תהו ובהו: על 'חוקי שימור' פילוסופיים – מבט נוסף על היחס בין מדע ופילוסופיה

בס"ד

אתר בר אילן – תשע”א

מיכאל אברהם

 

מבוא

ראש השנה הוא בבחינת "היום הרת עולם", כלומר היום בו נוצר העולם. על כן, לכבוד ראש השנה הקרב, ננסה להביט על בריאת העולם מזווית אחרת, ולשאול שוב מהו היחס בין התיאור המדעי לבין המציאות, ובין שני אלו לבין ההתייחסות המקראית-מסורתית. אין בכוונתי להתייחס לפרטי התיאור המקראי, אלא רק לתפיסה העקרונית שעולה ממנו, לפיה לעולם יש בורא.

ישנה אפשרות פשוטה להבין שהתיאור המדעי אינו אלא תיאור של אופן פעולתו של הבורא, וכך לסלק את הסתירה מיניה וביה. אולם כאן בכוונתי לעשות יותר מכך. ברצוני לעמוד כאן על שיקול שמחייב אפריורי את קיומו של בורא מאחורי ההתרחשויות הללו, ותוך כדי כך שם את האצבע על זוויות שהן 'שקופות' מבחינת ההתייחסות המדעית. לא פחות משזהו טיעון לטובת קיומו של בורא, יש כאן הצבעה על גבול שאינו מובן מאליו של המדע.

עצמות וצורה: בריאה יש מאין[1]

נדגים את הדבר באמצעות תיאוריה מדעית עתיקה-חדשה: היווצרות הניגודים מהחומר ההִיוּלי. כרקע נעיר כי בריאה יש מאין סותרת את חוקי השימור הבסיסיים של הפיזיקה, וכן את האינטואיציה. והנה, אנכְּסימנדרוס, שהיה פיזיקאי ופילוסוף יווני, תלמידו של תאלס ממילטוס, הציע פתרון לבעיה, וכך הוא כתב בקטע המקורי היחיד שנותר בידינו מהגותו:

הלא-מוגבל הוא התחלה ויסוד לכל הקיים. אין זו לא מים ולא כל דבר אחר מן הדברים הקרויים בשם יסודות, כי לזו תכונה אחרת ולא מוגבלת, וממנה יצאו השמים וכל העולמות שבהם. ממקום שבאה ההוויה לכל הנמצאים שמה הולכת גם הכליה, לפי ההכרח. שהרי הללו נותנים זה לזה כופר ושילומים בעד עוולתם לפי סדר הזמן.[2]

לאוזניים בנות זמננו נשמעים הדברים כמו קוסמוגוניה עתיקה שכבר אבד עליה הכלח, אך במבט שני אפשר לראות כאן לכאורה הטרמה של עקרונות מדעיים מודרניים. אנכסימנדרוס טוען כאן שתי טענות: 1. העולם נברא בתהליך של יצירת ניגודים שונים: קור וחום, אור וחושך וכדומה. 2. קדם לניגודים הללו חומר היולי (לא מוגבל) שאין לו את המאפיינים של החומר המוכר לנו. הפיצול של החומר ההיולי הוא שיצר ניגודים אלה, שמקזזים זה את זה ("נותנים זה לזה כופר ושילומים", בלשונו).

הטענה הראשונה נראית כפתרון גאוני לבעיית הבריאה יש מאין, ובעיקר לשאלת יחסה לחוקי השימור. אם נניח שכל חלקיק חומר שנברא מלווה בו-זמנית באנטי-חלקיק שלו תכונות (מטענים) הפוכות בדיוק, אזי סך כול המטענים בעולם אינו משתנה בבריאה זו. לדוגמה, אם החלקיק שנברא היה אלקטרון, שיש לו מסה M ומטען חשמלי Q, עמו יחד ייברא אנטי-אלקטרון, שמסתו היא M-, ומטענו החשמלי הוא Q-. כעת אמנם ישנם בעולם שני חלקיקים חדשים, אולם המסה הכוללת והמטען הכולל בעולם לא השתנו, ולכן אף חוק שימור פיזיקלי לא הופר.

