למהותה של צוואת יעקב לבניו

ממדבר מתנה – תשס"ד

חלק ניכר מפרשת ויחי מוקדש לצוואתו של יעקב לבניו. צוואה זו מחולקת לכמה חלקים: בהתחלה יעקב מצווה את יוסף שיקבור אותו בארץ ישראל. לאחר מכן הוא מצווה את יוסף על בניו מנשה ואפרים, ומגדיר אותם כחלק מהשבטים. בהמשך הוא מברך את בני יוסף. ולבסוף הוא קורא לכל שאר בניו, ומדבר עימם אחד אחרי השני. החלק הזה ידוע כברכת יעקב לבניו, אולם למעשה מלשונו של יעקב אבינו עצמו (מט, א) עולה שהוא מגדיר את הדברים כנבואה מה יקרה אותם באחרית הימים.

ייתכן שלכך מתכוונת הגמ' בפסחים נו ע"א, שאומרת שיעקב ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. וכן משמע מרש"י כאן שמוסיף (בפס' א') שבגלל זה יעקב אמר דברים אחרים ממה שרצה לומר. אם כן, נראה שיעקב אמנם רצה להודיע אותם את אחרית הימים, אולם בסופו של דבר הוא אומר להם דברים אחרים.

אלא שאם נבחן את דבריו של יעקב נראה שאופי הדברים הוא בכל זאת נבואי. נראה בבירור שישנם בתוך הדברים נבואות לרוב. חז"ל מאריכים לפרש למה מתכוין יעקב בפרטים רבים שבדבריו. איך תופעה זו מתיישבת עם הקביעה שנסתלקה ממנו שכינה?

בעל 'תורה תמימה' מסביר שהשכינה נסתלקה ממנו רק לעניין אחרית הימים, אולם עדיין נותרה בו נבואה לשאר דברים. אולם לא משמע כך מהלשון שנסתלקה ממנו שכינה. אם אכן לזו הכוונה, היה על הכתוב לומר שנסתתר ממנו קץ הימין, ולא שנסתלקה ממנו שכינה. לכאורה משמעות ביטוי זה היא שניטלה ממנו רוח הנבואה עצמה, לגמרי.

על כן מסתבר יותר לומר שמכיון ששכינה נסתלקה ממנו, יעקב באמת לא מנבא את בניו מה שיקרה אותם באחרית הימים. יעקב מגדיר את יסודות אישיותם ותכונותיהם, על סמך היכרותו עימם בהווה. בחלק מהפסוקים הדבר בולט מאד ('שמעון ולוי אחים…', ועוד), ובחלק אחר מעט פחות. מתוך היכרות כזו בהווה ניתן גם להסיק מסקנות רבות לגבי העתיד. יסודות האופי של השבטים יבואו לידי ביטוי בהמשך דרכם, שלהם, ועוד יותר אצל צאצאיהם. על כן לדבריו של יעקב אבינו ישנו אופי נבואי, אולם זו אינה נבואה של ממש.

אם כנים דברינו, אזי ישנו כאן סוג אחר של נבואה. זוהי נבואה שיסודה הוא בראיית ההווה, ולא בצפיית העתיד. לנבואה כזו אין צורך בהשראת שכינה במובן שקיים בנביא, אלא בחכמה גדולה.

דוגמא מובהקת לכך מצויה בפרשה הבאה. כאשר משה רבינו יוצא מארמון פרעה לראות את שלום אחיו, הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי. על כך אומרת התורה: 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי…'. וידועים דברי חז"ל, המובאים ברש"י על אתר, שמשה ראה שלא עתיד לצאת ממנו מישהו שיתגייר.

זוהי פרשה קשה מאד מהרבה בחינות. אולם ישנה שאלה פשוטה אחת שעלינו לתת עליה את הדעת: לכאורה משה רבינו צפה בעתיד, וראה בנבואה שלא עתיד לצאת ממנו מישהו שיתגייר, וכתוצאה מכך הרג אותו. אולם אם אכן משה עומד להרוג את המצרי, אזי אין ספק שכל מי שיצפה בעתיד יגלה שלא ייצא ממנו אף אחד שיתגייר. הרי הוא מומת כעת על ידי משה רבנו, ואיך יצא ממנו בעתיד צאצא שיתגייר?

