שיטת רבדים‎‎

שו"תקטגוריה: כללישיטת רבדים‎‎
יהושע דוד אלישיב שאל לפני 2 שנים

שלום רב!
בעקבות מה שכתבת על פרופ' דוד הלבני מצ"ב מאמר על שיטת רבדים שכתבתי לפני קרוב ל-20 שנה כשעבדתי בבר אילן בפיתוח השיטה. חלקו של המאמר פורסם באחד מגליונות צהר. אגב יש במאמר הערה על הרמונויטיקה בו נעזרתי במאמר שכתבת בכתב עת של בית מורשה.
לעיונך. אשמח להערות.
ברכת שבת שלום יהושע דוד אלישיב

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 2 שנים

שלום רב.
 
קראתי את המאמר, ואכתוב כמה הערות שעלו אצלי תוך כדי הקריאה. רק אקדים שמדובר בעיקר בהערות ביקורתיות, שכן זה טיבה של סקירה ביקורתית. זה לא אומר שאיני מסכים לשיטה או שלדעתי אין בה ערך. הערתי על כך מדי פעם.
 
0. עליי להקדים שאיני שותף לביקורות המהותיות על השיטה, ובטח לא להצגתה כמשהו שסותר יראת שמים. אלו שטויות לדעתי. אני אפילו לא מתרגש מזה שיש כאן סטייה מהלימוד המסורתי (מה שאתם מנסים להכחיש). אם זה נכון אז זה נכון, למרות שאני מבין שפולמוסית זו לא גישה מוצלחת כי הציבור שמרן ונצמד למסורת. לדעתי הדברים צריכים להיבחן בשני מישורים, ובהם בלבד: א. האם ההנחות של השיטה נכונות (למשל, אתה ודאי יודע טוב ממני שיש פולמוס על הסתמאים. אמנם הערת בצדק שזה לא מאד חשוב לעצם השיטה). ב. האם זה מועיל דידקטית ופדגוגית.
1. לכן המקורות שהבאת בדברי הראשונים והאחרונים אינם חשובים מבחינתי. הם לא עוסקים בתועלת ולא בנכונות אלא בלגיטימציה (שאין כאן סטייה מהדרך המסורתית).
ובכל זאת, חשוב לי לציין שלעניין זה המקורות הללו הם חריגים. אני לא מניח שאתה טוען שבדורות קודמים למדו כך ותפסו כך את התלמוד. זו טענה לא נכונה. נכון שניתן למצוא שברירי טיעונים כאלה גם בעבר. אבל כאמור לי זה לא חשוב, כי אין לי שום בעיה עם הלגיטימציה של השיטה. ראיתי שבהמשך אתה מתייחס לזה, וראה דבריי בסוף סעיף 6.
2. אמנם אין לי ניסיון פדגוגי עם תלמידים צעירים, אבל מהתרשמותי איני חושב שהבעיה ביחס של תלמידים לתלמוד נובעת מכך שלא מפתחים אצלם מיומנויות שיטתיות. גם במתמטיקה ובפיזיקה לא מפתחים את זה אלא פשוט לומדים מתמטיקה ופיזיקה. ממש לא מקנים להם יכולות למידה עצמאיות במתמטיקה ובפיזיקה. לדעתי היחס הזה נובע מתחושה של חוסר רלוונטיות, מחוסר אתגר אינטלקטואלי, וכמובן גם חוסר בהחשבה של התחום הזה (יראת שמים).
אוסיף שככלל, בלי קשר לשיקולי פדגוגיה, אני לא מאמין בשיטתיות בתלמוד, אלא בכניסה לעובי הקורה בלי מבואות והגדרות, עד שלומדים לשחות. התלמוד בנוי בצורה לא שיטתית ומאד אסוציאטיבית, ולדעתי לא במקרה. לכן גם הלימוד שלו צריך להיעשות באופן כזה. ואני אומר זאת כמי שעוסק לא מעט בשיטה ובמתודה התלמודית. בעיניי, אם בכלל, זה עניין למומחים ולא למתחילים. הדיון שלך הוא בתחום הפדגוגי ולא בתחום המהותי, וזו הערה שנוגעת גם לפדגוגיה וגם למהות.
3. בסופו של דבר, החלוקה לרבדים היא מסגרת. הלימוד התוכני של הסברות וההנחות בכל שלב, אמור להתקיים בכיתה גם אם לא מאמצים את השיטה של הרבדים, ובדרך כלל כיום אינו מתקיים באמת. לכן אני בספק עד כמה החלוקה הטכנית של הסוגיא יכולה לתרום לשיפור התוצאות העגומות של היחס לתלמוד. אבל זה כמובן עניין שניתן לבדוק אותו, ואני כותב כאן רק הנחה אפריורית שלי.
