואולי עוד הערה, והפעם לא על לוגיקה אלא על פיסיקה. גיאומטריות לא אוקלידיות לא משמשות לתיאור כוחות שפועלים ביקום, אלא לתיאור התנהלות העולם בלי כוחות. הגיאומטריה העקומה היא תחליף לכוח הגרביטציה. ועדיין יש לדעת שההנחות של הגיאומטריות הללו היו שרירותיות או היפותטיות מבחינת המתמטיקאים (מניחים אותם ובודקים מה יוצא), ואילו מבחינת הפיסיקאים אלו טענות עובדה. הגיאומטריה עוסקת ב"אם X אז Y" (ולא איכפת לה האם X או Y נכונים או לא), והפיסיקה עוסקת ב-X וב-Y עצמם. כאן חזרנו לתגובתי הקודמת לדבריך.
    5 months ago

  3. יהלי שפי
    תודה על ההתייחסות.
    בעניין הפיסיקה: גיאומטריות לא אוקלידיות משמשות לחקר חוקים השולטים במרחבים עקומים אבל בפיסיקה, בתורת היחסות הכללית של איינשטיין, הם מתארים השפעה של עצמים על מרחבים עקומים והשפעה של המרחבים העקומים על התנהגות העצמים. הכוח הבסיסי, האגף השמאלי של המשוואה, הינו הכח שמפעיל עצם על המרחב וקובע את מידת העיקום שלו.
    בעניין הלוגיקה: היקש לוגי אינו בהכרח היסק מתוך הנחות ויכול שיהיה היקש מתוך עובדות. העובדה ש: A=B ו- B=C מולידה את המסקנה. נכון שזו אותה תוצאה שהיינו מקבלים אם היינו מניחים את קיומם של הנתונים שהובילו אותנו למסקנה, אבל הדיון של הרב תלוי בעובדות. השלט של סקוטלנד בדיון הוא עובדה ולא הנחה, אחרת טענתו של טיילור מאבדת חלק מכוחה (במתמטיקה אנו מניחים כי הנחות מסוימות הן עובדות – הנחות אקסיומטיות ולא תיאורטיות). אנו מגיעים למסקנה לגבי סכום הזוויות של משולש במישור כי קווים מקבילים אינם נפגשים ולא אם הם אינם נפגשים. הבעיה היא בשאלה מה היא עובדה. הטכניקה של הסתמכות על חושינו שמציעה הרב מביאה למסקנות שגויות. כך למשל עובדה היא שקיימת תנועה יחסית בין כדור הארץ לבין השמש אבל מראה עיננו הוביל מאות ואלפי שנים את חכמי העולם וחכמי היהדות לחשוב כי השמש והירח נעים סביב כדור הארץ, מסקנה הנכונה חלקית, לגבי הירח בלבד, וגם זו תנועה של שני הגופים, בשני המקרים סביב מרכז הכובד המשותף ולא אחד סביב השני.
    ועוד מעט. המסקנה מהשלט של סקוטלנד או ממציאת שעון במדבר (בדוגמה ידועה אחרת) הינה מסקנה תלוית זמן ומקום. ההולך במדבר בימינו יודע ומכיר כי השעון הינו תוצאת תכנון (אנושי) אבל אברהם אבינו היה רואה בכך נס אלוהי. כך כל מה שאינו ידוע או מובן בעיתו מיוחס לאלוהים והוא יהיה קיים תמיד כי הגדלת תחום הידוע רק פותחת אי ידיעות נוספות שלא הכרנו קודם לכן.
    5 months ago

    מיכי
    בעניין הפיסיקה איננו מסכימים, אבל אין טעם לנהל את זה כאן.
    בעניין הלוגיקה לא הבנתי את דבריך. הנחות ועובדות היינו הך הן בעיניי. יש הנחות שמבוססות על תצפית (ואתה מניח במובלע שהיא משקפת את המציאות) ויש הנחות ממקורות אחרים. במובן הלוגי יש להן אותו מעמד. אינטואיציה שעליה מתבסס ההיסק אל המסקנה.
    ברור שהשלט על סקוטלנד הוא עובדה. היכן נאמר אחרת?
    כשאתה מניח שהנחה כלשהי היא עובדה, מדוע זו לא הנחה ככל הנחה אחרת? לא הבנתי את החילוק הזה.

    המסקנה לגבי סכום הזוויות מבוססת על הנחה לגבי קווים מקבילים במישור (שאינם נפגשים). איך אתה יודע שהם לא נפגשים? כי אתה מניח זאת. על סמך מה? זו הנחה ככל הנחה אחרת, ולא משנה עד כמה אתה משוכנע שהיא נכונה. אחרים משוכנעים שעובדות שהם צופים בהן הן נכונות בדיוק באותה מידה. איני רואה שום הבדל עקרוני.

    אם אינך מסתמך על החושים אתה יכול לזרוק את כל מה שאתה יודע על העולם מא' ועד ת'. לא נשאר דבר. אין זה אומר שהחושים לא יכולים להטעות. בוודאי שכן. היכן אמרתי שלא? אבל מדוע אפשרות הטעות מובילה לדעתך לזניחת האמון בחושים? יש לך מקור מידע אחר?