נראה בבירור שפעולת הצפייה של משה רבנו לא עסקה בעתיד הממשי, אלא באיזשהו עתיד וירטואלי. למעשה משה רבינו התבונן היטב בהווה, וזה הספיק לו כדי לראות שמהמצרי הזה במצבו הנוכחי לא יכול לצאת שום דבר טוב. על כן הוא מחליט להרוג אותו. גם כאן זוהי צפייה עמוקה על המצב בהווה (ומתוכו על העתיד הפוטנציאלי), ולא צפייה על מה שעתיד להתרחש בפועל.

השל"ה הקדוש בהקדמתו לספרו, בחלק 'בית הבחירה', מסביר כך את כל מושג הנבואה. לטענתו הנבואה היא צפיית מה שעתיד להתרחש אם לא יקרה משהו בלתי צפוי (כלומר אם הבחירה החופשית של בני האדם לא תשנה את העתיד להתרחש). אולם בהחלט ייתכן מצב שבו בחירה שונה של בני האדם תוביל לאי התממשות של נבואות.[1]

צפיית אחרית הימים היא פעולה שכנראה דורשת שכינה. כך לא סגי בהתבוננות, עמוקה ככל שתהיה, בהווה. צפייה כזו כנראה יכולה להיעשות רק בכוח הנבואי במובנו המקובל (לא כנבואה שבהגדרת השל"ה הקדוש). לכן הסתלקות השכינה אינה מאפשרת ליעקב לגלות את הקץ. אולם היכולת להתבונן באופן עמוק בהווה תלויה בחכמה ולא בנבואה, ולכן היא אפשרית גם במצב של הסתלקות שכינה. הגדרת ואבחנת תכונותיהם של השבטים היא פעולה של חכמה ולא של נבואה.

ובזה יבואר מה דאיתא בסוטה ט' ע"ב לגבי שמשון:

אמר ר' חמא ב"ר חנינא, מאי דכתיב 'ותחל רוח ה' לפעמו', חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב 'יהי דן נחש עלי דרך'.

 לכאורה רואים מכאן שכן שרתה על יעקב אבינו רוח הנבואה, בניגוד למשתמע בתחילת הפרשה. אולם דומה כי הכוונה כאן היא כדברינו לעיל. זו אינה נבואה במובנה הרגיל, אלא במובן שהצבענו עליו למעלה. מסתבר שכך יש להבין גם את כל מדרשי חז"ל על נבואותיו של יעקב אבינו בפרשתנו. למשל, כמה וכמה מדרשים שמסבירים את דברי יעקב לבנו דן כנבואה על שמשון. מסתבר שיעקב לא באמת רואה את שמשון עצמו. מתוך האופי של דן בהווה, כפי שיעקב מגדיר ומאבחן אותו, יוצאת התנהגותו של שמשון צאצאו. וייתכן אולי לומר יותר מכך: יעקב בברכתו לא רק מגדיר את אופיו של דן אלא גם קובע אותו במידה מסויימת.

למעשה, זהו כנראה סוג הכושר שקרוי אצל חז"ל 'רוח הקודש', שהיא דרגה אחת פחותה מנבואה (כידוע, משפסקה הנבואה לא נותרה לנו אלא רוח הקודש, שהיא בחינה של חכמה נבואית, אולם לא נבואה). בעלי רוח הקודש יכולים להאזין לסביבתם, או לאדם שעומד מולם, ולהבין מתוך התמונה הגלויה את רובדי העומק של המציאות. זהו סוג של ניתוח והבנה עמוקה של המציאות בהווה, שמגלה רבות אודות העתיד.

