התייחסות לסרטוני הערוץ המיסיונרי iGod – תושב”ע ו”מזימות הרבנים”: הטיעונים – המשך שני

בס"ד

טיעון ד: מעשה תנורו של עכנאי[1]

הדוברים מביאים את מעשה תנורו של עכנאי (ב"מ נט ע"א-ע"ב), כהדגמה לזה שהרבנים הוציאו את הקב"ה מהתמונה ולקחו את המושכות לידם באומרם "לא בשמים היא". התלמוד שם מספר על חכמים שנחלקו בדינו של תנור שחתכו אותו לחוליות והרכיבוהו מחדש,[2] האם הוא טמא או כשר (בבורות משעשעת, משום מה "כשר" מחליף אצלם את הביטוי "טהור", שגם בעצמו לא מדויק. הדיון הוא האם התנור מקבל טומאה ולא האם הוא טמא). רבי אליעזר טען שהתנור לא מקבל טומאה, והביא ראיות מיסטיות שונות לטובת טענתו (אמת המים משנה את מהלכה, קירות בית המדרש נוטים ליפול ועוד). בסופו של דבר יוצאת אפילו בת קול מהמשמים ואומרת בשם הקב"ה שהלכה כמו רבי אליעזר בכל מקום.[3] ועל אף הכל, רבי יהושע וסיעת החכמים שאיתו (שרובם ככולם תלמידי רבי אליעזר) הרשו לעצמם לא לקבל את דברי הבת קול, ועמדו על דעתם שהתנור טמא. המיסיונרים מסבירים שהרבנים העמידו עצמם מעל הקב"ה. לא זו אף זו, ברוב "חוצפתו" התלמוד מביא בסוף המעשה שהקב"ה אומר "נצחוני בניי", כלומר הוא עצמו מסכים להעברת המושכות ממנו עצמו לרבנים. איזו קונספירציה כוחנית ומכוערת.

הטעויות בטיעון ד

ראשית, חשוב להבין שגם המסורת הרבנית מפרשת את הסיפור הזה בדיוק כך: הרבנים אכן לקחו את המושכות לידיהם והעמידו את דבריהם מעל הקב"ה. הרי זה מה שכתוב שם בפירוש, גם בלי החידושים של הדוברים בסרטון. הסיבה לכך מוסברת במאמרי (וקצת כאן בהמשך). מה שמוזר הוא שהרבנים בעצמם מגלים לעין כל את הקונספירציה הנוראית הזאת במקום להסתיר אותה. יש לזכור שהתזה עליה הסרטון מגן היא שהחכמים מציגים את התורה שבעל-פה שהם עצמם "המציאו" כמשהו שניתן למשה בסיני מהקב"ה. אז למה כאן הם מציגים את עצמם כיוצאים נגד הקב"ה? הפוך, הם היו צריכים לבנות את הסיפור שהקב"ה מודיע מהשמיים שהתורה שבעל-פה שהוא נתן מסיני אומרת בדיוק כמותם שהתנור מקבל טומאה. למרבה הפלא, הרבנים הללו אומרים כאן בפירוש, ואף כותבים זאת לדורות כדי שאף אחד לא יפספס את זה, שהם הולכים נגד הקב"ה. מעודי לא ראיתי קונספירציה כה רשלנית. הרי הם עצמם בנו את הסיפור, מה הפריע להם לבנות אותו נכון ומתאים לאינטרסים?

שנית, הבה נבחן מה היתה עמדתו של רבי אליעזר. כזכור, רבי אליעזר הוא החכם שהקב"ה בכבודו ובעצמו תמך בשיטתו. ה"משיחיים" שלנו רואים בו נציג היהדות האותנטית, זו שמתנגדת להשתלטות הרבנים על התורה ולהמצאת תורה שבעל-פה. טוב, אז בואו נבדוק קצת מה רבי אליעזר באמת אומר. לדוגמה, בגמרא חגיגה ג ע"ב מופיע סיפור כפול על רבי יהושע ועל רבי אלעזר שתלמידיהם באו לבקרם (הסיפור התרחש קצת אחרי הסיפור של התנור. ראו על כך במאמרי הנ"ל). רבי אליעזר שומע שבבית המדרש דנו בשאלה האם גידולים שצומחים בארץ עמון ומואב חייבים במעשר בשביעית. וכך הוא אומר לתלמידו ר' יוסי בן דורמסקית שחוזר מהסנהדרין הגדולה ביבנה ומספר לו על הדיון הזה:

מעשה בר’ יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני ר’ אליעזר בלוד. אמר לו: מה חידוש היה בבהמ”ד היום. א”ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקיבל עיניו [התעוור]. בכה ר”א ואמר ‘סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם’. אמר לו לך ואמור להם אל תחושו למניינכם כך  מקובלנו מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכתא למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית

הופ, כאן כנראה הפסקתי לעקוב. רבי אליעזר, האיש שהגן בחירוף נפש על התורה המקורית נגד המהפכה של "המצאת" התורה שבעל-פה, האיש שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר שהלכה כמותו בכל מקום והרבנים "הרשעים והכוחניים" מתעלמים מזה, זה שכופר ב"המצאה המופרכת" של תורה שבעל-פה, מודיע חגיגית שההלכה בה עסקו חבריו (אלו שהדיחו אותו ואת גיסו רבן גמליאל) היא הלכה שניתנה למשה בסיני (!). האם הוא מצא את ההלכה הזאת בתורה במקום כלשהו? לא. הוא מודיע שזו מסורת שעברה אליו בעל פה ממשה רבנו ומרב לתלמיד עד אליו. אז האם לדעת רבי אליעזר יש תורה שבעל-פה או לא? אגב, אותו רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו (סוכה כז ע"ב ומקבילות). בשביל מה הוא היה צריך את רבו אם יש את התורה ופסוקיה? וכי יש עוד דברים שעברו במסורת חוץ מהפסוקים שבשבילם צריך רבנים? הרי מי שמתבונן בתורה שבכתב יודע את כל מה שהקב"ה אמר. אם אכן זו גישת ושל רבי אליעזר, לא ברור מה תרמו לו רבותיו.

יותר מזה, בגמרא סנהדרין סח מתואר יום מותו של רבי אליעזר, ושם רבי אליעזר מעיד על עצמו את הדברים הבאים:

נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך אמר לי רבי למדני בנטיעת קשואין אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין אמר לי רבי למדתני נטיעתן למדני עקירתן אמרתי דבר אחד נתקבצו כולן למקום אחד אמרו לו הכדור והאמוס והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו אמר להן הן טמאין וטהרתן במה שהן מנעל שעל גבי האמוס מהו אמר להן הוא טהור ויצאה נשמתו בטהרה עמד רבי יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ פתח עליו בשורה ואמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן

הוא מתאר כמה תורה למד מרבותיו. בין היתר 300 הלכות בבהרת העזה (הלכות צרעת) ועוד 300 או 3000 בלקיטת קישואים (הלכות כישוף). איזו תורה הוא למד מרבותיו? היכן הוא מצא את מאות ואלפי ההלכות ופרטי ההלכה הללו? האם כל אלו הופיעו בפסוקי התורה שבכתב? היכן יש שם 3000 הלכות בלקיטת קישואים?