4. אחרי שלומדים את המשנה אתה מציע לעסוק בהשוואות לשאר הספרות התנאית. גם כאן אני בספק אם פדגוגית זה נכון. להתרשמותי עדיף ללמוד את התלמוד מתוך עצמו כמכלול אורגני (של העורך, אם תרצה), ולו רק מפני שכך עשו בדרך כלל בעבר. השוואות הצידה מוציאות את התלמיד מהחשיבה התלמודית לפני שהוא בכלל מתחיל להבין אותה עצמה. אחרי הבנת האופן שבו מתייחס התלמוד עצמו למשנה, ניתן לחזור אחורה ולערוך השוואות למקבילות תנאיות ולראות מה התלמוד הניח ולמה. כאמור, אין לי ניסיון ומומחיות פדגוגיים, ולכן הערה זו היא מסברתי שלי. ייתכן שאני טועה והשטח אומר אחרת.
5.  הדוגמאות בעמ' 29-30 הן בודדות כמובן. אתה מקדים שרבותינו "הרבו" להעיר כך. אבל זה תיאור מגמתי ולא מדויק של המצב. כאמור, אני מבין את הצורך הפולמוסי בזה, למרות שלדעתי זה מיותר. מבחינתי גם אם רבותינו לא עשו זאת, אם זה נכון יש לעשות זאת. אבל אם רוצים/צריכים להתפלמס, כדאי לא להגזים בתיאור התופעה בספרות המסורתית. בספרות המסורתית אלו הערות זניחות לחלוטין. זה כמו לומר שרבותינו הרבו להעיר על נוסח המקרא, ואז להביא את הערותיהם של האבע"ז וספר חסידים לגבי כמה מילים בכל המקרא. בהערה 38 אתה מפנה לשפיגל שמביא כמאה מקומות כאלה. מאה זה מספר זניח עד גיחוך ביחס להיקף החומר וכמות המפרשים שעסקו בו (2500 דף עמוסים בחומר, שעליהם יש מאות רבות של מפרשים, אז תכפול את מספר הסוגיות בכמות המפרשים ותראה עד כמה 100 מקומות זו בדיחה מינורית). הרושם שאתה מנסה ליצור הוא כאילו זו תופעה שגורה. זה ממש לא המצב.
6. הוא הדין לגבי ההבחנות שנעשו כבר בראשונים בין מימרות שמיות לסתמא דגמרא. גם כאן התופעה בספרות הראשונים והאחרונים ממש אינה רחבה, ולא הייתי מוציא ממנה את המסקנות שמקובלות על חוקרים (כמו הלבני) בזמננו. זו הוצאת דברים מהקשרם. ראה הערה 49 שבה מובאות שתי דוגמאות, כשלמעלה אתה כותב שבעלי תוס' "פיתחו במיוחד את השיטה". מאד מוגזם לטעמי. וכן בהערה 52 לגבי ראשוני ספרד והגאונים. כאמור, בעיניי זה לא נחוץ לגופו של עניין, כי אם זה נכון אז יש לעשות זאת גם בלי שהראשונים עשו כך. אבל פולמוס צריך להיות ישר. עדיף היה לכתוב משהו כמו: יש לכך כמה וכמה דוגמאות בראשונים ומכאן שעצם המתודה היא לגיטימית ואינה סותרת את המסורת שלנו, ולכן אנחנו מרשים לעצמנו להרחיבה מאד.
אציין שבעמ' 50 בסעיף ג של ה ביקורת הבאת את הטענה הזאת (שמדובר בדוגמאות ספורדיות), ואתה עונה עליה. אבל הצגת הדברים אצלכם עדיין לא מדויקת. אתם מציגים תמונה כאילו זו הייתה דרך המלך בראשונים, ולא היא. עדיף להודות ביושר שלא, ולהסביר מדוע בכל זאת נכון לדעתכם לעשות זאת כיום (מהסיבות שציינת). אני גם חושב שיש סיבה עיקרית אחת שעליה לא התעכבתם, ושוב זה כנראה מסיבות פולמוסיות. הרי עיקר הנימוק לשימוש בשיטה אינו פדגוגי, אלא השכנוע שזה אכן מבנהו של התלמוד. שכך נכון ללמוד. אבל זו תובנה מודרנית בעקבות המחקר האקדמי, שלא הייתה בתקופת הראשונים והאחרונים. משום מה אתה עונה לביקורת שם על הסטייה מדרך הלימוד של הראשונים בהבחנות טכניות ופדגוגיות, ומתעלם מ"הפיל שבחדר", הוויכוח (הלגיטימי לגמרי) מול הראשונים האם הדרך הזאת באמת נכונה. אני מבין שפולמוסית זה בעייתי, כי הציבור שמרני, אבל זו האמת.
7. דרכי ההבחנה בין חלקי הסוגיא (אמוראים וסתמאים, מימרא ותוספות עליה וכו') הן מצוינות. בהחלט חשוב ללמד זאת את התלמידים וגם את מוריהם. אבל אני חושב שהחלק הזה לא תלוי בתפיסה הכוללת של שיטת הרבדים. זה יכול להיות מקובל גם על המתנגדים. כפי שכתבת נכון בעמ' 44, האיחור של הרובד הסתמאי אינו חשוב לשיטה שלכם, ולכן חבל להיכנס לפולמוס לגביו.