מסתבר שרוח הקודש קשורה גם ליכולת להאזין לבת קול. הירושלמי שבת פ"ו ה"ט עוסק בהגדרת המושג 'בת קול'. בניגוד להבנה המקובלת, הגמ' שם מביאה דוגמאות שאינן סוג של הקשבה לקולות שיוצאים מהשמים ומפוצצים בראשי ההרים, אלא הקשבה עמוקה לסביבה הרגילה שלנו. לשון אחר: זהו פן של הכושר לצפייה עמוקה בסובב שמתוכו ניתן ללמוד על המעמקים שמאחוריו.

הירושלמי שם דן מתי ניתן ללכת אחר בת קול, ומתי זהו כישוף ועונן, וז"ל:

א"ר אלעזר הולכין אחר שמיעת בת קול. מה טעמא, 'ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו'.

לאחר מכן הירושלמי מביא מקרה שמטרתו כנראה להדגים את המשמעות של הליכה מותרת אחר שמיעת בת קול. ר' לעזר הלך למקום ששמו פונייה, והגיע שר אחד של הרומיים והקים אותו ממקומו וישב במקומו. ר' לעזר מייד חשב לעצמו מדוע השר הקים דווקא אותו מכל היושבים שם, והחליט שהוא לא עוזב את המקום עד שיראה מה יהיה בסופו. ואכן הוא ראה נחש שהיה במקומו, וכעת יצא והרג את הרומאי. הוא קרא עליו את המקרא 'ואתן אדם תחתיך'.

מקרה אחר שמופיע שם בסוגיא הוא שריו"ח ור"ל רצו לרדת לבבל לשאול את שמואל ספיקות שהיו להם. החליטו ללכת אחר בת קול, ומייד אח"כ הם עברו ליד בית תלמוד תורה של תינוקות ושמעו אותם לומדים את הפסוקים בספר שמואל 'ושמואל מת'. על כן החליטו לא לרדת לבבל, ואכן התברר ששמואל מת. וע"ש בסוגיא מקרים רבים נוספים.

כל המקרים הללו מתרחשים הרבה לאחר חורבן בית שני, כלומר הרבה לאחר תום עידן הנבואה. האזנה לבת קול אינה דורשת נבואה. זוהי יכולת ללמוד מתוך התמונה החיצונית על מה שמסתתר מאחוריה. בדרך כלל המטרה היא להבין מה הקב"ה מוסר לנו דרך אותה תמונה חיצונית. העולם כולו נושא מסרים עבור כל אחד מאיתנו. עלינו להאזין לו ולהבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו (כמובן לא באופנים של ניחוש. וזוהי אמנות מיוחדת לבעלי רוח הקודש המאזינים לבנות קול).

יש שפירשו את המונח 'בת קול' עצמו באופן זה. זהו כעין הד, או תוצר שאינו קול ממש. משהו שיוצא מתוך הפנימיות, שהוא כעין בת של הקול עצמו. מתוך האזנה אליו ניתן ללמוד על הקול שהוליד אותו (קולו של הקב"ה). זהו כנראה מה שכתב רש"י במלכים, על גילוי ה' לאליהו: 'שמעתי יש קול יוצא מן הדממה'.

מסתבר שגם בני אדם אפשר לפרש ולפענח בצורה כזו. דרך התמונה החיצונית יכול מי שניחן בצורת הקשב הזו לראות את המעמקים של מי שעומד מולו. כמו משה רבינו, גם יעקב אבינו ניחן בכושר הקשב הזה. הוא רואה את פנימיותם של בניו דרך מעשיהם ודרך הצורה החיצונית שלהם.

לא פלא שעל אף שניטלת ממנו השכינה, ועל כן לא מתאפשרת לו נבואה, הוא מצליח לראות את העתיד בבהירות רבה. מי שיודע להתבונן בהווה כנראה לא ממש צריך את הנבואה כדי לצפות בעתיד.

על כך כבר אמרו חז"ל: 'חכם עדיף מנביא'.

[1] מסתבר שיהיה הבדל בין מהלכים היסטוריים יסודיים, ששם הקב"ה מנהיג את העולם בעצמו, והוא לא נותן לכל אחד לשנות זאת בבחירתו, לבין מהלכים מקומיים, שמסורים לבחירתנו החופשית.