תמונה דומה עולה גם בפיזיקה המודרנית (תורת השדות הקוונטית), המתארת יצירה של זוגות כאלה מן הוואקום, בהתאמה לחוקי השימור. אמנם בריאת העולם עצמה מתוארת אחרת. תיאוריית המפץ הגדול אינה עוסקת בהיווצרות החומר אלא בהתפתחותו מנקודה סינגולארית של חומר, שלגביה קשה מאד למדע לומר משהו. אנו נשוב לנקודה זו מאוחר יותר.

האם יש חוק שימור היישות?

הפיזיקה כמובן אינה עוסקת בחומר היולי (חסר תכונות), ומבחינתה היווצרות צמדי החלקיקים נעשית מן הריק ("מצב הוואקום", במונחי תורת הקוונטים). זהו חלק מהתיאוריה של אנכסימנדרוס שלא נמצא אותו בתורת השדות המודרנית. כאן עולה השאלה: מדוע באמת אנכסימנדרוס נזקק לו? מה תפקידה של ההיפותזה הזאת בדבר חומר היולי שקדם לבריאה? מה היא באה להשיג? ואם אכן יש לה תפקיד, אז מדוע אנחנו לא מוצאים אותה בפיזיקה המודרנית?

כדי להבין זאת, נקדים ונשאל שאלה נוספת: משהו בתהליך הפיזיקלי של היווצרות צמדי חלקיקים נראה בעייתי. סוף-סוף נבראו כאן שני ישים חדשים, והם נוצרו מהאין המוחלט. קודם העולם היה ריק, וכעת הוא מאוכלס במשהו. אמנם אין שום חוק בפיזיקה האוסר על כך, (שהרי כל המטענים נשמרים, כולל המסה שמקוזזת על ידי מסה שלילית) אך בכל זאת יש כאן משהו מטריד, לפחות מבחינה פילוסופית. אפשר להגדיר זאת כשבירה של "חוק שימור" אחר, שנכנה אותו כאן בפרפרזה "חוק שימור הישות". חוק זה אינו עוסק במאפיינים (מטענים) של החומר, אלא בעצם קיומו, או בעצמותו. מבחינה זו כן נשבר (או: לא נשמר) כאן משהו, שהרי קודם לא היה כאן מאומה וכעת יש כאן משהו.

שיקול חוסר הסבירות הזה הוא "שקוף" מבחינת הפיזיקה. היא אינה מבחינה בו, שכן היא עוסקת במאפיינים (תכונות, מטענים), ולא בדברים עצמם. אולם אנכסימנדרוס, בהיותו פילוסוף, ניסה לענות גם על הבעייתיות הזאת, ולשם כך הוא הציע משהו מורכב יותר מן ההצעה של הפיזיקה המודרנית. כפי שראינו, הוא קובע בדבריו עוד עיקרון, שלפיו מאז ומעולם היה בעולם יסוד היולי, חסר תכונות (שכן כל התכונות יצאו ממנו). הוא לא היה חומר פיזיקלי במובן המוכר לנו, שכן החומר בצורתו המוכרת לנו היום יצא ממנו. החומר ההוא היה נטול מסה, נטול מטען חשמלי ונטול כל תכונה פיסיקלית אחרת. זוהי משמעותה של ההיוליות (חוסר הצורה) שלו. הדבר היחיד שאפשר לומר על החומר ההיולי הוא שהוא ישנו.

מבחינה פילוסופית, התיאוריה האנכסימנדרית שלמה יותר מהתיאור הפיזיקלי המודרני, שכן בריאת הניגודים מתוך החומר ההיולי שומרת על סך כול התכונות (המטענים) בעולם, וכעת נשמר גם "חוק שימור הישות". בעצם מבחינת התיאוריה שלו גם קודם היה כאן משהו, ומבחינה זו "חוק שימור הישות" גם הוא לא נשבר.