    לגבי טענתך על המסקנות התלויות בזמן ומקום, אני חולק עליך. הסברתי זאת בספרי אלוהים משחק בקוביות. 1. אין כאן את בעיית אלוהי הפערים (כי מדובר בפער מהותי ולא זמני). 2. גם לגבי השעון המסקנה היא שאדם יצר אותו והוא לא נוצר לבד. בדיוק אותו דבר לגבי העולם המסקנה היא שהיה מי שיצר אותו והוא לא נוצר לבד. אין שום הבדל (לגבי השפעת הניסיון שלנו שלפיו שעונים נוצרים על ידי אנשים, ראה בנספח האחרון בספר אלוהים משחק בקוביות). ראה על כל זה גם במחברת השלישית באתר.
    5 months ago

  4. יהלי שפי
    ושוב תודה על ההתייחסות.
    ההבדל בין הנחות ועובדות הוא, לעניות דעתי, שעובדות הן קבוצה חלקית של הנחות, אלה הניתנות לסתירה (משהו דומה לעקרון ההפרכה). הנחות אחרות אינן ניתנות לסתירה מאחר שעניינן תיאורטי. עניין התפישה החושית אינו שייך כאן.
    שלחת אותי לנספח האחרון בספרך וחזרתי לקרוא בו. דומה כי הוא מוכיח דווקא את טענתי על מסקנות התלויות זמן ומקום. העובדה שבזמן מסוים אין בידינו ראיה בדרך "העמדה על המוכר" אינה יכולה להביא למסקנה שאין לה שום תימוכין אלא להודאה בבורות. ברור שהעמדה על המוכר היא תלוית מה מוכר וזו שאלה של מקום ושל זמן.
    הצורך הברור, אך הבלתי נדרש, להסבר של מה שלא ידוע בהסברים בעלמא מזיק לפי שאין יותר צורך לנסות לחפש הסברים אחרים, כאלה העומדים באמות מידה שאנו דורשים מהסברים. המילה אלוהים היא הסבר טוב כמו לומר איני יודע אבל סביב אי ידיעה זו צמחה מערכת יחסים מוזרה בין בני אדם לאי הידיעה שלה קראנו אלוהים. מערכת שנקראת דת. אין בזה בקורת או הסכמה על על מערכות אלה, ודאי לא לגבי זו הקרובה לליבי.
    5 months ago

    מיכי
    שלום יהלי.
    עובדות ניתנות לסתירה בדיוק כמו כל הנחה אחרת. האישוש והסתירה של עובדות מבוססים על תצפיות, ועליך להניח שתצפית היא מדד מכריע. זו עצמה הנחה שלא ניתנת לסתירה. יתר על כן, לא נכון שכל עובדה ניתנת לסתירה. יתר על כן, גם אם נאמין לגמרי לתצפיות שלנו, הטענה "יש מיליון תולעים באדמת חיפה" היא טענת עובדה. כעת לך תצפה ותפריך אותה. הזיהוי בין עובדה להינתנות להפרכה תצפיתית הוא טעות פוזיטיביסטית. לכן אני שב וטוען שכל ההנחות לסוגיהן מבוססות על תיאוריות שלא ניתנות להפרכה תצפיתית.
    בנספח הנ"ל לספרי רק דיברתי על העמדה על המוכר והלא מוכר. לא עסקתי שם בשאלה שדוקינס מכנה "ההסבר הסופי", כלומר האם יש פער שלא ניתן לגישור מדעי. כפי שכתבתי לך, את זה הסברתי בספר (וגם במחברת השלישית כאן). אני לגמרי מסכים לטענה על אלוהי הפערים שהעלית כאן ואף כתבתי זאת לא פעם. ובכל זאת, כפי שהסברתי כאן לא מדובר על פער שאמור להיסגר מדעית. במקרה זה קיומו של אלוהים אינו תוצאה של עצלות מחשבתית גרידא.
    דבריך דומים עליי למי שרואה עקבות בחול ואומר שכנראה עבר כאן מישהו, ואתה תאמר לו שהוא קורא לאי הידיעה שלו "מישהו". זו טעות. הוא רק קובע שעבר כאן מישהו, ושמו של המישהו לא ממש חשוב וגם לא ידיעות נוספות עליו (פרט לכך הוא קיים ועבר כאן). כעת תוכל לנסות ולחקור מה טיבו של אותו מישהו, אבל זה רק בגלל שהגעת למסקנה שהוא קיים, כלומר שהיה שם מישהו. טענת הקיום אינה תחליף למחקר מדעי, אלא להיפך: היא מהווה בסיס למחקר.
    כך גם לגבי העולם וחוקיו. הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי טוען שהמורכבות שלהם והמבנה המיוחד שלהם אומרים שהיה מישהו/משהו שיצר אותם (זה פער שלא ניתן לגישור מדעי, כי מדע עובד רק במסגרת החוקים והשאלה היסודית היא על החוקים עצמם. אחרי שסיימת את כל המחקר המדעי והגעת לחוקי השדה המאוחד, כעת אתה שואל מי יצר אותם. זה לא עניין למחקר מדעי). האם קוראים לו אלוהים או מוישהלה זה לא ממש חשוב, ואני לא טוען על כך מאומה. אם תרצה, עלה לתורה ושנה את שמו. הוא הדין ביחס למידע עובדתי לגביו. האם הוא שחור או חום, זכר או נקבה, טוב או רע, אין לי מושג ולא טענתי מאומה לגבי זה. אין לנו ידיעה לגבי מיהו ומה טיבו, אבל לא נכון שאנחנו מנסים לכסות את אי הידיעה הזה במתן שם. זו שטות. קבענו את קיומו של משהו, ואכן אנחנו לא יודעים עליו הרבה (פרט לכך שהוא יצר את העולם). כעת ניתן להתחיל במחקר כדי לברר מה טיבו ולצבור את המידע הרלוונטי, בדיוק כמו העקבות בחול. זה כל מה שטוענים הטיעונים הקוסמולוגי והפיסיקו-תיאולוגי, ויפה טענו.
    הפרטים שידועים לגביו (בעיניי זה בעירבון מאד מוגבל) הם תוצאה של המסורת. זו נותנת לנו פרטים, אבל האמון בהם מבוסס על האמונה שהיה מגע איתו בהר סיני. אתה יכול לקבל או לא לקבל את זה, אבל אתה טועה כשאתה אומר שקוראים לאי הידיעה בשם וגוזרים ממנה מידע. זה פשוט לא נכון. הפרטים הללו אינם תוצאה של אי הידיעה, ואף אחד לא מקבל אותם בגלל אי הידיעה. מקובלים אותם כי חושבים שהמסורת אמינה. כאמור, גם אם לא תסכים, לשיטתם זה ודאי המצב מבחינתם. לכן טענתך/ביקורתך על חיפוי של אי הידיעה, טענה נפוצה מאד בחוגים אתיאיסטיים, פשוט לא נכונה.
    5 months ago