שוב נוכחנו לדעת שהמגן הגדול של התורה שבכתב, המתנגד הגדול ל"המצאת" התורה שבעל-פה, האיש עומד בפרץ נגד כל הקונספירטורים ביבנה, הוא הוא אבי תורה שבעל-פה. בור סוד שאינו מאבד טיפה (כך הוא מתואר בפרקי אבות), עם מאות ואלפי הלכות, וביניהן הלכות למשה מסיני שעוברות מרב לתלמיד והגיעו עד אליו. האיש שהמשנה והתלמוד מלאים בתורה שבעל-פה עם המוני פרטי הלכות מפיו (כאן הבאתי רק קמצוץ מהים הזה), וזהו לשיטת המיסיונרים האיש שמוכיח שאין דבר כזה תורה שבעל-פה. טוב, כנראה באמת איבדתי אותם. אתם הצלחתם להבין את הטיעון?

שלוש כתות ביחס  לפירוש אגדות חז"ל

המיסיונרים מהסרטון פשוט לא מבינים (גם) את דרכה של האגדה. הז'אנר הספרותי הזה בא להעביר רעיונות בצורה מורכבת ולא ליטרלית, ובוודאי שלא סתם לתאר אירועים. מניין בכלל ידעו חכמי התלמוד מה אמר הקב"ה (נצחוני בני)? האם הם ניחנו בנבואה? בוודאי שלא. הם שמים דברים בפיו של הקב"ה, שכן זוהי דרכה של האגדה להעביר את מסריה. אלא שמסרים כאלה פונים לאנשים שאין להם בעיות בהבנת הנקרא ושמבינים את דרכי האגדה ויודעים להבחין בין תיאורים היסטוריים לבין אגדות.

הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מסביר שיש שלוש כתות ביחס לפרשנות האגדות: הכת הראשונה הם אלו שמפרשים הכל, כולל הדברים התמוהים, כפשוטו (כאילו הסיפור מתאר אירוע אמיתי כהווייתו), וזאת בגלל אמונתם בגדלות חכמים. עליהם הוא כותב:

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם… וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה… והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים…

הכת השניה מפרשת גם היא את הדברים כפשוטם, אבל עושה זאת כדי ללעוג להם ולהראות את ריקנותם. עליהם כותב הרמב"ם:

וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל… והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים. ואילו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית היא אלו שמבינים את דרכי האגדות:

והכת השלישית והם חי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת… וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו', לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים…

הרמב"ם מסיים בבקשה לאלו המשתייכים לשתי הכתות הראשונות:

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל…

המיסיונרים בסרטון משתייכים כמובן לכת השנייה, כלומר כת של רשעים וטיפשים שלא מבינים את דרכי האגדה ומתוך כך מלעיגים עליה ומסיקים ממנה מסקנות מופרכות כפי שראינו, שנוצרות משילוב של בורות, טיפשות ורשעות.

המסר של הסיפור: מהי המסורת?

המסר העיקרי של סיפור התנור חשוב לנו מאד להמשך, שכן מדובר בנקודה העיקרית שמפספסים הדוברים בסרטון הזה. הסיפור מלמד אותנו שמסורת אינה משהו קפוא, אלא משהו דינמי שנתון לפרשנות של חכמי הדורות. ראינו שהן רבי אליעזר והן רבי יהושע מקבלים באופן ברור ומוחלט את תורה שבעל-פה. אף אחד לא חולק על ה"המצאה" הזאת. אלא שכפי שהסברתי במאמרי הסיפור הזה מעמת זו כנגד זו שתי תפיסות שונות של התורה שבעל-פה (זהו עימות פנימי בתוך קבוצת ה"קונספירטורים"): רבי אליעזר דוגל בתפיסה מסורתנית, שלפיה התורה שבעל-פה ניתנה בסיני על כל פרטיה ומאז היא עוברת בצינור חלול דרך חכמי כל הדורות שלא נגעו בה. במסורת כזאת אין מקום לחידושים של בני אדם. זהו המודל הרבני שמניחים המיסיונרים מהסרטון ומנסים לתקוף אותו. אלא שהם תוקפים איש קש, שכן המודל הרבני אינו זה. דעת רבי אלעזר נדחתה, והתקבלה דעת רבי יהושע של מסורת דינמית שמאפשרת חידושים לאורך כל הדורות. זהו התיאור שהבאתי בחלק הראשון, שלפיו מה שניתן בסיני הוא רק עקרונות והלכות שעברו בעל-פה, אבל רוב ההלכות התחדשו על ידי חכמם שונים לאורך ההיסטוריה תוך שהם עושים שימוש בכלים שהתקבלו בסיני. זוהי המסורת הרבנית, ולא התפיסה המסורתנית של רבי אליעזר. אבל גם אם הם רוצים להסתמך על רבי אליעזר, ראינו שהמסקנה היא שיש ויש תורה שבעל-פה. ולהיפך, לשיטתו היא הרבה יותר עשירה ומפורטת מהתמונה הרזה שנתתי כאן. לכן בוודאי שאי אפשר להיתלות ברבי אליעזר כדי להוכיח שלא ניתנה בסיני תורה שבעל-פה. זו סתם בורות או סילוף.

מהו המסר של הסיפור הזה? לא מאד מסובך למי שמבין את דרכי האגדה. חכמים רצו להבהיר את המשמעות שת המושג מסורת דינמית. כוונתם היתה לומר לנו שמסורת אינה  משהו קפוא אלא נתונה לפרשנות והרחבה של חכמים. לשם כך הם משתמשים באמצעים ספרותיים שונים, וביניהם הוצאת בת קול מהשמים.הרי אף אחד שם לא היה נביא ולא שמע את קול ה'. אז מה עושה שם הבת קול? היא מייצגת את התפיסה שתורה היא מה שהקב"ה נתן בסיני. וכנגדה עומדת התפיסה שניצחה שם, שגורסת שתורה היא הפרשנות שנותנים חכמים לתורה שניתנה בסיני. למסורת (שאותה מייצג רבי אליעזר) אין מעמד בלעדי, וגם היא נתונה לביקורת שכלית והגיונית. כביכול הקב"ה עצמו מודה שעלינו לקחת את המושכות לידינו. בהיעדר נבואה וקשר ישיר עם הקב"ה, כשמתעוררת שאלה הלכתית החכמים צריכים להכריע בה לפי כלי הפרשנות והדרש שקיבלו ולפי שכלם הישר. לא קל לקבל תפיסה כזאת של מסורת, ולכן יצרו סיפור אגדי שמעביר את המסר בצורה ברורה. לא מדובר בלקיחת המושכות מהקב"ה,שכן כל הפרשנויות של חכמים מסבירות למה מתכוונים פסוקי התורה ומה רוצה הקב"ה. הקב"ה כאן לא מייצג את דעתו שלו אלא את התפיסה שלבני אדם אין מה לעשות בתורה שלו, אותה תפיסה שאוחזים בה המיסיונרים בסרטון.