דומה כי רק שתי ההנחות יחד מציעות פתרון של ממש לבעיית הבריאה יש מאין. בעצם, לאור השיקול הפילוסופי הזה מתברר לנו שהריק שעליו מדברת תורת השדות אינו באמת ריק. זהו מצב היולי של החומר, שהוא קיים אך חסר כל תכונות פיזיקליות. לכן הוא גם שקוף למכשור ואף למחשבה הפיזיקלית. תמונה זו שמציג אנכסימנדרוס פותרת הן את הבעיה הפיזיקלית (הפרת חוקי השימור) והן את הבעיה הפילוסופית (חוק שימור היישות).

השקיפות של השאלה הזו לפיזיקה

משהבנו מה תפקידה של ההנחה על אודות החומר ההיולי, והגענו למסקנה שמדובר בעיקרון סביר מאד ויסודי מאד אותו כינינו 'חוק שימור היישות', עולה השאלה השנייה ששאלנו: מדוע הפיזיקה המודרנית מתעלמת מן הבעיה השנייה, ומציגה תמונה שבה צמד החלקיקים יוצא מהוואקום, ללא חומר היולי?

נראה שהפיזיקה אינה מוטרדת מן הבעיה הפילוסופית, אלא רק מן הבעיות הפיזיקליות. אמנם ניתן לשאול מדוע הבעיה השנייה, באשר לעצם הישות, היא פילוסופית ואילו החוקים שעניינם מאפיינים של החומר (מטענים שלו) הם מדעיים? התשובה היא שמישור הדברים כשהם לעצמם (הנואומנון, במינוח קאנטיאני) אינו קיים במשקפיים המדעיים, ולכן גם הבעיות שהוא מעורר אינן מטופלות בכלים המדעיים.[3] הפיזיקה עוסקת בתכונות הפיזיקליות של הדברים, כלומר ב"צורתם" (במשמעות האריסטוטלית של המונח הזה, או הפנומנון במינוח הקנטיאני המקביל), ולא בדברים כשלעצמם.

עוד ניסוח לחוק השימור החדש: שימור האידיאות

מזווית אחרת, אף כי דומה מאוד, אפשר לומר כי במודל של אנכסימנדרוס שרואה את היווצרות העולם כהיווצרות של צמדי חלקיקים בעלי מטענים מנוגדים, נשבר עוד "חוק שימור". אם קודם לא היה מאומה, כאשר נוצר לראשונה זוג חלקיקים שלהם מטען ומסה חיוביים ושליליים בהתאמה, נוצרו כאן המושגים, או האידיאות, "מטען" ו"מסה", אשר כלל לא היו קיימים קודם לכן. האידיאות הללו נוצרו יש מאין. אמנם כמות המטען או המסה לא השתנתה בתהליך היצירה, ולכן חוקי השימור הפיזיקליים התקיימו, אבל המושגים הללו עצמם לא היו קיימים בשלב הקודם. בעולם שלפני ההיווצרות לא היו מטענים, וגם לא מסות, ולאחר ההיווצרות הם כן קיימים. משהו בכל זאת נשבר כאן במישור הפילוסופי, גם אם לא במישור המדעי. נוצרו כאן שתי איכויות חדשות, שלא היו קודם לכן.

גם זה סוג של היווצרות שהוא שקוף בעיני המתבונן שמשתמש בכלי הפיזיקה. מדובר כאן בהיווצרות של אידיאות, ולא של יישים, ולכן הוא לא מעניינה של הפיזיקה. ועדיין ברמה הפילוסופית מדובר כאן בהיווצרות שטעונה הסבר.

כיצד עונים על הקושי הזה? כדי לפתור את בעיית שימור האיכויות, עלינו להוסיף לחומר הלא מוגבל והלא מוגדר של אנכסימנדרוס תכונות היוליות, כלומר, איכויות כמו מטען או מסה. במונחים אפלטוניים ניתן לכנות זאת 'אידיאות'. החומר הזה עודו היולי, שכן לא נוכל לומר שהחומר ההיולי היה טעון ברמת מטען כלשהי, או שהיתה לו מסה בכמות כלשהי, שאם לא כן, הוא לא היה היולי. הכמויות הקונקרטיות של המטענים הללו נוצרו רק לאחר הפיצול, ואז הוסרה ההיוליות מהעולם. אך התכונות הללו כשלעצמן, כלומר, המושגים "מטען" ו"מסה" עצמם, היו אידיאות שטמונות בו באופן פוטנציאלי עוד קודם לכן. כשנוצרו צמדי החלקיקים, האידיאות הללו התממשו בעולם הפיסיקלי (כמו שהסוסיות מתממשת בסוס הקונקרטי).