  5. יהלי שפי
    אם יורשה לי הרי עוד התייחסות אחת.
    משל העקבות בחול הוא דוגמה טובה בעיני לטענתי לגבי הנמשל. תשובה מקובלת לעקבות בחול היא חייזרים (ראה קווי נסקה). השערה המקבלת אישוש מצד תופעות דומות במקומות אחרים על פני כדור הארץ. כמות המאמינים בתאוריה זו גדולה להפליא ורבים מחסידיה גם מעידים על חוויות גשמיות עם חייזרים (שלא לדבר על פקקי התנועה של הצלחות המעופפות מעל ראשיהם). שתי תשובות אלה חייזרים או אלוהים שונות מעצם הידיעה שמישהו אכן עבר בחול וניסיון "לעלות על עקבותיו". מרגע שניתנו תשובות כמו אלוהים או חייזרים נסתיימה אי הידיעה בתשובות שאינן מאפשרות מחקר אמיתי לפי שהתכונות המיוחסות להתשובות אינן ברות חקר, כמעט מתוך הגדרה. הן הנחת המבוקש של מי שהאמין בתשובות אלה הרבה לפני שראה עקבות בחול (כמשל ליקום). אין אלה אלא פתרון לפחד הבסיסי מפני אי הידיעה ונועדו להרגיע את הנפש של מי שנפשו אינה רגועה מקיומה של אי ידיעה או פוגעות בסמכותם של אלה שיודעים הכל (ראה הדיון שלך על כתות באתר). אלה תשובות שאינן ניתנות להפרכה ובזה כוחן וחולשתן.
    נתקלתי באתר זה בדרך מקרה כשחיפשתי תשובות לשאלה שאינה קשורה כלל לנושא. ממאמר זה עברתי לקרוא את האתר כולו. אני מבקש לחזק את ידיך במלאכה. מעט מאד הם המקומות בבליל האינפורמציה והלעז בהם נתקלתי ברמה כזו של דיון וכתיבה.

    5 months ago

    מיכי
    יהלי שלום.
    אני לא מסכים. ושוב זה חוזר לאותה הבחנה בין שאלות שמתבססות על פער מקרי לבין פער מהותי. פער מקרי נסגר במחקר מדעי, עכשווי או עתידי. אבל פער מהותי (כזה שברור שהמדע לא יוכל לענות עליו, כגון מקורם של חוקי המדע היסודיים)) הוא שאלה שזוקקת מענה אחר ואין כאן אלטרנטיבה מחקרית. הסברתי זאת בפירוט במחברת השנייה והשלישית.
    אם הגעתי למסקנה שאין ולא יכולה להיות תשובה לפשר העקבות – אכן אקבל תשובה של חייזרים (בלי לומר משהו על טיבו של החייזר, פרט לזה שיש משהו כזה שהטביע את העקבות בחול, הבה נקרא לו חייזר). זו מסקנה הגיונית ומתבקשת, הרבה יותר מאשר המסקנה שאף אחד לא הטביע את העקבות הללו. הרי זו האלטרנטיבה היחידה. צריך להבין שפער מהותי אינו נתון למחקר ולכן תשובה תיאולוגית אינה מונעת מחקר כזה.
    זו לא הנחת המבוקש יותר מכל טיעון לוגי אחר. הטיעון הוא מאד פשוט: יש תופעה ויש לה סיבה. אין לה סיבה במונחי ההסברים המדעיים ולכן צריכה להיות לה סיבה אחרת. נקרא לסיבה הזאת אלוהים. זה הכל. טיעון לגמרי הגיוני ולוגי, וממש לא מניח את המבוקש (לפחות לא מעבר לכל טיעון לוגי).
    תודה על המחמאות. לעונג הוא לי.
    5 months ago