משמעותה של מסורת דינמית

שאלות שעלו בטוקבקים לחלקים הקודמים, מעידות עד כמה התפיסה הזאת אכן לא טריביאלית, ומסבירות מדוע האגדה  הזאת היתה נחוצה. התמונה הזאת של המסורת מניחה הנחות לא טריביאליות על רצון ה'. הטענה היא שהלכות יכולות להתחדש ולהתווסף לאורך הדורות. כך למשל החובה לשמור שבת בתורה לא מוגדרת. מה שכתוב שם הוא לא לעשות מלאכה. עוד מופיע בתורה איסור לצאת ממקומנו בשבת, איסור להבעיר אש, לחרוש ולקצור. התורה שבעל-פה מחדשת שיש לט אבות מלאכה ותולדותיהן. עולה כאן שאלה למה התכוין הקב"ה בעת מתן התורה בסיני? וכי הוא משנה את דעתו בכל דור שחולף? כיצד תיתכן מסורת דינמית של רצון ה'? התשובה היא שהקב"ה התכוין שננוח בשבת, אבל מה משמעותה של המנוחה, את זה יקבעו חכמים בכל דור לפי הכלים שקיבלו בסיני. אז עקרונית ייתכן מצב שבדור אחד ישבתו מעשר מלאכות, ובדור שאחריו מעשרים ואחר כך משלושים, וכולם מקיימים את רצון ה'. רצונו לא השתנה שכן הוא לא רצה דווקא מלאכות כאלה או אחרות, אלא שביתה ממלאכה. התוכן של השביתה מסור להבנת החכמים.

יתר על כן, ייתכן שהקב"ה באמת התכוין למשהו מסוים, אבל לנו אין דרך לדעת זאת. התורה לא מפרטת לנו מספיק. לכן מתעוררות שאלות וספיקות בהלכה אצל חכמים, ואין מנוס (ראה במאמרי הנ"ל, שזה הרקע לכל סיפור התנור) אלא להכריע בעצמם. כך נוצר התוכן של תורה שבעל-פה. הוא אכן לא ניתן מסיני אלא נוצר לאורך הדורות. הכלים והמסגרת המושגית הם ורק הם ניתנו בסיני. התוצאה ההלכתית יכולה להיות שגויה. הקב"ה אולי לא התכוין אליה. אבל עדיין זה מה שהוא רוצה שנעשה, שהרי בהיעדר נבואה וקשר ישיר איתו אין לנו דרך לדעת מה הוא באמת רצה. לכן גם אם נניח שרצונו אכן לא משתנה לעולם, אין כל קושי להבין שההלכה כן משתנה ומשתכללת, מתפרטת מסתעפת.

ומכאן ניתן להסיק עוד תוצאה שתהיה חשובה לנו להמשך. בזמנו של משה רבנו מספר ההלכות ופרטי ההלכה שנכללו בתורה בעל-פה היה קטן מאד (רק מה שמכונה "הלכה למשה מסיני"). התורה אז היתה בעיקר מה שבכתב, ובמקביל היתה תורה שבעל-פה רזה מאד, פירושי מילים ועקרונות פרשנות ודרש בסיסיים, וכמה הלכות למשה מסיני. עם הדורות ההלכה מסתעפת, מתפרטת ומתרחבת. חכמים משתמשים בעקרונות ובפרשנות שניתנו מסיני ובשכל הישר שלהם כדי להבהיר ולשכלל את ההלכה. בזמן הנ"ך נוספות כמה הלכות, ולאחר מכן בתקופת התורה שבעל-פה (בית שני) נוספות עוד ועוד הלכות שלא נמסרו למשה ולא היו קיימות בזמנו, ואולי גם הקב"ה עצמו לא התכוין אליהן מלכתחילה. זהו בדיוק המסר של סיפור התנור בו עסקנו הוא שהתורה נמסרה לבני אדם ולפרשנותם, "לא בשמים היא".[4]

הערה מתודולוגית: נושא הדיון כאן

התמונה הזאת יכולה להיות נכונה או לא נכונה. כאן לא הסברתי מדוע אני חושב שהיא נכונה, שכן לא זה נושא הדיון שלנו. בטורים אלו אני עוסק אך ורק באיכות ותקפות הטיעונים שעולים בסרטון. הא ותו לא. מטרתי עד כאן לא היתה לטעון מהי התמונה הנכונה אלא לתאר מהי התמונה הרבנית, בין אם תקבלו אותה ובין אם לאו.

כעת אם מישהו רוצה לתקוף את התמונה הרבנית עליו להתייחס לתמונה הזאת ולא להמציא תמונה משלו ולתקוף איש קש. כפי שנראה בהמשך, זה בדיוק מה שעושים המיסיונרים בסרטון. הם מאמצים את התמונה המסורתנית (תמונה דומה לזו של רבי אליעזר, אם כי קפואה יותר), ותוקפים אותה. כשמבינים את התמונה הרבנית כפי שהיא ולא כפי שהם היו רוצים שתהיה, הדבר מושך את השטיח מתחת לטיעוניהם שמוצגים ככלי ריק. אנו נראה זאת בהמשך (אל חשש, אנחנו מתקרבים לסוף).

המשיכו לקרוא את החלק הבא.

[1] להסבר המעשה החשוב והמכונן הזה והרקע ההיסטורי שלו, ראה מאמרי כאן.

[2] משום מה הם מסבירים שם שהמטרה היתה להגדיל את התנור. איני יודע מניין להם התורה שבעל-פה הזאת. ככל שאני יודע אין לה שום מקור. כנראה זו קונספירציה של ה"יהודים" המשיחיים כדי להשתלט עלינו.

[3] מעניין לשים לב שהבת קול לא אמרה שהלכה כר"א, אלא שהוא גדול בתורה. היא לא הביעה עמדה ישירה לגבי הבעיה של התנור. הדבר מצטרף לכל שאר הראיות המיסטיות שהביא ר"א (כתלי בית המדרש נטו, אמת המיפ סטתה ממהלכה וכו') שכולן מוכיחות את גדלותו של ר"א בתורה, אבל אף אחת מהן אינה ראיה רלוונטית לגופו של נושא הדיון. ראה על כך במאמרי הנ"ל.

[4] לא מדובר על הלכות דרבנן, שהן ודאי תוצר של חכמים מדורות מאוחרים למשה. גם ההלכות דאורייתא רובן תוצרים של חכמים מאוחרים, כפי שהסברתי בחלק הראשון. ההבחנה בין דאורייתא לדרבנן לא קשורה לכרונולוגיה.