8. לחוקרים אקדמיים יש נטייה לאמץ מהר מדיי פתרון מחקרי (דרך ריבוד הסוגיא), כשבאופן מסורתי חכמים מעדיפים פתרון עיוני-למדני (כמו מה שתיארתי לגבי הוויכוח שלי עם הלבני בסוגיית 'דיו' בב"ק). ניתן להתווכח על כך, אבל אתה מניח כמובן מאליו שסטייה מהפירוש הפשוט דורשת הנמקה מרובדת. אני לא מסכים לזה ככלל גורף, אם כי לפעמים זה כמובן יכול להיות נכון. לדוגמה, כתבתי מאמר על האוקימתות (גם הוא ב'אקדמות'), ושם הראיתי שאוקימתא ממש אינה סטייה מהפירוש הפשוט. אחת הסכנות שאני רואה בשיטת רבדים היא עקיפת הצורך ביישובים למדניים לקשיים ובריחה לריבוד. לפעמים זה באמת מיותר כי הפתרון המרובד הוא מתבקש, אבל לפעמים זו דרך קלה יותר והתלמיד יתרגל להעדיפה על חשיבה למדנית. זה בטח לא מה שעשו לאורך הדורות, ואני גם חושב שבמקרים רבים בצדק.
9. דבריי שמובאים בהערה 82, היום כבר איני מחזיק בהם, לפחות לא באותה עוצמה. ההנחה על רוח הקודש הסטרוקטורליסטית היא מופרזת לדעתי כיום. פרשנות כן אמורה לנסות ולהיכנס למשמעותו של הטקסט המתפרש (כמובן שלא תמיד היא מצליחה). אחרת כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הטקסט ולהכניס בו את כל מה שידבנו ליבו.
אגב, אם אינך מקבל את זה, זה שומט את הקרקע מתחת לשיטתך שלך, שהרי אתה עורך השוואות בין מקורות ומנסה להבין כך למה התכוון המחבר. לפי תזת רוח הקודש, יש לראות את הטקסט כפי שהוא לפנינו כטקסט אורגני בלי קשר לשאלה האם הוא כזה והאם כך היה במקור, והאם אכן אנחנו קולעים לכוונת המחבר/ים.
10. נכון שלפעמים מכניסים לנוסח המשנה רעיון שכנראה אינו כוונתה המקורית, וזאת מפני שיש מקורות מקבילים שנראים לאמורא קולעים יותר להלכה, והוא מנסה לשמר את הקאנוניות של המשנה. זה טיעון שכן מקובל עליי, אבל יש להשתמש בו במשורה רק במקום שאין פתרון אחר.
11. המובאות משיטת הגר"א ור' מנשה מאיליא (סביב עמ' 46), נדונו בפולמוס שלי עם הנשקה, לגבי אוקימתא, תברא ועוד (בבטאון ישיבת ההסדר בירוחם). ההצגה כאילו לשיטת הגר"א אין מחויבות לכוונה המקורית היא מוגזמת מאד לדעתי.
12. הייתה חסרה לי התייחסות למחלוקת בין חכמי אשכנז (תוס') לחכמי ספרד, כפי שמתאר מהרש"ל, שהתוס' "עשו הש"ס ככדור". אני חושב שזה נוגע בליבת השיטה שלכם. אם כי לדעתי גם הוא מגזים בתיאור שיטת הספרדים, שהרי גם הם לא סתם פירקו והפרידו בין סוגיות אלא במקרים די נדירים. גם הם יישבו קשיים ועשו הרמוניזציה בין סוגיות. ובכלל, אין בדבריך התייחסות לשאלת היחס בין סוגיות מקבילות (האם לעשות הרמוניזציה או לא).
13. הדוגמאות שהבאת בסוף בהחלט מעניינות. הן מדגימות את הערך הפדגוגי בשיטה. אבל חסרו לי שם שני דברים: א. הצבעה על שיטת ראשונים ואחרונים שפסיקתם ופרשנותם לא מתאימה לריבוד שלכם. היושר מחייב להראות גם את זה. ב. להראות כיצד הריבוד פותר בעיות למדניות, ולאידך גיסא כיצד פתרונות למדניים יכולים לייתר את הריבוד (כאותם ראשונים שכתבתי שלא הבאתם). השלמת החוסרים הללו יכולה לשכנע בערך של הריבוד, למרות המחיר הפולמוסי כמובן (שהרי אתם לכאורה יוצאים נגד שיטות חלק מהראשונים והאחרונים וטוענים שהלמדנות שלהם מיותרת בגלל שהריבוד פותר את הבעיות שלהם).
 