  6. יהלי שפי
    איני עומד בדברי ומוסיף התייחסות. הגבול בין פער מקרי ופער מהותי היא שאלה של זמן ומקום. מה שמוגדר היה פעם פער מהותי הפך עם הזמן לפער מקרי. תושבי העולם החדש ראו באנשיו של קורטז היורדים מאניותיהם הגדולות בני אלים (לקח להם מעט זמן להבין כי הם מכסימום שליחיו של לוציפר והם בני תמותה כמותם). תורת היחסות הכללית סגרה פער שזמן קצר לפני כן נחשב מהותי (נדמה לי שפלנק עצמו הזהיר את איינשטיין שקיים פה פער מהותי והזהיר אותו שאין טעם לנסות ולסגור אותו. וכן למיטב זכרוני היה זה קלווין שבסוף המאה ה-19 טען כי כל סודות הפיסיקה כבר פוצחו ולא נותרו אלא אי אלה פערים קטנים).איש אינו יודע מה נבין כאשר תפותח תיאוריה שמאחדת את התורות הגדולות בפיסיקה (אולי נקבל תשובה שתקרב אותנו למקורם של חוקי הטבע), נפצח את הסוד של האנרגיה האפלה או נבין את פעולת המח.
    אודה אם תפנה אותי היכן ניתן למצוא במרשתת את המחברות בהן הסברת דברים אלה בפירוט.
    5 months ago

    מיכי
    שוב איני מסכים.
    אני מדבר על פער מהותי שלא תלוי בזמן ומקום. הסברתי זאת בספרי אלוהים משחק בקוביות וביתר מיקוד במחברת השלישית כאן באתר. הפער שעליו אני מדבר הוא לא מה שהפיסיקה כיום לא יודעת להסביר. זה אכן פער זמני ומקומי, ואלוהים שיוצא ממנו הוא מה שמכנים "אלוהי הפערים". אבל אני מדבר על מערכת החוקים היסודית שאותה נגלה כשנגמור את כל המחקר המדעי. זאת שנמצאת ביסוד הכל (השדה המאוחד). היא תהיה ודאי מורכבת ומיוחדת, שהרי התוצרים שלהם הם כאלה (כמו יצורים חיים). כעת אני שואל מי יצר אותה. על כך בהגדרה אין ולא תהיה תשובה מדעית, שהרי מדובר על המערכת היסודית ביותר. לחלופין, אם תמצא עוד מערכת יסודית יותר אשוב ואשאל זאת עליה. זהו פער שנמצא מחוץ למדע ולא בתוכו, ולכן אני רואה אותו כפער מהותי ולא מקרי.
    הדרך היחידה להתגבר עליו היא אך ורק אם תוכיח שכל חוקי הטבע שלנו הם ענף של המתמטיקה. כלומר אין חוקי טבע ואין עובדות אלא רק הגדרות ונגזרות שלהן. כלומר שביסוד הפיסיקה שלנו אין עובדות אלא רק הגדרות ואנליזה שלהן. אבל זה כמובן אבסורד.

    עוד שתי הערות:
    1. כמובן שיכול לבוא מישהו ולהראות שטעיתי בדבריי כאן, ויש עוד אופציה פרט להגדרות או פער מהותי. אבל זה נראה בלתי אפשרי ולא רק ידע חסר וחלקי שלנו. ואם על זה בונים את האתיאיזם אז מצבנו טוב.
    2. כל מה שאנחנו מסיקים על העולם (מעבר לנתוני החושים הישירים שלנו) הוא תוצאה של שיקול כזה. יש כוח גרביטציה כי אני רואה תופעות שהוא מסביר אותן. אבל אולי זה רק ידע חלקי ובעצם אין כוח כזה? מדוע להניח את "כוח הפערים"? אנחנו משתמשים בידע שיש לנו כמיטב יכולתנו. מן הראוי להיות צנוע ולהבין שאולי טעינו, אבל ההנחה שטעינו ודאי אינה סבירה יותר מההנחה שלא טעינו. אדם רציונלי מתבסס על הידע שיש לו, ובו בזמן יודע שאולי יתברר שהוא טועה. אבל לוותר על מה שאני יודע כי אולי בעתיד יתברר שזה לא נכון – נשמע לי הזוי ולא רציונלי. למיטב הבנתי הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי הוא חזק מאד, והטענות שאולי יתברר בעתיד שטעינו הופכות להיות "המפלצת (הספגטי) של הפערים", כלומר הוכחת האתיאיזם על סמך פערים. לא פחות אבסורדי מאלוהי הפערים.
    5 months ago

  7. שלו' מיכי.

    כתבת: "אבל אני מדבר על מערכת החוקים היסודית, שאותה נגלה כשנגמור את כל המחקר המדעי.
    זאת שנמצאת ביסוד הכל (השדה המאוחד).
    היא תהיה ודאי מורכבת ומיוחדת, שהרי התוצרים שלהם הם כאלה (כמו יצורים חיים).
    כעת אני שואל מי יצר אותה?

    על כך, בהגדרה, אין ולא תהיה תשובה מדעית, שהרי מדובר על המערכת היסודית ביותר.
    לחלופין, אם תמצא עוד מערכת יסודית יותר אשוב ואשאל זאת עליה.
    זהו פער שנמצא מחוץ למדע ולא בתוכו, ולכן אני רואה אותו כפער מהותי ולא מקרי.