24 תגובות

  1. תגובה שהתקבלה במייל:
    "שלו' רב.
    כדי לא לתת "להם" הו"א של עזרה אני כותב כאן. ואתך הסליחה.

    כתבת: "דעת רבי אלעזר נדחתה, והתקבלה דעת רבי יהושע של מסורת דינמית שמאפשרת חידושים לאורך כל הדורות.
    זהו התיאור שהבאתי בחלק הראשון, שלפיו מה שניתן בסיני הוא רק עקרונות והלכות שעברו בעל-פה, אבל רוב ההלכות התחדשו על ידי חכמים שונים לאורך ההיסטוריה, תוך שהם עושים שימוש בכלים שהתקבלו בסיני.
    זוהי המסורת הרבנית, ולא התפיסה המסורתנית של רבי אליעזר. …
    כשמבינים את התמונה הרבנית כפי שהיא ולא כפי שהם היו רוצים שתהיה, הדבר מושך את השטיח מתחת לטיעוניהם שמוצגים ככלי ריק".
    במה נמשך השטיח ?
    אדרבה, עוד יותר קל לקנצפר "עקונות והלכות מועטות" ?"
    ——————————
    שלום רב.
    ראשית, אני דווקא בעד דיון פתוח וישר. אם יש משהו שהם צודקים בו אשמח להודות על טעותי. לכן יש לנהל את הדיון באתר ולברר את האמת בצורה הוגנת וישרה.
    לעצם העניין, לא הבנתי את השאלה. אם ניתנו עקרונות והלכות מועטות אין פלא שנוצרות הלכות לאורך ההיסטוריה לאור העקרונות הללו. תושבע"פ אינה אוסף ההלכות שבידינו אלא העקרונות שעל פיהם הן נוצרות. ההנחה שלהם בקושיותיהם היא שתושבע"פ היא אוסף ההלכות שבידינו שכולן ירדו מסיני (ועל זה הם מקשים מכך שהלכות נוצרו לאורך הדורות). לכן אם תפרוך את ההנחה הזאת אין בסיס לכל קושיותיהם.
    אני לא דן בשאלה מה יותר קל להמציא ולזייף. אני דן בשאלה האם הטיעונים שלהם מוכיחים את מה שהם רוצים להוכיח. מעבר לזה, המסורת הדינמית זאת האמת, ואני מתנגד להמצאת תיאולוגיה שקרית (של מסורת קשיחה) רק כדי שתעמוד בפני קשיים וקושיות.

  2. מה ש"הם" טוענים הוא: קונצפירציה.

    פירוש: הרבנים ממציאים הלכות, ומשקרים את כולם באמרם שקיבלו הכל מסיני.
    כלומר, הם סבורים שהאמת היא שההלכות נוצרו לאורך הדורות, וכועסים על הרבנים האומרים שכולן ירדו מסיני.

    א"כ גם כשנאמר להם שרק "עקרונות והלכות מועטות" ירדו מסיני,
    הם ימשיכו לטעון שזה שקר, ואין שום ראיה שקבלנו דבר וחצי דבר בע"פ, והכל קונצפירציה.

    1. הם יכולים לטעון הכל. השאלה מהו הנימוק לזה שהכל המצאה? אם ההנחה היא שהכל ירד מסיני אז הצבעה על הלכה שנוצרה מאוחר הוא הוכחה נגד התזה של תושבע"פ מסיני. אבל אם ההנחה היא שרק שלד מצומצם ירד משם, אז הצבעה על הלכה מאוחרת לא מוכיחה מאומה. לטעון לטובת אפשרויות כאלה או אחרות תמיד אפשר. לא בזה עסקינן, אלא בהוכחות וטיעונים. אני גם יכול לטעון שהירח עשוי מגבינה צהובה, השאלה האם יש לי נימוקים וראיות לזה.

    2. דברי הרב מכילים כשל.
      לטעון שהירח עשוי מגבינה זה לא כמו לטעון שאין תושב"ע.
      בדיוק להיפך, מי שטוען שיש הלכות שלא נכתבו במקרא צריך להוכיח זאת כמו מי שטוען שהירח עשוי מגבינה.

    3. מישאל וגרגמל, דבריי לא מכילים שום כשל יען כי לא השוויתי בין הטענה על הירח לטענה שאין תושבע”פ. קראו שוב, ונסו לשפר את הבנת הנקרא שלכם. מה שהסברתי הוא שיש הבדל בין לטעון משהו לבין להביא לו ראיה. זה לא מאד מסובך להבנה.

    4. הרב מיכאל, קרא שוב את דבריך וראה שהשווית בין שניהם, אמנן לא מבחינה עניינית, אך כן מבחינה עקרונית ששתי הטענות זוקקות ראייה.
      ממש הפכת את היוצרות, דווקא מי שטוען שיש תושב"ע צריך להוכיח זאת

    5. לא שאין ראיות(https://mikyab.net/שות/תורה-שבעל-פה-2/) אבל מדוע הפרושים הם אלו שצריכים להביא אותם? המסורת התגלגלה בידינו כבר מעל ל2000 שנה מאז חתימת התנ"ך, טעמנו עמנו. אם אתם רוצים לנסות להוכיח שאין תורה שבעל פה אז בהצלחה, אבל כמו שאתם נוכחים לדעת זה לא כל כך מצליח.

    6. חברים, נא להפסיק לבלבל את המוח. הנושא הוא הסרטון האווילי הזה שמנסה להביא טיעונים נגד תזת התושבע"פ. מה שכתבתי הוא שהם טוענים טענה לתפיסה אחרת אבל לא מביאים שום ראיה. בדיוק כמו לטעון שהירח עשוי מגבינה בלי להביא ראיות.
      אני שב ומזכיר לכם (ודאי שכחתם כי כתבתי את זה רק כעשר פעמים עד עכשיו) שהדיון כאן אינו בשאלה על מי חובת הראיה בקשר לתושבע"פ, אלא האם הסרטון אכן הביא ראיות, כפי שהתיימר לעשות, או לא. אם תודו שהוא לא הביא ראיות זה כמובן לא אומר שהיתה תושבע"פ, ואז ורק אז אפשר יהיה לדון מה המצב כעת, ועל מי חובת הראיה.
      אני מבין את הייאוש מנפילת טיעוני האיוולת שלכם, אבל זו לא הצדקה להסטת הדיון שוב ושוב. נסו להשתפר. זה יהיה הרבה יותר מועיל מהיתממויות והסטות של הדיון.