לכאורה גם שאלה זו "שקופה" למשקפיים המדעיים. המדע אינו שואל את עצמו על עצם המושגים שבהם הוא משתמש (מנין וכיצד הם נוצרו), אלא משתמש בהם כמובנים מאליהם, שהרי הם מהווים את השפה ואת התפיסה של המדע באשר למציאות. אין כל משמעות מדעית לשאלות על אודותיהם, שכן המדע מתנהל בתוכם, והשאלות שהוא שואל נשאלות בתוך המסגרת המושגית הזאת. בהמשך נעיר שההיווצרויות של המטענים כן מטופלות בפיזיקה (רואים אותן כתוצאה של שבירות סימטריה), ובכל זאת אנחנו נראה שהטענה הזו נותרת נכונה באופן עקרוני.

בניסוח אחר ניתן לומר כי מבחינה מדעית המושגים הללו כלל לא נוצרו, שכן אלו אינם יֵשים. מה שקיים הוא מסה או מטען מסוימים, אך לא האידיאות "מסה" או "מטען" עצמן. לכן שאלות אלו מצויות בספירה הפילוסופית ולא בזו המדעית. ישנה כמובן זיקה ברורה בין הטיעונים הללו לבין שאלת האפלטוניזם, אשר רואה באידיאות יֵשים קיימים.

משמעותם של השיקולים הללו היא שניתן בכלים פילוסופיים אפריוריים להגיע למבנה הלוגי של תיאוריות פיזיקליות. עם כל ההערכה למדע האמפירי, אסור לנו לזלזל בשיקולים אפריוריים. רבים מהם עומדים גם בבסיס המדע וממצאיו. התפיסה כאילו ממצאי המדע הם תוצאה של תצפיות נקיות מהנחות מקדמיות כבר מזמן ידועה כאשלייה.[4]

דברי הרמב"ן

תפיסה אפלטוניסטית כזאת אנחנו מוצאים בדברי הרמב"ן. על הפסוק בשיר השירים ג, ט, "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון", כותב הרמב"ן:

רוצה לומר משפע החכמה ומזיוה הבהיר האור ההוא ונתאצל ממנו, וזהו שאמר בבראשית רבה: "מהיכן נבראת האורה? נתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיווה מסוף העולם ועד סופו". השלמה היא הזמנת המשכת החכמה הסובבת את הכל. ונתעטף רוצה לומר קיבל זוהר מן השפע ההוא ונתנוצץ אור ממש. וכן דעת ר' אליעזר הגדול שאמר: "שמים מהיכן נבראו? מאור לבושו, לקח ועוטה כשלמה והיו נמשכים והולכים שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. הארץ מאיזה מקום נבראת? משלג שתחת כסא כבודו לקח וזרק. שנאמר "כי לשלג יאמר הוי ארץ". והוא על דעת אפלטון האומר כי שוא הוא שימציא הבורא דבר מאל דבר, כי יש חומר נמצא. והוא על דרך משל כחומר ליוצר או כברזל לנפח שיצייר ממנו מה שירצה. כן הבורא יתברך יצייר מן החומר שמים וארץ, ופעם יצייר ממנו זולתי זה. ואין קוצר בחיק הבורא יתברך כשלא יברא דבר מלא דבר, כמצו שאין קוצר ביכולתו כשלא ימציא דברים הנמנעים, שיברא מרובע שיהא אלכסונו שווה לצלעו, ולקבץ שני הפכים ברגע אחד. וכמו שאין זה קוצר ביכולתו כך אין קיצור אם לא יאציל דבר מלא דבר אלא מתוך דבר, כי זה בכלל הנמנעים כולם…

הרמב"ן מסביר כאן שאפלטון גרס כי הבריאה יש מאין היא נמנעת, ועל כן בהכרח יש להניח את קיומו של חומר היולי לפני הבריאה.[5] בעיניו בריאת יש מאין דומה ליצירת מרובע שאלכסונו שווה לצלעו, כלומר זה לא אפשרי לוגית. זהו בדיוק העיקרון אותו כינינו למעלה 'חוק שימור היישות', ונראה שבעיניו הוא כל כך הכרחי עד שמעבר עליו אינו אפשרי אפילו ביחס לקב"ה עצמו.