    הדרך היחידה להתגבר עליו היא אך ורק אם תוכיח שכל חוקי הטבע שלנו הם ענף של המתמטיקה.
    כלומר אין חוקי טבע ואין עובדות אלא רק הגדרות ונגזרות שלהן.
    כלומר שביסוד הפיסיקה שלנו אין עובדות אלא רק הגדרות ואנליזה שלהן. אבל זה כמובן אבסורד."

    א) אם הבנתי נכון, הצורך להשלים פער מהותי מבוסס על ההבנה שחוקי הטבע נתפסים בעינינו כקיימים לעצמם,
    ולא שהם "רק הגדרות ואנליזתן" (מה שכינית אבסורד).
    שאלתי היא, א"כ, מדוע השאלה "מי ברא את ההגדרות והאנליזה?" לא מצריכה אף היא "השלמת פער"?
    האם כוונתך שכל שאלה ותשובה עשויה מהגדרות ואנליזות, ואין באפשרותן לדבר על מה שלמעלה מהן ?

    ב) איזה אבסורד יש במה שנאמר כי הכל הגדרות?
    ואם כי אין בכך הוכחה, כמובן, נדמה לי שזו בדיוק שיטת ה"השתלשלות מהרוחני לגשמי",
    כלומר שהעובדות הפיסיקליות ה"גשמיות", "נמשכות" (במנגנון מיסתורי) מ"מושגים טהורים",
    ולא עוד, אלא שאף "מושגים" אלו "נמשכים" או "משתלשלים" מ"דבר עוד יותר עליון" שאין לנו בו שום השגה (אלוקים)?

    1. שלום רב.
      עובדות לא נמשכות ממושגים. מושג אינו סיבה כי הוא לא קיים. סיבה חייבת להיות משהו, כלומר יש קיים. מה שאינו יש ולא קיים לא יכול להיות סיבה לכלום.
      חוקים דורשים מחוקק. לכן אנחנו מדברים על שרשרת שצריכה להסתיים ביישות ולא בחוק או הגדרה. היישות האחרונה בשרשרת אם לא רוצים להיקלע לרגרסיה אינסופית היא יישות מסוג שלא מוכר לנו מהניסיון ולגביה אין צורך בעילה קודמת לה. ראה במחברת השנייה והשלישית.

  8. התוכל להסביר לְמה אתה קורא "יש קיים" ו"יישות" ו"משהו", ומה נקרא "לא קיים" ?

    עד היום חשבתי שרק מה שנעדר "לא קיים", וכל מה שלא נעדר קיים.

    עצים ואבנים צמחים וחיות ושאר חפצים, קול מראה וריח, טעם ושאר מוחשים,
    אהבה ויראה ושאר רגשות, אידיאות ורעיונות ושאר דברים שכליים,
    לכולם אני קורא "קיימים" כי הם אינם נעדרים, ורק מה שנעדר "לא קיים".

    ובכל זאת אני מבדיל ביניהם לפי האופן בו הם "ניתנים לי" (לשון קאנט), כלומר באלו כלים אני תופס אותם.
    מי שאני מודע לקיומו דרך חמשת חושי הגוף הוא "יש" מסוג אחד, ומה שנתפס אצלי ברגשותי הוא "יש" מסוג אחר,
    ומי שאני תופס אתו בשכלי הוא "יש" מסוג שלישי, ו"אני" הוא סוג רביעי.

    בנוסף לכך, נדמה לי שיש בין ה"סוגים" האלה היררכיה, כלומר שאין כולם "קיימים" או "נמצאים" ברמה שוה :
    מה שנתפס ע"י החושים הגופניים, הוא אצל האדם מן שורה יותר "קיים" (במובן של "נמצא") ממה שנתפס ע"י הרגש,
    ומה שהוא רק מובן בכח השכל פחות "נמצא" (או יותר "מופשט") מהרגשות.

    אם אתה מסכים עד כאן, אשאלך לוגית מה תאמר לגבי סוג הקיום (הלא מוכר מניסיוננו) של האלוקים ?

    כי אם תאמר שהוא מסוג עוד יותר "עליון" "מופשט" (- אמור: עוד פחות "נמצא") מכל הסוגים,
    איך הוא סיבה ליקום ? ודין הוא: ומה סוג ההגדרות שהוא יותר "נמצא" אינו יכול להיות סיבה,
    סוג "מופשט" עוד יותר לא כ"ש ?

    1. לדעתי אין רמות שונות של קיום. יש קיים או לא קיים. בניגוד לדברי כמה פילוסופים אני גם חושב שקיים בהכרח אינו קיים יותר מאשר קיים קונטינגנטי (לא הכרחי). זה וזה קיימים לגמרי.
      לכן איני מקבל את החלוקות שלך בין רמות קיום. כל אלו הם ישיים שקיימים באותו מובן. יש להם תכונות שונות (למשל חלקם אין מסה והם לא תופסים מקום מוגדר במרחב). אבל כפפי שכתבתי במחברת הראשונה הקיום הוא טענה על העצמות של הדבר והתכונות שייכות לצורתו (או: מקריו).
      ולכן טענתי שרק יישים יכולים להיות סיבות לאירועים או לדברים בעינה עומדת. איזה יישיים? באופן עקרוני כל יש מכל סוג שהוא. אבל מה שאיני יש לא יכול להיות סיבה לכלום.