    7. מישאל וגרגמל,אתה טוען שאין תושב"ע,אז קח רגע את מיקרה מקושש העצים בשבת,יש לך ראייה מהתורה שכל פעם שמשה קיבל הוראה מהקב"ה הוא העלה אותה על הכתב?
      כלומר,אם היו נתקלים בעוד מקושש עצים במדבר,הם היו סוקלים אותו באבנים על סמך ההנחייה שקיבל משה ישירות מבורא עולם,בעל פה!הם לא היו פותחים את הספר,שעוד לא היה,ומשם מוציאים הלכה.
      מכאן גם ראייה שמשה לא קיבל את התורה כולה בהר סיני,למרות שכתוב "התורה והמצווה אשר כתבתי להורותם" כי אחרת משה לא היה צריך לשאול את בורא עולם מה לעשות,אלא היה פותח את הספר,מגיע למיקרה המקושש,ופוסק מהתורה הכתובה מה לעשות לו.
      לא רק זה,המקושש הבא במדבר היה נרגם באבנים,על סמך מה שאלהים אמר למשה בעל פה,הם לא צריכים להביא מהכתוב את עניין הרגימה.

  3. הבנתי. אני חשבתי שהם מבקשים ראיות על אוטנתיות תושבע"פ. תודה.

  4. היסוד מוסכם, המחלוקת על מצב גבולי' ('תנורו של עכנאי' כדוגמא) הגיב:

    בס"ד י"ג בשבט ע"ז

    לרמד"א – שלום רב,

    הרי אני כבן נ"ח שנים ולא שמעתי מימיי על 'מסורת דינמית'. עניין 'תנורו של עכנאי' נראה פשוט יותר.

    בתורה מבואר שכלי חרס שנטמא תקנתו בשבירה 'תנור וכיריים יותץ'. כשנשבר בטל ממנו שם כלי. מוסכם על כולם שאם הכלי השבור הודבק מחדש – חוזר הוא לתפקד ככלי ומקבל טומאה. הדיון הוא על מצב גבולי.

    תנור של עכנאי הוא תנוך שתיקונו 'מצ'וקמק', מודבק על ידי חול שניתן בין שבריו. על 'כלי' רעוע כזה אין מסורת, שכן בימות משה רבנו ובמאות השנים שאחריו כשישבו ישראל על אדמתם, איש לא נזקק לתיקון רעוע מעין זה. או שעשו תיקון 'מעשה אומן' או שזרקו לאשפה.

    ברם בימים של שעבוד מלכויות גזירות ומיסים לאין ספור שהביאו את העם לעוני נורא, נוצר מצב שהיו אנשים שנאלצו להשתמש גם בכלים רעועים, וכאן היה צריך להחליט מתוך שיקול הדעת האם מפעילים את אמת המידה האובייקטיבית שלפיה כלי רעוע כזה אינו נחשב לכלי, או שמא קובעת ההסתכלות הסובייקטיבית והרי בעיניו של העני גם כלי רעוע כזה ייחשב מתוך חוסר ברירה לכלי. במצב כזה צריכים חכמים לדון בשיקול דעתם, כי על מצב כזה שלא היה כדוגמתו בימי קדם אין מסורת.

    וזה בניין אב לניתוח כל מחלוקת בהלכה. בכל מחלוקת ניתן למצוא את היסוד המשותף המקובל על כולם, ואת המצב הגבולי המחודש שבו נופלת המחלוקת.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. שצ"ל, אני שמח שלמדת משהו חדש. אין מנוס מהמסקנה שהמסורת היא דינמית. אם תרצה ללמוד יותר, פנה לספר השני בסדרת לוגיקה תלמודית שלנו (על דרשות כללי ופרטי). התפיסה שכל ההלכות שבידינו נמסרו למשה בסיני (ולכל היותר נשתכחו) אינה עומדת במבחן הסברא ולא במבחן המקורות.
      הערתך על כך שבכל מחלוקת יש יסוד משותף ומרווח שבו חולקים, נכונה לדעתי במקרים רבים (אם כי לא בכולם). אבל בכל אופן אין לה שום קשר לדבריך מלמעלה.

    2. בס"ד י"ד בשבט ע"ז

      לרמד"א – שלום רב,

      המסורת – יציבה ומוצקה היא, שהרי מוסריה רואים בתורה הכתובה והמסורה את דבר ה' ושומרים עליו בנאמנות. עם הטקסט המקודש עברו גם מסורות פרשנות שנוסחו בצורה קצרה ותמציתית.

      וכך כפי שמתאר הרב"ם בהקדמתו למשנה, היה ברור ומוסכם לכולם מימות משה עד ימי רב אשי ש'עין תחת עין' הוא ממון, 'פרי עץ הדר' הוא אתרוג; ' 'ענף עץ עבות' הוא הדס; ובת כהן שזינתה שחייבת מיתה, היינו אשת איש; ובתולה שלא נמצאו לה בתולים שנסקלת, היינו שיש על כך עדים והתראה.

      ההבדל, לדעת הרמב"ם בין 'הלכה למשה מסיני' לשאר המסורות שאף הין מוסכמות ללא חולק – הוא בכך שלשאר המסורות יש גם רמז בכתוב לפי י"ג המידות (שאף הן מקובלות מפי משה), בעוד של'הלכה למשה מסיני' אין רמז בכתוב ולא ניתן להגיע אליה אלא על ידי המסורת.

      בנוסף לתשתית של הקבלה, יש הלכות הנלמדות מסברא על יסוד הכתוב והמקובל, ובהם, כותב הרמב"ם, שיכולה להיות מחלוקת בין החכמים, שכן יש הגיון גם לכיוון זה וגם לכיוון זה. לא שאחד החכמים טועה בעליל, אלא ששיקול דעתו של זה, אינו דומה לשיקול דעתו של משנהו. ההכרעה במחלוקות מצד הסברא – נעשית על ידי רוב הדיעות.

      הקטגוריות שלעיל, מה שמקובל ומה שנלמד מסברא ו'דימוי מילתא למילתא' – עוסקות בפרשנות דיני התורה, ברובד ה'דאורייתא', ועליהן מתווספות תקנות ומנהגים שתיקנו חכמים כדי לעשות סייג לתורה או כדי להביא לתיקון העולם.

      את עובדת קיומם של יסודות מקובלים המוסכמים על הכל, ושל מצבים גבוליים מחודשים שלגביהם אין מסורת ויש להכריע מסברא – הדגמתי בפרשת 'תנורו של עכנאי'. מוסכם על כולם שכלי חרס שנשבר ותוקן חוזר למעמד של כלי המקבל טומאה. נקודת המחלוקת היא לגבי מצב גבולי של 'תיקון רעוע',

      כן הראיתי את הסיבה ההיסטורית לכך שלא היתה על זה מסורת מימות משה, שכן הצורך ב'תיקון רעוע' נבע ממציאות שהתחדשה במצב של שעבוד מלכויות שהביא למצוקה כלכלית חמורה. בתקופה של חירות לא היה צורך ב'תיקון רעוע'. או שביצעו 'תיקון מעשה אומן' או שזרקו לאשפה. השינוי בתנאי החיים הביא לדיון הלכתי על המצב הגבולי.