מאידך, הרמב"ן בפירושו לספר בראשית (א, ח), על הפסוק: "ויקרא אלוהים לרקיע שמים", סותר לכאורה את דבריו אלו, כאשר הוא כותב:

והנה בארו הכתובים כי הנבראים הראשונים הם מאין, והשאר מוצאם מן החומר הראשון הנברא. ואל יקשה עליך מאמר רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א ג) שאמר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקדוש ברוך הוא, וכן הוא בבראשית רבה עוד, כי בעבור שירצו החכמים עוד להעלות החומר הראשון עד תכלית ולעשותו דק מן הדקים, לא יראו שהשמים שהם גוף מתנועע בעל חומר וצורה הם הנבראים מן האין, אבל אור הלבוש הוא הנברא הראשון, וממנו יצא חומר הממש בשמים. ונתן לארץ חומר אחר ואיננו כדקות הראשון, והוא שלג שתחת כסא הכבוד, כי כסא הכבוד נברא, וממנו היה השלג שתחתיו, וממנו נעשה חומר הארץ, והנה הוא שלישי בבריאה:

כאן הוא מסביר שהעולם נברא יש מאין, בניגוד לדבריו הנ"ל בפירושו לשיה"ש. את אותו מדרש מפרקי דר"א הוא מסביר כאן באופן אלגורי.

ייתכן שהרמב"ן מתכוון לטעון שהחומר ההיולי הראשוני אמנם נברא יש מאין, והאפלטוניות מופיעה בשלב השני: החומר המוכר לנו כיום נברא מתוך אותו חומר היולי, וזאת בגלל חוק שימור הישות. כפי שראינו אצל אנכסימנדרוס, החומר ההיולי מופרד לניגודים שונים, וכך נוצרה המציאות המוכרת לנו כיום. הרמב"ן כנראה מניח שבתהליך היצירה (שמגיע אחרי הבריאה הראשונית של החומר ההיולי) כבר לא מופרים חוקי הטבע והשכל. כאן כבר חל חוק שימור היישות, ועל כן בשלב זה צריך להסביר את הבריאה באופן אפלטוני. כלומר הרמב"ן חולק על התפיסה האפלטונית בנקודה עדינה: בעוד אפלטון רואה את החומר ההיולי כקדום ולא נברא כלל, הרמב"ן מקבל את האפלטוניות רק בשלב השני. החומר ההיולי עצמו גם הוא נברא בשלב כלשהו, אך כאן הסתיימו המעברים על חוקי השימור הפילוסופיים.

  ואכן אנו מוצאים את הדברים במפורש בכתבי הרמב"ן בשני מקומות. בדרשתו "תורת ה' תמימה", הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' קנו, כותב הרמב"ן:

  הדבר שקראו אותו היוָנים במִלה, שלא יכלו חכמי שאר האומות לתרגמה בלשון אחר, והזכירוה חכמי הנוצרים במִלת אילי, והישמעאלים במִלת היולי, – וענינה מטיריא. והוא כֹח ממציא שנתלו בו היסודות. וזה מפורש בתורה… בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ. לחכמי ישראל, ההיולי נברא, בראשית ברא א-להים את היולי השמים ואת היולי הארץ, כי ברא היולי לזה והיולי לזה, לומר שאין יסודם אחד, כמו שביאר הרב בס' המורה. והסכמת כל החכמים היא. ומכאן ואילך לא ברא דבר, אלא שהוציא יש מיש.