  9. כתבת: "לדעתי, אין רמות שונות של קיום. יש קיים או לא קיים. …
    לכן איני מקבל את החלוקות שלך בין רמות קיום. כל אלו הם ישיים שקיימים באותו מובן".

    אם הבנתיך נכון, יוצא שגם "מחשבות" ו"מושגים" הנם יש קיים.
    מה, א"כ, התכוונת כשכתבת: "מושג אינו סיבה כי הוא לא קיים" ?

    1. אתה מזהה מחשבה עם מושג, ולא היא. מושג כמו מדינה דמוקרטית אינו קיים (אלא אולי בעולם האידיאות האפלטוני). כשחושבים עליו אז מתרחש משהו במוח וזה אירוע פיסי שיכול להיות סיבה למשהו.

  10. לדעתי אפשר להגדיר "מחשבה" בלי להצטרך למדעי המח.
    האם תאמר שנשמה אחרי שיצתה מהגוף אינה חושבת ?

    לכאורה מחשבה היא "כלי" שבו "ניתנים" (או יותר נייטרלי לומר "נמצאים") המושגים.
    במילים אחרות: המחשבה היא החלק שבאני שבו אני תופס\מקבל את המושגים.

    עצם הימצאותו של המושג במחשבתי, הוא קיומו, כיון שאינו נעדר ממני – הוא אכן נתון לי.

    ז"א שהעיקרון לפיו אני קובע מה קיים ומה לא הוא ה"הינתן לי"; מה שניתן לי קיים, ומה שלא – נעדר, ולא קיים.
    כמובן, ה"הינתן" יכול להיות בכמה אופנים; גם עדות על הדבר "נותנת" לי אותו,
    אם כי ברמה פחותה (וודאותו פחותה אצלי ממה שניתן לי בעיני עצמי).

    אני מבקש, ברשותך, להבהיר את הנושא הזה לפני שאחזור לשאלה בדבר סוג קייומו של האלוקים.
    מה דעתך ?

    1. מי הזכיר כאן את מדעי המוח? אתה מבלבל שוב ושוב בין מושגים, ואני מנסה שוב ושוב לתקן ונראה שללא הועיל.

      מחשבה היא לא כלי ולא בטיח, אלא נשוא של פעילות מנטלית.
      חשיבה היא פעילות מנטלית (שבמסגרתה נוצרות מחשבות).
      השכל הוא הכלי שמבצע את החשיבה ומכיל את המחשבות.
      מושג הוא אובייקט מופשט שלא באמת קיים במובן הרגיל (אלא אולי בעולם האידיאות).
      כשחושבים את המושג הזה או אז מבצעים פעילות מנטלית, וזו התרחשות בעולם.
      אני לא יודע מה קורה עם נשמה אחרי שהיא יוצאת מהגוף.

      מה לא ברור פה?

  11. סליחה שאני אולי קצת מעצבן, אבל אני מנסה להבין.

    מה ההבדל בין "נשוא של פעילות מנטלית" ל"אובייקט מופשט" ?
    לכאורה האובייקט הוא הוא הנשוא ?

    1. לדוגמה, נניח שאני חושב כרגע את המחשבה הבאה: "מדינה דמוקרטית היא שיטת שלטון טובה". השכל שלי עוסק בפעילות של חשיבה. הוא חושב. את מה הוא חושב? את המחשבה שבגרשיים למעלה. זו מחשבה שנמצאת בתוכו. לכן המחשבה הזאת היא נשוא של פעולה מנטלית. אותה חושבים. אובייקט מופשט הוא סוג של יש. המחשבה "מדינה דמוקרטית היא שיטת שלטון טובה" אינה אובייקט מופשט אלא נשוא של פעולה מנטלית. לכן מחשבה זאת לא יכולה להיות גורם למשהו. איך מחשבה כזאת (כוונתי לתוכן עצמו, לא לאירוע שהשכל חושב אותו) יכולה לגרום למשהו? האם האידיאה של צבע אדום יכולה להיות גורם למשהו, כלומר לפעול בעולם? כך גם המחשבה הנ"ל לא יכולה לגרום למשהו.
      לעומת זאת, אלוהים (לא המושג "אלוהים", אלא האובייקט המופשט שהמושג הזה מתאר אותו) יכול לגרום לדברים ולעשות דברים. אבל המושג אלוהים – לא.

  12. כעת הבנתי:
    1. הנשוא של הפעולה המנטלית (נקרא "מחשבה" או "מושג" או "אידיאה") נמצא בשכל (כלומר בתוכי ולא מחוץ לי).
    הוא אינו "קיים לעצמו" (שזה המובן הרגיל של קיים).
    הוא אינו אלא תיאור של אובייקט שהוא יישות "קיימת לעצמה" (מחוץ לי).

    2. רק מה שהוא קיים לעצמו יכול להיות גורם לדברים אחרים, אבל מה שנמצא רק בשכל, לא.
    (אחרי שהבנתי 1, נעשה 2 פשוט כביעא בכותחא, אבל הוא עזר לי להבין 1).

    אם כנים הדברים, אז אתה מודה בכל זאת שיש שני רמות של קיום:
    1. קיום ברמה של מחשבה (הימצאות בשכל בלבד)
    2. קיום ברמה של המובן הרגיל (מחוץ לי).