      כך מאפשר היסוד המוצק של המסורת, להסיק ממנו על מצבים חדשים על ידי 'דימוי מילתא למילתא' לגדרים שנמסרו במסורת מימות משה, או שנידונו על ידי קדמונים והגיעו להכרעה של רוב. – ועל היסודות המוצקים ניתן מענה למצבים המתחדשים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      וכך גם במדעי הטבע. חוקי הטבע אינם 'דינמיים'. קבועים הם מששת ימי בראשית. מה שמתחדש הוא, שעל ידי ניתוח הנתונים אנחנו מבינים טוב יותר את 'כללי המשחק', ומתוך כך לתת מענה הולם למציאות הדינמית.

    3. שצ"ל, טעות בידך. הרי הבאתי שהרמב"ם בתשובתו לר' פנחס הדיין כתב שרק כמו שלושה או ארבעה דברים הם דרשות סומכות. הרוב הן יוצרות. רוב ההלכות נוצרו לאורך ההיסטוריה (כמו הדוה בנידתה של ר"ע), וכך הוא גם כותב בריש הלכות ממרים שכל בי"ד בכל דור יכול לחלוק על קודמיו וליצור הלכות דאורייתא.
      הדוגמאות שהבאת ממנו הן החריגים שהם באמת מסיני (זהו השלד המסורתי שתיארתי גם כאן). הדברים מפורשים להדיא ברמב"ם בכמה מקומות, אבל כמובן לא צריך אותו בשביל זה. זה ברור מאליו. וכי תעלה בדעתך שמשה קיבל מסיני את כל פרטי הלכה שבידינו כיום? על רובן המוחלט הוא אפילו לא חלם, וחלק גדול מהם שגויים (כלומר לא מתאימים לכוונה המקורית) ללא ספק.
      ההבדל שאותו תיארת בין מסורות שיש להן עוגן בכתוב לכאלה שאין להן, הוא ההבדל בין הלמ"מ (בז'רגון של הרמב"ם אלו הלכות ללא עוגן) לבין דרשות סומכות (=מיעוט קטן מהדרשות, שיש לה מעמד של דאורייתא. לרובן יש מעמד של דברי סוםרים, כמבואר בשורש השני ובתשובה הנ"ל). חוץ משתי הקטגוריות הללו יש דרשות יוצרות (=רוב מוחלט של הדרשות, לפי דבריו בתשובה הנ"ל), ומעמדן הוא כדברי סופרים. עיין שוב בלשונו בהקדמתו למשנה ובשורש השני ותראה שאתה טועה.

    4. דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ברורים: כל תרי"ג המצוות לוו בפירוש הגיב:

      דע כי כל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבנו ע"ה נתנה לו בפירושה. היה אומר לו המצוה ואחר כך אומר לו פירושה ועניינה… ועניין לימודו לישראל היה כפי שאומר לך: : היה משה נכנס באהלו, ונכנס אליו בתחילה אהרן, ומשה היה אומר לו המצווה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה…

      … נמצאו כל הקהל שומעים המצוה ההיא ארבע פעמים: פעם מפי משה ופעם מפי אהרן ושלישית מפי בניו ורביעית מפי הזקנים. ואחר כן היו כל העם ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה, וכותבין המצוה ההיא במגילות. וישוטטו השרים על כל ישראל ללמד ולהורות עד שידעו בגירסא המצוה ההיא וירגילו לקראתה, ואחר כך ילמדו פירושי המצוה ההיא הנתונה מאת ה'. והפירוש ההוא היה כולל עניינים, והיו כותבים המצוה ולומדים על פה הקבלה.

      וכן אמרו רבותינו ז"ל בברייתא: 'וידבר ה' אל משה בהר סיני – והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני? אלא לומר לך: מה שמיטה נאמרה בכלליה ובפרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו נאמרו כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני'.

      דרך משל: הקב"ה אמר למשה: 'בסכות תשבו שבעת ימים. אחר כך הודיע שהמצוה הזאת חובה על הזכרים ולא על הנקבות. ושאין החולים חייבין בה לא הולכי דרך, ושלא יהיה סיכוכה אלא בצמח הארץ, ולא יסככנה לא בצמר ולא במשי ולא בכלים… והודיע שהאכילה והשתיה והשינה בה חובה. ושלא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ושלא יהיה גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים.

      וכאשר בא הנביא ע"ה – ניתנה לו המצוה הזאת ופירושה, וכן הששמאות ושלש עשרה מצוו, הם ופירושם: המצוות בכתב ופירושן על פה'

    5. שצ"ל, חבל שעצרת. כמעט כל ההמשך מתאר את מה שאמרתי. שפיל לסיפיה דקרא (זה רק מבחר חלקי):

      […] וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המדות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומאותם הדברים שלמדו יש ענינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההקש הוכוחיים יקרו בתוצאותם המקרים האלה, וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות…
      ולא היה דור שלא היו בו דברי עיון וחדושים. וכל דור היה עושה דברי קודמיו ליסוד, ומהם לומד ומחדש. והיסודות המקובלים לא היה בהם שום מחלוקת…
      ולכן היטיב לחכמים ולתלמידים, וריבץ תורה בישראל, ואסף כל הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבינו ועד ימיו…
      וכאשר אסף כל הסברות והשמועות החל בחבור המשנה הכוללת ביאור כל המצות הכתובות בתורה, מהם קבלות מקובלות ממשה ע"ה, ומהם למידיות שלמדום על פי הדין ואין בהן מחלוקת, ומהם למידיות שנפלה בהם מחלוקת בין שני הדנים, וקבעם כפי מחלוקתם פלוני אומר כך ופלוני אומר כך, ואפילו יחיד החולק על רבים קבע דברי היחיד ודברי הרבים. ועשה כן לכמה ענינים מועילים מאד נזכרו במשנה עדיות, והנני מזכירם, אבל אחרי שאזכיר כאן יסוד גדול שנראה לי להזכירו כאן. והוא, יש לטוען לומר אם היו פירושי התורה מקובלים ממשה כפי הכללים שאמרנו כשהזכרנו אמרם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה הם אותם ההלכות המיוחדות שאמרו בהם שהם הלכה למשה מסיני? והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס. ולא מצאנו מחלוקת בפירוש אמרו יתעלה וקצותה את כפה שהוא דמים. ולא במה שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף שאין מבצעין עונש זה אלא אם היא אשת איש דוקא. וכן עונש מי שלא נמצאו לה בתולים שנסקלת לא שמענו בה חולק מימות משה ועד עכשיו שאינו אלא אם היא אשת איש ונתברר בעדים והתראה שאחרי הקידושין זינתה. וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס. ולמידותם שהעונש ממון הוא שחייב לשלם מי שאבד לחבירו אבר מן האיברים, וכך למידותם על בת כהן האמורה שם שהיא אשת איש, וכל הדומה לזה אינו אלא לפי היסוד הזה, וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותן בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני, אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני, לפי שכבר קדם שהכלל אצלינו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו. וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני…

      נמצא לפי הכללים שהקדמנו שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים.