וכן בפירושו לתורה (בראשית א, א):

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקדוש ברוך הוא ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא". ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן:

ודע, כי השמים וכל אשר בהם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם:

והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תוהו", והמלה נגזרה מלשונם (קדושין מ ב) בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו", והמלה מורכבת, כלומר בו הוא, כמלת לא תוכל "עשהו" (שמות יח יח) שמחוסר הו"ו והאל"ף, עשו הוא:

כאן הרמב"ן אף תולה את הצעתו בלשון הכתובים: "תהו" היא יצירת החומר ההיולי, ו"בהו" הוא הצורה שיצקו לתוכו, מסות ומטענים, כמו גם שאר התכונות שבהן עוסקת הפיזיקה.

המסקנה היא שבעיני הרמב"ן חוק שימור היישות הוא עיקרון הכרחי עד כדי כך, ממש ברמת תוקף לוגית, עד שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו אינו יכול להפר אותו (אמנם כפי שראינו הוא מסביר שאין זה חוסר ביכולתו).

היווצרותו של החומר ההיולי מקבילה לאותה נקודת חומר ראשונית שקדמה למפץ הגדול. חוקי הפיסיקה וחוקי השימור הפילוסופיים מתחילים לחול רק מעת המפץ והלאה.[6]

עקרון הטעם המספיק

מה שעומד מאחורי השיקולים שהצגתי עד כאן הוא עיקרון שכונה על ידי לייבניץ 'עקרון הטעם המספיק'. עיקרון זה קובע שלכל דבר אמור להיות טעם מספיק לקיומו. דברים לא מתרחשים, או נוצרים, בלא טעם. הטעם הזה יכול להיות גורם כלשהו שיצר אותם, או שממנו הם באו, או סיבה מסוג אחר. היווצרות יש מאין, של עצמים או אידיאות, נוגדת את עקרון הטעם המספיק. העיקרון הזה אינו מוסכם, אבל דומני שהוא נעוץ היטב באינטואיציה שלנו, כולל זו המדעית (זו בעצם הכללה של עקרון הסיבתיות). הזכרתי שהרמב"ן כנראה רואה סוג כזה של שיקולים כעיקרון לוגי הכרחי. בדיון מכאן והלאה אני אניח אותו.

ביחס להיווצרות של צמדי חלקיקים מהואקום, ראינו שהחומר ההיולי הוא המקור ממנו הם נוצרו. זהו טעם מספיק לקיומו של משהו, אך זה אינו טעם מספיק להיווצרותם באופן הזה. עדיין נדרש טעם מספיק לכך שהם נוצרו כצמד חלקיקים עם תכונות של מסה ומטען וכדומה. לשון אחר: נדרש טעם מספיק להיווצרות האידיאות שמתממשות בחלקיקים הללו. מבחינה פילוסופית, אלוהים הוא טעם מספיק להיווצרותם של כל אלו. אדגיש שוב שמדובר בטעם מספיק במובן הפילוסופי, ולא בטעם או סיבה) פיסיקלי, שבו עוסקת הפיזיקה.

אמנם יש להיווצרות הזו תיאור באמצעות חוקי הפיזיקה. החומר הראשוני היה היולי, והמטענים השונים נוצרו בתהליכים של שבירת סימטריה. הידוע מביניהם הוא היווצרות המסה, שעליה אחראי כנראה בוזון היגס, המכונה "החלקיק האלוהי". הוא ידוע בזכות הניסויים במאיץ האירופי בסרן שבשווייץ, שמחפשים אחריו ממש בשנים אלו. על היווצרות המטענים (האידיאות) האחרים אחראיים תהליכים אחרים, וכולם מכונים אצל הפיזיקאים 'שבירות סימטריה'. אבל גם אלו מתרחשות בתוך מסגרת של חוקי הפיסיקה. החוקים הללו עצמם לא נוצרו משבירות סימטריה, שכן כל תיאור כזה דורש מסגרת של חוקי טבע שקדמו לו, ושהוא מתרחש במסגרתו. בסוף שרשרת ההסבר הפילוסופית (לא המדעית) עומד האלוהים. בניסוח אחר: האידיאות של מסה או מטען חשמלי לא נוצרו משבירת סימטריה. השבירה הזו יצרה אך ורק את ההתממשות שלהם בחלקיקים קונקרטיים. לכן עדיין נדרש כאן טעם מספיק פילוסופי, שבו הפיזיקה אינה עוסקת. הוא שקוף מבחינתה.