    1. אני לא מבין מה זה קיום ברמה של מחשבה. אני מוכן לקבל קיום של אידיאה, אבל זה לא במחשבה אלא בעולם האידיאות.
      המחשבה לא נמצאת בשכל, אלא נעשית על ידי השכל. השכל חושב והמחשבה היא תוכן החשיבה. היא לא דבר שנמצא בשכל ולא דבר בכלל.

  13. סליחה שוב, אבל אני נבוך:
    בהודעה קודמת כתבת: "השכל שלי עוסק בפעילות של חשיבה. הוא חושב.
    את מה הוא חושב? את המחשבה שבגרשיים למעלה. זו מחשבה שנמצאת בתוכו."
    מכאן הבנתי שהמחשבה היא "דבר שנמצא בשכל".

    ובאחרונה כתבת: "היא לא דבר שנמצא בשכל, ולא דבר בכלל".
    איך אני אוכל את זה ?

    1. מחשבה "נמצאת" בשכל במובן מושאל. זה לא יש. זה התוכן של פעולת החשיבה. הצבע האדום הוא אולי יש רוחני מופשט (אידיאה), אבל מחשבה על הצבע האדום אינה אידיאה. כאן המחשבה על הצבע היא פשוט התוכן של פעולת החשיבה.

      כעת חשבתי על המשל הבא: האם מהירותה של מכונית היא יש? היא תכונה של המכונית או אירוע שהמכונית מבצעת (שמתבצע על ידי המכונית). על התנועה של המכונית ניתן לומר שהיא אירוע (שבכל זאת יש לו קיום כלשהו בעולם. הוא מתרחש בעולם), אבל המהירות היא רק תיאור או תכונה של האירוע (=התנועה).

      היחסים בין המשל לנמשל:
      המכונית = השכל
      התנועה = החשיבה (אירוע/התרחשות שמתבצע בשכל)
      המהירות = המחשבה על הצבע האדום (תוכן החשיבה)
      אידיאת התנועה = אידיאת הצבע האדום (היש המופשט שעליו חושבים)

  14. תודה רבה על ההתיחסות והתשובות.
    הסברת בבהירות רבה שמחשבה "נמצאת" במובן מושאל.
    בהתאם, נראה לי שתסכים שנכון לומר שמחשבה אינה נעדרת.

    א"כ, למה אינו נכון לומר שבין ה"העדר" ל"יש במובן הרגיל" (נמצא בעולם – חוצה לי),
    ישנה רמה אמצעית, שהיא לא העדר (כנ"ל) וגם לא יש רגיל, אלא היא "הימצאות" במובן אחר (מושאל)?

    בדומה לכך, בדברך על תנועת המכונית כתבת:
    "על התנועה של המכונית ניתן לומר שהיא אירוע (שבכל זאת יש לו *קיום כלשהו* בעולם, הוא מתרחש בעולם)".
    האם אין כוונת המילים "קיום כל שהוא" לקיום מסוג אחר (אולי יותר "חלש")?

    1. השאלה לעניין מה. תנועה של המכונית יכולה לגרום למשהו כי היא אירוע שמתחולל (אבל לא "קיים") בעולם. אבל מושג או מחשבה לא יכולים לחולל כלום.

  15. זה נשמע פילוסופיה, דבר שאני אוהב, כבוד הרב אם יורשה לי, מחשבה יכולה לגרום תופעות המזדהות עימן למשל אדם חושב על תקיפה – יהיה חרד, אדם שחושב על אוכל- ירגיש רעבון, זה מעורר משהו במוח ואז זה יוצר תגובות..בגוף, על יוסף הצדיק נאמר שלא חטא כי ראה את דיוקנו של אביו לנגד עיניו. אנחנו מצווים ללכת עם ציציות כדי לראות אותן כתזכורת למצוות ולא לעבור על המצוות.
    המחשבה היא ראייה פנימית המצטיירת במוח או ראייה בעיניים משפיעה על המחשבה.
    כך אני א שואל כלום רק תורם זוית ידועה ומצפה להתייחסותכם.

    חוקרים גילו שחשיבה על דברים מסויימים מפעילה במוח אזורים מסויימים וחשיבה על דברים אחרים מפעילה במוח אזורים אחרים.

  16. אז אנחנו מסכימים שיש לפחות שני סוגי קיום, והם: א. קיום בעולם ב. קיום בשכל,
    ורק אחד מהם בכוחו לפעול ולחולל (כל עוד איני יודע מה תאמר על דברי מושה לעיל).

    כעת, ברשותך, רצוני להבין לגבי מה שכתבת לעיל (במשל המכונית):

    המהירות = המחשבה על הצבע האדום (תוכן החשיבה)
    אידיאת התנועה = אידיאת הצבע האדום (היש המופשט שעליו חושבים)

    זה ה"יש המופשט", האם קיומו הוא מסוג א' או מסוג ב' ?
    (אם הבנתי אותך נכון עד כאן, נראה לי שהתשובה תהיה ש"תוכן החשיבה" הוא מסוג ב', וה"יש המופשט" מסוג א').