      החלק הראשון, הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח.

      החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת.

      החלק השלישי, הם הדינים שנלמדו באחת המדות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכללים שהקדמנו, במה דברים אמורים כשהדבר שקול, ולכן אומרים אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. ולא תפול מחלוקת ומשא ומתן אלא בכל מה שלא שמענו בו קבלה, ותמצאם בכל התלמוד חוקרים על דרכי הדין שבגללם נפלה מחלוקת בין החלוקים ואומרים במאי קא מיפלגי, או מאי טעמא דר' פלוני, או מאי ביניהו, כי יש שהם הולכים בדרך זו בענין זה במקצת מקומות ומבארים סבת המחלוקת ואומרים שפלוני סומך על דבר פלוני ופלוני סומך על דבר פלוני וכיוצא בזה.

      אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת קבלה ממשה, ונפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, הנה זה חי ה' דבר מגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קבלנו את התורה, וכל זה בטל. והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמים הנמצאים בתלמוד, לפי שמצאו שהפירוש מקובל ממשה וזה נכון לפי הכללים שהקדמנו, אבל הם לא הבדילו בין הכללים המקובלים והחדושים שנלמדו [בדרכי העיון].

      וכן הוא בשורש השני ובתשובה לר' פנחס הדיין.

    6. בס"ד י"ד בשבט ע"ז

      לרמד"א – שלום רב,

      ודאי שדעת הרמב"ם שהדברים שבהם נפלה מחלוקת בין החכמים הם לגבי הפרטים שבהם לא קיבלו הסבר מפי משה. כך כתבתי גם אני בפיסקה השלישית של תגובתי 'מסורת דינמית או מציאות דינמית' (שבה סיכמתי בקצרה את דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה).

      ברם, הואיל ומתגובתך השתמע שאתה הולך לקיצוניות השניה וסובר שחוץ ממקרים חריגים לא ניתן ביאור פרטני לתרי"ג המצוות. לפיכך הוצרכתי להעתיק את דברי הרמב"ם בהם מפורש שניתן ביאור פרטני לכל תרי"ג המצוות. ומכאן נלמד שבכל אחת מתרי"ג המצוות יש את שני המרכיבים – דברים שבוארו בפירוש ע"י משה, ודברים שהושארו לחכמי הדורות ללמוד סתום מן המפורש על פי דרכי העיון והמידות שהתורה נדרשת בהן.

      על כל פנים יישר כוחך על שהעתקת את המשך לשון הזהב של הרמב"ם. כך זוכה הקורא לראות את הדברים בשלימותם, ככתבם וכלשונם, 'לשון חכמים מרפא'!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    7. ולגבי מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בדרכי הפסיקה הגיב:

      בס"ד כ' בשבט ע"ז

      לרמד"א – שלום רב,

      לגבי ההסבר שלך למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שנחלקו אם רשאים חכמים לחדש דברים מסברא. לא נראה לענ"ד שר' אליעזר שלל עקרונית את החידוש מסברא. הוא אישית הקפיד שלא לומר דבר שלא שמע מרבותיו, אך קשה להניח ששלל עקרונית את אפשרות החידוש. הרי רבו רבן יוחנן בן זכאי שיבח גם את חבירו ר' אלעזר בן ערך שהיה 'כמעיין המתגבר'. אף ר' אליעזר דרש לפני רבו 'דברים שלא שמעתן אוזן', שיסודם בתורת רבו, אך לא נאמרו בפירוש ורק שמיעתו המעמיקה של ר' אליעזר הרגישה באותו דקדוק.

      אולי נחלקו בשאלה האם יש כח לנבואה (או ל'בת קול' שהיא דרגא פחותה ממנה) להכריע במחלוקת בהלכה בין חכמים, שר' אליעזר סבר שאף שנביא אינו רשאי לחדש מצוה, אך יש מקום לנבואה להכריע בין חכמים החולקים. ור' יהושע סבר 'לא בשמים היא', ולדעתו ה' לא ישלח נביא להכריע במחלוקת בהלכה.

      ולפי מה שדייקת, גם לר' אליעזר לא באה ה'בת קול' להכריע במחלוקת אלא לקבוע שר' אליעזר גדול יותר. במצב כזה תהיה לכאורה השאלה שהיתה לגבי בית שמאי ובית הלל, האם לפסוק כב"ד 'דמחדדי טפי' או כב"ה שהם הרוב (וכידוע היה ר' אליעזר מקורב לשיטת ב"ש).

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    8. שצ"ל שלום רב.

      לגבי ר"א, מה שנאמר עליו שהוא "שמותי", כידוע נחלקו לגביו הראשונים (האם הכוונה שהוא מב"ש או שנקרא כך מפני שהיה בשמתא).

      לגבי המחלוקת שם וההקשר שלה, ראה מאמרי כאן: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%90-%D7%93%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%9F-%D7%91%D7%95-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%90-%D7%94%D7%95%D7%94-%D7%99/

      לא סביר שהם נחלקו לגבי מעמדם של השמים, שהרי המחלוקת ההלכתית החלה קודם. השמים באו להעיד לטובתו אחרי שהמחלוקת כבר היתה נטושה. לגבי הראיות המיסטיות (מהשמים) לטובת ר"א, גם הן מתפרשות על זו הדרך (ראה במאמר). הן מוכיחות שהאדם גדול יותר, שכן לר"א זו היתה הטענה: שההלכה נקבעת לפי איכות המוסר ולא לפי איכות טיעוניו. ועל כך גופא ניטשה המחלוקת.
      יתר על כן, בסוגיית חגיגה ג ע"א-ע"ב גם רואים שהמחלוקת היא בין מסורתנות לחידוש (ראה מאמרי הנ"ל).

      ומה שנאמר עליו שאמר דברים שלא שמעתם אוזן, כבר הבאת ברמז את דברי הראי"ה, אבל שים לב שזה נאמר על יום מותו בלבד. דומני שזה בא לומר שהוא קיבל את דעת חבריו (שאפשר לחדש הלכות מעצמו), ובזה חזר בתשובה ביום מותו ולכן הותר נידויו.

    9. בס"ד י"ט בשבט ע"ז

      לרמד"א – שלום רב,

      האירוע שבו דרש רבי אליעזר דברים הלא שמעתן האוזן מעולם, היה בצעירותו, ביום שבא אביו להדירו מנכסיו, כמתואר באבות דרבי נתן פרק ו'. רבו רבן יוחנן בן זכאי נשקו על ראשו ואמר לו: 'רבי אליעזר בני, אמת לימדתני'. הוה אומר: הרב עצמו לא היה מודע לפנים החדשות שתלמידו הבחין בדבריו.