משיקול דומה יש רבים שרואים באלוהים טעם מספיק לקיומו של העולם. הראיה הקוסמולוגית לקיומו של העולם (זוהי הראיה מהסוג השני מבין השלושה שמונה קאנט בביקורת הראשונה שלו) מבוססת על ההנחה שאם משהו קיים צריך להיות מישהו שיצר אותו. הוא לא קיים סתם כך. רבים טועים בהבנת העיקרון הזה, ודוחים את הראיה הקוסמולוגית בטענה שהעולם לא נוצר מעולם, אלא היה קיים מאז ומתמיד. לכן לא נדרש טעם מספיק לקיומו.

אך זוהי טעות. ראשית, העולם אינו קיים זמן אינסופי. שנית, גם דבר שקיים זמן אינסופי דורש טעם. דברים לא קיימים סתם כך, אלא אם מדובר ביישים שהם הכרח המציאות מחמת עצמם (כמו האלוהים). לאלו לא נדרש טעם מספיק, שכן מעצם הגדרתם הם עצמם מהווים טעם מספיק לקיומם. כמו שלא נדרש טעם מספיק לכך שקווים מקבילים לא נפגשים (במרחב ישר). עצם המקבילות שלהם היא שגורמת לכך שהם לא ייפגשו. אם כן, חוקי הפיזיקה ששולטים על המציאות, ובודאי האידיאות שמתממשות באמצעות חוקי הפיזיקה, דורשים טעם מספיק להימצאותם, גם אם נחליט שהם קיימים זמן אינסופי.

המפץ הגדול

כאמור, ישנו קונצנזוס בקהילת הפיזיקאים כיום, שהעולם לא קיים זמן אינסופי. הוא נוצר לפני כמעט 14 מיליארד שנה באירוע שמכונה המפץ הגדול. אין מדובר בפיצוץ כלשהו, אלא בנקודת זמן שבה נקודת החומר הסינגולארית התחילה להתפשט וליצור את המרחב שבתוכו אנחנו קיימים. בסיועם האדיב של שבירת הסימטריה ושל בוזון ההיגס הנ"ל, החומר התגבש ונעשה מסיבי, ושבירות סימטריה נוספות נתנו לו את שאר תכונותיו הפיזיקליות.

כיצד ניתן לענות על שאלת הטעם המספיק בהקשר זה? יש הטוענים שלפחות דה פקטו מדובר כאן בבעיה של זמן אינסופי, שהרי גם ציר הזמן עצמו נוצר במפץ הגדול. לפיכך, טוענים הללו, אין משמעות לדבר על מה שהיה 'לפני' המפץ, ומכאן שקיום העולם אינו דורש טעם מספיק. אך הדעות בין הפיזיקאים חלוקות בשאלה האם באמת לא ניתן לדבר על הסיבות למפץ הגדול. לדוגמה, ניתן לדבר על דברים שקדמו לו סיבתית, גם אם לא כרונולוגית. לחילופין, פרופ' לארי הורוביץ מהמחלקות לפיזיקה באוניברסיטאות ת"א ובר-אילן וכמה מעמיתיו פיתחו מודל ובו מדברים על שני צירי זמן. סביר שרק אחד מהם התחיל במפץ הגדול, ואילו השני יכול אולי לחדור דרכו אחורה או קדימה.

אך כפי שהסברתי, כך או כך, בין אם הזמן אכן התחיל שם ואי אפשר לדבר על מה שהיה קודם לכן, ובין אם ניתן לדבר על מה שהיה קודם לכן או על מה שגרם למפץ, עדיין העולם וכל אשר בו דורשים טעם מספיק, שכן גם יש שקיים זמן אינסופי דורש טעם כזה, לפחות במישור הפילוסופי. בראש השנה אנחנו מקבלים את המסר שהטעם הזה הוא אלוהים שברא את העולם ("היום הרת עולם").