    1. כדי שאבין יותר טוב,
      האם תוכל להקביל את שני חלקי המשל (הנ"ל – של המכונית) למחשבה אחרת מאשר מחשבה על צבעים.
      אולי מחשבה על דבר יותר גשמי. משום מה הצבע מבלבל אותי…

  17. אשמח אם תוכל להוסיף לי הסבר.
    לגבי הטיעון של טיילור, אני חושב שיש אפשרות שהחושים שלנו לא נוצרו על ידי מתכנן, וגם לא אקראית אלא על ידי ברירה טבעית, (תאוריית האבולוציה) ולכן הם רואים נכון את המציאות.
    2. גם אם נוצרו אקראית, הישגי המדע מראים שאנו מבינים את המציאות.

    תודה רבה.

  18. שלום הרב
    כתבת בסיכום:
    "גם כאן אין לנו כל מניעה להניח את המבוקש. האם רק בגיאומטריה מותר לעשות כן? ‘תחושות הבטן’ שמלוות אותו, הן אשר מבססות את האמון שלו בגיאומטריה. האם גם בזה הוא מטיל ספק אמיתי? כנראה שאלו לא תחושות בטן, אלא תחושות שיש להן התאמה למציאות. אלו כלים להכרה ולהבנה של המציאות. זוהי אינטואיציה שכלית, ולא רגש סובייקטיבי. התאמה זו עצמה, בין האינטואיציה לבין העולם, מהווה את ה’הוכחה’ לקיומו של גורם מתאם. אנו יכולים להשתמש בקיומו של מנגנון ההוכחה עצמו כהוכחה."
    1)לא הבנתי לגמרי את המסקנה שלך על ההוכחה לגורם מתאם. מה הקשר לשאר המאמר? הבנתי ממך שיש אקסיומות שלא ניתן להוכיח ובכל זאת אנחנו סומכים עליהם. אם כן הייתי מבין אם היית אומר שכמו הנחות הגיאומטריה, גם תחושות אחרות שאנחנו כביכול בטוחים בהם אפשר לסמוך עליהם, וחלקן קשורות גם לאמונה. אבל לא הבנתי איך נכנסת לפה ההוכחה על הגורם המתאם. איך זה קשור בכלל לאינטואיציה לא מוכחת? איך זה נובע ממהלך המאמר?
    2)האם ה"גורם המתאם" הזה לא מופרך לפי שיטתו של קאנט? שפשוט העולם מופיע לפי הקטגוריות שלי ולכן ברור שהוא מופע מדויק של הנחות היסוד שלי? וגם לפי השיטה הסינתטית שלך- אם יש לי יכולת לזהות בעיני השכל "הנחות יסוד", מה אני צריך גורם מתאם?

    1. אכן זה סותר את תפיסתו של קאנט. הארכתי בזה בספרי אמת ולא יציב, שם הראיתי שאין אפשרות לתת אמון באינטואיציות בלי ההנחה של גורם מתאם. כעין זה בהארה 21 ו-25 בשתי עגלות.
      ראה גם במחברת הרביעית באתר שלי (בעיקר בחלק השני)

  19. שלום ותודה על העיסוק בנושאים מרוממים במציאות המשמימה הסובבת אותנו.

    לגבי קאנט הערה ושאלה:

    א. גם לשיטתו העובדה שאנו מטילים קטגוריות על המציאות כפי,שהיא כשלעצמה ומסוגלים לתפקד במצב זה ללא התנגשויות ובהתאמה אתה, היא נס והוא מזכיר זאת דומני.
    ב. השאלה : לגבי הנאמר במאמר, מההיבט של קאנט הרי הקטגוריות שלו הם אכן דברים בהם כולנו מאמינים כחלק מתפישת המציאות שלנו .הן אפריוריות אין לנו הוכחה על נכונותן וחלקן אף מביאות לסתירה אם ננסה להטיל אותן על המציאות שהיא כשלעצמה. ולכן הפתרון שלו שאין תוקף להטלתן על המציאות כשלעצמה ויש תוקף לחיות על פיהם במסגרת עולם התופעות . ממילא הוא יענה לטיעון שלך אכן אני מאמין בהם ואכן אני חיי לפיהם, אבל אני מודע לצמצומי וקטנותי ותהיה זאת יומרה להשליכן כנכונות גם על המציאות שהיא כשלעצמה ממילא על נושא קיום האלוקות. וזאת מבלי להיקלע לרמאות עצמית . והאמת היא שביחס למקום,זמן ,שינוי וממילא סיבתיות בפועל, הוא צודק גם להשקפת היהדות . אסייג שאיני מזדהה אם השקפתו מלבד נקודות ההתאמה ליהדות ,אבל מאוד מסקרנת אותי תגובתך.

    1. א. לא מכיר.
      ב. לדעתי אין שום סתירה בהטלתן על המציאות. אגב, חלקן כנראה לא נכונות (הפיזיקה המודרנית מלמדת שהחלל והזמן אינם קבועים כפי שהוא חשב).
      כבר כמה פעמים הסברתי כאן שלדעתי קאנט לא מתכוין לומר שיש לנו מגבלות בתפיסות המציאות אלא שכך תופסים אותה. אין תפיסה של משהו שמנותקת מכלי תפיסה. חפש באתר.
      אין חיה כזאת "השקפת היהדות". יש השקפה נכונה ולא נכונה. הארכתי בזה בספרי השני בטרילוגיה.

השאר תגובה

Back to top button