      באופן פשוט לא אמורה להיות תלות בין מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר בתנורו של עכנאי, שהיא מחלוקת בדיני טהרות, בשאלה אם תיקון רעוע של כלי נחשב לתיקון (כפי שהסברתי לעיל), לבין מחלוקתם בכללי הפסיקה, שהצעתי להסבירה כמחלוקת בשאלת השימוש בנבואה או בבת קול להכריע הלכה, או כמחלוקת בשאלה האם לפסוק כגדול יותר בתורה או כרבים. (ואולי משום שכב' יושב בלוד אתריה דרבי אליעזר, נוטה אתה להעדיף את 'האוטונומיה ההלכתית' 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      כדאי לציין בשאלת מעמד הנבואה בפסיקת ההלכה, את דברי הראי"ה באיגרת קג (אגרות ראי"ה, א', עמ' קכג):

      'כי הך כללא ד'לא בשמים היא', יש בו כמה הררים גדולים. אע"פ ששיטת הרמב"ם היא ביסודי התורה (פרק ט) דאין שייכות לנבואה לעניין הלכה, מכל מקום הלא שיטת התוס' (יבמות יד ד"ה רבי, ועוד כמה מקומות) היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה גם יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת גם כן על הליכות תורה שבע"פ.

      והכי משמע פשטות המשנה דאבות: "וזקנים לנביאים', שהיה ערך לעניין הנבואה בעניין תורה שבע"פ . וכן משמע לענ"ד בהא דזבחים (סב): ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה', והלא היו שם כמה חכמים, אלא שהיו עניינים כאלה שצריך דוקא כח נבואה.

      ואפילו אם נאמר שאין גומרים ההלכה על פי נבואה, מכל מקום פועלת היא על סדר הלימודים. על כן בא"י שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריך כל כך אריכות בירורים, והיינו 'אוירא דארץ ישראל מחכים'… וחכמת הנבואה שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בא"י יותר מבבבל שאינה ראויה לנבואה…' (וכעין זה כתב הנצי"ב בהקדמת ביאורו לשאילתות).

      [ואולי ניתן לקשר את שיטת רבי אליעזר ב'תנור של עכנאי' ש'תיקון רעוע' אינו נחשב, לנטייה הכללית של בית שמאי לשפוט את המציאות לפי ייעודה האידיאלי ופחות להתחשב בחולשת ההוה, להסתכל על 'הימים הנכנסים' ולא על 'הימים היוצאים'. ש.צ.ל]

    10. אכן טעיתי. משום מה היה זכור לי שזה היה ביום מותו. בכל אופן, ברור שר"א היה מסורתן מכל הני מקומות שהבאתי במאמר.

  5. תודה רבה לרב מיכאל ולש.צ לוינגר ממש נהניתי לקרוא את הדו שיח והחכמתי מאוד זה סידר לי יותר את הבלבול שהיה לי…

  6. שערי המצאות לא ננעלו ולא ינעלו לעולם.
    הרב מיכי אולי תוכיח אחת ולתמיד בכמה משפטים שה"כללים" ניתנו בסיני…!?! אתה יכול לעשות זאת? אני יודע שלא זה בסדר… אף אחד עד היום לא הצליח להוכיח שלמאן דהו יש כוח מאת האלוהים לדרוש פסוק, לסרס פסוק, לעשות גזרה שווה, לעקם אותו ולהוציא אותו מפשטו. כללים? משה רבנו נתן כללים? למה לא אמרו לנו את זה שנדע? אהה זה היה בשושו רק לחכמים ולנו פשוטי העם אסור לדעת כי איך יהיה כוח ושררה לרבנים עלינו? אי אפשר בעולם שאלוהים נתן למישהו יכולת לעקם את תורתו כמו שעשו חזל! אני האמנתי בחזל 15 שנה עד שהוכח לי כמה הם מעקמים אותה ומסרסים פסוקים שלא כרצון הבורא יתברך. להגיד שמלכת שבא לא הייתה אישה? זה אווילות! גם אין נפקא מינה! במיוחד שהארי אמר ששלמה היה איתה ומצאצאיהם נולד נבוכדנצר אז איך היא לא היתה אישה? וגם שרבקה היתה בת שלוש שנישאה ליצחק. וגם שאסנת היא הבת של שכם בן חמור למרות שהפסוק אומר מפורש שהיא ביתו של פוטיפרע. להגיד שחוה שכבה עם הנחש וממנו נולד קין למרות שהפסוק אומר מפורש שהאדם ידע את חוה אישתו ותהר ותלד את קין. עד איפה אתם רוצים לעקם את דברי אלוהים? אדם הראשון בעל את כל החיות ורק שבעל את חוה נחה דעתו? יבמות סג א. האנושות זכתה שיש תורה ששם נאמרו בה דברי אלוהים הוא בעצמו הסופר שלה והוא אמר והאדם ידע את חוה אישתו ותהר ותלד את קין אז איך אתם מעיזים לדרוש שהנחש בעל את חוה והיא התעברה בקין איך? גם "אחרי רבים להטות" הפסוק כ"כ הוצא מהקשרו בעצם הוא בדיוק מורה את ההיפך הגמור! ואתם החלטתם לדרוש אותו שצריך להטות אחרי הרבים… איך אפשר להאמין לאנשים האלה? מה כי הם אמרו על עצמם שהם קדושים? אין עוד מקור חיצוני שמראה שהם היו קדושים וטהורים חוץ מספריהם בעצמם אז למה אני חייב להאמין להם? אם אלוהים לא אמר לי ללכת אחריהם כמו עיוור אז למה לי לעשות זאת ? והטענה הזו שאי אפשר לשמור שבת לולא התורה שבעל פה מגוחכת בטירוף! מה אתם לא מבינים בלא לעשות כל מלאכה לעזאזל? לנוח? לשבות בחריש ובקציר? לא להדליק אש? אל יצא איש ממקומו ביום השביעי!? מה לא קראת כמה פסוקים לפני זה? לא הבנת שמדובר אך ורק על אותו הדור שאסור לו לצאת ממקומו ללקוט מן ביום השבת? ראית ציווי שכתוב: וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם אל יצא איש ממקומו ביום השביעי חוקת עולם לדורותם?! כולה היו כמה קשיי עורף שיצאו ללקוט בשבת והשם יתברך כעס וציווה אותם לא לצאת ללקוט איפה ראיתם פה ציווי לדורות? ככה זה שלוקחים שררה וממציאים זה נגמר רע! ואני לא משיחי בכלל אני יהודי מאמין בתורת משה ובהקב"ה. לא מאמין שישו משיח וכל מיני קשקושים כאלה אבל בהחלט בהחלט לא מקבל עלי את סמכות השקר של איזה תורה בעל פה שאף אחד לא אמר לי שהיא ניתנה וקם לו דור שהחליט שכן. יהיה מי שיהיה! ואם אני לא שומע לו אני נידון בצואה רותחת! רק מהדיבור הזה מובן לי שזה חרטא.

השאר תגובה

Back to top button