למה אנחנו נזקקים כאן למסורת? מדוע, אם בכלל, המדע לא עוסק בשאלה זו? האם גם השאלה הזו שקופה למשקפיים המדעיים? מסתבר שכן. אנחנו לא עוסקים כאן בשרשרת הסיבתית בה עוסקת הפיזיקה, כלומר בחוקי הטבע והשפעתם על המציאות. אנחנו דנים כאן בשאלה מי יצר את חוקי הטבע, או ליתר דיוק: מהו הטעם המספיק לקיומם. זו שאלה שמעצם הגדרתה מצויה מחוץ לתחומה של הפיזיקה, שכן זו מדברת וחיה בתוך מסגרת החוקים הללו.

הוא הדין לגבי האידיאות (המטענים הפיזיקליים). הפיזיקה (התיאוריות של שבירת הסימטריה) עוסקת בהתממשותן בחלקיקים קונקרטיים, אבל לא בהם עצמם. שאלות שנוגעות לאידיאות, ולחומר ההיולי שכפי שראינו הן נוצקו לתוכו ובתוכו, אינן מעניינה של הפיזיקה.

שאלה מעניינת היא האם חוקי הפיסיקה נוצרו גם הם במפץ הגדול, או שהם קדמו למפץ (עד כמה שמותר  לדבר על קדימה בזמן לראשית ציר הזמן). אבל כפי שראינו, כך או כך גם הם זוקקים טעם מספיק. הסברים מדעיים משתמשים בחוקים הללו כדי להסביר תופעות שמתרחשות בעולם שלנו. אבל מי יסביר את המסבירים? באיזה מישור יימצא ההסבר, או הטעם המספיק, לחוקים עצמם? הסבר כזה נמצא מחוץ לתחומי המדע, והאמונה והמסורת שלנו מציעות לנו הסבר לזה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

[1]  ליתר פירוט, ראה נספח ג בספרי אלוהים משחק בקוביות, ידיעות-ספרים, 2011.

      [2] התרגום לקוח מספרו של שמואל סמבורסקי המחשבה הפיסיקלית בהתהוותה, מוסד ביאליק, ירושלים 1987, עמ' 62 (והוא מוזכר גם במשפט אחד במבוא של סמבורסקי לספר בעמ' 30). ראו גם האנציקלופדיה העברית בערך "אנכסימנדרוס".

  [3] עמנואל קאנט הבחין בין העולם כשהוא לעצמו, הנואומנה, ובין העולם כפי שהוא מופיע לעינינו, הפנומנה. הוא קובע כי ההכרה האנושית והמדע עוסקים רק בפנומנה ולא בנואומנה.

[4]  הטענה הזו אינה חותרת לכיוון ספקני. להיפך, היא מצדדת ברציונליזם, כלומר בתפיסה שאין ממצאים אמפיריים ללא הפעלת שיקולים אפריוריים, וזה אינו מפחית מתקפותם. האשלייה האמפיריציסטית היא שנשללה כאן.

[5]     נעיר כי המדרש בפרקי דר' אליעזר שהרמב"ן מתבסס עליו מובא בספר מורה הנבוכים (ח"ב פכ"ו) כמדרש המופלא והתמוה ביותר (!) שהוא פגש בדברי חז"ל. הסיבה לכך היא שהוא עומד בניגוד לאמונת הבריאה יש מאין.

[6]  אין כוונתי כאן לטעון שחז"ל או הרמב"ן הטרימו את הפיזיקה המודרנית, וידעו על המפץ הגדול. בכוונתי רק להראות שהמבנה הלוגי של התיאוריה הפיזיקלית הזאת (כלומר חלוקת הבריאה לשני שלבים: היווצרות החומר ההיולי, ולאחר מכן היווצרות החומר והעולם שלנו כיום) ניתן להיגזר משיקולים פילוסופיים אפריוריים, ללא כל ידע פיזיקלי.

תגובה אחת

  1. לא ברור כלל שחוקי הטבע דורשים הסבר.

    כמו שאנחנו רואים שנוצרים מטענים פתאום בלי שום הסבר.

    לא כל דבר דורש הסבר וכך גם ארבעת חוקי הטבע.

השאר תגובה

Back to top button