לסיום, אשוב ואומר שחלק ניכר מהערותיי אינן חשובות לדעתי האישית שכן הן עוסקות בצורת הפולמוס מול המבקרים ולא במהות. מכיוון שאיני שותף לביקורת השמרנית (שמניחה שיש חובה להיצמד למסורת ולצורות הלימוד המסורתיות) אני גם לא רואה צורך להיזקק לפולמוס. אבל בהנחה שמתפלמסים, וכנראה שאין ברירה במישור המעשי כי לאנשים השמרנות כן משמעותית, אז כדאי לא להוציא את המובאות והמקורות מהפרופורציות שלהם. זה מעורר תחושת חוסר אמינות. כשלעצמי הייתי מבסס את השיטה על נכונותה ולא על כך שלאורך הדורות למדו כך, אבל אני מודע לכך שפולמוסית זה עלול להיות לא מוצלח (לצערי יש נטייה שמרנית חזקה אצל הלומדים. ראה דבריי בסוף סעיף 6).
לסיום רק אומר שביקורתי העיקרית על השיטה (הן פדגוגית והן מהותית) היא מה שמובא בדבריי בסעיף 8. זו ביקורת שקל לתקן אותה ואינה פוגעת בעיקרי השיטה, שכאמור איני מתנגד לה עקרונית, והצלחתה הפדגוגית אמורה להיבדק בשטח. שים לב שמשמעות הביקורת הזאת היא שבעצם צריך לשפר את הלימוד במישור העיוני, כך שיהווה אתגר לתלמידים. האם עוטפים את זה במסגרת של ריבוד או לא, זו שאלה פחות חשובה בעיניי. לעניין זה אני בהחלט מקבל את יתרון ב' בעמ' 58 שלך, שם כתבת שהריבוד יכול להועיל לתלמיד המתקשה בהבנת מבנה הסוגיא, וזאת בלי קשר להנחות ההיסטוריות והעריכתיות של השיטה.

 

יישר כוח ובהצלחה רבה.

השאר תגובה

Back to top button